כפר שלם

הויכוחים בנושא פינוי התושבים בכפר שלם נסוב סביב שאלה אחת מרכזית – איך ובכמה לפנות את התושבים.
התושבים נאלצים, אולי אפילו בוחרים, לדון עם הרשויות בשאלה תמורת כמה כסף יפנו את ביתם ומי מהם ראוי לקבל את הפיצוי ובאיזה אופן.

אבל ישנה שאלה בסיסית יותר שראויה להישאל – מדוע בעצם לפנות את האנשים מהבתים בהם הם מתגוררים?
כי מעבר לשאלות של בעלות ושל כסף יש פה שאלה אדריכלית תכנונית.
מישהו החליט ב1965 (לפי הארץ), או אולי לפני כן, שצריך לפנות את כפר-שלם ולהפוך אותה לשכונה 'מודרנית'.
יתכן שזו הייתה תגובת בטן מודרניסטית טיפוסית לחוסר-הסדר של ההתיישבות הספורדית ,אך היזומה ע"י המדינה, בשרידי הכפר הערבי סלמה.
ייתכן מאוד שהיה בזה רצון למחות את השרידים של ההתיישבות הערבית באזור.

בסיור באזור נדמה שחלק לא מבוטל מהכפר פונה.
גל הפינוי הראשון התנקז לשיכונים של נווה-אליעזר שהיום שרועים מוזנחים בעליבותם בחלקה הדרום-מזרחי של השכונה .
בגל השני של הבנייה מחדש, שלא ידוע לי אם הוא מבוסס על שטחים מפונים או שטחים שהיו ברובם פנויים מלכתחילה, יש אמנם לא מעט בניינים מגורים נאים שנראים מתוחזקים למדי, אך בעיות הפינוי עדיין מרחפות מעל השכונה – כפי שמעידים אירועי השבועות האחרונים – ומקרינות על חזותה ותדמיתה.

בעיני הבנייה החדשה יוצרת שכונה משמימה ומשעממת. איננה יודע מה יקרה לערך הנכסים בה בעתיד אך הניסיונות הקודמים לבניית שיכונים ובתי-מגורים גבוהים באזור לא עלה כל-כך יפה.

מה אם-כן צריכה להיות מטרתו של התכנון העירוני במקום שמוגדר כנחשל כמו כפר-שלם?
ראשית, לשפר את מצב הדיור של התושבים החיים במקום.
שנית, לשפר את מצבם הכלכלי והחברתי.
שלישית, להכניס את השכונה לדינמיקה חיובית של עלייה בערך הנכסים ומאזן הגירה חיובי. תהליך כזה של ג'נטריפיקציה יכול להיות חיובי רק אם התושבים בשכונה הם בעלי הנכסים שאז הנכס שבידיהם משביח והם יכולים לבחור אם לממש אותו ברווח או להישאר בו ולהנות מהשיפור באיכות החיים בשכונה.
שכונות חלשות לא צריכות להיות האתר להשגת יעדי ציפוף עירוניים. את אלה אפשר להשיג (אם צריך) בפינוי-בינוי של הוילות בשכונת אפקה למשל.

אז מה היה קורה אילו במקום למחוק את המורשת של המקום, את ההיסטוריה המרובדת שלו, היו מנסים לללכת עם הקיים?
אם הייתה תכנית שמנתחת את המבנה של הכפר שהיה ומתכננת בינוי שמשתלב בשרידים הקיימים במקום לנסות למחוק אותם לחלוטין? אם הייתה תכנית שקנה המידה שלה היה קנה המידה של ביצרון או נווה-צדק ולא של רמת-אביב ג'?
האם אז ניתן היה להשיג את המטרות של רווחת התושבים בטווח המיידי ובטווח הארוך?

אם היה נעשה לשכונה תכנון שמתבסס על הקיים ניתן היה בקלות לשמור על המבנים הקיימים ולהעביר אותם לבעלות המשפחות שחיות בהם היום על בסיס העקרונות של חוק הדיור הציבורי – בייחוד מכיוון שחלקם שילמו במשך שנים שכר דירה לעמידר (על פי העיתונות). צעד כזה שיכלול הלבנה של חלק מחריגות הבנייה וייתן אפשרות לניצול של המגרשים על-ידי הדרים בהם יפתור את הבעיות המיידיות של מצוקת דיור ופינוי כפוי, וגם את ההזנחה והבלגן שמאפיינים אותם היום.

חלקות ומגרשים שלא ניתן או לא ראוי להעביר את הבעלות בהן לידי הדיירים הנוכחיים (מאיזשהן סיבות) ישארו בבעלות המדינה (שהיא הבעלים של רוב-רובו של השטח) אך לא יהוו מכשול לפיתוח כיוון שהתכנון היה לוקח אותן בחשבון ולא מחייב את מחיקתן.

במצב כזה ניתן יהיה לקדם את השכונה בלי שכל משפחה 'סרבנית' מהווה בלם לתהליך כולו. עם הזמן ועם העלייה בערך הנכסים יהיה אפשר למצוא את המשאבים הכלכליים הנדרשים כדי להגיע להסדרים הוגנים עם כל מי שהיום מוגדרים כפולשים.

נסיעה לאורך רחוב מח"ל יכולה ללמד מה קורה כשהתכנון כופה עצמו על מרקם קיים. רחוב רחב, אולי רחב מדי, נעצר פתאום בבית-כנסת קיים והופך לרוחב צר, מתרחב שוב לפתע, ואחרי שני בתים הופך לרחוב צר ומתפתל שמטפס על הגבעה, פונה לכאן ולכאן, ואז מתרחב שוב, מוקף בשטחים פתוחים וחורשות זמניות, ורגע לפני שהוא פוגש את רחוב משה דיין הופך שוב לרחוב צר. את האדריכל חובב המוזריות האורבניות תסריט כזה יכול לעניין, אך אין ספק שהוא יוצר מרקם אורבני קטוע ולא נעים, מרקם של עזובה ומצוקה.

אבל אם במקום להתעסק בפינוי אלים של דיירים מבתיהם כד להעביר כביש ארבע נתיבי, יציר פנטזיה של מהנדס תנועה מן הדור הקודם, היו הרשויות בוחרות לעסוק ביצירת תשתיות עירוניות על בסיס הקיים, כפי שנעשה, ברמה מסוימת ,באזור הפארק החדש שבראש הגבעה, ניתן אולי היה ליצור דינמיקה טבעית של פיתוח ועלייה בערך הנכסים. מתהליך כזה הייתה נשכרת גם השכונה בכללותה וגם הדיירים שערך הנכסים שבבעלותם יעלה.

חשוב לזכור שגם נווה-צדק הייתה פעם מיועדת להריסה, ועד לא מזמן גם שכונת שפירא (כפי שניתן לקרוא במאמר ב'העיר' ביום שישי.)
דווקא הפיכת המגמה ההרסנית של פינוי-בינוי הביאה לשיפור התדמית ועליית ערך הנכסים בשכונות אלה.

תהליך דומה ראוי שיקרה גם בכפר-שלם.

ומה לגבי 'הנצחת' המורשת הערבית?
לצערי אני מבין לפעמים את נטיית הלב להעלים את הזכרון הערבי שבמרחב.
יש לנו רצון לשכוח ולהשכיח את אלה שהיו כאן לפנינו בייחוד משום שתביעתם לשוב עדיין תלויה ועומדת.

אבל למעשה מדובר בעיקר בלשקר לעצמנו.
אני לא מניח שהרס שרידי הכפרים הוא שיגרום לפליטים הפלשתיניים לשכוח את הזיקה שלהם למה שהם היום הרחובות והבתים שלנו.
גם את התביעה ההיסטורית הקונקרטית יהיה קשה להעלים כי קיימות מפות, רישומי מקרקעין, צילומים וגם סרטים המתעדים את הכפרים הפלסטיניים.

אז האם זה טוב לשקר לעצמנו ולגדל דורות אזרחים שלא יודעים שפעם חיו פה אנשים אחרים שאותם הורשנו וירשנו?
אני לא בטוח.

בורות היא בסיס די רעוע לבנות עליו זהות לאומית. בהתחלה תחושת הצדק שיוצרת האמונה שבאנו לארץ ריקה והעלבון מול התביעה הערבית על הארץ יכולה לתת כוח ועוצמה.
אך לאורך זמן יש לה השפעות הרסניות:
היא מערערת את כושר השיפוט – כי מי שלא מבין מה קרה פה ב-1948 לא יכול להבין מה קורה סביבו ומה עתיד לקרות.
והיא בסופו של יום יוצרת ניכור כי עם התגלות השקר שעליו גידלה אותך המדינה נוצרת תחושה של ניכור וכעס כלפי המשקרים. תחושה כזו יכולה להיות הרסנית ולמוטט כליל את הזהות הלאומית, שהמסתירים וההורסים עמלים ליצור.

ישראל חייבת להביט אל האמת ומולה להצהיר על צדקת דרכיה. כי אם אל מול האמת הצדק לא עומד, אז הוא לא עומד כלל.

כל התמונות צולמו בכפר-שלם.