בסוף החלטתי לכתוב על הפרוייקטים שראיתי בתערוכת הבוגרים של המחלקה לאדריכלות בבצלאל.

קודם-כל כי זה בסך הכל פוסט בבלוג ולא מאמר בעיתון של המדינה.

וגם כי אפשר להוסיף ולעדכן פרטים, ולכן אני מבקש מכל מי שמכיר את הפרוייקטים ויש לו פרטים נוספים -בראש ובראשונה השמות של מי שעשו כל פרוייקט ופרוייקט, וגם תיקונים והערות לכתוב לי אותן, ואני אשתדל לתקן.

ואולי דווקא בגלל שהסיבוב שעשינו בתערוכה היה מהיר ושטחי הוא יכול לתת אינדקציה, לסטודנטים וגם למורים, על איך הדברים נתפסים בעיני מבקרים מזדמנים, שהרושם שהם מקבלים הוא לא פחות, ואולי יותר, חשוב ומייצג מביקורת של אנשים שמכירים את העבודה והתהליך מקרוב.

והכי חשוב כי אני זוכר כמה חסרה לי התייחסות לפרוייקטי הגמר מאנשים שמחוץ לבית-הספר. אנשים נותנים שנה מהחיים לפרוייקט ובסוף גם הפרוייקטים הספורים שמוזכרים מחוץ לכתלי בית-הספר, ב'אדריכלות ישראלית'' או ב'הארץ' אצל אסתר זנדברג, מקבלים אולי שורה אחת של התייחסות.
אז אם אפשר לתרום עוד כמה מילים לעוד כמה פרוייקטים…

התצוגה בבצלאל הייתה מחולקת לפי הסטודיו השונים וכך אני כותב עליהם.
כתבתי רק על עבודות שהצלחתי לזכור ושהיה לי משהו לומר עליהן, וכך גם אני נאלץ להותיר עבודות רבות ללא התייחסות כלל.

סטודיו ירושלים בהנחית איילה רונאל
אחד הפרוייקטים הראשונים שמשכו את תשומת לבי היה פרוייקט עם מודל מאוד יפה של מין מבנים שתכניתם כעין כוכב ים וסביבם רשתות.
הפרוייקט הציע הרחבה לדירות בקריית משה (סמוך למאפיית אנג'ל) ומעיון בתכנית נדמה שהזרועות של כוכבי הים הם מסדרונות ארוכים שמתחברים לדירות הקיימות ולאורכם פזורים חדרים שונים שכנראה מהוווים תוספת לדירות. אם זוהי אכן התכנית, זה יכול להיות קצת בעייתי לדיירים, אך זה עדיין יוצר בינוי מעניין מאוד.

רעיון מוזר ומגניב אחר היה הצעה להפוך את הרחוב הראשי של שכונת בית-הכרם לאולם חתונות, ע"י הוספה של פונקציות שונות לאורך הרחוב שיאכלסו את אורחי החתונה בעודם עוברים מתחנה לתחנה עפ"י שלבי הטקס.
הרעיון הוא ממש חמוד אם כי קשה לי לראות את תושבי שכונת בית-הכרם מאמצים אותו בחום, בשל הרעש, ריחות הבשול והליכלוך: אבל בהחלט יכול להיות שאפשר לפתח מסלול חתונה כזה בשכונות שאינן שכונות מגורים. 
הסטודנט דרור סולר טיפל באזור קולנוע עדן שבמרכז העיר ירושלים.
מה שהיה חריג בפרוייקט הוא שהסטדנט הציע בניין: פתאום בין כל המפות התלת-מימדיות והמודלים המסתוריים ראינו מודל חד-משמעי של בניין שתוחם כיכר ויצר חלל עירוני קוהרנטי. גם אם העיצוב לא היה לגמרי לטעמי היה משהו מאוד מרענן במודל של בניין ממשי בתערוכת גמר באדריכלות.

סטודיו קריית שמונה בהנחיית יהושע גוטמן
התצוגה של העבודת של הסטודיו של יהושע גוטמן שאפה להציג מכלול של עבודות שיפור עירוני בקריית שמונה. לעבודות היה סגנון גרפי אחיד והפרוייקטים כולם עסקו בהתערבות במרקם הקיים עם הצעות קונקרטיות – וכך יצרו תחושה של גוף עשייה אחד.
בין השאר כללו ההצעות פארקים ציבוריים אלגנטיים ושתי הצעות מוטוריות שלא ירדתי לעומקן – הראשונה הציגה עוקף לכביש 90 המבתר את קריית שמונה, והשני מעין מבנה חנייה.
הצעה נוספת שמצאה חן בעיני הייתה שיפוץ של המרכז המסחרי הקיים של העיר באמצעות תוספת כמות סבירה של יחידות מגורים מעליו.
בסך-הכל אהבתי את ההגשה הנקייה והיפה ואת קנה-המידה האנושי של (חלק מן) הפרוייקטים, אבל בניגוד להגשות של הכיתות האחרות, חשתי שדווקא כאן מעט יותר הסברים היו עשויים להועיל.

סטודיו עיצוב עירוני בר-קיימא בהנחיית אלי פירשט
הסטודיו הציג כמות גדולה של עבודות.
את עיני צדו שתי עבודות שהיו להן כמה נקודת משותפות.
פרוייקט אחד עסק בכפר גבירול, שכונה בפאתי רחובות על חורבות הכפר הערבי קוביבה, שמלתעות הפיתוח מאיימות להשחית את הקסם השקט שיש לה היום.
הפרוייקט ניסה להציע חלופה תכנונית לתכנית המתאר המוצעת על-ידי העירייה, חלופה שתתבסס על מרקם חלקות המושע הקיים שממשיך כנראה מהכפר הערבי. הרעיון דיבר אלי מאוד אך התוצאה הסופית, עד כמה שהצלחתי להבין, הייתה מספר רב של מגדלים מפותלים וסבוכים.
פרוייקט נוסף שבחר כנקודת מוצא את מערכת החלקות ההיסטורית הוא פרוייקט שעסק בתחנה המרכזית ה'חדשה' בדרום תל-אביב.
בפרוייקט הוצע לפרק את התחנה לשלד של קורות ועמודים ומתחתיה לשחזר את החלקות והמבנים שהיו שם קודם. אבל לצד השילוב של המרקם שנהרס בתוך שלד התחנה המרכזית, שאמורה להמשיך ולתפקד, נוסף מגדל משרדים גדול מאוד מעל התחנה, שקצת מפר את האיזון.

רעיון דומה לפירוק התחנה המרכזית החדשה הראה בעיתון 'העיר' לפני מספר שנים רועי חמד שבפרוייקט הגמר שלו, שהוצג בכתבה של שרון רוטברד ולאחר מכן בספר 'עיר לבנה, עיר שחורה', הציע לחצוב בתוך התחנה את הרחובות שמשלימים את צורת המנורה שתוכננו בתכנית המקורית של שכונת נווה-שאנן.

בשני הפרוייקטים של הסטודיו חשתי תחושה, שמוכרת לי מפרוייקטים שעשיתי בלימודים, של החמצה של רעיונות יפים בשל לחץ חיצוני- או דחף פנימי- לפתור ברגע האחרון את כל הסוגיות המעשיות שנדחקו לצד לכל אורך תהליך פיתוח הפרוייקט. היום אני מבין ,מה שלא הבנתי בעבר, שכשמציגים עבודה צריך להעלים את השאלות המעשיות הלא-פתורות ולא לחשוף אותן.

תא עיר מדינה בהנחית יובל יסקי
פרוייקט אחד שבלט במסגרת העבודה של הסטודיו שמנסה להשתמש במבנים ככלים לתכנון ארצי כולל הוא הפרוייקט של עופר ביליק וליסה בלכמן (אני יודע את השמות משום שהסטודיו הכין עלון שהציג מקצת מן העבודות – רעיון טוב שאולי גם אחרים צריכים לאמץ). הסטודנטים יצרו מעין בייגלך של מגורים – משהו שנראה כמו טירות שעשויות מערמה של וילות- זו על זו וזו לצד זו – והוא כנראה מבנה מגורים מדורג ומעגלי. הבייגלך האלו פזורים בתוך המרקם החקלאי הפתוח ואמורים להחליף את הפריסה המרחבית הבזבזנית של ישוביי הוילות הפרבריים.
זה נראה לי רעיון מעניין מאוד אבל אני לא משוכנע שהוא פותר את הבעייה. מבחינה אקולוגית מערך הדרכים והתשתיות שמבני מגורים פזורים בטבע צריכים וצורכים הוא די הרסני.
מבחינת איכות החיים קשה לראות איך מי שרוצה בית צמוד קרקע מסתפק בדירת מגורים – גם אם נוף חקלאי פתוח נשקף ממנה: אם נוף ופרטיות הם המטרה, מגדל בודד הניצב בשדות הוא אולי פתרון יותר מתאים, אך נוף שדות עם מגדלים הוא כבר לגמרי לא נוף פתוח.
מבחינת ההתפתחות האורבנית קשה שלא לראות לחצים לפיתוח ולסגירת החורים שבין בייגלה לבייגלה – ואז אנו שוב מתבססים על פיתרון של אכיפה של יעודי קרקע דו-מימדיים – כמו בכל תכנית אורבנית אחרת.

פרוייקט נוסף, דומה בפוטנציאל אך גם במגבלות – הוא הפרוייקט של אריאל נוימן ומעיין שטראוס שהציעו קניונים אורכיים קבורים לאורך הכביש – כביש 4 או אולי כביש 2 באזור געש – ומעליהם כרי דשא. החתך ששבה את עיני נראה מאוד מעניין אך כאסטרטגיה תכנונית כוללת יש לו מגבלות.
גם כאן קשה לראות משהו מובנה שימנע התפתחות שניצבת לכיוון הכביש סביב הקניון המוצע. עירוניות לינארית – כפי שהוצעה בראשית המאה ה-20 – היא לכאורה מענה תכנוני-עירוני מתבקש ללינאריות של תנועת המכונית והרכבת. אך ברגע שעוצרים או מאטים הצומת והרשת תמיד יהיו אפקטיביות ומושכות יותר להתפתחות כלכלית ועירונית.
בכל זאת הרעיון של קניון צמוד לכביש, או אולי מעליו, הוא בעיני רעיון מושך שבהחלט יכול להיות אפקטיבי בסיטואציות מסוימות.

 

 

מתוך הפרוייקט של אריאל נוימן ומעיין שטראוס

 

סטודיו אדריכלות מקרוב
קצת חריג בנוף התכנונים העירוניים והארציים הגדולים הוא סטודיו אדריכלות מקרוב שהציג מבנים ספיציפיים ופרטי בניין.
במיוחד מצאו חן בעיני מודלים של מעין רשתות עץ, ופרוייקט אחר של מבנה שכנראה תוכנן מעל כביש מהיר אבל בעיקר היה לו מודל אטרקטיבי ויפה.

סטודיו X
היה סטודיו נוסף שעסק בנושאים אורבניים שאת שמו לצערי אני לא זוכר.
פרוייקט אחד שמאוד מצא חן בעיני היה ניסיון לשלב בין מבני שטיח למגדלים. אני חושב שזה רעיון שיש לו פוטנציאל לא מבוטל ליצור עירוניות צפופה אך איכותית. מצאו חן בעיני הקווים הזורמים שהוקנו למגדל ולרחובות השטיח, קווים שמרככים קומפוזיציה שיכולה להיות קצת לינארית מדי.
פרוייקט אחר ניסה להתמודד עם הבלוקים שלאורך רחוב לה-גרדיה בתל-אביב.
אחד הפתרונות שהוצעו במסגרת הפרוייקט לעיבוי-בינוי של הבלוקים היה יצירת מעין מבני גשר בין בלוק לבלוק. אני חושב שמדובר בפיתרון שפוגע בערך העיקרי של הבלוקים האלה (ובלוקי מגורים משנות ה-50 בכלל) – החצרות הפתוחות הגדולות שבין מבנה למשנהו. אולי דווקא שימוש בבנייה נמוכה של קומה או שתיים כדי לתחום את הדפנות הפתוחות של החצר – לצד תוספת קומות – יכולה להיות פיתרון מתאים יותר לעיבוי של הבלוקים הקיימים.

לא ראיתי אף סטודיו שעסק, כנושא, במיחזור של מבנים ישנים והיסטוריים מהסוג שהעביר צבי אפרת בטכניון, לפני שהפך לדיקן של בצלאל. אם באמת אין כזה סטודיו בשנים הבוגרות של בצלאל זה חבל כי תמיד היה מעניין לראות עבודות כאלה.

 

וכך, לא נותר לי אלא לאחל לסטודנטים הצלחה בהמשך דרכם.

מודעות פרסומת