באחרונה סיימתי לקרוא את ספרו של מבקר האדריכלות הבריטי המנוח מרטין פאוולי Terminal Architecture.

באנגלית למונח טרמינל שתי משמעויות – כך מסביר פאוולי – סוף, קץ ומוות מחד ומסוף מחשב – הקצה של המערכת מול המשתמש – מאידך.
לפיכך אני מניח שניתן לתרגם בתרגום חופשי את שם הספר ל-'(מ)סוף האדריכלות'.

הכפילות הזו מתארת לדעת פאוולי את המצב הסופני בו מצויה האדריכלות – נכון לשנת 1998, שנת פירסום הספר – מצד אחד ומצד שני את התקווה שלו שהאדריכלות תלמד ליצור מוצרים שדומים יותר במהותם למסופי מחשב מאשר למבנים המוכרים לנו.

 

 

מרטין פאוולי ז"ל

מרטין פאוולי (1938-2008) היה מבקר אדריכלות בריטי מרכזי, בעל טור ועורך ברוב המגזינים הבריטיים לאדריכלות, מבקר אדריכלות עבור העיתונים האנגליים החשובים ואף פרסם מספר ספרים ביניהם גם הספר 'תיאוריה ועיצוב בעידן המכונה השני' (2).
שמו של הספר הזה אינו מקרי משום שבמובנים רבים פאוולי ממשיך את דרכו של ריינר בנהם שכתב את הספר החשוב 'ארכיטקטורה בעידן המכונה הראשון הלכה ועיצוב' (3).
כפי שבנהם חש שאדריכלי הגל הראשון של המודרניזם לא קיימו את הבטחתם לשלב בין האדריכלות לבין הטכנולוגיה של עידן המכונה, כך גם פאוולי סבור שעל האדריכלות לוותר על כל המטען העודף של מסורת, זיכרון וחומריות ולהפוך למוצר קל, נייד ויעיל השואב את השראתו מן הטכנולגיות המתקדמות ביותר של זמננו – טכנולוגיות האלקטרוניקה והמיחשוב – ומשתמש בהן ובמדיה שהן יוצרות כדי לספק את הצורך בדימוי ומשמעות.

במאמר הראשון בספר מתאר פאוולי עולם דימיוני שבו אנשים גרים בטרמינלים – מעין 'קוקפיט של מטוס-קרב עם מיטת מים' (עמ' 14) הצמודים למכוניותיהם, כאשר בתוכם יש אמצעי המחשה אלקטרוניים היוצרים עבורם אשלייה תלת-מימדית של מרחב ומביאים אליהם כל דימוי או חוויה בה הם חפצים, כך שאין להם צורך בשטח נרחב למגורים. אותם טרמינלים נצמדים למבנים גדולים של מרכזי הפצה הפזורים בשטחים הפתוחים שמחוץ לערים הנטושות.

הפרקים האחרים בספר מעט יומיומיים יותר בנושאיהם.
הם סוקרים מגמות ונושאים באדריכלות שלפני כעשור מנקודת מבט בריטית, אך הם עדיין רלוונטיים ומאתגרים – עדות לחדות ההבחנה של המבקר.
פאוולי עוסק בין השאר בשוליות שנכפית על האדריכלות כתוצאה מתהליכי הגלובלזציה שהתהוו בעקבות קריסת הקומוניזם: היתרון לגודל שיוצר שוק הבנייה הגלובלי והמימדים העצומים של הפרוייקטים יוצרים מצב קיצוני של פירמות אדריכלות גדולות וכוכבים בינלאומיים שבונים מסביב לעולם לצד פיחות במעמדם של האדריכלים שנותרים בשולי השווקים המקומיים, עם שום דבר מיוחד להציע.
פאוולי מנגיד בין הפיחות במעמדם של האדריכלים לבין כוחה של המדיה ומשווה בין העלות של בניית מבנה משרדים לבין צילום סדרת טלויזיה תקופתית של הבי.בי.סי, עם המסקנה המתבקש לגבי ערכה הכלכלי הרב הרבה יותר של המציאות המצולמת – 'המציאות המשנית' – שהופך את המציאות האמיתית, הקונקרטית, שהאדריכלים מתיימרים ליצור, למוצר בעל ערך קטן הרבה יותר בשוק הגלובלי.

בהמשך סוקר פאוולי את ההיסטוריה העגומה, לטעמו, של דעיכת מגדלי המשרדים בלונדון ומשווה אותה לפריחה של מבנים רבי קומות בארצות המזרח הרחוק שמבטאת לדעתו פריחה כלכלית וטכנולוגית אמיתית.
מכאן הוא תוקף חזיתית את תעשיית שימור המבנים שבבריטניה הגיע לעוצמה פוליטית והשפעה שקשה לדמיינם בישראל – אם כי גם כאן המגמה היא של התחזקות הדרגתית של גופי וערכי השימור.
פאוולי ממשיך וסוקר את המאבק הסגנוני בין המודרניזם לפוסט-מודרניזם ומתאר את ההשפעה של התפשטות התקשורת והצילום על תיעוד האדריכלות – ולפיכך על האדריכלות עצמה – שהפך אותה מתחום שכותבים עליו, לכזה שרק מרפרפים בתמונות צבעוניות שלו ולכן דומה הרבה יותר לאופנה – מלא בסיקור חובבני שמסווה שיווק מתוחכם והגיגים חסרי ערך…

אבל, אומר פאוולי, יש איום הרבה יותר רציני (שלא לומר רצחני) על האדריכלות. בפרק 'מפוסט-מודרניזם לטרוריזם' (עמ' 132 ואילך) חוזה פאוולי, בדייקנות מצמררת, את ההשפעות שעשויות להיות לטרוריזם על עיצוב בניינים. בעקבות התקפות של ארגון האי.אר.איי על מבני משרדים בסיטי של לונדון ב-1992 שגרמו להרס רב – אם כי לנפגעים מעטים – כותב פאוולי ש 'ממשלות, גופים ציבוריים, בנקים, עסקים וסוחרים מבקשים להגן על המבנים שלהם על ידי קבלת ייעוץ ממומחים צבאיים' (עמ' 148). פאוולי סוקר את התגובה של עיריית לונדון למתקפות הטרור בסגירת – זמנית – של אזורים בעיר ולעומתה את הבנייה המשוריינת שהתפתחה בעיר בלפסט בצפון אירלנד שם תכנון של כל מבנה חייב היה להיות מאושר ע"י הצבא הבריטי. פאוולי חוזה עולם שבו יועץ המיגון יהפוך למוביל של הפרוייקט ושבו העיצוב, ובעיקר העקרונות המודרניסטיים של שקיפות ופתיחות, ינטשו לטובת מבנים אטומים ואנונימיים שכל תכנונם, עד אחרון הפרטים, מוכוון להקטנת הנזק של פיגוע חבלני (4).
פאוולי כתב את הדברים לפני הפיגוע במגדלי התאומים שחיבר בצורה מוחשית הרבה יותר בין איום הטרור לבין הארכיטקטורה בכלל וזו של המגדלים בפרט.

עבורנו כישראלים שחיייבים לאשר כל בניין ברשויות הצבאיות של פיקוד העורף, שמתכננים מבנים עמידים בטילים בצפון (עמק הירדן בשנות ה-70), בדרום (עוטף עזה) ושוב בצפון (חיפה אחרי מלחמת לבנון השנייה) ומייצאים יותר יעוץ מיגוני מאשר יעוץ אדריכלי, יש לדברים האלה משמעות מיוחדת ומצערת.

בכלל לפאוולי יש נטייה, נדירה יחסית בעולם הביקורת האדריכלית, לעסוק בהיבטים הצבאיים של הטכנולוגיה והארכיטקטורה (5).
נקודה מעניינת שהוא נוגע בה היא האופן שבו הטכנולוגיה הצבאית הפכה את העיר הצפופה ללא-כדאית מבחינה ביטחונית. אם העיר מוקפת החומה הייתה המקום הבטוח יותר לפני המצאת אבק ה
ריפה, הרי שהארטילריה הפכה את היתרון הזה לבטל בשישים, וההפצצות האוויריות והרקטיות של המלחמה המודרנית, ממלחמת העולם השנייה ואילך, הופכות את הפיזור של ההתיישבות במרחב לכדאי ובטוח יותר מבחינה אסטרטגית.
פאוולי נוגע בנושא זה בהערת שוליים (עמ' 156) אך בישראל נושא זה מתקיים כל העת בשולי התודעה. רק מעטים, למשל פרופ' ארנון סופר, עוסקים בו בצורה פומבית, אך תחושתי (ואני מודה שלא חקרתי את העניין) היא שאין נתונים אמפיריים גלויים בנושא שיאפשרו דיון מושכל. ובכל זאת, כל מי שהעיר וציפופה חשובים לו חייב להכיר בנקודת תורפה זו של החיים העירוניים ולהתמודד עימה.

עבור פאוולי עניין זה הוא רק טיעון משני בתמיכתו בהמשך של מגמות הפיזור והפירוק של העיר שהוא רואה, בניגוד לרבים, כחשוב וכבלתי נמנע.
כשהוא שוטח תיאוריות רבות ומתבסס על תחומי ידע שונים חוזה מרטין פאוולי שמערכות התקשורת האלקטרוניות – וזאת כבר לפני עשור, כשהאינטרנט עוד לא הגיע למימדים שיש לו היום – יגרמו לפירוקה הסופי של העיר, פירוק שהחלו בו כבר הטכנולוגיות של הרכבת והמכוניות.

 

פאוולי מסכם את ספרו בקריאה לאדריכלות ליצור מוצרים תעשייתיים מוגמרים, כפי שעושה תעשיית הרכב – המודל הנצחי של הפוטורסטים האדריכליים, למרות שתעשיית הרכב עצמה כבר שכחה את הימים בהם הייתה גלומה בה בשורה טכנולוגית.
פאוולי מייחל למבנים שיהיו אנונימיים ויעילים כמו מרכזי ההפצה שלאורך הדרכים המהירות, חזרתיים, חסרי-גוף וקלילים כמו הגגות של תחנות הדלק (6) ובעלי האופקים האינסופיים של המציאות הוירטואלית.
בכך הוא ממשיך אל הדור האלקטרוני את חזון בית הדימקסיון של בקמינסטר פולר שהיה כה אהוד על ריינר בנהם.

באופן אישי אני לא מאמין ולא מקבל את החזון הזה.
אני חושב שנוח למרטין פאוולי להתעלם מהרבה פרמטרים אנושיים חשובים כמון הצורך בסמלים, במשמעות ובהמשכיות לצד הצורך של אנשים לקייים חיים חברתיים משותפים גם אם אלה אינם חיוניים לשם הישרדות פיזית.

אבל אין ספק שמעניין, וחשוב, להשליך את התובנות הפרובוקטיביות והחדות של מרטין פאוולי על העשייה האדריכלית בישראל היום.

1) Pawley, Martin, Terminal Architecture, London, Reaktion books, 1998
2) Theory and Design in the Second Machine Age
3) פורסם בעברית בשנת 1978 ע"י הוצאת דביר.
4) מעניין לראות בהקשר זה את הכתיבה של אייל וייצמן על פעילות צה"ל במחנות הפליטים הפלסטיניים.
5) פאוולי טוען 'מודרניזם , כמו עצמאות, היה קשור באופן הדוק למלחמה…עבור דור מסויים לא היה אפשר באמת להעריץ אדריכל בריא בגופו …שלא שירת באחת ממלחמות העולם' ומסביר בכך את הכריזמה של דור האדריכלים של 1914 ואת תפקיד מנהיג הדור שהועידה ההיסטוריה לאדריכל ג'יימס סטירלינג, שצנח מעבר לקווי האויב בנורמנדי ב-1944, תפקיד שהוא סירב לקחת על עצמו (עמ' 141-142).
6) אגב, מישהו צריך לכתוב כל תחנות הדלק בישראל, על העיצובים המקוריים שלהן בשנות ה-70, ועל החידוש והשיפוץ שלהן, המוצלח במקרים רבים, שמתרחש בשנים האחרונות. וכמובן, הסטייקיות…

מודעות פרסומת