בסוף השבוע ביקרתי בתערוכה במוזיאון תל-אביב המוקדשת למשפחת גיתאי – האדריכל מוניו גיתאי וינרויב ובנו במאי הקולנוע (והאדריכל) עמוס גיתאי.

ראשית, אני חייב להצטרף לאסתר זנדברג ולשבח את פועלו של עמוס גיתאי לשימור זכרו של אביו. נדמה לי שכל אב היה גאה בבן, שלצד הצלחתו הבינלאומית כיוצר עצמאי, עושה כה רבות להנציח את פועלו האמנותי של אביו.

כמובן שהדבר מאיר באור קצת עצוב את סצנת האדריכלות הישראלית שבה אדריכלים מן העבר (או ההווה) זוכים לתיעוד בספר ובתערוכה רק אם בני משפחתם – או הם עצמם – משתמשים בכספם ובקשריהם כדי לעשות זאת.
זוהי עובדה מצערת שרוב המונוגרפיות האדריכליות שהופקו בשנים האחרונות, ובכלל, היו יוזמות, ביקורתיות יותר או פחות, של האדריכלים עצמם או של משפחותיהם. וכך, במקום שהתיעוד יציג תיאור ביקורתי של האדריכלות והאדריכלים בישראל הוא משקף את יחסי הכוחות והכספים של הבנים והיורשים.

המקרה של מוניו וינרויב אינו שונה.
גיתאי – וינרויב זכה בשנים האחרונות למונוגרפיה באנגלית שנכתבה ע"י ריצ'רד אינגרסול, מבקר אדריכלות מארה"ב, שתורגמה כעת לעברית, לתערוכות במרכז פומפידו ובמוזיאון ישראל, וכן לתערוכה במינכן, גרמניה שהיא זו שמתארחת עכשיו במוזיאון ת"א.

אלא שרוב רובה של הקריירה של וינרויב (22 מתוך כ- 36 שנים) עמדה בסימן השותפות שלו עם אל מנספלד. מכלל הבניינים שהוצגו בתערוכה רוב מכריע תוכננו ע"י השותפות ורק מיעוטם ע"י וינרויב כאדריכל עצמאי.
מבלי לנסות לקבוע מי מן השותפים השפיע יותר על התוצרים של המשרד המשותף, ניתן להניח שהיה הרבה יותר נכון להעמיד תערוכה המוקדשת לוינרויב ולמנספלד יחדיו ובמסגרת זו להציג גם את העבודות העצמאיות שלהם, לפני ואחרי השותפות.

כיוון שהן מנספלד והן גיתאי-וינרויב היו אדריכלים שהתחנכו בגרמניה, ניתן היה להשיג בקלות מימון גרמני לתערוכה משותפת שכזו – שהרי הגרמנים הם המממנים העיקריים של תערוכות וספרים המוקדשים לאדריכלים ישראלים – ודוק, שגם הספר האחרון והרציני ביותר על מנספלד הופק ע"י הגרמנים ובמימונם.

אלא שכיוון ששתי המשפחות, כפי שנרמז אצל זנדברג, לא נמצאות בקשרים טובים, וכיוון שהפרופיל הבינלאומי של עמוס גיתאי מרשים יותר מזה של יורשיו של מנספלד, שנותרו בתחום האדריכלות, קשה לדמיין תערוכה משותפת כזו, שהיא כה מובנת מאליה מבחינה היסטוריוגרפית.

 

בית ספר לנערים בשפרעם שתוכנן ע"י מוניו גיתאי וינרויב. צילום: גבריאל בזיליקו

 

התערוכה עצמה מושקעת ועשויה היטב. הצילומים, פרי עמלו של הצלם גבריאל בזיליקו, מרשימים באיכויותיהם האומנותיות, כמו גם מודלי העץ המדוייקים של המבנים.
הטקסטים לעומת זאת לא היו מעניינים במיוחד.
נראה היה בבירור שהם נועדו לקהל שאינו ישראלי וככזה הם עוסקים בעיקר בהקשר הציוני של הבניה של וינרויב ומנספלד – למשל העובדה שתיכננו קיבוצים או שכונות גנים בארץ המתחדשת.
לצופה הישראלי אין בכך עניין רב משום שברור לו שרוב בני דורם של וינרויב ומנספלד עסקו בתכנון אותם פרוייקטים בדיוק – דיור ציבורי, מושבים וקיבוצים היו לחם חוקם של רוב המשרדים הגדולים שפעלו בישראל באותה עת.

לעומת זאת, קשה להבין מן התערוכה מה ייחד את עבודתם של גיתאי-וינרויב ומנספלד. אומנם התכניות בנות התקופה עשויות בגרפיקה נהדרת שאפשר רק להתקנא בה היום, אבל העדר ההשוואה לבני דורם והעדר ניתוח של התהליכים שעברו עליהם כמעצבים ומתכננים, מבתי הקובייה הצנועים של קרית-חיים ועד לבלוקי ה-T המפלצתיים של שכונת רמת הדר בחיפה, לא תורמים להבנת ייחודם. גם האווירה המלנכולית ששורה על התצלומים, התורמת לערכם האומנותי, לא תמיד עושה חסד, לטעמי, עם המבנים עצמם, שהיו לדעתי נשכרים מתצלומים עם קצת יותר צבע ואור.
אני דווקא סבור שהעבודות של מנספלד  את וינרויב משנות ה-50 , לפחות המעטות שאני מכיר, הן עבודות מצויינות שיש בהן איכות שמבליטה אותם מעבר לעבודות של בני דורם, אבל התערוכה לא מחזקת את התחושה הזו או מבארת אותה.

בלוקי ה-T ברמת-הדר, חיפה, שתוכננו ע"י גיתאי-וינרויב ומנספלד. צילום: גבריאל בזיליקו.

 

אלמנט נוסף שמאפיין את התערוכה הוא הניסיון לשלב את הארכיטקטורה של האב עם היצירה הקולנועית של הבן, שזוכה להצלחה רבה בחו"ל, אם כי לפחות אהדה בארץ. לי נראה שהניסיון לכרוך יחדיו את הסרטים ואת הארכיטקטורה הוא מעט מאולץ.
לצד המודלים, התצלומים והתכניות מוצגים בתערוכה קטעים מסרטיו של גיתאי הבן – כשאני עברתי שם הוצג הסרט 'כיפור', שהוא, אגב, הסרט היחיד של גיתאי שממש ראיתי ודווקא אהבתי – מבלי שיראה או יורגש איזשהו קשר בין המבנים לבין הסרטים שמוקרנים בחדרים נפרדים. בחדר האחרון בתערוכה מוצגים תצלומי סטילס מתוך שלל סרטיו של עמוס גיתאי ואני מודה שעברתי עליהם בחטף, כי הצגתם בנפרד מהעבודת של האב גורמת לכך שרק במאמץ ניתן למצוא קשר בין הדברים.

בחו"ל השילוב של עבודות של כל שני ישראלים, המוצג כך שהוא נוגע בנושאי הליבה של מדינת ישראל – למשל המתח בין הציונות לפוסט-ציונות שמתאר האוצר הגרמני של התערוכה למורת רוחו של עמוס גיתאי – יכול אולי לעניין את הצופה המשכיל, אך עבור הצופה הישראלי, שלא זקוק לקישורים היסטוריים מאולצים, יש צורך בתובנות הרבה יותר מעמיקות ומדוייקות בכדי ליצור ערך סינרגטי אמיתי מתצוגה משולבת שכזו.
כך שלצד ההערכה הרבה שלי למאמציו של עמוס גיתאי אני חושב שמוזיאון תל-אביב היה יכול להתאמץ קצת יותר ולארגן מחדש את החומרים המצויינים שקיבל מן המוזיאון במינכן לכלל תערוכה שתהיה רלווונטית באמת לקהל הישראלי.

ואם אתם כבר במוזיאון אני ממליץ בעיקר על תערוכת הציורים של אמנון דוד ער – אבל זה לא פייר, כי הוא חבר שלנו – וגם על הפסלים המצויינים של דורצ'ין.