לפני מספר שבועות הגיע אלי מכתב שנשלח, בעילום שם, למוסף 'הארץ' כתגובה לשתי כתבות שפורסמו במוסף בנושא אדריכלות. אנשי מוסף 'הארץ' בחרו שלא לפרסמו.

מכיוון שלדעתי יש בו עניין אני מביא אותו כאן לעיונכם, למרות שזהותו של הכותב לא ידועה לי.

אני מבקש רק לציין שיש לי הערכה רבה לעבודותיהם של שני האדריכלים בהם עסקו הכתבות ושאליהם מתייחס המכתב. למרות זאת אני סבור שהנקודות שמעלה המכתב חשובות ומשמעותיות.

 

"אנשי מוסף הארץ מקדמים כדרך קבע את שלטון האוליגרכיה שהשיתה על עצמה החברה הישראלית; בשבועות האחרונים הם מספקים הוכחה כי הדבר נוכח גם באדריכלות המקומית. בטקסט חנפני שתכליתו קידום ויחסי ציבור, זכו הקוראים להתוודע לעוד אחד מנסיכי הכתר שפילס את דרכו לצמרת האדריכלות במהירות השמורה בעיקר לבעלי יחוס משפחתי הולם. אחרי שבאוגוסט נפל בחלקם של הקוראים לעקוב אחר אדריכל פיצו קדם, שהתמזל מזלו להיוולד למשפחה הנכונה, לפני שבוע הגיע תורו של אסף לרמן, בן לאצולת התכנון הסביבתי הישראלי.

"אוליגרכיה", מגדירה האנציקלופדיה החופשית ויקיפדיה, "היא צורת ממשל שבה רוב הכוח מצוי אצל חלק קטן מהאוכלוסיה ]…] פעמים רבות שולטות באוליגרכיה כמה משפחות חזקות, המגדלות את ילדיהם במגמה שיירשו את כוח האוליגרכיה, בדרך כלל על חשבון שאר האנשים בחברה […] כוח זה אינו תמיד גלוי, שכן האוליגרכים מעדיפים לעיתים להישאר "מאחורי הקלעים", כשהשפעתם כלכלית יותר מאשר פוליטית ישירה". במשקפיים הללו, הקריאה בתוך ובין השורות בכתבות המפארות את אדריכל פיצו קדם ואדריכל אסף לרמן, נדמית כמו הוכחה חותכת להתרפסות העיתונאית בפני אותם שליטים.

איני מטיל ספק בכשרונם של נסיכי הכתר שלנו ובאיכות עבודותיהם, אך בעוד קדם נבחר על ידי לקוחותיו הפרטיים בעלי הממון, שזכותם המלאה להפקיד בידיו את תכנון חווילותיהם הפרטיות, זוכה לרמן בפרויקטים ציבוריים חשובים באמצעות המצאה גאונית הנקראת "תחרות סגורה" לאדריכלים נבחרים. המונח הזה, בדומה ל"כיבוש נאור", מגלה את מהותו האמיתית דווקא בזכות מה שהוא מנסה להסתיר: תחרות למשפחות האצולה האדריכלית, נפוטיזם שנחבא מאחורי טרמינולוגיה של שוק חופשי – שלטון מעטים במסווה של דמוקרטיה.

כמה אירוני שבראיון עם לרמן, שבידיו הופקד שיפוץ בניין עיריית ת"א, מציין הכתב כי "העירייה נבנתה בתחילת שנות השישים על ידי מנחם כהן, בוגר טרי של הטכניון שהיה אז בן 26 בלבד וזכה במפתיע בתחרות התכנון, גובר על אדריכלים מנוסים ממנו בהרבה". לא מיותר לציין שמצב דומה לא יוכל להתקיים בנוף הנוכחי של האדריכלות הישראלית, שקפאה על שמריה והקפידה למדר מבין שורותיה את אלה שלא צויידו בשם או שמן. עדות לכך נמצאת לא רק בין שורות הכתבה, אלא גם בשטח: בימים אלה נמצאות בעיצומן עבודות שיפוץ היכל הבימה בתל אביב בתכנונו של רם כרמי, נצר נוסף לשושלת אדריכלים ותיקה, שיחד עם אחרות – קובעות כיצד ייראה המרחב הישראלי.

הדרך היחידה לשבור את שלטון האוליגרכים ולהזרים דם חדש לאדריכלות הישראלית היא במתן הזדמנות שווה, שתתאפשר באמצעות חקיקה, שתחייב כל פרויקט הנהנה מתקציב ציבורי לערוך תחרות פתוחה, חופשית ושקופה לביקורת הציבור. כך, יוכל כל אדריכל החפץ בכך להשתתף בצורה אנונימית, מבלי ששמו הטוב או שמנה של משפחתו ישפיעו על סיכוייו לזכות. מה שיקבע יהיו כשרון ואיכות התכנון. רק כך אפשר יהיה לרענן את האדריכלות הישראלית. הרנסנס של האדריכלות ההולנדית בעשור האחרון הגיע, לא במעט, בזכות פעילות דומה, שחילצה את הענף מסטגנציה רבת שנים. הבחירה בפתיחות על פני שמרנות ובשקיפות על פני ועדה מסדרת אולי לא יהלך קסם על האצולה, אבל כמו כל מהפכה – יועיל לציבור הרחב. "

 

מודעות פרסומת