בעצם הבנייה היחידה שנכונה בישראל היא בנייה של חורבות.
לא חייבים לתכנן את הבניין כחורבה: אפשר, ורצוי, לחשוב על הילדים שישתמשו בחדרי הילדים ועל המסיבות שיערכו בסלון; אפשר לתכנן בקפידה את פירטי האלומיניום ואת מפגשי האבן והעץ.

אבל זה לא משנה, כי בסוף ממילא הכול יחרב. ככה זה פה וככה זה אצלנו.
לא סתם המונומנט האדריכלי הראשי שלנו, ואולי היחיד, הוא שריד מהחומה שהקיפה מקדש לפני אלפיים שנה; לא סתם המחשבה היחידה שלנו על מונומנטים עתידיים מחייבת, באופן בלתי נמנע, את החרבתם של מסגדי חראם-אל-שריף.

תחשבו על זה כשאתם מתכננים פיר שירותים או חלון אחורי; יכול להיות שכמו הכותל גם הם יהפכו במקרה לקיר שמתפללים עליו ותוחבים בו פתקים, אם דווקא הם, ולא משהו אחר, ישרדו.

 

חיפה, ואדי ניסנאס

 כשחברים מחו"ל או תיירים באים, מה יש לנו להראות להם חוף מהריסות וחורבות?
יש את ההריסות שחפרנו, כל מיני תילים עתיקים וערים רומיות וצלבניות שחילצנו מתוך העפר והאפר.
יש את החורבות ששיקמנו, תוך שפחלצנו אותן, כמו יפו העתיקה או הרובע היהודי בירושלים.
במקרה או שלא במקרה, המונומנט האדריכלי העיקרי של הרובע, לצד הכותל, הוא בית-הכנסת 'החורבה' – שלמרות כל התכניות עדיין לא בנו במקומו שום דבר.

ויש את חורבות חיינו, כמו שאנחנו מגלים כשאנחנו מציגים את תל-אביב עיר הבאוהאוס או את יפו לתייר מזדמן.
כי תל-אביב, כמו שמגלים כשמביטים בה בעין בלתי מזוינת, היא עיר צעירה אבל כולה מתפוררת. תל-אביב אולי מרגשת, אבל לעין אדריכלית כל המבנים בה, אלה שיש להם ערך עיצובי ואלה שהם סתם, הם במצב של הזנחה פושעת, מכוסים כולם במזגנים מתפרצים ושלטים שמשתלטים, עם טיח שמתפורר לנגד עיניך.
זה לא במקרה שכל שיפוץ – של בתים שהם בסך הכול בני שישים שנה – נראה מיד כמו יצירת מופת אדריכלית.

אזורי הבילוי של העיר תל-אביב הם הרי אזורי אסון פר-אקסלנס.
בנמל תל-אביב, עם מסעדות שאפשר לדפוק בהן משכורת חודשית של אדריכל על ארוחה, אפילו הכבישים, עליהם אתה פוסע באין מדרכות, קרועים ובלויים כולם, ובין אזור לאזור מפרידות גדרות מתכת חלודות שמטות לנפול עליך. או דרום העיר – אזור שממש מתאים כתפאורה בלויה לסרט על מלחמה, כי בעצם לא הרבה השתנה שם מאז מלחמת השחרור.

ומתחת להכל מבצבצות החורבות האמיתיות : שרידים של בנייה ערבית, לפעמים רק איזה בית מ -1932 שבגלל ששרד במקרה נושא על כתפיו איזה מסר של משמעות ואשמה, ומסתיר מאחורי תוספות פרוביזוריות…שום דבר, לפעמים, חוץ מן הנטל של ההיסטוריה.

לפעמים אני חושב, איך יראו החורבות שלנו? מה יישאר ויהפוך אחרי שנים לבתים של הנובורישים כמו עג'מי? מה יהפוך מיד לבתים של אצולת הממון והשלטון – אולי אפקה תהיה כמו שכונת בקעה? ומה ייהרס ויוותרו ממנו רק כמה שרידים אילמים בתוך אזור של מוסכים?
איך נראית היום העיר אופירה בסיני?

אולי בגלל זה אנחנו כל-כך נהנים להרוס גם את מה שבנינו בעצמנו – כמו שרם כרמי, מגלם בגופו את האדריכלות הישראלית כולה, רוצה להרוס את הוילות של אריך מנדלסון ברחביה.
לא לתת לזמן ולהיסטוריה צ'אנס לתפוס אותנו – לא לראות מישהו אחר גר במה שיצרנו; הנה הבתים בגוש קטיף – עוד לפני שאושרה ההתנתקות בכנסת כבר החליטו שאת הבתים יהרסו.

 

בי"ח אייזנברג ביפו, לקראת הסוף

אבל לא נורא: יש הרבה בניינים שהרבה יותר מתאים להם להיות חורבות, שאז קירות המסך בצבעיהם המזעזעים יתמוטטו ויחשפו את קירות הבטון האציליים שימתינו ככה שנים בעוד סטודנטים נלהבים לאדריכלות עושים עליהם פרויקט אחר פרויקט, עד שיום אחד אדריכל רגיש מדור אחר ישקם אותם כמו שמעולם לא היו – או שפשוט יהרסו אותם, כמו את שלד בית החולים אייזנברג ביפו.
(כי בואו נזכור, גם הפרתנון הוא בסך הכול חורבה. כמו שהוא היה באמת, צבוע כולו ועוד עם גג רעפים, אף אדריכל שמכבד את עצמנו לא היה נראה לידו.)

בין כל הפיגועים והסיכולים, המבצעים והמלחמות, אין מקום למגדלי זכוכית שבירים וחדרי מדיטציה מנייר, בטון חשוף ובמבוק.
לנו מתאים המוצב – רב עוצמה ואלגנטי אך לא מוגמר לעולם, נכון תמיד להיות החורבה הנצחית.
ועל יד המוצב, האדריכלות-הלא-גמורה מעולם  – ולכן תמיד הרוסה מראש – של אזורי המוסכים, התעשייה הקלה והבילוי, הדבקה מקרית של קורות פלדה וקירות בלוק 20 מכוסים לגמרי בשלטי פרסומת המתחרים זה בזה. מקומות שנראים תמיד כאילו הם אחרי פיגוע, כשאנשי זק"א כבר הלכו אבל אנשי מס רכוש עדיין לא הגיעו.

 

יש לי הרגשה שהחורבה היא האדריכלות הכי נכונה בשבילנו.

מודעות פרסומת