ערסיטקטורה

באחרונה דווחנו על שינוי בשוק מגדלי היוקרה בתל-אביב.
מסתבר שהמגמות בשוק השתנו ויזמים שאך אתמול קפצו על כל הזדמנות לבנות מגדל בעיר העברית הראשונה נרתעים היום מעצם המחשבה.

הדבר כמובן אינו מפתיע.
הכלכלה הקפיטליסטית, כך לימדו אותי בשנה א' אדריכלות באנגליה (בישראל לא נהוג לדבר עם הסטודנטים על ה'גועל-נפש'), היא מחזורית מטבעה, ושוק הנדל"ן, יותר מתחומים אחרים, חשוף במיוחד לכל תנודה.

אלא שלמרבה הצער, נדמה שהמתכננים העירוניים נוטים שלא לקחת עובדה זו בחשבון.
ההתעלמות ממחזוריות הכלכלה הקפיטליסטית מתבטאת בין השאר בכך שידם של המתכננים קלה על ברז אחוזי הבנייה והם יוצרים תכניות שעל-מנת שיבנו בצורה שלמה ויצרו סביבה מוגמרת ומגובשת, נדרשת פריחה כלכלית רצופה ומתמשכת.

הדבר ניכר בעיקר במגדלים, שדורשים איגום של משאבים כלכליים רבים:
מגדל הנבנה במגרש מסויים, תוך ניצול אחוזי הבנייה הנדיבים שניתנו לו, 'שותה' את הביקושים מכל המגרשים השכנים – כלומר, הוא נותן מענה לצרכים של שטחי מגורים או משרדים שבמצב אחר היו מתנקזים למבנים נוספים באותו האזור.
אילו הכלכלה הייתה במצב של צמיחה מתמדת אזי לא הייתה בכך כל בעיה. מסביב למגדל היו צומחים במהרה עוד מגדלים, שהיו אפילו נהנים מן השכנות למבנה קיים ומבוקש.
אלא שבמצב של גאות ושפל כלכליים המגדל האחד מושך את כל הביקושים שנוצרו בתקופת הגאות בה נבנה ומותיר את כל המגרשים השכנים ריקים עם בוא השפל. 
באופן הזה נוצרות הסביבות האורבניות שמאפיינות את ערינו – מגדל נוצץ מזדקר באזור של עזובה והזנחה.
כך למשל במפגש הרחובות שלמה המלך ואבן-גבירול, ליד לונדון מיניסטור ובית אמות משפט: המגדלים, שחלקם הוקמו עוד בשנות ה-70, מוקפים במגרשי חנייה ויוצרים מכלול אורבני חסר ונכה, שגם לאחר השלמת מגדל המגורים הנבנה באזור ישאר מנוקד במגרשים שוממים.
בבורסה ברמת-גן מוקפים המגדלים החדשים במבנים המוזנחים ששימשו את תעשיית היהלומים באזור. למדנו אמנם מג'יין גייקובס שמרקם אורבני פעיל צריך להכיל מבנים בני גילאים שונים (שעלותם לשוכר משתנה בהתאם), אבל יתכן שאם הנפח של המגדלים היה מתחלק על יותר מגרשים, היינו מקבלים גם שם מרקם אורבני שלם יותר ומטופח יותר.

דטרויט, ארה"ב. מגדלי משרדים מוקפים במגרשי חנייה שוממים. תמונה מתוך האתר seedetroit.com

במצב שבו לכל מגרש מוענקים אחוזי בנייה גדולים מאוד, בעל המגרש הבודד שמספיק לבנות את המגדל 'ולתפוס' את הגאות בשוק מרוויח ובגדול, אבל בעלי המגרשים השכנים (שגם עליהם, באופן כללי, לא צריך לרחם) מפסידים כי הביקושים הכלכליים באזור קיבלו מענה לשנים רבות קדימה.
אפשר אמנם לטעון שאם לא יבנה מגדל – לא יבנה אף מבנה אחר משום שהשוק של שוכרי המשרדים וקוני הדירות מוכן לשלם רק על שטח במגדל. ואכן, אין ספק שצריך ליצור תמהיל זכויות ושימושים אטרקטיבי שיעודד את היזמים להשקיע. אבל חשוב גם לזכור שבאטרקטיביות יש גם רכיב משמעותי של אופנה – אדריכלית וגם 'כלכלית' – כלומר גם מה שנחשב 'יפה' וגם מה שנחשב 'רווחי' משתנים ולא תמיד בשל סיבות אובייקטיביות ברורות. מגדלים נכנסים לאופנה בזמן מסויים והם עשויים לצאת ממנה כשעלויות הבנייה והאחזקה הגבוהות הופכות לבלתי-נסבלות או כשהם פתאום נתפסים כ'המוניים' מדי או 'מנוכרים'. לעומת זאת מגורים בבניינים לשימור עשויים להפוך בהדרגה מנטל לנכס עם השינויים באופנה.
באותה המידה מבנים בני שמונה או חמש-עשרה קומות עשויים, לשם הדוגמא, להפוך למבוקשים אם נוצר סביבם מרקם אורבני אטרקטיבי או אם עלויות הבנייה והאחזקה שלהם הופכים אותם לכדאיים כלכלית.

פארק צמרת, צפון תל-אביב. תכנון התב"ע: איתן-גושן, א. ישר

אני מקווה שבפארק צמרת לא יתרחש תהליך כמו זה המסתמן, של אזילת הביקושים באמצע הפרוייקט – כך שאחרי שהמגדלים שנבנים עכשיו יושלמו, מגדלי המגורים שמתוכננים בשאר המגרשים בשכונה לא יבנו במשך שנים והשכונה תישאר בנויה רק בחציה, כמעין פה בלי שיניים. המרקם העירוני החסר בלאו-הכי של פארק צמרת יהיה חלקי ופגום עוד יותר, למגינת-ליבם של תושבי העיר.

זוהי אולי סיבה (נוספת) לכך שאל לנו לבסס את הציפוף של המרקם העירוני רק על בניית מגדלים.

וזו גם הסיבה שעל המתכננים העירוניים להיות זהירים. זהירות שצריכה להתבטא בהקצאה קמצנית יותר של אחוזי בנייה, מתוך הבנה שלחצים נדל"ניים באזורים מסויימים הם לא רק בעיה, אלא גם הזדמנות של העירייה לווסת ולכוון את הפיתוח לאזורים שזקוקים לשינוי, שינוי שלא יקרה אם כל התאווה הנדל"נית תבוא אל סיפוקה רק בבנייה לגובה.

בשנים האחרונות, עם עליית המודעות להתדלדלותם של השטחים הפתוחים, בעיקר במרכזה של ישראל, זוכה רעיון הפינוי בינוי לעדנה.

בשנת 2000 הקימה ממשלת ישראל מינהלת, בה שותפים משרד האוצר ומשרד השיכון, שיצרה מסגרת לעידוד וקידום פרוייקטים של פינוי-בינוי: הכוונה היא שפרוייקטים אלה יבוצעו ע"י המגזר הפרטי תוך סיוע וניהול של הרשויות המקומיות, כשהשלטון המרכזי מתווה דרך ומסייע. בנוסף חוקקו חוקים שונים ותקנות מס הותקנו כדי לעודד את המגזר הפרטי לקחת חלק בייזום ובביצוע של פרוייקטים של פינוי-בינוי בערים.

למרות זאת נדמה כרגע שהביצוע בשטח מתקדם בעצלתיים – פרט לפרוייקט במרכז קריית אונו לא קראתי על פרוייקטים נוספים שיצאו לדרך או הושלמו.
אך יש לזכור שחמש שנים, מתוכם שלוש שנים של מיתון קשה, הן פרק זמן קצר מדי כדי לבחון מהלך תיכנוני-נדל"ני משמעותי שכזה.

למרות רתיעתי הטבעית, הן מהריסתם של מרקמים קיימים והן מאופייה של הבנייה הישראלית החדשה שתחליף אותם, קשה לפסול על הסף את גישת הפינוי-בינוי.
לא כל המרקמים הבנויים בישראל הם מוצלחים, ולא כולם עומדים בדרישות המודרניות של נוחות, בטיחות, ביטחון וניצול יעיל של הקרקע.
אמנם, שיפוץ ועיבוי הן אופציות שתמיד קיימות אך בלא מעט מקרים הן יקרות יותר וודאי מסובכות (1) יותר מפינוי ובנייה מחדש.
לכן יש מן הסתם הצדקה לקיומה של אופציית הפינוי בינוי בתוך ארגז הכלים של התכנון העירוני.

השאלה היא כמובן איך והיכן משתמשים באופציה הזו.
הפינוי בינוי שנעשה במסגרת משרד השיכון ובסיועו מתמקד בעיקר בשכונות ובאזורים חלשים: ברטוריקה המתלווה לפרוייקט מוצג הפוטנציאל של הפינוי בינוי לגאול את הדיירים העניים ממצוקת הדיור ולהעניק להם דירות חדשות ומרווחות , מבלי להשקיע בכך כסף ציבורי. "צפוי כי תוספת בנייה זו…תמנע הדרדרות שכונות מן ההיבט הפיזי והחברתי" (2).

לעומת זאת בתנאי הסף למיון המתחמים שיקבלו סיוע ממשלתי לצורך תכנון וקידום הפרוייקט, כפי שהם מופיעים באוגדן שהוציא משרד השיכון, אין כמעט התייחסות לאמות-מידה כלכליות וחברתיות ולא נראה שניתן משקל כלשהו למצבה הפיזי והכלכלי של השכונה.יש, לעומת זאת, קביעה של תנאים הנוגעים לניצול מבני ציבור קיימים, התייחסות למספר בעלי קרקע עימם יש להתדיין והתייחסות לציפוף הנדרש.

מתוך אוגדן משרד השיכון

רק בהקשר זה, ההקשר של הציפוף הנדרש, שהוא המטרה העיקרית של פרוייקט הפינוי-בינוי, מופיעה התייחסות למצב הכלכלי של המתחם המיועד לפינוי.
כחלק מתנאי הסף למיון המתחמים מופיעה טבלה שמגדירה את מכפילי הציפוף הנדרשים – פי כמה התכנית החדשה צריכה להיות צפופה ביחס לצפיפות הקיימת בשטח.

טבלה זו יוצרת קשר הפוך בין ערך הקרקע הנוכחי לבין מכפיל הציפוף הנדרש: ככל שמחיר המכירה של מ"ר נמוך יותר – כלומר המתחם אטרקטיבי פחות – מכפיל הציפוף – קרי פי כמה צריך להגדיל את מספר יחידות הדיור או את שטח המגורים – גדול יותר.
ניתן לומר, בהכללה, שככל שהשכונה שצריכה להיות מפונה ענייה יותר כך הבינוי שצריך להחליף אותה צריך להיות צפוף יותר.
אני מניח שהיחס הזה בין ערך המכירה הנוכחי לבין הציפוף נועד לעשות את העיסקה אטרקטיבית לקבלנים: בשכונה שערכי המכירה הנוכחיים בה נמוכים גם ערך הדירות שיבנו, לאחר הפינוי, יהיה נמוך יותר ולכן ליזם פחות כדאי להשקיע בה. כדי להתגבר על בעיה זו יש לפצות את החברה היזמית ביותר דירות, כך שהרווח הכולל בפרוייקט יעשה את ההשתתפות בו לכדאית.

אלא שמבחינה חברתית ותכנונית יש כאן חוסר הגיון: דווקא בשכונות העניות ביותר יווצרו המתחמים הצפופים ביותר.
בשכונה עניה אפשר לבנות רק מבנים פשוטים, שיעמדו בתנאי האחזקה הנמוכים הצפויים. לכן לא ניתן להשיג את הציפוף באמצעות בניית מגדלים שהם יקרים לבנייה ודורשים רמת אחזקה גבוהה (3). ניתן אולי להשיג את הציפוף הנדרש באמצעות בנייה מרקמית דחוסה, עם פתרונות כגון שכונות שטיח וכדומה, אך גם אם אלו יצליחו לעמוד במכפילי הצפיפות הנדרשים, התקציב הנמוך יותיר להם שוליים צרים ביותר כדי ליצור איכות של מגורים.
לשכונה עניות אין בדרך כלל יתרונות להציע שיאזנו, עבור הדיירים, את מחיר הציפוף. אנשים מוכנים להצטופף בלב תל-אביב כדי להנות מרמת שירותים גבוהה וייחודית. לרוב השכונות העניות, ובייחוד לאלה שמחוץ למרכזי שלוש הערים הגדולות, אין את האפשרות להציע את הערך המוסף של קירבה למקומות העבודה, לשירותים ציבוריים ברמה גבוהה או להיצע עשיר של בילוי ופנאי.

ניתן, אם כן, לדמיין שתי תוצאות אפשריות למכפילי הציפוף של משרד השיכון: האחת, שאף יזם לא יגש לטפל בשכונות אלה, מתוך הבנה שהתמריץ שמוצע לו – הגדלת הצפיפות – כלל אינו תמריץ אמיתי אלא בעצם נטל.
לחלופין השכונה תפונה, תיבנה ותהפוך במהירות לשכונת מצוקה. אך במקום שכונת מצוקה שנהנית (רק) מצפיפות נמוכה – נתון שיש בו פוטנציאל לאיכות חיים ולשיקום – היא תהפוך לשכונת מצוקה צפופה, לסלאמס שאין לו תקנה.

אזור המיועד לפינוי-בינוי ביבנה מתוך אתר yavnecity.co.il

אילולא היו פרנסי המדינה כה להוטים להטיל את נטל הדאגה לאזרחים על היזמים הפרטיים ואילו היו מכירים במחויבתם לשאת בעול היו מבינים שיש לנתק את הקשר הגורדי בין פינוי לשיקום והופכים את טבלת הציפוף על ראשה.

שכונות חלשות שיש בהם מצוקה, לא יכולות לשאת על גבן השביר את הצורך בציפוף.
אם בחינה מדוקדקת מראה שפינוי הוא הדרך היחידה לשקם שכונה, צריכה הממשלה להכניס את היד לכיס ולממן פינוי ובינוי שייתן לדיירים פיתרונות מגורים איכותיים. אלה לא רק ישפרו את מצב הדיור של אוכלוסיית השכונה אלא עשויים אף להעלות את ערכה הנדלנ"י ולתת בידי האוכלוסיות העניות משאבים כספיים נוספים שיסייעו להן להיחלץ ממקומן בתחתית הסולם הכלכלי .

דרך נוספת להתמודדות עם ריכוז של מצוקה כלכלית, חברתית וסביבתית היא דילול-בינוי.

בפרוייקט דילול-בינוי צריך להציע לדיירים שמעוניינים לעזוב את המתחם תנאים אטרקטיביים למעבר לפתרון דיור חלופי מחוץ לשכונה, במסגרת השוק החופשי – דיור מרווח יותר וחדש יותר המתאים לרצונם ולצרכיהם.

הדיירים שמעוניינים להישאר בשכונה יוכלו לקבל את הדירות שהתפנו וכך להגדיל את בתיהן. דירות אחרות שהתפנו, יאוחדו, יוגדלו וימכרו בשוק החופשי, ובשל גודלן ימשכו לשכונה אוכלוסייה חזקה יותר.

כך במין משחק של כיסאות מוסיקליים (4), ישתפרו משמעותית תנאי המגורים של האוכלוסייה הנשארת ותיכנס לשכונה (שבין כה וכה הפכה פחות צפופה) אוכלוסייה מבוססת יותר. לאורך זמן יוכל תהליך כזה לצמצם בצורה משמעותי את המצוקה שהתרכזה בשכונה. זוהי בעצם מעין ג'נטריפיקציה יזומה שנעשית בשיתוף הדיירים ולמענם.
שיטת פעולה כזו דורשת מן הממסד הן משאבים כספיים והן משאבים ארגוניים וניהוליים לא מועטים שלא ניתן להשית אותם בקלות על יזם פרטי (כמו בפינוי-בינוי) או על בעלי הדירות (כמו בעיבוי-בינוי). רווח כלכלי צפוי להגיע רק בתום התהליך, כשהשכונה תהפוך אטרקטיבית במידה כזו שיווצר בה ביקוש לתוספות בנייה ולמבנים חדשים.
אך עבור שכונות שמרוכזת בהן אוכלוסייה ענייה והן נתונות במעגל קסמים של הידרדרות, רק תהליך כזה, שבו יוצרים תמהיל מאוזן יותר של גדלי-דירות, ולפיכך גם של מעמדות כלכליים בשכונה, יכול להפוך את המגמה. יתרונו של תהליך כזה על תהליך (תיאורטי) של פינוי ובינוי ללא כל ציפוף הוא ההדרגתיות שלו, אופיו הוולונטרי וההשקעה המועטת יחסית שנדרשת כדי להתניע אותו.

אבל היכן יתרכז הציפוף שאנו זקוקים לו כאן ועכשיו?
המגמות והתהליכים שקורים מאליהם בשטח מלמדים שהציפוף צריך להתחיל בשכונות החזקות והמרווחות.
יוזמות עצמאיות של דיירי בתי דירות נמוכים ברמת אביב להתפנות כדי לבנות מגדל במקום בית-הדירות שלהם;
התהליכים הטבעיים שמתרחשים כבר כמה עשורים במושבות לשעבר כמו הרצליה, רעננה ורחובות, שם בתים-צמודי קרקע הופכים בתהליך הדרגתי לבתי דירות;
והמגדלים לעשירים שצומחים בתל-אביב;
כל אלה מראים שהכיוון הנכון הוא להתחיל את הציפוף מלמעלה (5).

אפשר לקחת את שכונות הוילות הצפוניות של תל-אביב כדוגמא.
חיפוש אקראי באמצעות מערכת המיפוי המעולה של עיריית ת"א מעלה נתונים מעניינים. לדוגמא, בשכונת צהלה, ברחוב המצביאים, אפשר למצוא מגרש פינתי ששטחו כדונם ומותרת בו יחידת דיור אחת – ב 30% בנייה. זכות הדרך במקום היא ברוחב 12 מטר.
בשכונת תל-ברוך דרום, ברחוב אוגרית, אפשר למצוא מגרשים בשטח 600 מ"ר, השוכנים על דרך ברוחב 12 מטר, בהם מותרות שתי יחידות דיור בלבד ב-40% בנייה.
אלה הם גדלים טיפוסיים של מגרשים ואחוזי בנייה שמוכתבים בתכנית בניין העיר של השכונות האלה.
במרכז תל-אביב לעומת זאת, ברחוב שולמית הסמוך לכיכר דיזנגוף, על מגרש ששטחו 500 מ"ר, מאפשרת התב"ע לבנות 9 יחידות דיור ב 4 קומות ב-146% משטח המגרש. ברחוב שולמית עומד רוחב הדרך על 10 מטר.

תכנית גדס – רחוב שולמית ורחוב יעל, מתוך מאמרו של נחום כהן 'תל-אביב ותכנון מודרני' באתר Architecture.org.il

כלומר אם יחילו את התב"ע של תכנית גדס – שמוסכם היום על רבים שהיא יוצרת מרקם עירוני איכותי ואטרקטיבי – על שכונות הוילות של צפון העיר ניתן יהיה להכפיל את מספר יחידות הדיור במגרשים בין פי 5 לפי 18 ואת אחוזי הבנייה ניתן יהיה להכפיל ב-5.
אומנם לא מגיעים למכפיל התמוה של פי 16 שמייעד משרד השיכון לשכונות העניות ביותר (6), אבל בהחלט מדובר על ציפוף משמעותי.
ציפוף זה יתבסס על רשת דרכים שרובן רחבות יותר מן הדרכים שמזינות את התנועה ברחובות המגורים של מרכז תל-אביב. הציפוף יעשה בהדרגה כיון שהוא מתבסס על יוזמות נקודתיות ועל מגרשים קטנים וכך יוכל להתמודד עם התנודתיות של שוק הנדל"ן הישראלי. התהליך הוא תהליך וולונטרי לגמרי ואיש אינו מגורש מביתו או נתבע ע"י שכניו לפי חוק 'הדייר הסורר'.
אמנם צפויה בוודאי התנגדות לתב"ע כזו מצד אלה מבין דיירי השכונה שרוצים שגם שכניהם יגורו בבתים צמודי-קרקע, אך הרווח הגדול הצפוי לכל בעלי המגרשים מהגדלת אחוזי הבנייה וודאי יעשה את השכנוע לקל יותר.

שכונת צהלה – תצלום אוויר. מתוך אתר המיפוי של עירית ת"א.

כיוון ששכונת צהלה ,למשל, עוברת בין כה וכה תהליך של פינוי – של הבתים הישנים והצנועים – ובינוי – של וילות ענקיות בשלל סגנונות – תהליך כזה הוא עניין בעיתו.
גם שכונות בנה-ביתך שנבנו שנות השמונים הולכות ומבשילות לתהליך של ציפוף: המשפחות שגרו בווילות מתבגרות, הילדים עוזבים וההורים בעקבותיהם. הרווחים התדמיתיים והכלכליים לעיר מהבנייה צמודת הקרקע כבר מוצו וזוהי עת טובה לתת אפשרות להגדלת הצפיפות (7).

האימפריה הבריטית נשענה על 'אליטה משרתת' שבדרך תמיד גרפה לעצמה רווחים נאים.

פינוי ובינוי של שכונות הוילות האמידות יתן לאליטות הזדמנות לשרת את יעדי הציפוף של המדינה – ובדרך וודאי לגרוף רווחים נאים.

1 בנייה מחדש במקום עיבוי ושיפוץ הקיים היא פשוטה בעיקר ליזם. מחקרים שנעשו באירופה בשנות ה-60 הראו שעבור הדיירים פרוייקטים מסיביים של פינוי ובנייה מחדש בדרך-כלל הסתיימו בתקופות ארוכות מאוד של מגורים זמניים.
2 מתוך אוגדן 'התחדשות עירונית – מסלול פינוי-בינוי – נוסח מקוצר' עמ' 2 להורדה מאתר משרד הבינוי והשיכון.
3 בשאלה האם מגדלים בכלל יכולים להשיג יותר ציפוף ביחס לרמת רווחה נתונה יש מחלוקת. ראו את מאמרו של נחום כהן 'הקרב על הגובה'.
4 במסגרת כזה פרוייקט אפשר ליצור מעין 'בנק' של דירות שיחבר בין דירות שהתפנו לדיירים שרוצים להחליף אותן תמורת דירתם הנוכחית, כולל 'מסלקה' שתאזן את הפרשי הערכים בין הדירה שהתפנתה לדירה שנמסרה תמורתה.
5 כל מגמה או אופנה תכנונית שרוצים להחדיר צריכה להתחיל מן העשירים, שיעניקו ברק גם לתכנון הגרוע ביותר.
6 לפי מכפיל של פי 16 מגרש שהיום יש בו בית פרטי ב-30% בנייה יהפוך למגדל ב-480% בנייה – יותר צפוף ממגדלי צמרת בני 32 הקומות.
7 גילוי נאות – הורי גרים בוילה בשכונת בנה-ביתך.

לפני כשבועיים התפרסמה בהארץ נדל"ן כתבה שעסקה בתהליך המתהווה (1) של שיקום מרכזי הערים ולמולו בתהליך המתמשך של התפתחות מרכזים מסחריים גדולים בשולי הערים ומחוץ להן.

בכתבה אומר היועץ הכלכלי תמיר בן-שחר שבאזור כרמיאל יש מספיק כח קנייה לקיים גם מרכז עיר שוקק וגם קניונים באיזור התעשייה של העיר.

הרעיון שבעצם המרכז העירוני הקיים ומרכזי הקניות שבשולי העיר אינם בהכרח סותרים זה את זה הוא רעיון מעניין.

יתכן שבעולם אידיאלי כל מערך המסחר שמתקיים היום בישראל יכול להתקיים ברחוב עירוני.
רחוב כזה לא יהיה רחוב כמו דיזנגוף או מדרחוב בן-יהודה אלא יותר כמו שדרה ניו-יורקית מרכזית. בישראל, רוב הרחובות הראשיים בערים הם רחובות מסחריים בקנה-מידה שכונתי, שהוא נעים מאוד אך אינו יכול להתמודד לא אם נפחי התנועה של מרקם מסחרי מודרני – אפילו אם מניחים את קיומה של רכבת תחתית – ולא עם הגודל של החנויות והמערכים הנלווים להן.
אם את רחוב מנחם בגין ואת דרך נמיר בת"א בתל-אביב (ואת שדרות רגר בבאר שבע, ואת דרך משה דיין בראשל"צ) היו מתכננים לא ככביש מהיר עם מגדלים מבודדים לאורכו אלא כבלוקים עירוניים רציפים ומעליהם מבנים רבי-קומות- משהו כמו עשרה קניוני עזריאלי עם קולונדה, צמודים זה לזה – אולי היה ניתן לאכלס שם מסחר שהיה מייתר את הקניונים הפריפראליים במטרופולין (2).

אבל מרכזי הערים הקיימים כנראה לא יוכלו, כמה שלא ישפצו וימתגו אותם, לדחוק את הקניונים ולחזור למעמד שאולי היה להם עד שנות ה-70.
הם יוכלו להשתקם ולחיות לצידם של הקניונים כחלק ממערך הולך ומתרחב של סביבות מסחריות מגוונות בחברה שרמת החיים שלה, בסופו של דבר, עולה כל העת.
כי אולי אין פה משחק סכום אפס שבו כל התפתחות של מסחר בשולי העיר בהכרח פוגעת במרכז. אולי למרות עיקרון גיוון השימושים, מגורים איכותיים לא יכולים לדור בכפיפה אחת עם פעילות אינטנסיבית של מסחר ובילוי.

לכן השלב הבא בשיפור הסביבה העירונית בישראל, הוא להתמודד עם הקניון והסביבה שהוא יוצר ולקשור אותה למערך העירוני (3).
לכאורה, מדוע לטרוח? – הקניונים מצליחים, האנשים נוהרים בהמוניהם והיטלי ההשבחה זורמים לקופת העירייה. למה להשקיע שקל אחד מיותר באזור הקניונים?

הסיבה היא שלעיר הישראלית מגיע יותר, הרבה יותר.

גם אם הקניונים לא טובים לעיר כפי שהיינו רוצים לראות אותה, בסופו של יום הרבה מאוד אזרחים מבלים שם הרבה מאוד מזמנם.
זה כמובן הופך אותם לחלק מרכזי ומהותי של העיר.

זאת ועוד, בלא מעט מקרים קניון אחד מוליד סביבו קניונים נוספים ונוצרת סביבה עירונית שאין בה רק חניון ופנים-קניון- בלי שום מרחב ציבורי – אלא תחום ציבורי נרחב שעליו צריך לקחת אחריות.
הדוגמאות הן רבות – אזורי התעשייה של ראשון-לציון, של נתניה, האזור של קניון חיפה ומרכז הקונגרסים, אזור דרך חברון בבאר-שבע ועוד.

אזור קניון איילון בגבול רמת-גן, בני-ברק ותל-אביב הוא דוגמה מובהקת לסביבה עירונית שנוצרה סביב קניון.
האזור, שהיה אזור תעשייה מוזנח במיוחד הפך בהדרגה למוקד מסחר עירוני מובהק שיש בו, גם מחוץ לקניון, עוגנים של מסחר כללי כמו סופרמרקטים ומסחר מתמחה, בעיקר בתחום העיצוב והציוד לבית.
במקביל הולכים ומתפתחים בו משרדים – שני המגדלים של ב.ס.ר הם דוגמא מובהקת. למעשה אם מרחיבים רק במעט את המבט מגלים שגם אזור המשרדים והבילוי של רמת-החייל הוא קרוב מאוד.
בשולי המתחם מתקיימות גם פונקציות ציבוריות – בראש ובראשונה פארק הירקון שנושק לחניונים של קניון איילון, אבל גם מוזיאון רמת-גן שוכן ממש ליד, האיצטדיון ואפילו בתי-המשפט העירוניים.
באזור קיימות ומתוכננות גם תשתיות תחבורה ענפות – חלקן, כמו כביש איילון מזרח, הן הרסניות, וחלקן, כמו הרכבת, ציבוריות וברות-קיימא.

לפיכך ניתן לומר שאזור קניון איילון הוא מרכז עירוני מובהק. למעשה מרכז מטרופוליני מישני של כל גוש דן, שמתקיימים בו כל שימושי הקרקע פרט למגורים והוא רלוונטי הרבה יותר לתושבי המטרופולין מהמרכזים של רמת-גן וגבעתיים גם יחד: תושבי המרכז רשאים לספור מתי בפעם האחרונה הם היו ברחוב ביאליק שהוא המרכז המסחרי של רמת-גן ומתי בקניון איילון.

אבל כל ניסיון לתמרן ולהשתמש באזור, אפילו ברכב, הוא משימה מתסכלת ביותר. בהעדר מדרכות סבירות התמרון הרגלי באזור הוא חוויה קשה ומסוכנת, ואם בייאושך אתה מנסה לצלוח ברכב את המרחק הקצר מה"דיזיין סנטר" לקניון איילון אתה צפוי לשעה ארוכה של תמרונים סבוכים וחיפוש חנייה מייגע (4).
החזות הכללית של האזור כולו גם היא עלובה ביותר. אין בו צל או פינות ירוקות, רק שלטי ענק וגדרות מתכת מרקיבות – ואם פרנסי הקניונים וחנויות הענק חושבים שזה גורם לנו לבלות יותר זמן בקניון, במקום בחוץ – הם טועים.

אמנם חלק הבעיות באזור הן באחריותה הישירה של עיריית בני-ברק שבהיותה אחת מן העיירות העניות ביותר בישראל אין ביכולתה לפתח את אזור התעשייה והמסחר שלה בצורה הולמת. אבל גם אזורי הקניונים של ראשון או נתניה, שהם מסודרים מעט יותר, נעדרים תשתית למי שמעוניין להשתמש בהם כמכלול – אפילו ברכב.
נדמה שהמתכננים שבויים בתפישה של קניון או מבנה משרדים בודד באזור תעשייה שאליו אתה מגיע מרחוק עם הרכב ואותו אתה עוזב עם הרכב, מבלי לצאת מתחום המגרש הבודד – גדול ככל שיהיה.
אבל באזור שמכיל הרבה קניונים, משרדים ומוקדי בילוי ומושך כמות גדולה מאוד של תנועה להרבה אנשים נוח הרבה יותר לנוע רגלית בין מוקד למוקד. באזור בו יש תחנת רכבת סמוכה, כדאי מאוד – גם לקניונים ולעיריות – שיהיו פתרונות נוחים להגעה אל התחנה וממנה – אולי אפילו באופניים.
במוקד עירוני כזה צריך לדאוג לזרימה נוחה של התנועה בין המוקדים השונים, לא רק פנימה והחוצה מהקניון, ולתכנן את התנועה והחנייה בהתאם.

השלב הראשון,אם כן, הוא להבין שאזורי המסחר שנוצרו באזורי התעשיה של הערים הם למעשה מרכזים עירוניים, אולי יותר כאלה מהמרכזים הותיקים, ועל העיריות לטפל בהם ככאלה.
לא להמתין שההזנחה וחוסר הנוחות בשימוש ידחפו את הציבור החוצה לעבר מרכזים מסחריים בתחומי המושבים והמועצות האזוריות אלא לחשוב כיצד לשפר כל הזמן את הנוחות והשימושיות: את האיכויות העירוניות של מרכזי המסחר באזורי התעשייה.
מדרכות נוחות ומרווחות, הצללה, עצים, גינות וברזיות יכולים לתרום.
שילוט מכוון לנוסעים ולהולכים ברגל והכוונה אלקטרונית לחניונים בוודאי יכולה לסייע.
ובעתיד – תכנון עירוני שמאפשר התמצאות קלה והתקדמות נעימה בסבך המרכזים המסחריים המתחרים.
על שליטה בשילוט אפשר כנראה רק לפנטז.

נחל הירקון ליד קניון איילון

השלב הבא הוא שילוב של פונקציות ציבוריות באזור הקניונים.
לא רק הנחלים והפארקים שסביבם – או צריכים להיות סביבם – שמשום מה תמיד נמצאים בשכנות קרובה לאזורי התעשייה והקניונים (5): אם תל-אביבים מגיעים לקניון איילון לעיתים יותר תכופות מאשר הם מגיעים לבית-אריאלה אז אולי הספריה הגדולה בגוש-דן צריכה להימצא בסמוך לקניון איילון (6).
הספריה עצמה ודאי תצא נשכרת מכך. ככל שלאנשים יהיה קל ונוח יותר להגיע אליה יותר ישתמשו בשירותיה.
גם הציבוריות תרוויח.
לספריה, או לפונקציה ציבורית דומה יש איכות חתרנית כשהיא שוכנת ליד קניון וסותרת במהותה את הקפיטליזם הצרכני הרדוד שסביבה (7).
הנוכחות הציבורית הזאת חשובה יותר באזור הקניון מאשר בשכנות לבית המשפט והמוזיאון, או באמצע הקמפוס (8).

השלב האחרון הוא שזירה של המרכזים החדשים והפריפראליים למרכזים העירוניים הותיקים וחיבורם למרקם שסביבם בכדי להשלים מערכת עירונית רציפה, יעילה ומשולבת.

פרוייקט ספריה בקניון

תכנון עירוני המתעלם מהמרכזים העירוניים שבשולי הערים ומקווה להכחדתם, כדי לחזק את מרכז העיר המסורתי, הוא תכנון עירוני הבוחר לעצום את עיניו מול המציאות.
על המתכננים, האדריכלים והמעצבים להפנות את תשומת ליבם גם למרחבים העירוניים של השוליים המסחריים, הקניוניים, התעשייתיים של העיר ולהעניק להם איכויות של נוחות, נגישות, שימושיות ויופי.

1. למעשה כבר בשנות השמונים נעשו מהלכים מוצלחים מאוד של שיקום עירוני, למשל במדרחוב נחלת בנימין בתל-אביב (1987) ובנחלת-שבעה בירושלים (ע"י נחום מלצר).
2. רעינות בנושא יש באתר של יודן רופא.
3. מכאן ואילך הכוונה במילה קניון תהיה למרכזים מסחריים שנמצאים בשולי העיר ובדרך כלל באזורים תעשייתים. קניונים שנמצאים במרכז של עיר כמו דיזינגוף סנטר או קניון באר-שבע ראויים להתייחסות אחרת. קניונים באזורים חקלאיים לא צריכים להתקיים.
4. המצב כנראה ישתפר כשתושלם מערכת המחלפים באזור.
5. נחלים וקניונים – נחל הירקון באזור קניון איילון, נחל באר-שבע ליד הביג, יובל נחל רפאים ליד קניון מלחה.
6. פרוייקט הגמר שלי בטכניון, בהנחיית רפי סגל, עסק בתכנון ספריה בתוך קניון איילון.
7. כמו ערבי השירה שאנשי 'מעין'ערכן בסניף של מקדונלדס.
8. אם כי חייבים להודות שגם להעמדת הספרייה בשכנות לבסיס צבאי יש איכות חתרנית מסוימת.

פרוייקט ספרייה בקניון