יש בעולם הרבה מאוד אוניברסיטאות שמתפקדות כחלק אורגני של המרקם והמרכז העירוני.

אוניברסיטת לונדון, למשל, מורכבת ממספר רב של מבנים שנמצאים במקומות שונים במרכז העיר, וכך גם הסורבון בפריז על שלל האוניברסיטאות שמשויכות לה.
באוקספורד ובקיימברידג' האוניברסיטה (ומרכז) העיר הם יישות אחד שיוצרת מכלול עירוני מיוחד ומשכנע, ויש ודאי עוד מאות דוגמאות.

לעומת זאת, ההתפרסות המרחבית של האקדמיה הישראלית היא אנטי-עירונית במפגיע.

לא מדובר בעניין חדש.
עוד בשנות ה-20 הוקם הקמפוס העברי בירושלים אי-שם בהר הצופים, במקום שאינו רק הקצה של העיר אלא גם קו פרשת המים שממזרח לו שוכן הישימון.

הטכניון שהוקם בהדר, בעת הקמתו עדיין בשולי העיר חיפה, מיהר לעזוב לנווה-שאנן כשהחלה העיר להתפתח סביבו.

 

 

אוניברסיטת תל-אביב בבנייתה, 1955. מתוך אתר האוניברסיטה. צילם:משה טלית.

בתל-אביב ,עיר שטוחה ונגישה, מוקמה האוניברסיטה על הגבעה היחידה בעיר, מעבר לירקון, ואם לא די בכך, נבנה בעורפה כביש מהיר שמוסיף ומנתק אותה.

על אוניברסיטת חיפה כמעט ואין מה לומר – מגדל האוניברסיטה מזדקר בקצה העיר ומעליה, כסמל לניכור של האקדמיה מחיי היום-יום.

אך אלה וודאי טעויות שנעשו אי-אז בימים, כשתיאוריות תכנוניות אחרות שלטו בכיפה והקמפוסים האוניברסיטאיים נתפסו ככאלה שימשכו את הפיתוח העירוני אל שוליה של העיר – מה שאכן קרה במידה מסוימת.

אבל מסתבר שהגישה הזו עדיין לא פסה מן העולם.
כשנבנו המכללות האזוריות בשנות ה-80 וה-90 מוקמו גם הן, הפלא ופלא, לא רק בשולי המרקם העירוני אלא אף מחוצה לו והרחק ממנו.
למרות שתיאוריות התכנון האופנתיות התחלפו, למרות שהמכללות תוכננו באזורים בהם הערים הקטנות, שסבלו בין כה וכה מתת-פיתוח, לא היו זקוקות למוצבים קדמיים שיש לגדול לעברם, למרות שהמכללות נתפסו ככלי מובהק לעידוד הפיתוח האזורי – ולא רק כמרכזים למחקר אקדמי – עדיין הקמפוסים נבנו אי-שם בקצה העיר.

חלק המהגורמים לכך קשורים לעובדה שהמכללות האזוריות הוקמו על-ידי ובעזרת המועצות האזוריות.
בשיקוף מדוייק של הפערים הכלכלים והמעמדיים בחברה הישראלית מיקמו המועצות האזוריות את הקמפוסים, במקרה הטוב, בסמוך לעיירות הפיתוח, אך תמיד מחוצה להן, בשטחים השייכים למועצה האזורית.
המקרה של שדרות הוא מקרה מבחן – מבני החינוך, האדמיניסטרציה ואפילו אזור התעשייה של המועצה האזורית שער הנגב מצויים בשולי העיר שדרות וצמודים לדופן שלה. כך כמובן גם הקמפוס של מכללת ספיר.
וודאי שעדיפה ההיצמדות הזו על מיקום מרוחק המנותק לחלוטין מן העיר.
אך יש משהו כל-כך מצער כשחושבים שכל המבנים הציבוריים האלה היו יכולים להיות ממוקמים, במאמץ קטן, במרכז העיר שדרות, וליצור מרקם עירוני פעיל במקום שהוא כל-כך נדרש.
למכללת ספיר יכול היה להיות, כמובן, חלק משמעותי בפעילות הזו כיוון שאז הסטודנטים היו משתמשים בשירותי העיר ומתגוררים בה, יותר מכפי שהם עושים כיום כשהם מצויים בשולי העיר, מה שהיה תורם ודאי לכלכלת העיר שהתקפות הקסאמים הביאו אותה אל סף קריסה.

מכללת תל-חי, מתוך אתר המכללה.

 

מצב דומה ניתן למצוא במכללת תל-חי המצויה בגבעה נישאה מעל קריית שמונה, במכללת עמק יזרעאל שממוקמת בפאתי העיר עפולה, במכללת עמק הירדן שנמצאת בצמח – רק עשר דקות נסיעה מטבריה, ועוד ועוד.
מבין כל המכללות בפריפריה רק המכללות בצפת, אשקלון ובכרמיאל נמצאות בתחומי העיר.

לתושבי הערים וודאי יש מה להרוויח מן האוניברסיטאות: עוד אנשים, עוד פעילות כלכלית ואפילו יוקרה, שמאצילות האקדמיות, ובצדק, על המקומות בהן הן שוכנות.
אך מה יצא לאוניברסיטאות ממעבר למרכזי הערים?
בתור פליט הטכניון אני יכול להעיד שלסטודנטים וודאי יש מה להרוויח מחיים עירוניים.
לא רק העובדה שבבסיסים צבאיים יש יותר מגוון של אפשרויות לארוחת צהריים מאשר בקריית הטכניון המעטירה, אלא גם ההעדר המוחלט של שירותים תומכים חיוניים שהופכים כל סידור טריוויאלי למשימה סבוכה. כל סטודנט לאדריכלות שנזקק לשני אוטובוסים כדי להפיק שרטוט במכון העתקות ידע על מה מדובר, אבל אני בטוח שגם החנונים מהנדסת מחשבים לא היו מתנגדים לזמינות יותר גדולה של חנויות ושירותים.
באותה מידה גם המרצים יצאו נשכרים מהקרבה של שרותים שונים למקום עבודתם, ביחוד אלה שתחומי המחקר שלהם משיקים לפעילויות אחרות שמתרחשות במרכזי הערים.

יתרה מזאת, המיקום של האוניברסיטאות בשולי העיר הופך ציבור גדול של סטודנטים שיש לו צורך, אפשרות – ואפילו רצון – להיות חופשי ממכוניות, לציבור שנידון להזדקק על-כורחו לרכב פרטי אם ברצונו לצאת מהקמפוס.

גם למנהלי האוניברסיטאות יש מה להרוויח ממיקום יותר מרכזי.
אמנם הדיקנים שואבים וודאי סיפוק מן העובדה שהם שולטים לא רק על שטח גדול ורציף, אלא גם על כל ההיבטים של חיי הסטודנטים, שהרי הניתוק מן העיר יוצר תלות מוחלטת של הסטודנט בשירותים שמספקת לו האוניברסיטה.
אבל בימים של קיצוצים ומצוקה תקציבית האם זה נכון שכל אוניברסיטה תאלץ להחזיק מערכות של הסעדה, קניות, בידור וספורט שיש לתחזק אותן גם אם הן לא רווחיות? האם זה נכון להחזיק תשתית אדמינסטרטיבית של עיר קטנה שלא תורמת דבר למחקר ולהשכלה האקדמית שהם, בסופו של דבר, המטרה המרכזית של המוסד?
מיקום האוניברסיטה בעיר מוריד מן המוסד את הנטל של אחזקת תשתית של הסעדה, בריאות ופעילות ספורטיבית: ניתן להסתפק בהסכמים עם גופים שכנים. השירותים שהאוניברסיטה כן מספקת יכולים, מאידך, להשען כלכלית גם על עוברי האורח שבעיר.

המבנה הנדל"ני של הקמפוס גם הוא יוצר מגבלות רציניות ומקשה מאוד על הגמישות הנדרשת במצבים של שינויים פתאומיים במספר הסטודנטים. בקמפוס מבודד לא ניתן להגדיל את ההיצע הכיתות והמבנים ללא בנייה חדשה שגוזלת זמן וממון.
לעומת זאת, בקמפוס עירוני מבוזר שנמצא במרכז העירוני קיימת האפשרות לשכור מבנים קיימים ולהסב אותם זמנית למבנים של אדמינסטרציה או כיתות, כמו-גם האפשרות לעשות שימוש כפול במבני בית-ספר ובמתקנים עירוניים אחרים. בה-בעת, בתקופות של מצוקה כלכלית או בעת צמצום בכמות הסטודנטים עשויה האוניברסיטה להשכיר מבנים שברשותה למשתמשים חיצוניים או לפעילויות שונות בשעות הערב.

נכון אמנם שבתחילת הדרך קל לתכנן ולבנות בקמפוס ריק ורחב ידיים שאין בו כל בעייה של שטח. אבל החל מנקודה מסוימת בזמן הקמפוס מתמלא במבנים (שנבנו מן הסתם בצפיפות נמוכה) וכל תוספת מצריכה מאמץ של סיפוח שטחים שכנים או הריסה ובנייה מחדש. קמפוס הפזור במבנים שונים ברחבי העיר אמנם פגיע יותר לתנודות במחירי הנדל"ן אך הוא יכול, באופן תיאורטי, להתפרס בכל נקודה במרחב העירוני.

קיימות כמובן המגבלות והקשיים הניהוליים והתפעוליים שעשויים לנבוע מפיזור של הפונקציות האוניברסיטאיות. אך למעשה, לטכניון יש פקולטה שלמה בעיר התחתית, האוניברסיטה בירושלים הייתה כמעט תמיד מחולקת לשלושה קמפוסים נפרדים ומרוחקים זה מזה ולאוניברסיטת בן-גוריון יש שלוחות אי-שם בקיבוץ שדה-בוקר ובאילת – הניהול של אוניברסיטה מבוזרת לא רק שאינו בלתי אפשרי, הוא כבר מתקיים בפועל.

עבור הסטודנטים אוניברסיטה מבוזרת לא מהווה מגבלה משמעותית.
האוניברסיטה הקטנה והפרברית בה למדתי – אוניברסיטת קינגסטון באנגליה – הייתה מורכבת ממבנים שונים שהיו פרוסים להם, חלקם קרוב למרכז העירוני של קינגסטון וחלקם ברחבי הפרברים המוריקים. בין המבנים ומעונות הסטודנטים השונים שהיו יחסית מרוחקים זה מזה חיבר, ברוח הפרבר, קו אוטובוס של האוניברסיטה. היו מבנים של האוניברסיטה שמעולם לא ביקרתי בהם וזה לא הפריע לי.
כל עוד הספריה המרכזית של האוניברסיטה נגישה, רוב הסטודנטים לתואר ראשון לא יוצאים הרבה מתחומי המחלקה שלהם. המפגש עם תחומי הידע השונים נעשה באולם ההרצאות ואליו יכולים המרצים להגיע מכל מקום – מהמחלקה השכנה, מהעיר הסמוכה ואפילו מחו"ל.

בישראל מתעוררת באחרונה המודעות לתפקיד שיכולות האוניברסיטאות לשחק בתחיית מרכזי הערים.
את התהליך מובילות העיריות, שבניסיונן להחזיר את
החיים למרכזי הערים, מקוות שהאוניברסיטאות, ובעיקר הסטודנטים, שנתפסים כאוכלוסייה שמוכנה לגור בכל מקום, יעשו להן את העבודה ויקצרו את התהליכים של החייאת מרכז העיר.
בירושלים מתמקדים הנסיונות בהעברת קמפוס בצלאל למגרש הרוסים, תהליך שצפוי לקחת שנים לא מעטות, ובחיפה בניסיון, נועז, אולי נואש, להעביר מגורי סטודנטים ומחלקות אקדמיות לאזור הנמל.

אך במקביל אוניברסיטת חיפה ממשיכה לפתח את הקמפוס שלה בראש ההר, אוניברסיטת בן-גוריון משלימה את המבנים החדשים שכמעט ומכפילים את שטח הקמפוס, ובהרצליה מתגבש הקמפוס החדש של המרכז הבינתחומי, באזור הכי פחות בנוי בכל העיר.

כל התכנון החדש הזה מוקף כמובן בגדרות ולא עושה אפילו מחווה של קשר למעט שבנוי סביבו.

ייתכן שסבב הפיתוח הנוכחי כבר אבוד, אבל אני מקווה שבשנים הקרובות נוכל להתחיל לראות התבססות של קמפוסים אוניברסיטאיים בערים ובעיקר, צריך לקוות, בעיירות הפיתוח.

מהלך כזה יבטא לא רק זריקה של מרץ למרכזי העיר הישראליות – במרכז ובפריפריה – אלא גם השתלבות סמלית של האקדמיה בחיי העיר. לא ירידה לרחוב אלא מעורבות אמיתית של האוניברסיטה בחיי היום-יום של האוכלוסיה הישראלית, שתאחה את הקרע בין מגדלי השן של ההשכלה והציבור הרחב.

מודעות פרסומת