אחד הבניינים החביבים עלי הוא ביתן הקרמיקה במוזיאון הארץ ברמת-אביב.
זהו בניין צנוע. במבט ראשון קשה לראות שמדובר במבנה. רואים גדר אבן גבוהה, עשויה חרכים צרים, ומעט מעליה מציץ ספק גג בטון, ספק פרגולה.
עוברים דרך הגדר ונכנסים לחצר.
מצד אחד ניתן לשוב ולהציץ החוצה דרך חרכי הגדר ומצד שני גג, תלוי מעבר לשורת עמודים, ומצל על קיר זכוכית.
עוברים דרך קיר הזכוכית ונכנסים למבנה עצמו.
עמודי בטון מרובעים בגריד סדור תומכים בגג המרחף מעל לקירות : תחושות הריחוף מושגת באמצעות חלונות המצויים בין הקירות והגג ומוצללים על-ידי רשת קורות הבטון שראינו מבחוץ.
מרכז החלל מוגדר על ידי רשת של קורות-עץ בתקרה, אך פרט לה ולעמודים מסור החלל לארונות התצוגה ולמוצגים. חלל פשוט ובהיר, אטום בשתי פאותיו הצדדיות ושקוף בחזית הקדמית – הנפתחת לחצר ומקנה תחושה של רווחה לחלל.
החזית השקופה לחצר והגג המרחף, המנותק מן הקירות, מעניקים למבנה תצוגה שבמהותו שואף להיות קופסא אטומה תחושה של רציפות עם החוץ. רציפות שהיא חשובה תמיד אך יש בה משמעות נוספת בבניין שהוא במוזיאון 'הארץ' – מוזיאון שבשמו, מעבר לרצון לתאר את הארץ (ולשלוט בה?) יש גם איזושהי 'ארציות', איזושהי פשטות וישירות של האומנים העוסקים בחומר.
הבניין הוא מודרני לחלוטין בגגות הבטון החשוף המרחפים שלו ובסדר הגיאומטרי הדקדקני, אך המבנה שלו, כמעין בית-חצר, הגדר האטומה הסובבת אותו וגווני האבן הצהבהבים רומזים למבנה כנעני או ישראלי קדום, בן זמנם של המוצגים שבתוכו.
למיטב ידיעתי הבניין תוכנן בידי יוסף ורנר ויטקובר, שתיכנן גם את תכנית האב למוזיאון הארץ, כמו גם את תכנית האב לאוניברסיטת תל-אביב.
בשנת 1993 יצא ספר על עבודתו של ויטקובר בשם "הבריזה הקרירה באה ממערב – 65 שנות ארכיטקטורה" שערך עוזי אגסי.
לסיור וירטואלי בביתן הקרמיקה
הסיור – באתר מוזיאון הארץ – מציג את פנים הביתן.
ערסיטקטורה 