ערסיטקטורה

ביקרתי באגף החדש של מוזיאון תל-אביב לאמנות רק פעם אחת בינתיים, ביקור חפוז וחטוף בבוקר יום שבת הומה אדם. הבניין הוא כמובן מעניין מאוד אבל יצאתי ממנו בתחושה קלה של אכזבה. אינני יודע אם יש טעם לפרוט תחושה זו לפרוטות ללא ביקורים נוספים והיכרות עמוקה יותר עם הבניין. אסתפק, אם כך, במספר מחשבות שעלו בי עם הביקור במוזיאון.

השיפוץ של שני מתחמי התרבות הגבוהה של תל-אביב – כיכר המוזיאון וכיכר התרבות מדגיש את האיזור (zoning) המובהק של התרבות בתל-אביב המודרניסטית. התרבות בעיר לא מתקיימת ברצף אחד עם המסחר או התעסוקה אלא מרוכזת במתחמים מוגדרים בהם מוזיאון משיק לאופרה וגלריה לתיאטרון לאומי. זה כמובן מוזר משום שמבחינת המשתמשים אין כמעט סינרגיה בין מוזיאון לבין תיאטרון, הפועלים בשעות שונות, ואפילו לא בין תיאטרון להיכל תרבות. לעומת זאת מסעדות, בתי קפה, חנויות תרבות, גלריות פרטיות ובתי-ספר לאמנות – כל הפונקציות שעשויות להעשיר ולהעמיק את החוויה התרבותית, נעדרות מהתחום המקודש של האמנות ומודרות לשוליו או לדוגמיות בדידות שלא מצליחות ליצור מסביבן מסה קריטית של חיים עירוניים.

ביחס לכיכר התרבות, המוקפת בעיקר במגורים, מתחם מוזיאון תל-אביב הוא בוטה ומעניין יותר באופן בו הוא שוכן בסמוך לקריה, לבתי המשפט ולמתחם משרדי היוקרה של בית אסיה ובית IBM. הזיהוי של התרבות עם הכוח השלטוני, הצבאי והפיננסי הוא ברור וחד-משמעי ושום שיח על האוטונומיה לכאורה של האמנות ועל המימד החתרני שלה לא יועילו כאן.

רבות דובר על כך שהמבנים שסביב כיכר המוזיאון הם מבנים כבדים ואטומים העושים הכול, מבחינה ארכיטקטונית, בכדי להרחיק מעצמם את הציבור. ספריית בית-אריאלה היא כמובן הדוגמא המובהקת ביותר אך גם האגף המקורי של המוזיאון אינו פתוח או מזמין במיוחד. דווקא משכן אמנויות הבמה של רכטר, למרות עיצובו הבעייתי, מנסה ליצור פתיחות מסוימת – לפחות כלפי הכיכר הפנימית – ולשלב בין שימושים שונים.

האגף החדש של מוזיאון תל-אביב ממשיך מסורת זו. הדה-קונסטרוקטיביזם הדיגיטאלי, בהקשר זה, לקח מהפוסט-מודרניזם את הדבר הלא נכון – החופש ליצור מפגני ראווה חסרי-תכלית – ושכח את המחויבות של האדריכלות הפוסט-מודרנית לחיים העירוניים, לרקע ולהיסטוריה. המבנה החדש לא ממשיך או מתייחס לארכיטקטורה שסביבו במחווה עיצובית כלשהי ותורם בכך לקקופוניה של אדריכלות אזור המוזיאון והמשכן.

אך הבניין החדש מאמץ את המסורות המקומיות באופן נוסף והוא בהתכתבות הלא-מודעת(?) עם מבנים ועם דימויים צבאיים. יאמר לזכותו שהוא מקדם את המסורת הזו אל הטכנולוגיה הצבאית של המאה ה-21. את המבנים בכיכר המוזיאון ניתן להבין בהקשר של ביצורים: האטימות הכבדה של בית-אריאלה, הבטון החשוף של מבנה בית-המשפט, ואפילו האגף המקורי של המוזיאון האטום כמעט לחלוטין לסביבתו. המוזיאון החדש מתקדם קדימה: צורתו החיצונית המזוותת והמיוסרת, שהיא אגב אסתטית מאוד בעיני, מזכירה יותר מכל את כלי הנשק החמקניים החדשים: ספינות ומטוסים שנועדו לחמוק מעין הרדאר מתאפיינים באותה שפה של משטחים משולשים אקראיים וזוויות חדות. הבחירה של מתכנן המוזיאון בצבע האפור האטום לחיפוי המבנה מחזקת מאוד את הדימוי הזה. פרשנות אחרת תקשור את השפה הזו דווקא לדימוי של ספינות החלל מסדרות מדע בדיוני כמו 'מלחמת הכוכבים' – כלומר לדימויים ישנים של כלי-נשק עתידניים במקום כלי נשק עתידניים במציאות.

דגם של מטוס חמקן

כך או כך ההקשר הצבאי הוא בלתי-נמנע, וכשמסתכלים ברקע זה על המבנים החדשים של מתחם הקריה מתעוררת פליאה: דווקא שם משדרים המבנים הרבה יותר פתיחות וקלילות. בולטים במיוחד שני מגדלי המשרדים של מטה חיל-אוויר המשקיפים (משגיחים?) על מרחב המוזיאון, שהם מבני זכוכית שתכנונם הקפדני (יסקי-מור-סיוון) שובר בכוונה את המסה ומשווה להם תדמית תמירה. גם בניין המטה הכללי שהוא בניין כבד ומסיבי יותר(גם הוא של יסקי-מור-סיוון), הוא עדיין מבנה שקוף יותר מן המבנים הציבוריים שברחבת המוזיאון, ובולטים בו במיוחד המסדרונות השקופים שחושפים לעין כל את התנועה בבניין שאמור להיות מאובטח, בטחוני וסודי ביותר. יש פה כמובן אנלוגיה למציאות ההפוכה של התרבות הישראלית בה תחנת רדיו צבאית נתפסת כמגנה על חופש הביטוי מול השלטון, במדינה בה יותר סביר למצוא קצין ערבי באוגדת עזה מאשר בחברת היי-טק בינלאומית בחיפה.

מגדל המטה הכללי, הקריה, תל-אביב. תכנון: יסקי-מור-סיון

גם מבפנים ניתן להמשיך את האנלוגיה הצבאית. הבניין אמנם מגומר בקפדנות בגווני עץ, לבן ואפור – המעלים את השאלה האם צבע הוא פשע ואם לא ניתן לחוות אמנות גם בסביבה פחות סטרילית – אך אלה בטלים בשישים לצד מפל האור הדרמטי שהוא ליבו של המבנה – במעשה ובדיון. מפל האור הוא פוטוגני ביותר ויפה מאוד, אם כי תחושתי הייתה שהוא לא ממש תורם לתחושת הרווחה בבניין ואולי אפילו הופך אותו לצפוף יותר ממה שהיה יכול להיות. אך ברמה האמנותית יש בו יותר מזה. כפי שציין רם כרמי, בניגוד לחלל המרכזי של האגף המקורי, היוצר תחושה של יציבות ובטחון, מפל האור יוצר תחושה של פירוק וקריסה. המשטחים מתפתלים והופכים מקיר לתקרה בזוויות מסמרות שיער וחדות במיוחד.

בזיכרון עולה האמנות הפוטוריסטית שניסתה ללכוד תנועה באמנות סטטית: הפוטוריסטים, או לפחות חלקם, מאוד התעניינו במלחמה וראו בה הישג של תנועה וכוח. גם מפל האור מעלה דימויים כאלה המקדשים תנועה, כוח ואפילו אלימות. בקריית המטה הכללי של הצבא, מבנה מרגנית הוא אחד היחידים שיש בו רמז לאלימות הגלומה בכוח הצבאי, על הזוויות החדות שלו וחרב הענקים, המתחזה לאנטנה, המתנשאת מעל ראשו. מבנה המוזיאון החדש כאילו מבטא את התת-מודע האלים הזה לאורך ציר השיקוף של שדרות שאול המלך.

Armored Train - Gino Severini

דימוי צבאי נוסף הוא כמובן עצם ההתחפרות של המוזיאון, ההופכת את השוטטות בו למסע בכיוון אחד אל בטן האדמה, מסע שבסופו יש לחזור כלעומת שבאת בדרגנועים הארוכים. יתכן שהגובה המקסימאלי למבנה הוכתב על-ידי תכנית בניין העיר ובתחרות, אך כיוון שפרנסי העיר רצו במבנה בולט וממילא לא היססו להתכחש לסגנון ולשפה של המוזיאון הקיים, הרי שניתן באותה המידה היה ליצור מגדל קומפקטי ופתוח, צופה אל העיר ונצפה ממנה.

כזכור, גם ההרחבה של מוזיאון ישראל בירושלים התבססה על מהלך תת-קרקעי, אמנם מובן ומוצדק בהקשרו הספציפי, אך ההתחפרות הזו של מבני התרבות בישראל כאילו היו מקלטים מעוררת שאלות. האם התרבות הגבוהה בישראל כה מאוימת מסביבתה הלבנטינית שהיא חייבת להסתתר בתוך האדמה, או שמא תת-המודע הישראלי – מצולק ממלחמות וטרור, אך גם מחפש צידוקים לתקוף – בוחר לבנות את עצמו שוב ושוב דווקא בעמדה המתגוננת והמתמגנת?