"השאלה היא איפה יגורו העניים."
שרון רוטברד, 'אברהם יסקי אדריכלות קונקרטית', עמ' 525

אחד הדברים שמאפיינים דיונים עם אדריכלים על התחדשות עירונית הוא שכל החבר'ה מדברים על שיקום, על משפחות עם ילדים ועל יזמים – אבל בתוך-תוכם כולם – אלה שבעד וגם אלה שנגד – חושבים רק על שני דברים – על הצבע של הטיח ועל בתי הקפה.

זה לא כל-כך לא מובן.

אדריכלים מתעניינים בבניינים כי הם חושבים שבניינים זה דבר יפה ומתעניינים בעיר בשל החיים שבה.
אדריכלים אחרים נמשכים לקסם הרומנטי של ההזנחה או לסדר הגאומטרי ולארגון של העיר.

השיפוץ ובית הקפה הם סימנים לדברים האלה:
השיפוץ מבטא את העניין ביופיים של מבנים.
בית הקפה מסמל את החיים העירוניים.

אבל שכשבאים לשקם שכונה שגרים בה אלפי בני-אדם יש סוגיות קצת יותר חשובות מגוון הטיח של הקירות המשופצים ואם בסוף זה יראה או כמו דיסנילנד או לא.
כשעוסקים בתפקוד הכלכלי של מתחם של חנויות,עסקים ומגורים, ששוויו המצטבר הוא מיליונים רבים של שקלים, אי-אפשר לדבר רק על בתי הקפה.

האדריכלים כבר יודעים כבר שצבע ובתי קפה זה לא מספיק.

בית-קפה שיוקם במקום הלא-נכון לא יוציא את ימיו. שיפוץ שיבוצע מבלי למצוא מזור לבעיות הכלכליות של הדיירים לא יחזיק יותר משנה.
ולכן כולם יודעים שצריך לדבר על תמהיל ועל תנועה ועל חיזוק האוכלוסייה אבל אצל כולם בראש עדיין מנקרת השאלה: ובסוף, הבתים – הם יהיו משופצים? ובתי קפה – נצליח לעשות שם?
ככה נוצרות תכניות שאפתניות של החלפת אוכלוסיה ושל תוספות בנייה שונות ומשונות שכל תכליתן לגרום לאנשים לשמור על חזות הבניינים שלהם.

עוד בראשית המאה ה-20 עבד ההגיון האדריכלי ככה:
"השכונה הזו מלוכלכת ומזוהמת והבתים בה לא מטופחים וזה בטח בגלל שהיא צפופה (ולא משום שהאנשים שגרים בה הם עניים מכדי שיהיה להם הכסף והזמן כדי לשפץ ולטפח). אם נחליף אותה במבנים גבוהים בתוך פארק רחב ידיים אז האנשים האלה יגורו במקום מטופח. את השכונה בפארק הם לא יצליחו ללכלך."

וככה העבירו את העניים לשיכונים מוקפי ירק וגילו שאם אתה עני מכדי לתחזק בית קטן אתה ודאי עני מכדי לתחזק מבנה גדול עתיר מערכות וגינות משותפות ענקיות.

ראו את זה האדריכלים ואמרו: "בעצם היה ערך בסלמס שהרסנו, בבנייה הצפופה של מרכזי הערים. בואו נשחזר ונטפח אותם."

או-אז נכנסה לשכונות במרכז העיר אוכלוסיה חזקה והן הפכו ליקרות ומצועצעות עם טיח צבעוני מדי ובתי קפה שאדריכלים כבר לא יכולים להרשות לעצמם.

עכשיו האדריכלים החתרניים אומרים "איפה הקסם שהיה פה, בטיח המתקלף ובמסעדות הפועלים (…ומה קרה לאוכלוסיה הענייה שנדחקה מן השכונה…), איפה האותנטיות שחיפשנו – כולם כאן נהיו יאפים עם ג'יפים.
אולי בעולם השלישי נמצא את הדופק הפועם של העירוניות האותנטית…"

וכך הגלגל חוזר – מהלכים אדירים של תכנון עירוני ורה-תכנון מרובי יעדים ומטרות תרומיות, מונעים בעיקר בדחף שהכל יהיה משופץ ויפה ושיהיו גם כמה בתי קפה.

לפעמים מתחשק להגיד – אם כל מה שהאדריכלים רוצים זה בניינים מטופחים ובתי קפה אולי יהיה יותר זול לסבסד את זה ולרדת מכל התכניות הגרנדיוזיות.
העירייה תשפץ אחת לשנה את החזיתות על חשבונה, תתמוך כלכלית באיזה בית קפה או שניים ואולי גם באיזה פאב או מסעדה.

האדריכלים ירגעו, ינשמו לרווחה ויוותרו על כל התכניות המסובכות.

לכאורה, הוצאה גדולה לעירייה. למעשה, חיסכון גדול – במקום להשקיע בהכנת תכניות, בבנייה של כבישים, בהשקעה בתשתיות ובמגורים, בבניית מבני ציבור חדשים ובמימון כל מיני פסטיבלים: קצת טיח ומכונת אספרסו יפתרו את כל הבעיות – של האדריכלים – והעיר כבר תדאג לעצמה…

והנה עוד רעיון – אם נוכל לעשות שהאנשים מהשכונה יהיו קצת פחות עניים, אז הבתים ישופצו ואולי גם יפתחו בתי-קפה  כדי שהתושבים – שיהיה להם פתאום גם כסף וגם זמן – יוכלו לשבת שם ולבזבז אותם.

מודעות פרסומת