את הסקירה הזו אני פותח בשני וידויים.
הראשון, שאת הספר קיבלתי לשם התייחסות מהוצאת 'בבל'.
השני, המביך הרבה יותר, הוא שעד שקיבלתי את התרגום לעברית לא טרחתי לקרוא את הספר המכונן הזה, למרות שידעתי על קיומו ועל חשיבותו.

זה מאוד חבל כי 'מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות' הוא ספר מעולה, שלמרות שעברו יותר מ-40 שנה מאז פורסם, עדיין לא נס ליחו.
הספר הוא מניפסט מפורט וענייני שעוסק בצורך בחיים עירוניים פעילים ובדרכים ליצור אותם, לעודדם ולשמור עליהם.
זאת אל מול הרעיונות והפעולות של המגמות המודרניסטיות בתכנון העירוני, שמאז ראשית המאה הקודמת יצאו כנגד העירוניות כפי שהייתה מוכרת עד אז ושאפו להחליף אותה.

ג'יין ג'ייקובס, כותבת הספר, שהייתה עיתונאית ועורכת – בין השאר עורכת המשנה של מגזין האדריכלות האמריקאי 'ארכיטקטורל פורום' – לא מגבבת סיסמאות, אלא מנסה לבנות מבנה תיאורטי מבוסס ומדוייק בנוגע לחיים העירוניים.
עבור ג'ייקובס אין נושא שיש בו פחיתות כבוד: מרוחב המדרכות והסוג המסויים של העסקים הקטנים שלאורכן ועד להסדרי המימון הפרטניים של פרוייקטי השיכון שנבנו בניו יורק.
הדבר אינו מקרי, משום שג'ייקובס רואה בעיר בעייה של 'מורכבות מאורגנת' (עמ' 512) העשויה ממשתנים רבים, חלקם גדולים וחלקם לכאורה פעוטים, שלכולם קשרים והשפעה זה על זה, ושהשיטה להתמודד איתם היא, בין השאר, באמצעות חיפוש רמזים קטנים ומקומיים שיכולים להעיד על הכלל (עמ' 521).

נקודת המוצא של ג'ייקובס היא שחיים עירוניים רבגוניים ושוקקים הם דבר חשוב וטוב.
היום העמדה הזו כבר הפכה, כשלעצמה, לשגורה למדי – לא מעט בזכות ספרה של ג'ייקובס – אך בעת בו נכתב הספר הייתה זו תפיסה חריגה.
מתכנני העיר המודרניסטיים אולי לא התנגדו לחיים עירונים שוקקים כסיסמא, אך הם פשוט חשבו שיש דברים חשובים יותר בתכנון העיר- כמו סדר, ארגון, ניקיון (1) ומהירות התנועה. אך לצידם היו לא מעט הוגי-דעות שראו בעיר אם כל חטאת: הסיסמה המוכרת לנו 'מן העיר אל הכפר' משקפת היטב את התפיסה הזו שרואה בחיים העירוניים, ובעיר שיוצרת ומשקפת אותם, מקום של שחיתות מוסרית ודקדנטיות קוסמופוליטית פושעת.

מול אלה לא מעמידה גייקובס סיסמאות נבובות על בתי קפה רומנטיים ושווקים סנטימנטליים.
ג'יין ג'ייקובס פותחת את ספרה בנושא הביטחון האישי של ההולך ברחוב.
נושא זה, שהיה מרכזי מאוד בחשיבה התכנונית בשנות ה-60, התעורר בעקבות המהירות המפתיעה בה הפכו פרוייקטי השיכון הציבורי המודרניים לחממות של פשע, פחד והזנחה.
בישראל נושא זה היה פחות מרכזי, מסיבות שונות, אך גם כאן עייירות הפיתוח והשיכונים שבשולי הערים הפכו במהרה לסמלים של הזנחה ושל קיפוח ולעיתים גם למוקדים של פשיעה.

ג'ייקובס טוענת שרחובות שהחיים לאורכם שוקקים לאורך היום והלילה הם רחובות בטוחים יותר, מן הסיבה הפשוטה שהרבה עיניים של אנשים שיש להם חלק ונחלה ברחוב – אם כדיירים ואם כסוחרים – פקוחות ומשגיחות לאורך כל שעות היום. וכך, אנשים חוששים לעשות מעשים לא חוקיים, וכשהם עושים אותם יש מי שיעצור את המעשה בעודו באיבו.
זאת בניגוד למרחבים השוממים של השיכונים המודרנסטיים הנטושים לאורך היום והגדולים מדי להשגחה מחד, ובניגוד לאזורי העסקים או התעשייה שננטשים מדי לילה, מאידך.

משם עוברת ג'ייקובס לנושאים נוספים הקשורים לשימוש במדרכה ולמעשה לחיי הרחוב:
הפרק השני עוסק בסוג המגע בין אנשים ברחוב והקהילתיות המסוימת שהוא יוצר, והאפשרויות – גם הפוליטיות והמינהליות – שהקהילה הזו יוצרת עבור התושבים. ג'ייקובס מסמנת את הרחוב והפעילויות השכונתיות המגוונות שלאורכו כמקום, אולי היחיד, בו נוצרים סוג היחסים שמקנים לקהילה שכונתית את החוסן והגיבוש שיוצרים סביבה יציבה ובריאה מבחינה חברתית שחיונית, בעיקר, אבל לא רק, עבור אוכלוסיות חלשות יותר ואמידות פחות.

הפרק השלישי עוסק בהשתלבות של ילדים – למעשה הכוונה לבני נוער – בחיי הרחוב והמדרכה – ובעיקר בהקשר של פשיעת כנופיות. גם כאן טוענת ג'ייקובס – ומביאה דוגמאות רבות – שפשיעת נוער מתרחשת בעיקר בפארקים ריקים מאדם ולא ברחובות פעילים – בניגוד לתפיסות התכנון המוכרות.
בקריאת פרק זה הייתה לי תחושה שהנושא הזה נוגע בעיקר לעיר כמו ניו-יורק על הפשיעה הקיצונית ועל כנופיות הרחוב שלה. ואז נזכרתי שגם בפרברי יבנה המוריקים, על פסי הירק המטופחים והרחובות השוממים שלהם, בני נוער נורמטיביים לגמרי עוסקים בשבירת ספסלים ובניתוץ פנסי רחוב באופן כה אינטנסיבי עד שהעירייה פרסמה, על שלט גדול, בקשה לאזרחים לדווח למוקד העירוני בנושא.

לאחר שביססה ג'ייקובס בפרקים הראשונים, העוסקים ברחוב ובמדרכה, את התיזה שלה בעד רבגוניות עירונית ככלי ליצירת מקומות טובים יותר לאנשים ולקהילות ממשיכה ג'ייקובס ומתעמקת בנושא אחר נושא כדי להראות איך יש לטפל באלמנטים העירוניים השונים בכדי להשיג את הרבגוניות והפעילות העירונית:
-מה יש לעשות עם השטחים הפתוחים העירוניים – גנים,פארקים וכיכרות,
-למה צריך עירוב של שימושים בעיר ולמה צריך בניינים ישנים לצד החדשים – ולא מסיבות של שימור היסטורי,
-למה צריך בלוקים קצרים,
ועוד כהנה וכהנה.
גם כאן אין היא מביאה טיעונים אסתטיים ורומנטיים אלא נימוקים של נוחות, שימושיות ורווחה כלכלית המבוססים על תצפיות ועל סטטיסט
קות מערים שונות בארה"ב וכוללים אפילו נתונים על שיעור תמותת התינוקות באזור מסוים (עמ' 33), נתון שקשה, לדעתי, למצוא התייחסות אליו בדיונים העוסקים באדריכלות ותכנון עירוני היום.

בחלקו השלישי של הספר, העוסק בכוחות שקיעה והתחדשות יש מספר פרקים שבמיוחד האירו את עיני .
הראשון עוסק בהרס העצמי של הרבגוניות (עמ' 297): ג'ייקובס לא מהססת להודות שלעיתים ההצלחה של הרבגוניות קמה כנגד עצמה.
התהליכים שקורים ברחוב שיינקין בת"א הם דוגמא לכך: ברחוב התפתחה רבגוניות שעשתה אותו למצליח ופופלרי. כל-כך מצליח ופופלרי שהוא הפך אטרקטיבי גם עבור רשתות של חנויות ובעיקר עבור חנויות בגדים. כך נמוגה בהדרגה הרבגוניות מן הרחוב והוא הופך פחות אטרקטיבי. למרבה השמחה, ברחוב שיינקין התהליך הזה עדיין לא הגיע לשיאו אבל בהחלט יתכן שאם הדברים לא יטופלו בזהירות, רחוב שיינקין יאבד לחלוטין את ייחודו שסביבו התגבשה, במידה רבה, ההצלחה הכלכלית והחברתית של כל רובע לב העיר (2).

פרק אחר שהאיר את עיני הוא זה העוסק בניתוח של התהליכים הכספיים (ודוק, לא הכלכליים) שמכוונים את הפיתוח העירוני לכיוונים של הרס ובנייה מחדש ולא לכיוונים של שיקום הדרגתי (עמ' 354). ג'ייקובס טוענת שהכסף הממשלתי, ובעקבותיו גם הכסף הפרטי, זורמים לפעילות של 'הצפה' כספית הגורמת לפעולות תכנוניות נרחבות ודרסטיות, ואילו לאלה שרוצים להשקיע בשיפורים הדרגתיים נחסמת הגישה לכסף.
כך מתפתח סוג אחד של פתרונות עירוניים על חשבון סוג אחר, וכל זאת לא על פי בחינה כלכלית (אובייקטיבית לכאורה) של כדאיות ההשקעה והתשואה שהיא תניב, אלא על פי תפיסות של התכנון הראוי, ובעיקר כאלה שהממשלה ומתכנניה חפצים ביקרן.
בהקשר הישראלי עולות על הדעת שלל ההקלות והטבות המס שנועדו 'לדחוף' פרוייקטים של פינוי-בינוי, וממחישים איך הממשלה מעודדת כסף גדול ש'יציף' שכונה שלמה בתהליך שינווט ע"י קבלנים, מתכננים ומנהלים מבחוץ, על חשבון טפטוף של כסף שיכוון לפרוייקטים מקומיים של שיפוץ ועיבוי שינוהלו ע"י התושבים.
ג'ייקובס גם מספרת על שכונות שהן בבחינת 'נקודות שחורות' שלדרים בהן לא מלווים הבנקים האמרקאים כסף: מעניין היכן מצויות הנקודות השחורות במפות של הבנקים בישראל…

הפרק העוסק באזורי גבול ריקניים (עמ' 315 ואילך) הבהיר לי מדוע אזור רחוב הירקון בת"א למשל (שלא לדבר על שכונת בת-גלים בחיפה) לא הופך בקלות לאזור פעיל ורבגוני למרות קרבתו לקו החוף: הים – שהוא מקור האטרקטיביות של האזור – הוא למעשה גם 'מכשול מים' (עמ' 320) שהופך את הרחוב לאזור קצה ריקני ולא למרכז פעיל.

בחלק הרביעי של הספר מציעה ג'ייקובס טקטיקות שונות להתמודדות עם בעיות של פיתוח עירוני.
אותי עניין בעיקר הפרק שעוסק באופן שבו הרחבת השימוש ברכב וייעולה רק מגדיל עוד ועוד את השימוש ברכב – ולכן הפקקים לעולם לא מתמעטים – ולהיפך – כיצד שחיקת השימוש במכוניות היא תהליך שמזין את עצמו ומעודד תחבורה ציבורית והליכה ברגל (עמ' 406). למרות ששמעתי על העיקרון בעבר, זוהי הפעם הראשונה שקראתי הסבר שפורט את הנושא לפרטיו ומתאר אותו בצורה תהליכית וברורה ועם שפע של דוגמאות.

פרק נוסף שדיבר אלי מאוד הוא הפרק שמציע הצעות קונקרטיות של ממש ל'הצלת פרוייקטים' (עמ' 465) – להפיכה של שכונות שוממות לרבעים עירוניים פעילים ורבגוניים. כיוון שחלק ניכר מהישוב העירוני בארץ נופל בקלות בקטוגוריה של פרוייקטים הראויים ל'הצלה' מצאתי בעצותיה של ג'יין ג'ייקובס עניין רב.

את רוב הקריאה בספר ליוותה תחושה של הארת עיניים. שאלות רבות של תכנון עירוני שהטרידו והעסיקו אותו קיבלו לפתע פרשנות והסבר. הרבה סוגיות שקולטים 'מן האוויר' – בהגשות, בדיונים או בעיתונות והן אף פעם לא מבוארות ומפורשות די צרכן (לפחות עבורי) קיבלו לפתע הסבר ופרשנות – מן הסתם כי 'האוויר' קלט את הרעיונות האלה מספריה של ג'יין ג'ייקובס.

מספר סוגיות נותרו עבורי בשלב זה ללא מענה – אם כי בהחלט יתכן שג'ייקובס עסקה בהם בספריה האחרים או שאלה שהלכו בעקבותיה פיתחו אותם.
למשל, האם יחס השימושים בעיר הוא כזה שתמיד יהיה ניתן ליצור רבגוניות או שלעולם ישארו בעיר הישראלית הממוצעת – ולא בכרך עצום כמו מנהטן – אזורים נרחבים של מגורים שלא יכולים לתמוך בקיום של מסחר או תעסוקה סביבם כדי ליצור רבגוניות עירונית.
נדמיין למשל את הרצליה: מה יקרה אם נמהל את אזור המשרדים והמסעדות של הרצליה פיתוח ואת הקניונים השונים לתוך המגורים של העיר (לאחר שאלה יעברו 'דחיסה' מסוימת) – האם נקבל עיר שכולה רבגונית או שניוותר עם מרכז גדול ושוקק חיים אך גם עם פרברי מגורים שקטים? ואם כן, האם זה רע?

האם כל הרבעים המודרנסטיים החדגוניים בהכרח נועדו לעבור תהליכים של התדרדרות או לחלופין הסתגרות מאחורי גדרות כפי שמציינת ג'ייקובס?
איך ניתן בהקשר הזה להבין שכונה כמו רמת-אביב, שבמובנים רבים היא שכונת מגורים מודרניסטית חדגונית עם עירוב שימושים נוקשה, אך היא בכל זאת הפכה לשכונה חזקה ומצליחה?
אך אולי למעשה שכונת רמת-אביב אינה כה חדגונית, משום שהאוניברסיטה והמבנים הציבוריים שלידה, למרות שהם לא יוצרים אינטראקציה אדריכלית וחללית עם השכונה, הופכים אותה למעשה לרבגונית מבחינת השימושים ולכן היא הפכה אטרקטיבית יותר משכונות דומות בדרומה של העיר, למרות שאין בה ולו רחוב מסחרי עירוני אחד?

נשאלת גם השאלה איך מתמודדים עם עירוב שימושים ברמת ה
מיקרו. איך מווסתים את הקונפליקטים שמתקיימים בעיקר בין מגורים לבין השימושים האחרים. יש כאן אתגר לא פשוט לאדריכלים וליזמים, שמסביר אולי את הבחירה של המודרניזם בהפרדת היעודים:
מול העומס של העיר הגדולה שהתהוותה במאה ה-19 בחרו המודרניסטים – נאמנים להעדפותיהם האסתטיות – בפיתרון הרדוקטיבי ביותר. ולכן במקום לנסות לפתור את הריבוי ולהתמודד עם הבעיות של המגוון, שאכן נעשו מסובכות הרבה יותר מאשר בעבר, העדיפו האדריכלים והמתכננים להפריד בין השימושים ולחסוך לעצמם את כאב-הראש. זה קצת כמו הגישה המודרניסטית לתכנון מבנים: 'פותרים' קומה טיפוסית ופרט קיר מסך פעם אחת בצורה 'מושלמת' ומשכפלים אותם כל כמה שרק ניתן.

שני דברים חסרו לי בספר, למרות שג'ייקובס והעורכים השמיטו אותם במודע. הראשון הן תמונות של האתרים אותם מתארת ג'ייקובס. אמנם היא מבקשת מאיתנו לחשוב על הערים שאנו מכירים (עמ' 19), אך התיאור הכל-כך פרטני של ניו-יורק ושל ערים אמריקאיות אחרות אינו נקשר למציאות מוכרת אצל הקורא הישראלי, שאולי מימיו לא ביקר בארה"ב, ללא איזשהן תמונות שיתנו מושג על אופיים וחזותם של המקומות המתוארים, כפי שהוא היה וודאי עבור הקורא האמריקאי בעל ההשכלה התכנונית.

 

תמונה מהשכונה בה כתבה ג'ייקובס את ספרה ה- WEST VILLAGE בניו-יורק. מתוך האתר WWW.Cyburbia.org

 

אני מודה שחסרה לי גם אחרית דבר שתמקם את הספר בהקשרו ההיסטורי – סיכומה המפוכח של ג'ייקובס מ-1992 אמנם מופיע בתחילת הספר וקושר את הדברים לימינו, אך במהלך קריאת הספר הסתקרנתי כל הזמן לדעת מה קרה ואיך התפתחו והשתנו הדברים במקומות שמתאר הספר מאז שנכתב בשנות ה-60. למעשה רציתי לדעת אם אכן הצליחה ג'יין ג'ייקובס בניבוי התהליכים העירוניים והאם השיטות שהיא מציעה נוסו והצליחו.

מניפסט אדריכלי שנותן תשובות רבות אך באותה עת גם מעורר סקרנות ושאלות חדשות ודאי עושה את תפקידו נאמנה, ואכן, אין ספק שהתרגום של הספר 'מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות' מרים תרומה חשובה מאוד למדף ספרי האדריכלות הישראלי.
אני יכול רק להצטער שבקורס ג' (3) לא אילצו אותי לקרוא את הספר הזה…למעשה, לא זכור לי שמישהו הזכיר אותו. אולי עכשיו, כשהוא זמין בעברית, כמעט לבדו בתחום המתודולוגיה של התכנון העירוני, ובאיחור אופנתי של 40 שנה, הסטודנטים – וכל האחרים – יוכלו לקרוא אותו בקלות ולהעזר בו בתכנון סביבה עירונית טובה יותר.

1) עוד על האיכויות הרפואיות קליניות של התכנון המודרניסטי ראה כאן.
2) חשוב לזכור שתהליך השיקום של שינקין ואזור לב העיר בת"א לא היה רק תהליך ספונטני אלא גם תהליך מתוכנן שיזמה העירייה וניוט בין השאר אדריכל אדם מזור.
3) בקורס ג' בטכניון (שנה שלישית) לומדים תכנון עירוני.

מודעות פרסומת