ארכיטקטורה פוליטיקה וד"ש לאסתר זנדברג

בשנים האחרונות מתעוררת לאיטה המודעות לממדים הפוליטיים של האדריכלות.
ביטוי חד לכך ניתן למצוא אצל אסתר זנדברג, מבקרת האדריכלות של 'הארץ', שלכתיבתה, שבו-זמנית מתארת מגמה וגם מתווה אותה, נוסף בשנים האחרונות מימד פוליטי ברור.
הניתוח של המימד האדריכלי של הכיבוש על-ידי האדריכלים אייל וייצמן ורפי סגל, שעשה רבות להצפת הנושא לתודעה (1), כמו גם הכתיבה המודעת פוליטית של צבי אפרת, שרון רוטברד ואחרים הציבו את הבנייה הישראלית בתוך הקונטקסט המדיני והכלכלי שלה.
בשטח הדבר בא לידי ביטוי בפעילות של גוף כמו ''במקום', ובתערוכות וימי עיון של עמותת האדריכלים.
הפוליטיזציה הזו של האדריכלות קשורה הן לתהליכים פוליטיים ואינטלקטואליים מקומיים והן למגמות בינלאומיות במחשבה, במחקר ובאמנות שמעודדות, אפילו מחייבות, מימד פוליטי מובהק בביקורת האמנות והתרבות.
אפילו אל תוך האקדמיה האדריכלית הישנונית מחלחלת לאיטה המודעות הפוליטית.

ההתנחלות חומש לפני פינויה. צולם בדצמבר 2005 ע"י נריה הרואה.

בעיני זוהי התפתחות חיובית מעיקרה. אבל במאמר הזה אני מבקש דווקא לסמן את הגבולות והמגבלות של הקשר בין אדריכלות ופוליטיקה.

כמבקר יש לאדריכל הרבה לתרום בשדה הפוליטי.
כיוון שהבנייה דורשת הרבה 'כוח' (2) היא תמיד פוליטית, ולכן מי שמביט באדריכלות ומבין אותה יכול וצריך לזהות את התהליכים והכוחות הפוליטיים שהיא מבטאת ויוצרת, לסמן ונתח אותם.
בישראל, היכן שהסכסוך בין היהודים לערבים מתבטא בבנייה והתיישבות – הידע המקצועי הספציפי של האדריכל יכול לתרום לא מעט כדי להבהיר התרחשויות פוליטיות בעודן קורות. כך למשל במשימות כמו ניתוח תכניות מתאר של התנחלויות, ניתוח המטרות וההשפעות של גדר ההפרדה, או ניתוח דפוסי ההתיישבות של הבדואים ושל חוות הבודדים בנגב, ועוד ועוד משני צידי המתרס הפוליטי.
לא פחות מכך אמורים הדברים בזיהוי תמורות במרחב הבנוי שמבטאות תהליכים חברתיים וכלכליים. תהליכים כאלה הם חמקניים יותר ובין כה וכה נחשבים כמשניים לסכסוך המתמשך בינינו ובין שכנינו.
דווקא משום כך על האדריכל הביקורתי להשתמש בביקורת של הסביבה הבנויה כדי להנהיר תהליכים כלכליים וחברתיים סמויים מן העין: העדרה של דרך מהירה ממוחלפת מדרום לאשדוד מבהירה יותר מאלף סיסמאות את המדיניות האמיתית של ממשלות ישראל ביחס לדרום.

אבל, אם כל חשיבותן והכרחיותן של פעולות אלה חשוב להבין את היותן צדדיות למשימתו העיקרית של האדריכל : בסופו של דבר תפקידו של האדריכל הוא לתכנן. כמתכננים, מרחב הפעולה הפוליטי של האדריכלים והאדריכליות מוגבל הרבה יותר.
יש מרחק גדול מאוד בין לתכן תכנית ולבצע אותה. את המרחק הזה ממלאים בעלי הכוח והכסף – המדינה, היזמים והבורגנות.
אדריכלים אמנם יכולים להתארגן ולהפוך ליזמים של פרוייקטים למשל יובל אמיר ז"ל, מיכל ויטל, שרון צ'סנובסקי ואחרים שבנו מרפאה בכפר בדואי לא-מוכר או תכניות מתאר חילופית שנעשות באירגון 'במקום', אך במקרה כזו היזמות הופכת פוליטית הרבה יותר מן האדריכלות; האקט של בנייית מרפאה בכפר בדואי חשובה ומשמעותית יותר מן העובדה שהמרפאה בנויה מבוץ או מבלוקים.
כמשרתם של בעלי הכוח והשררה לאדריכל יש חופש תכנוני מוגבל הרבה יותר.
אם אתה אדריכל שמאלני אתה יכול לסרב לבנות או לתכנן בהתנחלות. אתה יכול לסרב לתכנן מגדל בלב מרקם נמוך או וילה בהרחבה של קיבוץ, אבל קשה לי לראות אדריכל שמניע יזם לוותר על תכניתו לבנות מגדל מגורים לעשירים בתל-אביב ובמקומו לשים את הכסף על דיור מוגן מוזל לקשישים בקריית שמונה.

ההנחה המובלעת בביקורתה של אסתר זנדברג על האדריכלים הישראלים (למשל יעקב יער לאחר זכיייתו בפרס ישראל) היא שהם תמיד יעדיפו לבנות מאשר להיות נאמנים לעקרונותיהם הפוליטיים.
יש בכך משהו: כשמישהו מצהיר שהוא שמאלני בדעותיו, והתכנון שלו מנסה לבטא ערכים של שיוויון וחירות אבל המבנה המתוכנן נמצא, אופס, מעבר לקו הירוק יש בכך צביעות בלתי-נסבלת.

שכונת פיסגת זאב בירושלים, מעבר לקו הירוק. תוכננה ע"י יעקב יער. מתוך האתר jerusalemshots.com

אבל אם נמצא הרצון והכסף לבנות התנחלויות למשל, ימצא גם ימצא מי שיתכנן אותן – אם לא אדריכל אחד, אז אחר.
בכך אני לא מנסה לנקות את האדריכלים שיאמרו "בכל מקרה מישהו היה מתכנן את ההתנחלות הזאת, אז למה לא אני?"
אני רק מנסה לרמוז שסירוב המוני של אדריכלים שמאלנים לתכנן מעבר לקו הירוק לא היה ממוטט את מפעל ההתנחלות – כי ההנחה המובלעת אצל זנדברג שכל האדריכלים הם בהכרח שמאלנים אינה נכונה.

תכניות האב הראשוניות של רוב ההתנחלויות נערכו ע"י אדריכלים שהיו שכירים של החטיבה להתיישבות של ההסתדרות הציונית. אחרות תוכננו בידי אדריכלים שעבדו במשרד השיכון.
יש גם אדריכלים עצמאיים בעלי שיעור-קומה שהם ימנים בדעותיהם, כמו למשל מוטי בן חורין, טומי לייטרסדורף שתכנן בין השאר את מעלה אדומים ועמנואל, סעדיה מנדל שתיכנן עבור הישוב היהודי בחברון והפרופסורים אברהם וכמן ומיכה בורט שהציעו בזמנם תכנית להתיישבות בבקעה שנקראה 'שדרה שנייה לישראל'. 

במאמר מוסגר יאמר כי קווי התיחום של הקונצנזוס בנוגע לבנייה מעבר לקו הירוק מטושטשים וניידים: כשראש הממשלה ושר הביטחון – שניים מהפוליטיקאים עם הרטוריקה היותר שמאלנית שנראו כאן, אחד מהם עומד בראשה של מפלגת 'השמאל' הגדולה – תומכים ב'גושי ההתיישבות' בשטחים, שלא לדבר על 'ירושלים המאוחדת לנצח-נצחים' קצת קשה, סוציולוגית וסטטיסטית, לצפות מציבור האדריכלים שיעמוד ברובו משמאל להם.

בעולם אידאלי יש רצף בין תכנון העיר, השכונה, הבניין וידית הדלת. אבל בעולם האמיתי, לפחות זה המוכר לי בישראל, יש במקרים רבים נתק בין התכנון העירוני והאיזורי לבין התכנון של המבנה.
הדבר נובע מן הפיצול בין הלקוחות: התכנון הארצי או העירוני ניזום ומבוצע ע"י רשויות המדינה והעיריות ואילו המגרשים, לאחר שחולקו, מתוכננים ע"י היזמים הפרטיים שרכשו אותם.
כך נוצר נתק בין ההחלטות, הפוליטיות במהותן, של התכנון האזורי והעירוני שנעשות, כפי שצריך שיעשו, ע"י הגופים השלטוניים, החלטות שנותרות אנונימיות ובלתי-נראות ולעיתים מקבלות צורה בנויה שנים רבות לאחר שנתקבלו ואושרו, לבין הייצוג שלהם בבניינים: הנתק הזה הוא הנתק בין המסמן האדריכלי הבנוי למסומן התכנוני הפוליטי.
הביקורת האדריכלית, כמו האדריכלות עצמה, חיה על התפר בין המסמן והמסומן: המבנה הוא באותה עת סמל לערכים, שאיפות ורעיונות אך הוא גם ישות קונקרטית ושימושית שמשפיעה על העולם באופן ישיר – בניגוד לציור, למשל.
בביקורת הפוליטית של האדריכלות יש רצון רטורי מובן ליצור קשר בין המסומן – למשל וילה בהתנחלות, שנכפית הר כגיגית על שכניה הערבים, שהיא 'שחקן' של התיכנון האזורי, לבין המסמן – גג הרעפים שמעטר חלק ניכר מן הבנייה של הבתים הפרטיים בהתנחלויות (3).
בהקשר של התכנון האזורי, בהקשר של המוסר של התכנון, גג-הרעפים הוא רק פרט זניח, אבל לעין הוא סמל ברור ומוחשי. לכן קל ומעניין לתקוף את המסמן – גג הרעפים – ולא את המסומן – למשל את התפרוסת של ההתנחלויות ואת רשת השליטה במרחב שהן יוצרות.

אבל למרבה הצער, למוסר הפוליטי לא יכול להיות איכפת מסמלים ומכוונות אסתטיות. אם יש פגם מוסרי בהקמת ההתנחליות, סגנון הבניה שלהן לא מעלה ולא מוריד, בין אם הוא מנסה להשתלב בבנייה הערבית (למשל בבנייה בשכונת גילה) ובין אם הוא מנסה להתנכר לה באמצעות סמלים כמו גג הרעפים ואפילו אם הוא עוף אדריכלי מוזר כמו שכונת הכוורות של צבי הקר ברמות.
אם יש פסול בסגירת המעבר הציבורי לים בפרוייקט ביפו או במגדל עצום שמצל על שכונה שלמה, חד הוא אם הפרוייקט עשוי בסגנון נאו-יפואי כמו גבעת אנדרומדה או במודרניזם של בתי-מלון בנוסח מגדל נווה-צדק.
הבחירה הסגנונית מלמדת אותנו משהו – היא איננה ריקה ממשמעות, אבל לא ניתן להחליף את הויכוח על חוקיות ההתנחלויות בויכוח על טוהרו הפוליטי של הגג השטוח מול גג הרעפים.

רמות-פולין בירושלים בתכנונו של צבי הקר. צולם ע"י נחמיה ג.

לכן יש לנהוג זהירות רבה בהבחנה בין ניתוח של סגנון בנייה שיכול, וצריך, ללמד על מבני עומק מחשבתיים של חברה או משטר מסויים, לבין המהות הפוליטית של תוכנית ספציפית.
מה בונים והיכן בונים היא שאלה פוליטית מהותית. איך בונים ואיך זה נראה – הרבה פחות.

כסמל, האדריכלות מתמסרת בקלות לפירוש פוליטי. הזיהוי של סגנון מסוים עם תרבות או דת, לאום או תקופה – אדריכלות יוונית, אדריכלות מוסלמית, או אדריכלות ג'ורג'יאנית – משאיל עצמו מאוד בקלות לזיהוי פוליטי מסוים.

אבל גם כאן צריך להיזהר. הניאו-קלאסיציזם שימש הן למבנים של הדמוקרטיה האמריקאית והן למבני הראווה המטורפים של אדריכלו של היטלר, אלברט שפר.
המודרניזם של הסגנון הבינלאומי היו אמנם שנוא על רוב המשטרים הפשיסטיים והקומוניסטיים אך בכל זאת אחת מאבני הדרך שלו היא ה- casa del fascio ('בית הפשיסטים') בתכנונו של האדריכל ג'יוספה טריאני (Giuseppe Terragni) בקומו שתוכנן עבור וששימש כמטה המפלגה הפשיסטית בעיר (4).

גם את סגנונות המועטים ששימשו את האדריכלים בישראל קשה לצבוע בצבע אחד.
לכאורה המודרניזם הבינלאומי של 'העיר הלבנה' הוא סגנון הומניסטי המתרחק מהסגנונות החביבים על הימין הישראלי אך מבחינה סגנונית הוא מנוכר לגמרי ומתעלם מן הבנייה הערבית שהייתה בארץ-ישראל/פלסטין לפניו ולצידו, כפי שמראה שרון רוטברד בספרו עיר לבנה/ עיר שחורה (5).
האם האדריכלות הפונקציונליסטית של שיכוני שנות ה-50 אמורה בפשטות, ביעילות ובחוסר היומרה שלה לנחם את הפליט הפלסטיני שעל אדמתו היא נבנתה? האם הברוטליזם של הבניינים הראשונים בכרמיאל מכשירה את הפקעת האדמות של שטח 9? או שאלה רק נימוקים בהם אנו משתמשים כנגד רגשות האשמה של עצמנו, בבחינת 'אמנם לקחנו את האדמות מן הערבים, אבל לפחות לא בנינו עליהן ארמונות'?
לעומתם, הסגנון הנאו-ורנקולרי שמנסה לחקות או ללמוד מן הבנייה ערבית, בעיקר זו הכפרית המסורתית, 'נוסח יהודה' כפי שמכנה אותו רוטברד (6), הוא סגנון ששימש למפעלים התנחלותיים מובהקים כמו הרובע היהודי בעיר העתיקה או שכונת גילה. משום כך, יש כאלה הרואים בו, במידה מסוימת של צדק, סגנון שמבטא ניסיון לרשת את הערבים ו'להחליף' אותם. אבל באותה עת זהו סגנון שמאלץ את המתכנן להביט וללמוד מהאדריכלות הערבית מתוך הודאה שיש לה ערך, שיש בה איכויות חשובות בעבורו – היא איננה שקופה ולא נחותה.

באדריכלות, כבאמנות, תמיד יהיה משהו חמקמק, משהו שמבטא יחסים אמביוולנטיים ודו-ערכיים, משהו שמתפרש אחרת לעיני כל אחד שמתבונן בו. זהו מותר האמנות (הפוליטית) על מצע המפלגה ותכנית המדיניות.
לפיכך בעוד שביקורת תכנונית צריכה וחייבת להיות נוקבת וחד משמעית בביטוי של עמדה פוליטית ושל ביטויה בשטח, העיסוק במשמעויות ובערכים הפוליטיים של מבנה או סגנון מסוים צריכות להיות פתוחות ורב-משמעיות הרבה יותר.

1 גילוי נאות: לקחתי חלק בפרוייקט התיעוד והניתוח של רפי סגל ואייל וייצמן אצלם למדתי ועבדתי.
2 שרון רוטברד (2007) אברהם יסקי אדריכלות קונקרטית, עמ' 55, הוצאת בבל, תל-אביב.
3 אייל וייצמן מצא שמועצת יש"ע מכתיבה בנייה של גג רעפים בהתנחלויות בכדי להבדיל אותן מן הכפרים הערביים.
4 P. Koulermos (1995) 20th Century European Rationalism pp. 85, Academy Editions, London
5 שרון רוטברד (2005) עיר לבנה, עיר שחורה, עמ' 290 ואילך, הוצאת בבל, תל-אביב.
6 שרון רוטברד (2007) אברהם יסקי אדריכלות קונקרטית, עמ' 718, הוצאת בבל, תל-אביב.

התמונות של שכונת רמות וחומש מתוך אתר ויקיפדיה.