ביום שיש האחרון ביקרתי בתערוכת הבוגרים של המחלקה לאדריכלות בבצלאל.

לצערי לא יכולתי להקדיש לתערוכה מספיק זמן כדי להתייחס בצורה עניינית ומכובדת למגוון הגדול של הפרוייקטים שהוצגו (1).
לכן אסתפק בהצעת יעול טכנית.

בזמנו של זאב דרוקמן כדיקן היה משהו מאוד מסתורי בפרוייקטי הגמר של הסטודנטים לאדריכלות.
לעולם לא יכולת לדעת מהו המבנה המתוכנן והיכן בישראל (או בעולם) הוא מתוכנן.
בדרך כלל גם לא הבנת איך ניתן להשתמש במבנה או לשהות בתוכו.
היו רק מודלים ושרטוטים של חללים, קירות או מישורים – דברים שרמזו על סביבות אפשריות.
אבל בכל זאת היה משהו מושך במכלול שיצרה התערוכה. אי-הבהירות לגבי הצדדים הקונקרטיים של הפרוייקטים התאימה לאסתטיקה המופשטת והנזירית שלהם ויצרה משהו מעורר עניין והשראה – אם כי לא תמיד ניתן היה להבין אותו כארכיטקטורה.

צבי אפרת הביא לפקולטה רוח חדשה ואחרת. רוח שמקדשת את הקונקרטיות וחותרת למענה ישיר ומיידי לשאלות בוערות ולסוגיות כלכליות וחברתיות, לצד אלה האדריכליות.

בהקשר כזה המסתורין סביב מיקומו ויעודו של כל פרוייקט ופרוייקט הרבה פחות נסלח.
אבל עדיין, הפיענוח של לא מעט פרוייקטים בתערוכת הבוגרים השנה הצריך הרבה זמן ומאמץ (2). אני לא מתכוון שהיה קשה להבין איפה בדיוק עוברים החתכים, אלא לקושי לעמוד על נתונים יסודיים – איפה מתוכנן הפרוייקט ומה מתוכנן בו – מגורים, תוספות בנייה, גינה ציבורית או חניון?
בכמה מן המקרים היה חשוב מאוד להבין את הנפח של הבניה המוצעת – האם מגדילים או מקטינים אותו ביחס למצב הקיים או לתכניות אחרות המוצעות לאזור – כדי לעמוד על טיבו של הפרוייקט ועל הפתרון שהוא מציע.

האדריכלים שמציגים את פרוייקטי הגמר שלהם באקדמיה לאמנות הם תמיד קצת מסכנים – בעוד שחבריהם במחלקות השכנות – ובמקרה הזה בקצה השני של העיר (3) – מציגים מוצרים מוגמרים שאפשר לתלות על הקיר, ללבוש או להציג במוזיאון – במחלקה לאדריכלות מציגים רק מתווים וכוונות.

לכן כל-כך קריטי שהדברים יהיו ברורים ככל שניתן, כדי שכל אורח, מקצועי או לא, יוכל להבין מה הוא רואה ובאיזה כלים הוא אמור לשפוט את התוצאה, וכל זה בעמידה, ובלי אספקה שוטפת של אוכל או מים. הטקסטים הארוכים והמפורטים, גם אם הם באנגלית, לא מסייעים במקרה הזה.

לכן צריך לצרף לכל העבודת 'דף ראשון' של הגשה.
דף בפורמט אחיד שיציין באיזה עיר, שכונה ורחוב נמצא הפרוייקט.
מה נבנה – ולא פחות חשוב – מה נהרס.
לא יזיק גם חישוב שטחים.
לא צריך חישוב שטחים לפי חוק התכנון והבנייה אבל פירוט של  '200 דירות מגורים בשטח ממוצע של 125 מ"ר", למשל, או "שכונת מגורים ובה כ- 30% מסחר, 50% מגורים ו20% שטחי ציבור" יכול מאוד לעזור. והעיקר, בלי שום הצגת כוונות או רצונות – רק נתונים יבשים. דווקא את הכוונות והשאיפות צריך להשאיר לאדריכלות להעביר.

פירוט כזה בנוסח ובפורמט אחיד לכל הפרוייקטים – החל בתוכנית למסעדה וכלה בתכניות לארץ כולה – יקל מאוד על כל מי שמנסה להבין את הפרוייקטים ולשפוט אותם.

1 ככלל היה מאוד מסובך להתמצא בתערוכה, בהעדר שילוט מכוון ובהעדרן של המפות שהובטחו בכניסה. למעשה עד עכשיו אני לא בטוח שאכן ראיתי את הכל. היו עבודות שהיה ממש קשה לראות כי בכיתות התצוגה לא דלק האור, ועבודות שהיה קשה להבחין בהן כי לא הייתה תחימה ברורה בינן לבין שכנותיהן. 

2 אם לאסתר זנדברג היה קשה, מה יגידו אזובי הקיר?

3 חבל שתצוגת האדריכלות נפרדת משאר המחלקות, למרות שהסיבות לכך ברורות. ככה רק מעטים מגיעים לתצוגת הבוגרים באדריכלות ואלה שמגיעים במיוחד לא מצליחים למהול אותה בקצת אמנות ועיצוב.

מודעות פרסומת