"השאלה היא איפה יגורו העניים."
שרון רוטברד, 'אברהם יסקי אדריכלות קונקרטית', עמ' 525
אחד הדברים שמאפיינים דיונים עם אדריכלים על התחדשות עירונית הוא שכל החבר'ה מדברים על שיקום, על משפחות עם ילדים ועל יזמים – אבל בתוך-תוכם כולם – אלה שבעד וגם אלה שנגד – חושבים רק על שני דברים – על הצבע של הטיח ועל בתי הקפה.
זה לא כל-כך לא מובן.
אדריכלים מתעניינים בבניינים כי הם חושבים שבניינים זה דבר יפה ומתעניינים בעיר בשל החיים שבה.
אדריכלים אחרים נמשכים לקסם הרומנטי של ההזנחה או לסדר הגאומטרי ולארגון של העיר.
השיפוץ ובית הקפה הם סימנים לדברים האלה:
השיפוץ מבטא את העניין ביופיים של מבנים.
בית הקפה מסמל את החיים העירוניים.
אבל שכשבאים לשקם שכונה שגרים בה אלפי בני-אדם יש סוגיות קצת יותר חשובות מגוון הטיח של הקירות המשופצים ואם בסוף זה יראה או כמו דיסנילנד או לא.
כשעוסקים בתפקוד הכלכלי של מתחם של חנויות,עסקים ומגורים, ששוויו המצטבר הוא מיליונים רבים של שקלים, אי-אפשר לדבר רק על בתי הקפה.
האדריכלים כבר יודעים כבר שצבע ובתי קפה זה לא מספיק.
בית-קפה שיוקם במקום הלא-נכון לא יוציא את ימיו. שיפוץ שיבוצע מבלי למצוא מזור לבעיות הכלכליות של הדיירים לא יחזיק יותר משנה.
ולכן כולם יודעים שצריך לדבר על תמהיל ועל תנועה ועל חיזוק האוכלוסייה אבל אצל כולם בראש עדיין מנקרת השאלה: ובסוף, הבתים – הם יהיו משופצים? ובתי קפה – נצליח לעשות שם?
ככה נוצרות תכניות שאפתניות של החלפת אוכלוסיה ושל תוספות בנייה שונות ומשונות שכל תכליתן לגרום לאנשים לשמור על חזות הבניינים שלהם.
עוד בראשית המאה ה-20 עבד ההגיון האדריכלי ככה:
"השכונה הזו מלוכלכת ומזוהמת והבתים בה לא מטופחים וזה בטח בגלל שהיא צפופה (ולא משום שהאנשים שגרים בה הם עניים מכדי שיהיה להם הכסף והזמן כדי לשפץ ולטפח). אם נחליף אותה במבנים גבוהים בתוך פארק רחב ידיים אז האנשים האלה יגורו במקום מטופח. את השכונה בפארק הם לא יצליחו ללכלך."
וככה העבירו את העניים לשיכונים מוקפי ירק וגילו שאם אתה עני מכדי לתחזק בית קטן אתה ודאי עני מכדי לתחזק מבנה גדול עתיר מערכות וגינות משותפות ענקיות.
ראו את זה האדריכלים ואמרו: "בעצם היה ערך בסלמס שהרסנו, בבנייה הצפופה של מרכזי הערים. בואו נשחזר ונטפח אותם."
או-אז נכנסה לשכונות במרכז העיר אוכלוסיה חזקה והן הפכו ליקרות ומצועצעות עם טיח צבעוני מדי ובתי קפה שאדריכלים כבר לא יכולים להרשות לעצמם.
עכשיו האדריכלים החתרניים אומרים "איפה הקסם שהיה פה, בטיח המתקלף ובמסעדות הפועלים (…ומה קרה לאוכלוסיה הענייה שנדחקה מן השכונה…), איפה האותנטיות שחיפשנו – כולם כאן נהיו יאפים עם ג'יפים.
אולי בעולם השלישי נמצא את הדופק הפועם של העירוניות האותנטית…"
וכך הגלגל חוזר – מהלכים אדירים של תכנון עירוני ורה-תכנון מרובי יעדים ומטרות תרומיות, מונעים בעיקר בדחף שהכל יהיה משופץ ויפה ושיהיו גם כמה בתי קפה.
לפעמים מתחשק להגיד – אם כל מה שהאדריכלים רוצים זה בניינים מטופחים ובתי קפה אולי יהיה יותר זול לסבסד את זה ולרדת מכל התכניות הגרנדיוזיות.
העירייה תשפץ אחת לשנה את החזיתות על חשבונה, תתמוך כלכלית באיזה בית קפה או שניים ואולי גם באיזה פאב או מסעדה.
האדריכלים ירגעו, ינשמו לרווחה ויוותרו על כל התכניות המסובכות.
לכאורה, הוצאה גדולה לעירייה. למעשה, חיסכון גדול – במקום להשקיע בהכנת תכניות, בבנייה של כבישים, בהשקעה בתשתיות ובמגורים, בבניית מבני ציבור חדשים ובמימון כל מיני פסטיבלים: קצת טיח ומכונת אספרסו יפתרו את כל הבעיות – של האדריכלים – והעיר כבר תדאג לעצמה…
והנה עוד רעיון – אם נוכל לעשות שהאנשים מהשכונה יהיו קצת פחות עניים, אז הבתים ישופצו ואולי גם יפתחו בתי-קפה כדי שהתושבים – שיהיה להם פתאום גם כסף וגם זמן – יוכלו לשבת שם ולבזבז אותם.
כסטודנט לפרויקט גמר ביפו ג' נראה לי כי הפכנו מאדריכלים שמעצבים סביבה לפרוגרמטורים כלכלנים שטוענים כי כל מקום מתאים להיות המרכז החדש עם בתי הקפה והגלריות המצועצעות ואנשים כל היום מסתובבים ומשוטטים ללא מטרה איך לבזבז כסף.
האדריכלות בארץ שכחה כי רב צורות הבנייה נועדו למגורים לחיי יום יום פשוטים שמלבד הצרכים הבסיסיים – הגנה, פרטיות, שקט…מבקשים אנשיה להתגאות במי שהם ובמה שיש להם .
אני חושב שאחת הסיבות היא שאנחנו גודלים ומתחנכים בסביבות בעלות אסתטיקה ירודה, שנבנו תמיד במינימום וחסכון במשאבים – בתי ספר שהם קוביות בטון אפורות, עם משטחי אספלט שבורים שמכונים בטעות "חצר". וסביבם עדיין יש שיכונים וסביבות שיוצרים ניכור דומה.
ואז לטעמי ההתמקדות הזו בפתרונות מבוססי "אדריכלות של הדמיות" עם בתי הקפה והאשה החצי שקופה עם הכלב היא ריאקציה לדיסוננס הגדול שנוצר במהלך הלימודים בין הסביבות האלו שגדלנו והתחנכנו בהן ועדיין מהוות חלק גדול מהנוף האורבני בארץ, לבין הסביבות ההיפר-אסתטיות שאנו נחשפים אליהן בזמן הלימודים. העיסוק באסתטיקה ובהדמיות היפות עם בתי הקפה כמכשיר קל ונוח נובע גם מההתמקדות בכלי הגרפי. זה יפה ונראה טוב בפוסטרים למלא את ההדמיות בבתי קפה, גלריות ומוזיאונים ולכתוב בגדול בחזיתות shopping, coffee, museum.
נכון, לאדריכלים יש תפקיד חשוב בשינוי הסביבות המנוכרות דרך הסביבה הבנויה ובתמהיל השימושים בה זה כלי אחד, אבל במערכות עירוניות סבוכות השינוי הזה לא יכול להתחולל ללא עבודה מערכתית – חברתית, כלכלית, סוציולוגית, משפטית. קצת כמו להתפעל מביצועי המסך מבלי להבין שזה נסמך על כרטיס מסך ומעבד חזק.
בתי קפה ושיפוץ חזיתות עשויים להיות סממנים לדברים טובים אחרים שקורים בשכונה. הם מצביעים על כך שאנשים חושבים שיש טעם לשפץ את חזית הבית, ושיש מה לחפש בחוץ.
הסיבות לכך שזה מה שאנשים חושבים יכולות להיות מגוונות, ולעיתים שליליות (אולי אנשים יושבים בקיוסק פשוט כי בבית צפוף ולא נעים, אולי השיפוץ הוא צעד בדרך להיפטר מהדיירים הישנים), אבל לעיתים קרובות אלה סימנים טובים.
מה שחשוב בהקשר הזה הוא לזכור שני דברים:
א. להשתחרר מקיבעונות לגבי מושגים מסויימים: לדוגמא, בית קפה הוא לאו דווקא אספרסו באר אופנתי.
ב. לזכור שהטיח ובתי הקפה עשויים להיות אינדיקטור, אבל הם לעולם לא המטרה.
אני מסכים שככל ששכונה יותר מוזנחת כך נוטים גם תושביה וגם אלה שעוברים דרכה (ולעיתים אפילו העירייה) ללכלך אותה בדרכים שונות.
השאלה היא האם הפתרון לכך הוא אדריכלי-תכנוני או שעוד כמה עובדי ניקיון וגננים חרוצים מספיקים בשביל לעשות את השינוי?
שכונות נראות רע לא רק כשהאוכלוסיה בהן חלשה מכדי לדאוג לנקיון ותחזוקה.
אנשים שעוברים בשכונות שנראות רע (בדרכם למקומות אחרים שלא נראים כל כך רע, ואולי יש בהם גם בתי קפה), מרגישים יותר בנוח "לשפר" עוד יותר את מראה השכונה "כי היא גם ככה נראית זוועה".
לעומת זאת כאשר השכונה מגיעה למצב מטופח יחסית, האנשים שעוברים דרכה מרגישים חוסר נוחות מסוים לזהם אותה. כך שלפעמים לפעולות חד פעמיות לשיפור מראה השכונה יכול להיות אפקט מתמשך.
העליתן נקודות שלא ממש חשבתי עליהן אבל הן נראות לי מאד-מאד נכונות.
בקריאה ראשונה, לא יכולתי שלהנהן בראש ולומר "כמה נכון". אבל אז ניסיתי לחפש את הבעיה, לא יודעת אם מצאתי אותה: שאיפותיהם של האדריכלים, על פי מה שכתבת, מתרכזות בערים הגדולות, אולי עיר אחת או שתיים בכל מדינה. אם הם היו מבזרים את שאיפותיהם גם לערים אחרות, אולי החיים של כולם היו פשוטים יותר…
זה אופייני בכל התחומים בארץ, שבמקום לחשוב איך לשרת אנשים, חושבים איך לחנך אותם.
למשל, במקום להחזיק אנשי תחזוקה וניקיון במקומות כמו תחנות מרכזיות או בתי חולים, אומרים: האנשים פה חיות, למה הם לא שומרים על ניקיון.
ואנשים מאד התפלאו כשאמרתי להם שגם באירופה יש שיכורים שמקיאים בשירותים ציבוריים ובתחנות רכבת, אבל יש מי שמנקה כל הזמן.
ואין מספיק פחי זבל, והמכוניות חונות על המדרכות והאנשים הולכים בכביש, וגם אם השכונה יפהפיה איכות החיים עלובה. חבל.