ארכיונים עבור קטגוריה: גלריה

 

מה בין אידאולוגיה ומבני חינוך? לאחרונה עלה שוב לכותרות הקשר בין חינוך ואידאולוגיה, סביב דיונים אודות ערכיה של 'מערכת החינוך' והכנסה של תכנים אידאולוגיים – דתיים ולאומיים – לגנים ולבתי הספר. השיח העכשווי הער בציבור הרחב ובתקשורת סביב השאלה האם יש מקום לאידאולוגיה בכיתה, וסביב התאמתם של תכנים אידאולוגיים למורכבותה האידאולוגית של החברה בישראל, לא מנותק מהקונטקסט ההיסטורי והפוליטי, במסגרתו מבני חינוך שימשו כלי מרכזי בהנחלת ערכי המודרנה בארץ. הקשר בין תכנון מבני החינוך, אידיאולוגיה ומודרניזם אינו מקרי היות שמבני חינוך היו, ועודם, היבט חשוב באדריכלות של המרחב שלנו, מרכיב בולט בנוף וטיפוס בניין חיוני ליצירת חברה מודרנית, ועל כן זירה משמעותית לניסוח האדריכלות המודרנית החשובה הראשונה בארץ. כתמה תרבותית, מקיפים מבני חינוך טווח היסטורי רחב ופתוח של הכרונולוגיה של התקופה המוגדרת "מודרנית" באדריכלות, כך שהדיון במבני החינוך מאפשר לבחון את הטווח ההיסטורי ולחשוב מחדש על הגדרת המודרניזם בארץ.

invite_final

התערוכה 'הוראת השעה: חינוך אידאליסטי ואדריכלות מודרנית' מבקשת לבחון את הקשר בין חינוך ואידאולוגיה באמצעות עיצובם האדריכלי של מבני חינוך, ומציעה קריאה אדריכלית והיסטורית של סוגיה זו באמצעות מבט אל הדרך שבה שימשו אבני הבניין של מבני חינוך בארץ – כיתה, מסדרון, חצר, ספריה ואפילו שולחן התלמיד – ככלים להנחלה לא-מילולית של ערכים אידאולוגיים אודות היחיד והחברה.

על התערוכה

התערוכה, שהיא בגדר הרחבה לכנס בנושא שערך סניף דוקומומו בישראל, מאמצת הגדרה פתוחה של המושג  "מודרני" על ידי הצגת מבני חינוך במניפה רחבה – הן מבחינה כרונולוגית – היסטורית, והן בהיבט של גיל המשתמשים, אשר טומנים בחובם עשייה אדריכלית מודרניסטית וערכים אידאליסטים. טווח השנים של המבנים המוצגים בין שנות ה-20 לשנות ה-80 של המאה ה-20, מאפשר מבט חדש על מבני חינוך בארץ ישראל, על ידי הצגת הקשרים חדשים בנוגע למבנים המוצגים, לא רק באשר ל"סגנון" אלא גם בנוגע לערכים ותוכן.  זאת בשעה שמבני חינוך רבים עומדי בפני תהליכי הרחבה, השתנות ומחיקה, ההופכים את העיון בערכיהם ההיסטוריים והערכיים לרלוונטי מתמיד.

עקב רוחב היריעה, התערוכה נוגעת בנושאים מנושאים שונים על-מנת לעורר דיון ולהמחיש  את הממד האידיאולוגי של מבנה החינוך. בתחום החינוך לגיל הרך מוצגים בתערוכה בית הילדים בבית אלפא בתכנון ריכארד קאופמן, לצידם של מעון ויצ"ו בגבעתיים בתכנונם של נדלר-נדלר-ביקסון-גיל, וגן הילדים בנצרת שתכנן זאב דרוקמן, מבנים הממחישים את הגישות השונות לתכנון של גני ילדים ומעונות. בית ספר יסודי בשיכון לדוגמא של רכטר-זרחי אדריכלים עם המהנדס פרי, יוצג לצידו של בית הספר היסודי צמ"ח א באשדוד בתכנון פובזנר אדריכלים, המהווה ניסוי חינוכי ייחודי של בית ספר בחלל אחד ללא הפרדה בין הכיתות.  נושא החינוך התיכוני מוצג באמצעות מבנים בעלי ערך ארכיטקטוני כגון מבנה הכיתות שתכנן אבא אלחנני בגימנסיה בראשון לציון, הנמצא היום בתהליך שימור, בית הספר האזורי שיטים בערבה שתוכנן ע"י גרשון ציפור ופנימיית בויאר בתכנון האדריכלים נדלר-נדלר-ביקסון-גיל. פרק מרכזי בתערוכה נוגע באדריכלות של בתי ספר חקלאיים – כגון הפנימייה החינוכית-חקלאית בעיינות, בית ספר חקלאי לצעירות בנהלל והישיבה החקלאית בכפר-הרא"ה, מבנים אשר תוכננו על ידי אדריכלים מובילים בישוב הארצישראלי והיוו מרחבים בהם התמזגו באופן מובהק המבנה, המרחב והאידיאולוגיה.

בנוסף כוללת התערוכה פרק העוסק בבתי ספר שנבנו בשיטה הטרומית במרוצת שנות ה-70 ו-80 ופרק העוסק בצורת הכיתה עצמה. התערוכה ההיסטורית מלווה בתצוגה של רהיטים חדשניים לבתי ספר שתוכננו במסגרת קורס לתכנון ריהוט פרמטרי עבור בית הספר היסודי אחווה בחיפה שהתקיים בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון בהנחיית אדריכל גיא אוסטרן.

scan0088

גימנסיה ראשון לציון, אדריכלים אבא וחנה אלחנני, ישראל לוטן, אוסף אבא אלחנני, ארכיון אדריכלות ישראל

התערוכה והספר המלווה אותה הם תוצר של שיתוף פעולה בין עמותת האדריכלים ובין דוקומומו ישראל, הסניף הישראלי של ארגון דוקומומו העולמי, העוסק בתיעוד ושימור התנועה המודרנית. סניף ישראל נפתח מחדש בשנת 2014 בהובלת ד"ר ענבל בן-אשר גיטלר וד"ר אדריכלית יעל אלואיל, כזירה הן למחקר אקדמי והן לדיון עם הציבור הרחב אודות הערכים והמרחבים של התנועה המודרנית בארץ. בשנת 2016 התקיים כנס פתיחה בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון, אשר עסק בתמה של מבני חינוך כמטמיעים של ערכי המודרניזם בארץ.

 בהתאמה עם הגישה הפתוחה של ארגון דוקומומו לסיווג ותיוג המונח "מודרניזם", הציגו בכנס חינוך אידאלי(סטי): חינוך מודרני ואדריכלות מודרניסטית חוקרים ואנשי עשייה בתחום ההיסטוריה של האדריכלות, התכנון, השימור והחינוך, מבני חינוך מגוונים אותם הם חוקרים, והציעו באמצעותם הגדרות וערכים של המודרניזם המוטמעים בהם, תוך דיון בהקשריהם האידאולוגיים והתרבותיים. החוקרים והאדריכלים שהשתתפו בכנס חשפו קשרים מרתקים וקריטיים בין אדריכלות של מבני חינוך לאידאולוגיות החינוכיות אותם הם מייצגים.

על הספר

בספר המלווה את התערוכה מרוכזים מרבית המאמרים שהוצגו בכנס, אשר חלק ממקרי המבחן בהם הם דנים מוצגים בתערוכה. זיו לייבו, יעל פורמן-נעמן ואסתי ינקלביץ' כותבים כל אחד על בתי הספר החקלאיים ומציגים את תכניותיהם, לצד תפיסותיהם החינוכיות להנחלת החקלאות בקרב העולים החדשים. אדיב דאוד נקש כותב על גן הילדים בנצרת, שביטא תפיסות חדשניות חינוכיות ואדריכליות כאחד. גלינה ארבלי עוסקת בהתפתחות מגרשי המשחקים – שגם הם נועדו לקהל יעד צעיר-יחסית, על חומריהם המגוונים והתפיסות המשחקיות שלהם. יעל אלואיל כותבת על בית הילדים הראשון בקיבוץ בית אלפא כמוסד מודרני לעיצוב אזרחי 'מדינת המחר'.

באדריכלות שנועדה להשכלה הגבוהה, הדיון בספר מתמקד בהתפתחות של מעונות סטודנטים בארץ ובעולם, אותו חוקרת ניצה פיק, ובבנייה המודרניסטית הניסיונית של קריית הטכניון החדשה, עליה כותבת אורליה קירמאייר. הספר מסתיים עם הרחבה נוספת של המבט מחוץ לגבולות ארצנו – מאמרה של אולה אודוקו, שהציגה את הרצאת האורח בכנס. אודוקו כותבת על תהליכי הטמעת המורשת הבנויה הייחודית של אוניברסיטת KNUST בקומסי, גאנה, בקרב תלמידים וסטודנטים לאדריכלות.

01

הישיבה החקלאית ע"י כפר הרואה, אדריכל  מאיר ווסבוצקי (בן אורי), באדיבות ארכיון מוזיאון בן אורי.

התערוכה והספר מעלים את הצורך בהבנת חשיבותה של הסביבה הבנויה בהבנייתה של תרבות וחברה מקומיות ובעיצוב מרחבן הפיזי. מתוך כך, עולה הצורך בתיעוד ובשימור המורשת הבנויה ובדיון בה כדיון ציבורי רחב. אנו מקווים שהספר והתערוכה יהוו חלק מנדבך זה, בהדגימם את המיזוג המרתק שבין ערכים חינוכיים למרחבים הפיזיים בהם מיישמים אותם, ובהדגישם את החלק החשוב שיש להם בהווייה הישראלית.

תערוכה בגלריה בבית האדריכל

רחוב המגדלור 15 יפו

פתיחה: יום שישי  29.12.18 – 11:00 – 15:00 

נעילה: 15.02.18

 

אוצרי התערוכה ועורכי הספר:

דנה גורדון, ערן טמיר – טאוויל, ענבל בן אשר-גיטלר, יעל אלואיל

ייעוץ מדעי וכתיבה:

יעל אלואיל, רעות גורדון, עדי המר-יעקבי וענבל בן-אשר גיטלר

 

 

מודעות פרסומת

שכונה בבנדר בושהר איראן תכנון דן איתן

שכונה בבנדר בושהר, איראן. תכנון: אדריכל דן איתן, שנות השבעים.

כיום איראן נתפסת כאיום אסטרטגי על מדינת ישראל אבל בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20 שררו קשרים דיפלומטיים ומסחריים חמים בין המדינות. קשרים אלו פתחו את הדלת לעבודתם של ישראלים שתכננו ובנו כפרים ואזורים חקלאיים, ערים חדשות, שכונות, שיכונים, מגדלי יוקרה, מלונות, מפעלים, ועוד. בכך סייעו אדריכלים ישראלים לחזונה של מדינת ישראל, ליצור מזרח תיכון אחר – מודרני ומערבי יותר, פחות ערבי, חזון לו הייתה שותף גם שלטונו של השאה האיראני.

 

עבודתם של אדריכלים ומתכננים ישראלים באיראן הייתה חלק ממגמה רחבה של יצוא ידע ממדינת ישראל. הידע התכנוני שנצבר והתפתח בישראל בשנותיה הראשונות, יוצא באמצעות ארגונים ממשלתיים כמו גם על ידי חברות פרטיות וציבוריות, אותן עודדה המדינה לעבוד במדינות עמן פיתחה יחסים דיפלומטיים. באיראן פעלו ישראלים לא רק בשליחות המדינה אלא בעיקר כחלק מיוזמה פרטית באמצעות חברות הבנייה הישראליות הגדולות. ישראלים ראו באיראן סיכוי להתעשר וצוהר לבניית מיזמים בשוק בין-לאומי בהיקפים שלא הכירו. מבחינת רמת החיים, הישראלים שעברו לטהרן בשנות ה-70 ועבדו בחברות הבנייה הישראליות הגדולות ובחברות בינלאומיות, נהנו מחיי רווחה ומותרות שלא נראו בישראל, ומבחינה מקצועית הם נחשפו לשוק בנייה עשיר ומפותח בעיר שהייתה בתהליכים מהירים של התמערבות וגלובליזציה מוקדמת.

בתערוכה בגלריה בבית האדריכל מוצגים לראשונה באופן מרוכז ובהקשר תיאורטי עבודותיהם של האדריכלים הישראלים שפעלו באיראן במשך שני עשורים. מוצגים פרויקטים שתכננו האדריכלים דן איתן, אילון מירומי, זלמן ענב, מיכאל בונה ואריה פטרן, אהרון דורון, משה בשן ועמירה גלילי, סטפן דונסקי ומשה קלדרון, רם כרמי ואחרים, באמצעות תמונות ותכניות. בנוסף מוצג בתערוכה סרטו של דן שדור 'הארכיטקט' שנעשה במיוחד עבור התערוכה וכולל חומרים תיעודיים מקוריים המוצגים לראשונה.

בשיח הגלריה תציג האוצרת ד"ר נטע פניגר את ממצאי מחקרה, תדבר על האדריכלות שנבנתה על ידי ישראלים באיראן, על הנסיבות בהם הגיעו אדריכלים ישראלים לאיראן ועל מעורבותה של מדינת ישראל בעשייה זאת וכן על התובנות העולות מן המחקר והתערוכה.

שיח הגלריה יתקיים ביום חמישי 11.05.17 בשעה 20:00 בגלריה בבית האדריכל. הכניסה חופשית ומומלצת. ניתן יהיה לרכוש את קטלוג התערוכה.

שיח גלריה ונעילה: יום ה' 11.05.17 שעה 20:00 

אוצרים: ד"ר נטע פניגר, ערן טמיר-טאוויל

הגלריה בבית האדריכל, המגדלור 15, יפו.

 שעות פתיחה: א', ג', ד', ה' 10:00-16:30, ב' 10:00- 19:00.

טל' לתיאומים: 03-5188234.

התערוכה בסיוע מועצת הפיס לתרבות ואמנות

התערוכה בחסות: משרד התרבות והספורט, עיריית תל אביב יפו, עמותת אדריכלים מאוחדים בישראל

מה המשמעות של המרחב בעיצוב המחאה הפוליטית? שאלה זו עומדת במוקד התערוכה הכוריאוגרפיה של המחאה המבקשת לבחון את הקשר בין עיצוב המרחב לפעולה הפוליטית. הרעיון של הכוריאוגרפיה מוצע בתערוכה כאמצעי לבירור קשר זה והאופן שבו העיצוב המרחבי של המחאות עוזר או מקשה על משתתפים להשיג את מטרותיהם. גבולות פיזיים, מיקום גיאוגרפי, קנה מידה, צורה וסטרוקטורה, סמלים, ונורמות חברתיות – כולם תורמים לארגון המרחבי והחברתי של המחאה.

נקודת המוצא של התערוכה היא כי מחאה תמיד קשורה למקום, ולכל מקום יש משמעויות המובנים לפועלים בתוכו. מקומות אלו מייצגים את הזהות האזרחית של חברה ולפיכך לבחירה במקום כלשהו לשם פעולה של מחאה יש משמעות רבה הן עבור המשתתפים, והן עבור הצופים בהם. במובן זה, לכוריאוגרפיה המרחבית של המחאה תפקיד כפול: היא מהווה הן מנגנון לבניית משמעות ופרשנות למציאות חברתית והן מכשיר למשא ומתן בין המוחה למדינה.

התערוכה, שתוצג בגלריה בבית האדריכל החל ביום ה' 03.12.2015, מבוססת על מחקרה של ד"ר טלי חתוקה, ראש המעבדה לעיצוב עירוני (LCUD) בחוג לגיאוגרפיה וסביבת האדם באוניברסיטת תל אביב. התערוכה הוצגה בגלריה Compton  מוזיאון של המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT), בשנת 2008. התערוכה מוצגת בישראל לרגל השלמת המחקר וכתיבת הספר, The Design of Protest, הצפוי לצאת לאור בשנת 2016.

למידע נוסף, אנא בקרו באתר התערוכה http://designprotest.tau.ac.il/

 

protest_invitation_final

מחקר ואוצרות: אדריכלית ד"ר טלי חתוקה

 עיצוב גרפי: רחל פרידמן

 

פתיחה: יום ה' 03.12.2015 שעה 20:00

ערב עיון ונעילה: 22.01.16 שעה 20:00

 

הגלריה בבית האדריכל, המגדלור 15, יפו.

 שעות פתיחה: א', ג', ד', ה' 10:00-17:00, ב' 19:00- 10:00.

טל' לתיאומים: 03-5188234.

 

התערוכה בחסות:

עמותת אדריכלים מאוחדים בישראל, משרד התרבות והספורט, עיריית תל-אביב יפו,

המעבדה לעיצוב עירוני, החוג לגיאוגרפיה וסביבת האדם, הפקולטה למדעי הרוח ע"ש לסטר וסאלי אנטין, אוניברסיטת תל-אביב

על התערוכה

נקודת המוצא לתערוכה היא שהמושגים 'בניה ירוקה', 'אדריכלות בת קיימא', 'מקומיות', 'אקולוגיה' אינם מושגים אבסולוטיים, אלא תוצרים של שיח פרשני המתפתח ומשתנה בקרב קהילות מקצועיות העוסקות בנושא. התערוכה מציגה את השיח הפרשני, נכון לעכשיו, באמצעות מקבצי סרטונים הכוללים תמונות, הדמיות, שרטוטים ובעיקר ראיונות עם המתכננים המשתלבים יחדיו לחשיפת 'תהליכי החשיבה הירוקים' שהובילו להיווצרות הפרויקטים.

התערוכה מציגה מבני ציבור ושטחי ציבור פתוחים שנבנו ואוכלסו בעשורים האחרונים ושתהליך יצירתם כלל חשיבה ירוקה. כל אחד מהפרויקטים מציג פרשנות לאחת או יותר מארבעת הנושאים, התמות סביבן בנויה התערוכה.

 

התמות :

אקו-הייטק

פרויקטים המתייחסים למרחב שסובב אותם באמצעים טכנולוגיים מתקדמים ובשילוב של אמצעים הנדסיים-מכניים המשיגים יעילות גבוהה ושיפור בתפקוד של המבנה. התכנון האדריכלי של פרויקטים אלו משלב שימוש בכלים ממוחשבים לסימולציה והדמיות של תפקוד תרמי, הדמיות תאורה ואוורור טבעי. בחלק מהמקרים ההדמיות הן חלק משלבי תכנון מוקדמים ובמקרים אחרים ההדמיות בוצעו בשלבים מתקדמים של התכנון, כחלק מבדיקות לצורכי התאמה לתקנים ירוקים.

הפרויקטים ממשפחה זו מאופיינים לא אחת באלמנטים חזותיים המחצינים טכנולוגיה עכשווית ובשימוש באמצעים מתועשים כגון אלמנטים של הצללה מתוחכמת, מערכות להפקת אנרגיה, מערכות אוורור, מערכות גינון מתקדמות  ומערכות לטיהור מים.

 Chayutin3

מבנים ומרחבים אקולוגיים

הפרויקטים המכונסים תחת תמה זו מדגישים התייחסות לאקולוגיה המקומית ומשלבים אותה כחלק מרכזי ואינטגראלי בפעולה הירוקה שלהם. המרחב המתוכנן בהם מציע מרחבים מעשה ידי אדם המשחזרים מערכות אקולוגיות ו/או משתלבים בתוך מערכות אקולוגיות, כך שצמחים ובעלי חיים יכולים להתקיים בתוכם ועליהם בסוג של דו קיום חדש. בקבוצה זו ישנם מבנים, שטחים פתוחים ומקרים שבהם ישנו מיזוג מוצלח בין מבנה ושטח אקולוגי חי.

הפרויקטים מציגים שימוש בטכנולוגיות חדשות וידע שהולך ונצבר בארץ בשנים האחרונות על האפשרויות לשילוב אלמנטים טבעיים או גנניים כחלק אינטגראלי ממבנים.

Liav-Shalem

מקומיות ואקלים

מבנים המציגים התייחסות מרכזית בתכנון שלהם לרכיבי המקום שבו הם נמצאים ובמיוחד לרכיבים בסיסיים של מסלע ואקלים מקומי. ההתייחסות לטופוגרפיה והתמקמות בתוכה מבלי לשטח אותה ולשעבד אותה לצרכי המבנה מהווה פן חשוב בעבודות האדריכלים בפרויקטים אלו. המבנים כמו צומחים מתוך השטח בו הם נמצאים ומתחברים אליו בשפת החומר, הצמחייה שלו, השמש והאור המקומי כחלק מהחומרים שיוצרים אותם.

תכנון הנוף ותכנון המבנה מנהלים בפרויקטים אלו דיאלוג פורה, וכתוצאה ממנו השלם הוא יותר מסכום חלקיו.

 Ramigil1

התחדשות

התחדשות כגורם מוביל בתכנון של פרויקטים בקטגוריה זו מאפשרת להביא לידי ביטוי מספר ערכים ירוקים: שימוש מחדש במובן של מיחזור החומרים מהם עשוי המבנה במקום השלכתם. שימוש מחדש במרחב שהיה זנוח ואף מפגע סביבתי והפיכתו למועיל; ומעל לכל, תרומה למרחב אורבאני 'פרום', 'פגום' וחידושו כמרחב יצירתי, פורה וחי.

שימוש מחודש במבנים במקרים אלו דורש התייחסות בכבוד לטכנולוגית המבנה הקיים, הבנת החומריות שלו והשתלבות עם טכנולוגיה וחומריות חדשה מבלי לאבד את מהות המבנה הישן. הפשטות של הטכנולוגיות המשולבות וההכרח  לעמוד במסגרת תקציבית נוקשה מביאים את היצירתיות האדריכלית להישגים שייתכן ולא היו קורים אלמלא ה'אילוץ' של התייחסות לקיים.

 

els2

_________________________

 

מחשבות ירוקותתערוכה חדשה בסדרת 'מרחב' שנת 2014

    

אוצרות : אדריכלית היידי ארד, מעצבת ציפי יעבץ חן, ד"ר אדריכל נועם אוסטרליץ

ועדה אוצרותית: ד"ר אדריכל נועם אוסטרליץ, אדריכלית היידי ארד, מעצבת ציפי יעבץ חן , אדריכל ערן טמיר – טאוויל.

מיצג –green watch: במאית ומעצבת אפרת גורן מור

צילום ועריכת ראיונות: במאית ומעצבת אפרת גורן מור

עריכת ראיונות: היידי ארד, רומן בוצאצקי, אפרת גורן מור

 

משתתפים (לפי סדר א'-ב'):  אקסלרוד גרובמן אדריכלים + גאוטקטורה + אנ.סי.אי חן אדריכלים, אדריכל דוד גוגנהיים + אדריכל דניאל מינץ + אדריכל אלעד מלמד, רמי גיל אדריכלים ומתכנני ערים, דרמן ורבקל אדריכלים, וינשטיין ועדיה אדריכלים + מוריה-סקלי אדריכלות נוף, חיוטין אדריכלים, היחידה לאדריכלות מדברית אונ' בן- גוריון 1976-9 , אדריכלית רות להב +אדריכל טוני ריג + אדריכל פרופ' לן וורשאו, לויטון שומני ארכיטקטים, AL/Arc אבי ליזר אדריכלים.

ניר- קוץ אדריכלים + Partners &  Pei ,Cobb, Freed / אדריכלית תמי הירש יועצת 'לתכנון ירוק '

סטודיו אדריכלות נוף, פלסנר אדריכלים + אדריכל חיים דותן+H2L2 .

פרלה קאופמן ארכיטקטים + גליה ויזר ארכיטקטית / אדריכל יפתח הררי יועץ 'לתכנון ירוק'

קנפו כלימור אדריכלים, רחמימוב אדריכלים מתכנני ערים, רימון אדריכלים, אדריכל חן שליטא + אדריכל דר' יוסי קורי + הקבוצה הישראלית, אדריכל נוף ואקולוג ליאב שלם, תמ"א אדריכלים תכנון מרחב אורבאני, OKA אדריכלים.

 

לרשימת פרויקטים מלאה אנא ראו נספח

 

מרואיינים (לפי סדר א'-ב'): אבי ליזר, אורית וילנברג-גלעדי, אורנה פרייפלד-בסט, אלי דרמן, אלס ורבקל, אריה קוץ, אריה רחמימוב, ברכה חיוטין, גיל ועדיה, גליה וייזר, דוד קנפו, דן שומני, דניאל מינץ, דניאלה פלסנר, הדס פאר, חן שליטא, ואשה גרובמן, יוסי קורי, יפתח הררי, ליאב שלם, ליטל סמוק-פביאן, מיה פלסנר, ניר חן, נועם רימון, פנינה רימון, פרלה קאופמן, קרלוס לויטון, קרן ידווב, רות להב, ריבה ולדמן, רמי גיל, שי ויינשטיין, תמי הירש, תגית כלימור

 

פתיחה: יום ה' 10.04.2014 שעה 20:00

 

נעילה: 15.05.2014

 

הגלריה בבית האדריכל, המגדלור 15, יפו.

 שעות פתיחה: א', ב', ג', ה' 10:00-17:00, ד' 10:00- 19:00.

טל' לתיאומים: 03-5188234.

 

התערוכה בחסות:

משרד התרבות והספורט, עיריית תל אביב יפו, עמותת אדריכלים מאוחדים בישראל, אוניברסיטת תל-אביב – בית הספר ללימודי הסביבה ע"ש פורטר, אוניברסיטת תל-אביב – בית הספר לאדריכלות ע"ש עזריאלי, המשרד להגנת הסביבה, המסלול האקדמי הכללה למינהל – החוג לעיצוב פנים, המועצה הישראלית לבנייה ירוקה, תרמוקיר

_קטן--מחשבות-ירוקות

מבנה תחנת הדלק הוא בן חורג לעיסוק האדריכלי. חריגותו הופכת אותו לאלמנט המגדיר את גבולות הדיון: מבנה תחנת הדלק מאתגר את התבניות הצורניות והטקטוניות השגורות, את היחסים המוכרים שבין המבנה למרחב שסביבו ונוגע ישירות במפגשים הטעונים כל-כך, המודרניים כל-כך, בין המכונית לבין הבניין ובין המותג לבין המוצר הארכיטקטוני.

התערוכה סוקרת מנעד של תחנות דלק שתוכננו בישראל המשמשות כאספקלריה של התמורות בתרבות האדריכלית, המוטורית והצרכנית בארץ.

מן הסטרוקטורליזם המינימליסטי בעבודותיו של אל מנספלד בגן הפעמון בירושלים, דרך התעוזה הגיאומטרית של ישראל גודוביץ' במבואות חיפה ועד ההומור של דני שוורץ בטיילת בתל-אביב; משם אל תחנות המצטטות את העבר בדרכים שונות בתחנה שתכנן נחום זולוטוב בעבדה, זו שתכנן פסקואל ברויד בירושלים ועד המחווה הפוסט-מודרנית של צבי פסטרנק בערד; והלאה אל תחנות החלפת הסוללות של חברת בטר פלייס (בתכנון מושלי – אלדר אדריכלים) שניסו להציג אלטרנטיבה טכנולוגית ועיצובית לתחנות הדלק הנוזלי.

מתחנות שהן סככה וקיוסק, אולי פונדק צנוע בלב המדבר, לתחנות שהמוטיב הקמעונאי בהן עולה על התחנה – תפעולית ואדריכלית – והופך אותה למרכז קניות ובילוי בזעיר אנפין, כדוגמת תחנת פז בכביש החוף בתכנון י.י. גרנות.

מתחנות עירונית שעיצובן הייחודי מהווה סימן קריאה על רקע העיר הסואנת – כדוגמת התחנה ברחוב שונצינו בתל-אביב שתכננו בראל אדריכלים ועד לתחנות של מזור –פירשט היוצרות מרחב לעצירה והשתהות – סימבולי וממשי – לאורך המסלול הארוך של כביש 6.

בחינה של תחנות הדלק מאפשרת לשאול שאלות נוספות – כיצד, אם בכלל, עשויה אדריכלות לתווך בין כוחו של המותג, על הנוכחות החזרתית שלו במרחב, על צבעיו העזים והמובחנים לבין הסביבה המשתנה תדיר של תחנת הדלק? האם תפקידה של האדריכלות להעצים את הנוכחות הפיזית והמנטלית של תחנת הדלק או שמא למתן אותם בשם הערכים של המרחב הציבורי? האם בחברה שמתמסרת למכונית הפרטית, האדריכלות של תחנות הדלק היא האדריכלות הציבורית ביותר, המשותפת ביותר, הרלוונטית ביותר?

צילומיו של שי שאול ועבודת הווידאו של ורד פלוק מרחיבות את הדיון אל סוגיות אלה ומעבר.

בצילומיו של שאול תחנות הדלק מופיעות מנצנצות בחשיכה, אואזיס באפלה הסמיכה של הדרך, נקודת של צבע על רקע אפרוריות העיר והכביש. אחרות מופיעות פרוזאיות יותר: תחנות דלק קיבוציות שכמעט נשכחו או תחנה שעדיין לא עטתה את מדי הייצוג הנוצצים ונראית בסך הכל כמבנה מעט מוזר.

"נקודת הראות של שאול היא מהדרך, זו של הנוסע במסע שפעמים רבות כל כך הוא העיקר ולא הנקודה שבסופו. כך, שאול מצלם תחנה של 'דלק' ממרחק, מזווית אלכסונית נמוכה כמי שהגיע אליה כמו עולה רגל. מזווית דומה צילם גם תחנה של 'סונול' שפרח מתקתק מתנוסס מעליה כמו צלב. בתחנה אחרת אור ניאון ירקרק מאיר כמו אור של חסד, מסתורין וישועה. באור הניאון, בעיצוב שמבקש להעלים את היות הדלק גורם לנזק מתמשך לסביבה, התחנות מבטיחות הבטחות שווא", כותבת ד"ר סמדר שפי בטקסט שנכתב לתערוכה ומסכמת:
"מהתחנות של שאול  נראית תמיד הדרך הנפתחת, זו שלא תיזנח לטובת התחנה שהיא מקום לא מקום, תפאורה ופונקציה הכרחית, לאודיסאות אינספור."

עבודות הווידאו של ורד פלוק מראות את התחנות כפי שהן צריכות להראות – מתוך תנועה, כחוויה מודרנית של מהירות שרק הסרט יוכל לתפוס "כאשר האפשרות לבודד את המראות החולפים מקונטקסט של נסיעה עם מוצא ויעד, אל חלל הגלריה, מציעה תנאי מעבדה נוחים לבחינה ביקורתית של הנופים המהירים על הבנוי וזיקתו לפתוח".

יחדיו שואף מכלול העבודות בתערוכה לעורר מחשבה מחודשת על האלמנט המרחבי החשוב והמוחמץ שהיא תחנת הדלק.

כתבה על התערוכה כאן

_________________________

 

אואזיס תחנות דלק בישראל

צילומים: שי שאול ENLIGHTENMENT Gas stations     

עבודת וידאו: אדריכלית ורד פלוק 'תחנות חולפות'

תחנות: בר-אל אדריכלים, אדריכל פסקואל ברויד, אדריכל ישראל גודוביץ', י. י. גרנות אדריכלים, אדריכל נחום זולוטוב, מושלי – אלדר אדריכלים, מזור פירשט אדריכלים, מנספלד – קהת אדריכלים, אדריכל צבי פסטרנק, אדריכל דני שוורץ.

אוצרים: אדריכלית מיכל אהרוני, אדריכל  ערן טמיר טאוויל

עיצוב גרפי: אביב גרוס אלון

פתיחה: יום ה' 06.03.2014 שעה 20:00

נעילה: 03.04.2014

 

הגלריה בבית האדריכל, המגדלור 15, יפו.

 שעות פתיחה: א', ב', ג', ה' 10:00-17:00, ד' 10:00- 19:00.

טל' לתיאומים: 03-5188234.

התערוכה בחסות:

משרד התרבות והספורט, עיריית תל אביב יפו, עמותת אדריכלים מאוחדים בישראל.IsraArc_Oazis_Invite_F

 

פתיחה: יום ה' 6.2.2014 שעה 20:00חשופים_ הזמנה

התערוכה חשופים בגלריה בבית האדריכל מציגה שמונה מבנים מסוף שנות ה-50 ועד שנות ה-70 בעיר תל-אביב. המונח חשופים מתייחס קודם כל אל הפואטיקה של הסגנון וחומר הבניה של המבנים. מרביתם  מבנים ברוטליסטים שבנויים מבטון חשוף.  אך בנוסף להיבט החומרי, המונח מתייחס למפגש החשוף והדינמי בין המבנים לבין כוחות השוק, הדיירים, והמשתמשים: עובדים ושוכרים, סוחרים ולקוחות.


המבנים בתערוכה נבנו לאורך צירי מרכזיים בעיר, מרביתם תוכננו על ידי אדריכלים מובילים בישראל, אך רובם לא הפכו לאייקונים אדריכליים מבודדים, אלא הם משתלבים במרחב אורבני סואן. הם מאפיינים את  הגרעין ההיסטורי של העירוניות התל-אביבית: הם בעלי קנה מידה קטן יחסית והם משרתים מגוון שימושים: משרדים משולבים עם מסחר (בבית יכין ובבית אל על); ותרבות משולבת עם מסחר או עם מגורים בתוך רצף הרחוב העירוני (במבנה תיאטרון בית לסין ובלונדון מינסטור); כל אלו ללא יצירת מתחמים יעודיים סגורים.


המבנים עברו במהלך השנים התאמה לצרכים משתנים, בדרך כלל ביוזמת השוק: מבנים שהוקמו כמבני ציבור או עבור חברות ציבוריות,  כמו בית הסוכנות, בית יכין ובית אל על,  משכירים משרדים קטנים למגזר הפרטי, לפעמים במקביל להפרטת החברות שהחזיקו בהם;  ומבני מלאכה בעלי אופי גולמי, כמו קריית  המלאכה וקבוץ גלויות 45, משנים ייעודם ומשכירים יחידות סטודיו קטנות לאמנים. לצד חיות עירונית זאת, למבנים יש  צדדים מוזנחים  והחמצות אדריכליות, ומרחביהם הופכים לעיתים לזירה לפעילות עבריינית ולזנות.  


סטודנטים מן הסדנאות לשימור ולאוצרות בחוג לעיצוב פנים, במסלול האקדמי של המכללה למנהל, חקרו בשיטות שונות את המבנים ובחנו את ערכם האדריכלי ההיסטורי ואת  כח המשיכה העכשווי שלהם עבור  תושבי העיר,עבור יזמים ועבור הרשויות. כל זאת לאור דיון מקצועי ער בעירוב שימושים ובשימוש חוזר (
reuse), ובעתידם של אייקונים ברוטליסטים במערב.

 

אמנים אורחים: בועז אהרונוביץ' ,Jay L

הנחיה ורעיון: כרמלה יעקובי- וולק, שלי כהן, קרני ברזילי, גיל נקר, קרן אבני

מציגים: סטודנטים מן הסדנאות לאוצרות ולשימור בחוג לעיצוב פנים, המסלול האקדמי המכללה למנהל

פתיחה: יום ה' 6.2.2014 בשעה 20:00

נעילה: 27.2.2014

הגלריה בבית האדריכל, רחוב המגדלור 15, יפו, טלפון: 03-5188234

התערוכה בחסות בחוג לעיצוב פנים, המסלול האקדמי המכללה למנהל, עמותת אדריכלים מאוחדים בישראל , משרד התרבות והספורט ועיריית תל אביב יפו

(מ)התנגדויות לתכנון: שלושה רגעים של תכנון אלטרנטיבי

من الاعتراض الى التخطيط: ثلاث لحظات من التخطيط البديل

From objections to planning: Three moments of alternative planning

 

הגלריה בבית האדריכל, 18.10.2013 – 28.11.2013

 

התערוכה (מ)התנגדויות לתכנון מציגה מקרים בהם קבוצות תושבים, אנשי מקצוע וארגוני חברה אזרחית, הניעו מהלכים תכנוניים בהם הציעו פרשנויות וחזונות חלופיים ומתחרים למרחב העירוני, השונים מאלו שהובילו הרשויות או יזמו כוחות השוק. מקרים אלו חורגים ממציאות תכנונית בה מעורבותו של התושב בתהליך תכנון היא שולית ומתאפשרת רק בשלב הגשת ההתנגדויות.

בשלושה מקרים המוצגים בתערוכה הצליחו קבוצות תושבים, חזקות או מוחלשות, לשנות את הסיטואציה התכנונית באמצעות יוזמה של תכנון אלטרנטיבי. בשלושה אתרים המצוקה המרחבית, ואולי דווקא ההון האנושי של התושבים, הולידו פוטנציאל לשינוי מרחבי מלמטה המכוון כנגד צורות שונות של הזנחה ומחסור בשטחי ציבור ובשטחים ירוקים.

התערוכה מציגה הן את תהליכי ההתארגנות של התושבים והן את תוצרי התכנון של מהלכים אלו: תכנית בניין עיר מס' 9713 לאזור אל-אשקרייה בשכונה בבית-חנינא, שקיבלה תוקף בשנה שעברה, מסדירה את הבינוי הקיים בשכונה בירושלים המזרחית ומוסיפה אפשרויות בנייה בעתיד;

הפארק הדמוקרטי אקולוגי בקרית ספר שנבנה במקום מגדל, נפתח השנה במרכז תל אביב;

והצעת תכנון אלטרנטיבי לשכונות דרום תל-אביב –'דרום העיר לאנשים' – אתגרה את תכנית המתאר העירונית והשפיעה עליה, ולו רק בשוליים.

התערוכה מבקשת לבחון תהליכים אלו בתוך הקשרים פוליטיים וכלכליים שונים, לאחר שהגיעו למיצוי בדרגות הצלחה שונות. הפעילים שלקחו חלק ביוזמות השונות מבקשים לפתוח דלת אל מעוזי קבלת החלטות התכנוניות, ולקרוא לרשויות להקשיב לתושבים, לשקול בכובד ראש את ההצעות התכנון שלהם, ולסייע בידם לפעול.

מהן היכולות והחוזקות של התושבים, באשר הם, בתכנון המרחב? האם התערבויות התכנון מלמטה משנות את דרכי הממסד, או שמא הממסד התכנוני והשלטוני "משלם מס", במקומות הנוחים לו, על-מנת שיוכל להמשיך את דרכו בלא הפרעה והתנגדות במקומות אחרים? מהם מנגנוני התכנון הפורמליים הנדרשים בכדי לאפשר יוזמות תכנון של תושבים? ומהן האיכויות התכנוניות העולות בתכנון מלמטה והחסרות בתכנון ריכוזי? התערוכה מנסה לשפוך אור על התנאים המשותפים לשלושת הרגעים הללו של הצלחת התכנון האלטרנטיבי, לבחון את היצירתיות רבת הפנים של קבוצות התושבים, ולהציג את דמויות מפתח שמילאו תפקיד מכריע בהובלת המאבקים הממושכים.


זוהי התערוכה ה-17 בסדרה מקומי אשר עוסקת בהיבטים חברתיים של המרחב.

 Adrichalim_Invite_2f

אוצרים: שלי כהן, אפרת איזנברג, ערן טמיר טאוויל

תכנון התערוכה: טולה עמיר, שלי כהן, ערן טמיר טאוויל

עיצוב גרפי: אביב גרוס אלון

 

משתתפים:

דרום העיר לאנשים, תל-אביב: ליאת איזקוב, קרן אנגלמן, דליה בארי, גיל גן מור, ענת ברקאי-נבו, כרמית גינסברג, סבסטיאן ולרשטיין, גלית ירושלמי, אושרת ישראלי ,עומר כהן, קרין לינדנר, נאור מימר, נתי מרום, גורי נדלר, גיא נרדי, ליטל פולקמן, ג'סי פוקס, אריאל פרמן, ברברה צור, מוקי קיים, שרון רוטברד, אהוד רוסטוקר, קרן שווץ, לירון שור, אביעד שר שלום

 

השכונות הפלסטיניות, ירושלים המזרחית: נאסר אבו ליל, רמדאן בדר, אפרת גורן-מור, חוסם ווטד, ג'מאל עבדו, אפרת כהן-בר, אילה רונאל

 

הפארק הדמוקרטי-אקולוגי קריית ספר, תל-אביב: רם איזנברג, זהבה ארג'ואן, אופיר ברומברגר, גור בנטואיץ', מיכל ברז"ל כהן, גיל גורן, שמואל גילור, להב זוהר, תמר ירון, יניב לוי, תמר נויגרטן, יואב עינהר, ליטל ורועי פביאן, רותי פליסקין, מירי קופרמינץ, הראל קראוס, קארין רודריג כהן, חיים רוזנבלוט, יונתן שחם

 

פתיחה: יום ו' 18.10.2013 שעה 11:00

יום עיון: יום ו'  15.11.2013  שעה 11:00

נעילה: 28.11.2013


שעות פתיחה: א', ב', ג', ה' 10:00-17:00, ד' 10:00- 19:00

טל' לתיאומים: 03-5188234

הגלריה בבית האדריכל, המגדלור 15, יפו

חסות:

התערוכה בחסות מפעל הפיס – המועצה לתרבות ואמנות

 משרד התרבות והספורט, עיריית תל אביב יפו, עמותת אדריכלים מאוחדים בישראל

התערוכה בשיתוף עמותת 'במקום' – מתכננים למען זכויות תכנון

 

לעיתים דווקא המגוון והעושר של עשייה אדריכלית מקשה על הניסוח של זהות אמנותית ברורה, אייקונית, המקבעת יוצר מסוים בהיסטוריה של התחום.

נדמה שזהו המצב במקרה של משרד נדלר, נדלר, ביקסון גיל עם אלקון, במשך שישים וארבע שנים של עבודה יצרו בני הזוג שולמית ומיכאל נדלר ושותפיהם שמואל ביקסון, משה גיל ורינה אלקון גוף נרחב של יצירות אדריכלות איכותיות ומרכזיות. עבודות אלה מתפרשות על מגוון רחב של סגנונות אדריכליים ודרכי ביטוי, ובמבט ראשון לא בהכרח נראות כעבודותיו של גוף יוצר אחד.

בניין מועצת הפועלות ע"ש אלישבע אשכול, ירושלים, 1962

בניין מועצת הפועלות ע"ש אלישבע אשכול, ירושלים, 1962

בראשית דרכם תכננו נדלר, נדלר ביקסון בניינים כמו בית אלישבע ובית תרבות העמים בירושלים, מבנים היוצאים מגדרם בכדי ליצוק תכנים פוריסטים לאבן הירושלמית ומתהדרים בפשטות חמורת סבר. אותה פשטות כמעט דיאגרמטית מצויה גם בבית עיריית באר שבע, אלא ששם מקבלת חזית הבניין ביטוי אקספרסיבי הרבה יותר, בדמות מסך של פסי בטון גלוי אנכיים, בעוביים שונים, היושבים על מסד של אבן פראית. מגדל התצפית המתווסף למבנה קושר אותו דווקא להשפעות של אדריכלות אסלאמית. השימוש בבטון, שמדבריה שבדיעבד של שולמית נדלר כאילו נכפה על המתכננים בידי רוח הזמן, ממשיך בבניין אחר בבאר-שבע. ספריית ארן שבאוניברסיטת בן-גוריון בנויה אף היא בטון חשוף, אלא ששם השפה המינימליסטית מומרת בעושר ומורכבות צורנית המהדהדת את המורכבות הפורמליסטית שאפיינה את האדריכלות הישראלית באותה תקופה. ספריית ארן היא כולה מחווה לזווית החדה ולקשיחות של הבטון אך כנגדה בתיאטרון ירושלים, אותו תכננו האדריכלים לאורך שלושה עשורים, אנו מגלים שפה שונה בתכלית. האבן הגסה שנדחתה בפרויקטים אחרים של המשרד בעיר מעטרת קירות המתעגלים ברכות היוצרים בניין גדול המשתלב בנעימות בסביבתו ומגדיר סוג מיוחד של מודרניות ירושלמיות.

52.הספרייה המרכזית ע"ש ארן, אוניברסיטת בן גוריון, באר שבע, 1972-1968

הספרייה המרכזית ע"ש ארן, אוניברסיטת בן גוריון, באר שבע, 1972-1968

אפילו הספריות הרבות שיצרו נדלר, נדלר, ביקסון, גיל בקמפוס של אוניברסיטת תל-אביב מדברות כל אחת בשפה שונה, אם כי רובם מסתופפות תחת הגלימה הברוטליסטית. ספריית סוראסקי, כראוי לספרייה הראשונה והראשית בקמפוס, היא מבנה נישא ואייקוני המשדך בין בטון בעיבוד גס לבין צורות מתעגלות. בסוראסקי הצורה של המכלול היא העיקר ואלמנטי התאורה והארגון הפנימי מוצנעים. לעומתה, ספריית מנהיים למדעים מדויקים והנדסה מדברת בשפת הזווית החדה ונראית כחלק ממערכת חזרתית המדגישה את השימוש בתאורה הטבעית. בספרייה למדעי החברה והניהול ניתן לראות גישה אחרת: הספרייה מצניעה את עצמה ומתחפרת אל תוך הגבעה  וחזיתותיה עשויות בקורות אופקיות המסדירות ומסתירות את המערך הזוויתי של התכנית.

עבודותיהם המאוחרות של נדלר ביקסון גיל מוותרות על הברוטליזם בכדי ליצור קומפוזיציות פוסט מודרניות המתאפיינות בסימטריה ובשאילת אלמנטים היסטוריים. הדוגמא המוכרת ביותר היא בתי המשפט בנצרת העושים שימוש בעושר, אולי עושר גדול מדי, של חומרי גמר ואופני ביטוי, אך המשרד יצר גם  מחוות לעיר ההיסטורית בשכונה הקהילתית בקטמונים אותה תכננו בירושלים בשנות השמונים.

מנעד סגנוני נרחב כל-כך מאפיין את רוב האדריכלים בני-דורם של הנדלרים, שהתאימו את עשייתם לשפות האדריכליות המשתנות לאורך העשורים, ומן הסתם גם להעדפות המזמין ולדרישות הפרויקט והאתר.  הן מוכיחות, ככל הנראה, שלא ניתן לדבר על סגנון ישראלי אחד באדריכלות, אלא לכל היותר על דגשים מקומיים בפרשנות לסגנונות משתנים.

147

הספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי, אוניברסיטת תל אביב, תל אביב, 1968-1964

אך אין זה הוגן להחזיק בעושר של העשייה האדריכלית של נדלר נדלר ביקסון גיל כנגדם. כפי שמציין צבי אפרת, בכל נקודה בזמן, בכל סגנון וניב אדריכלי שבחרו לאמץ, יצרו הנדלרים פרשנות מקורית העומדת בפני עצמה ומוסיפה נדבך נוסף לסגנון שבו אולי השתמשו גם אחרים.

תיאטרון ירושלים הינו יצירת ייחודית עם תנופה ואופי המשלבת אומנות ואדריכלות למכלול אקספרסיבי אחד באופן נדיר. קשה למצוא לה תקדימים רבים או, למרבה הצער, יורשים.

ספריית סוראסקי בתל-אביב מתיכה את העקרונות הארגוניים של וילה סבואה של לה-קורבוזייה עם עולם הטקסטורות הצורות החופשיות שיצר אותו אדריכל בשאנדיגאר וברונשמפ, באופן היוצר מהות שהיא חדשה לגמרי.

בית עיריית באר-שבע מהווה פרשנות מודרנית לאלמנטים מדבריים ואסלאמיים שהוא רלוונטי גם היום אולי אפילו בהקשר אזורי, מעבר לגבולות התרבות הישראלית.

נדלר, נדלר, ביקסון גיל ואלקון היו משרתיה הנאמנים של המדינה הישראלית מראשיתה. שלא כבני דורם, הם לא העבירו את מרכז הכובד של עשייתם למבני מגורים ומסחר פרטיים, כמעט ולא בנו מחוץ לישראל ואף לא עשו שימוש באדריכלות בכדי לנסח חלומות גרנדיוזיים המתיימרים, לטוב ולרע, להציע כיוונים תרבותיים חדשים. הם התמחו בניסוח מבנים המגדירים את מוסדות התרבות הישראליים – הספריות האוניברסיטאיות ובתי הספר, היכלות התרבות והיכלי המשפט.

יש מקום להמשיך ולנתח את עבודתם של הנדלרים. ההיסטוריה של האמנות תבחן אם ישנם עקרונות מארגנים חוזרים המאפיינים את עבודתם; הפרשנות התרבותית תשאל אם וכיצד הם מבטאים את האופן בו תופס את עצמו הממסד הישראלי לאורך השנים; אך האדריכלים צריכים ללמוד מעבודתם שבכל פרויקט ובכל תקופה ניתן לשאוף ולהשיג אלגנטיות ומקוריות ארכיטקטונית.

מחר בשעה 20:00 יתקיים ערב עיון בתערוכה, בגלריה בבית האדריכל, רחוב המגדלור 15 ביפו.

פרופ' אדריכל צבי אפרת ישוחח עם שולמית נדלר ומשה גיל על עבודות המשרד.

פרטים נוספים בהזמנה

ערב עיון

ביום שישי הקרוב 24.05.13 יתקיים שיח גלריה בתערוכה 'פאלאס' המוצגת בגלריה בבית האדריכל.

השיח יחל בשעה 11:00 ויכלול שיחה עם האמנית, סמנטה אדלר דה אוליבירה ועם האוצרת קרני ברזילי.

כמובן שזו גם ההזדמנות שלכם לראות את התערוכה עצמה.

הגלריה נמצאת ביפו, ברחוב המגדלור 15, לא רחוק מן העיר העתיקה והנמל.

הזמנה סופית

פאלאס / סמנטה אדלר דה אוליבירה

 

פאלאס, תערוכת היחיד של סמנטה אדלר דה אוליבירה, הינה תוצר של תהליך בו האמנית תיעדה במשך למעלה משנתיים את בנייתו של מלון וולדורף אסטוריה בירושלים.
בראשית נבנה המלון בשנת 1929 על ידי המופתי של ירושלים תחת השם – "פאלאס" ומוקם בלב העיר על גבול בית הקברות המוסלמי בממילא. לאורך השנים עבר המבנה אינסוף גלגולים ותהפוכות בעקבות שינויים פוליטיים וחברתיים בעיר. בעשרים השנים האחרונות עמד נטוש וכיום מצוי תחת שיפוץ נרחב אשר שם לו למטרה לבנות מחדש את פנים המלון, תוך כדי שימור חלקו הקדמי אותה חזית מפוארת בעלת עיטורי האבן והקשתות.

אדלר דה אוליבירה פועלת באתר כמתבוננת על מגוון האפשרויות המתקיימות בו. מחד, המציאות הנוכחית של אתר בניה מפורק, ומאידך, מציאות הטומנת בחובה פוטנציאל עתידי. עבור האמנית, המלון, כפי שהוא היום – אתר בהתהוות, מקיים מציאות אנומלית, בה הוא מתפקד כמעין בית זמני לפועלי הבניין שאמונים על בנייתו. האתר מכיל את יחסי הכוחות המאפיינים את החברה הישראלית, אל מול מטרתו הייעודית להוות מרחב המנותק מזמן וממקום שבא לספק למבקריו מעט אסקפיזם מאותה המציאות. מתוך פער זה בין המציאות היומיומית לקיומם של עולמות מלאכותיים המנותקים מכל הקשר יוצרת אדלר דה אוליבירה. היא מוצאת עניין במלון כמקום שמטרתו לייצר אשליות חווייתיות ולהעניק למשתמשיו תחושת חופש, סדר, ויוקרה. זאת ועוד, היא רואה בו סממנים של שפע וריבוי בשילוב הסגנונות האדריכליים המרכיבים אותו: עיטורי אבן וקשתות בסגנון ניאו-ממלוכי לצד טכניקות עיצוב פנים עכשוויות.

בעת ביקוריה באתר הבנייה של המלון מזהה אדלר דה אוליבירה עניין בפן הפרפורמטיבי המתקיים במקום. היא עושה זאת באמצעות שיבוש והפרה של הסדר היומיומי ומתוך כך מייצרת פעולה בידורית, משחקית ופואטית. כך, בטרילוגית הוידיאו 'פאלאס', 2013 היא מזמנת בכל פעם אלמנט אחר (כדור, גוף תאורה, שירה) אל תוך הסצנה, ובאמצעותם מייצרת מימד פנטסטי ואבסורדי במרחב הריק. היא בונה סיטואציות הנעות בין התיעודי למבוים ובין הפונקציונאלי לקישוטי. אם בעבר הבסיס ליצירותיה היה הקשר שבין הגוף לאדריכלות, בעבודות אלו אותו הגוף מתקיים רק באופן מרומז ולעיתים אף נעדר לחלוטין או הופך כלי המשרת את החלל, הבונה ומפעיל אותו. בעבודת הטרילוגיה הסאונד מתפקד כגוף באמצעותו היא שוזרת את ההווה עם העבר, את המציאות עם החלום והקסם.

בסדרת הצילומים 'פאלאס', 2010-2013, מתעדת האמנית אלמנטים אדריכליים ומרחבים נטושים – בכולם היא מציעה מימד דרמטי. מצבים מוכרים ובנאליים באתר בנייה, הופכים לכלים באמצעותם היא משתעשעת ומהם יוצרת אשליה בעלת סממנים תאטרליים המרמזת על עשייה והשתנות. אולם, בשלושת הצילומים "חדר לדוגמא", יוצרת אדלר דה אוליבירה מתח ודרמה מסוג אחר – מרחב מנוכר בו הזמן עצר מלאכת. הסימטריה, הפלסטיות והנוקשות בו מצביעים על האופן שבו החלל/החדר מנותק מהקשר ומנוגד למציאות הדינמית המתקיימת מחוץ אליו. כשמו כן הוא – חדר לדוגמא, חלל סגור המתפקד כאפשרות של מציאות, כלומר, מציאות בלתי ניתנת להתערבות.

במיצב 'פארק מידרון', 2013 בנתה האמנית מודל צורני של האתר המצוי לא רחוק מהגלריה בבית האדריכל. הפארק ביפו נבנה על ערמת פסולת בנייה ומשטחי הדשא בו מייצרים מעטפת אחידה ומצוחצחת, פיסת טבע מעשה ידי אדם. המיצב כולו מדגיש את המלאכותיות שבו, ואילו, הקרנת החול הנשפך מנסה להגיע לאזור הפנימי, העמוק, ה"טבעי" אולם ללא הצלחה. מתקיים הדהוד לפעולות של חפירה והריסה – ניסיון החזרתו אל העבר, היותו אתר (פסולת) מקום שאינו מקום.

בתערוכה הנוכחית מהווים הפארק והמלון שני אתרים שבאמצעותם חושפת אדלר דה אוליבירה את היחס שבין אדריכלות לפעולה ובין המונומנט ליומיומי. היא פועלת באמצעות חשיפת הנסתר וטשטוש הגבולות בין הקבוע לזמני, הסטטי לדינמי בחיבור שבין התרבותי הבידורי והפוליטי.

קרני ברזילי

 

2L_סמנטה אדלר דה אוליבירה_מתוך הסדרה_פאלאס_2013

סמנטה אדלר דה אוליבירה, ילידת 1985, נולדה בפריז וגדלה בבריסל. למדה שלוש שנים ב-King’s College לונדון וחצי שנה ב- School of Visual Arts בניו יורק. עלתה לארץ לפני כחמש שנים ולמדה בבצלאל, שם סיימה את לימודיה בשנת 2012. היא הציגה בתערוכות קבוצתיות בארץ ובחו"ל. זוהי תערוכת היחיד הראשונה שלה.

בית הקולנוע היה, לרגע היסטורי, ליבה הפועם של העיר: כמו קתדראלות של העידן המודרני, היו בכל מרכזי הערים בתי-קולנוע גדולים ומרשימים בהם התקבצו מאות אנשים לרגעים של תוכן ומשמעות. אך פריחתו של בית הקולנוע כאייקון תרבותי ואדריכלי הייתה קצרה: המבנים המהודרים נשכחו וננטשו, הופקרו לתלאות הזמן ולספקולציות יזמיות. עבודתו של שרון רז, אדריכל בהכשרתו ומתעד עיקש של מבנים זנוחים לפי ליבו, עוקבת אחרי דעיכתם של בתי הקולנוע הנטושים של ישראל. מצפון ועד דרום, מבפנים ומבחוץ, מתעד רז את התפוררותם ההדרגתית של אותם היכלות נטושים.

הפריחה הנרחבת והקמילה המהירה של מבנה בית הקולנוע היא מרתקת ורבת משמעויות. יותר מכל מפתיעה המהירות וההחלטיות בה מבנים גדולים, מונומנטליים ובעלי נוכחות בולטת במרכזי הערים איבדו, בתוך דור אחד בלבד, את תפקידם ואת ייעודם והפכו לחורים שחורים של עזובה והזנחה. בהיבט הזה בית הקולנוע הוא ברומטר נאמן לתהליכים של דעיכת מרכזי הערים, כאשר שימושים מסוימים נדדו החוצה אל שולי העיר ולעולם לא שבו. בהמשך, ובאופן מצער, הרנסנס המהוסס של העירוניות בישראל מתבטא בדרך כלל בהריסת בתי- קולנוע ובניית מבנים אחרים במקומם. מרתק ומצער לראות את הקושי הגדול של מבני בתי הקולנוע לסגל לעצמם יעודים חדשים. בתי-הקולנוע נבנו בדרך-כלל ביוזמה פרטית, אך הם היו כה ספציפיים לייעודם עד שכמעט לא הייתה להם יכולת להשתנות ולקלוט שימושים חדשים. אי-אילו בתי-קולנוע הפכו למועדונים, לחנויות, למכוני כושר, אפילו לבתי-כנסת – אך רובם נעזבו וקפאו בזמן, כרזות הפרסום עדיין מכריזות על סרטים 'חדשים' שכבר נשתכחו.

דעיכת בתי הקולנוע מסמלת את קמילתה ההדרגתית של החוויה הקולקטיבית; מהיכלות ענקיים בהם מאות אנשים זרים לוקחים לרגע חלק בריגוש קולנועי משותף במרכז העיר, הפכו בהדרגה בתי-הקולנוע לזירות צפייה מרובות מסכים השוכנות בשולי המטרופולין והופכות את החוויה הקולנועית לאינדיווידואלית יותר, מן הסתם כדרך להתמודד עם החוויה הפרטית שמציעה הטלוויזיה. יש מה לומר בזכות הריבוי והשחרור של החוויה הקולנועית המגדילה את החירות והביטוי העצמי של הצופים והיוצרים; אך לא ברור אם כוחות השוק, והארכיטקטורה המבטאת אותם, שקושרים היום את הקולנוע באופן הדוק כל-כך עם הצריכה, השכילו לבטא נכונה את החוויה הקולנועית בפתח המאה ה-21.

בתי הקולנוע הנטושים הינם, אם כן, דוגמא מובהקת לאופן בו תהליכים ארכיטקטוניים מבטאים השתנות מואצת בערכיה של החברה, במערב המתועש בכלל ובישראל בפרט. אך מה לגבי התיעוד של בתי-הקולנוע הנטושים? האם יש בו משהו מעבר לסמליות החברתית, מעבר לכמיהה לעבר המשתקף דרך האספקלריה של הקולנוע של פעם? בתצלומי בתי-הקולנוע הנטושים בישראל של שרון רז יש רצון לשמר, ולו רק בצילום, אדריכלות אחרת, לעיתים מוקפדת יותר, לעיתים יותר צנועה ובוודאי נוצצת ותוקפנית פחות, במיוחד כשכבר ניכרים בה סימני הזמן. התצלומים הם גם קינה על ההזנחה המאפיינת את היחס הישראלי לסביבה ולמבנים.

אך בבית הקולנוע ההופך לחורבה יש משהו המייחד אותו מכל מבנה נטוש אחר. החוויה הקולנועית היא חוויה המתרחשת באפלה אך סוחפת את כל הצופים למסע דמיוני משותף. בית הקולנוע הוא מוקד חברתי קבוע המתחדש תדיר עם חילופי הסרטים ויומני החדשות, מעוגן למקומו אך מציג ומפיץ דימויים ורעיונות הנובעים מתרבויות הרחוקות אלפי מילין – מהוליווד ועד בומבי. בבית הקולנוע הנטוש מתהפכת החוויה. באור השמש הנוקב, ללא גג ולעיתים ללא קירות מאבד בית הקולנוע את הקסם המסתורי של זרקור באפילה; מאובק וחשוף לפגעי הזמן הקולנוע מאבד את העדכניות והאוניברסליות שאפיינה אותו כמרכז תרבותי; נטוש וריק מאדם מאבד בית הקולנוע את מקומו כמוקד של חוויה משותפת. אבל לאור היום, בשלבי ההריסה וההתפוררות, כשהוא מקולף מציפויים ורהיטים, חושף מבנה בית הקולנוע את הארכיטקטורה שלו: הכיסאות הריקים הם ציפייה אילמת לקהל; חרכי ההקרנה יוצרים מרקמים קוביסטיים; המיפתחים הגדולים נחשפים ויחד עם הרצפה המשתפעת והמבט המופנה אל המסך מתגלים חללים ייחודים, העשויים להזכיר את תחריטיו של פיראנזי.

היכל בית-הקולנוע הנטוש הוא מניפסט נוגה של נטישה וקמילה, של תהילת עולם חולפת, מקום שדווקא דעיכתו חושפת את איכויותיו הארכיטקטוניות. שהרי אם בית הקולנוע היה סוג של מקדש מודרניסטי הרי הריסותיו הן גרסה בת-זמננו לחורבות הנשגבות של העבר, והן נושאות מסר דומה על כוחו של הזמן החולף.

000-היכלות נטושים הזמנה

 

 

היכלות נטושים – שרון רז

תיעוד בתי קולנוע נכחדים בישראל

תערוכה חדשה בגלריה בבית האדריכל

18.04.13– 07.03.13

שרון רז,  אדריכל וצלם העוסק בתיעוד אדריכלות נכחדת בישראל. כותב ועורך את אתר האינטרנט  'אדריכלות נעלמת' את הבלוג 'נטוש' ואת האינדקס המקוון 'בתי-קולנוע נעלמים בישראל'.

אוצר: אדר' ערן טמיר- טאוויל

פתיחה: יום חמישי 07.03.13  בשעה 20:00

ערב עיון בהשתתפות אורחים מתחומי האדריכלות והקולנוע: יום חמישי 18.04.13

נעילה: 18.04.13

שעות פתיחה: א', ג',ד' ה' 10:00-17:00, ב' 10:00- 19:00

טל' לתיאומים: 03-5188234

לתיאום ביקורים בימי ו' ובערבי חג ניתן לפנות לדוא"ל  bddaba@gmail.com

גלריה בבית האדריכל, המגדלור 15, יפו

התערוכה בחסות :

משרד התרבות והספורט, עיריית תל אביב – יפו, עמותת אדריכלים מאוחדים בישראל