על הספר 'לא ביפו ולא בתל אביב'

אמנם מאד שמחתי כששמעתי שפירסמו ספר על שכונת שפירא, אבל אני מודה ומתוודה שאילולא קיבלתי את הספר החדש של הוצאת בבל 'לא ביפו ולא בתל-אביב' משרון רוטברד, ספק אם הייתי קורא אותו. כיוון שסברתי שזהו ספר הכולל מעט היסטוריה וארכיטקטורה של השכונה והרבה סיפורים אישיים של תושבים מהשכונה, לא הייתי משוכנע שאמצא בו עניין.
ובכל זאת, קראתי את הספר במהירות ומאד נהנתי.
פעם אחת הנאה (שמאלנית) פשוטה שסוף סוף יוצא בדפוס ספר שעושה כבוד לשכונה הדחויה.
ופעם שנייה הנאה מעצם הסיפורים המשקפים את הניסיון של אנשים מן הישוב לאחוז בכנף ביגדה של ההיסטוריה ובתוך כך לתת מקום ומשמעות לזיכרונות הילדות שלהם, כמי שגדלו באחת השכונות הנישכחות יותר של העיר העברית.

הספר, כרוך בהידור ומעוצב בצורה בהירה ואלגנטית, אוצר בתוכו חומרים שונים: מאמרים היסטוריים ואדריכליים המתארים את ההיסטוריה ואת ההתפתחות של שכונת שפירא ושל המבנים הערביים ששכנו בסביבתה, הרבה צילומים ומעט תעתיקים של מסמכים היסטוריים שונים הנוגעים לשכונה, סיפורים של תושבי השכונה וחומר על פעילותו של ארגון בינ"ה – שהיה בין היוזמים והמוציאים לאור של הספר – ועל התארגנויות חברתיות אחרות בשכונה.
הספר מאורגן, בעיקרו, באופן כרונולוגי – משלהי התקופה העות'מאנית ועד היום – כאשר בפרקים מסויימים המידע יותר היסטורי – למשל אלה העוסקים בשכונות, בכפרים ובבתים הערביים באזור ואילו פרקים אחרים מכילים בעיקר חומר סנטימנטלי ונוסטלגי שמבוסס על זכרונות שהעלו תושבים ותושבים לשעבר של השכונה במסגרת 'חוג סיפורי השכונה'- חוג שהיווה קטליזטור ליצירת הספר.

צולם בשכונת שפירא

איני מומחה בספרי זיכרונות ואף לא בספרים המתעדים את היישוב היהודי בארץ. זה אמנם ז'אנר נפוץ מאד בכתיבה העברית אבל בדרך-כלל לא גיליתי בו עניין (1). משום כך איני יכול לשקול ולהשוות את החלק הנוסטלגי של הספר לסטנדרט המקובל בתחום, אבל בי עוררו הגעגועים לימי הילדות שמבטאים הסיפורים, למרות העוני והקושי שהם משקפים, התרגשות.
אהבתי את הסיפורים הקצרים ונטולי הפואנטה שנוצרו מאליהם ומתארים, בין השאר, את בית-הקולנוע (עמ' 275), את חופרי הג'ורות (עמ' 211) ואת החיים המשותפים בחצרות הצפופות (עמ' 152).

התעודות והמסמכים הרשמיים הכלולים בספר מופיעים ברובם כצילומים מוקטנים של המקור, בניגוד למשל לאופן בו מביא צבי אפרת בספרו 'הפרוייקט הישראלי' תעתיקים מתוך מסמכים ממשלתיים. טכניקה זו מקשה על הקריאה בהם, כך שקשה לקורא המזדמן להתעמק בהם, אך היא בהחלט מוסיפה לספר עניין גרפי.

אותי כמובן עניינו בעיקר המאמרים הנוגעים לאדריכלות.
שרון רוטברד פורש סקירה מעניינת של תולדות השכונה ומזהה בה ארכיטקטורת אד-הוק מיוחדת, אדריכלות של 'בריקולאז" המאפיינת, אם גם במידה פחותה, חלקים ניכרים מהסביבה הבנויה בישראל, אדריכלות שאולי עדיין לא קיבלה את תשומת הלב שמגיעה לה (2). האדריכלות הזו, של מציאת פתרונות מיידים ושל משא-מתן מתמיד בין השכנים היא, על-פי רוטברד, אולי גם המפתח ליצירת סוג של רב-קיום בשכונה שלא מצליחה לשמור על רציפות של אוכלוסיה (עמ' 49).
שרון רוטברד מקדיש חלק ממאמרו לסוגית גבולותיה של השכונה. איני יודע אם הספר הזה הוא המקום הנכון לכך, אבל אותי היה מעניין לראות ניתוחים גרפיים ומפות נוספות המתארות את התפתחות השכונה, שיבהירו את המרקם המיוחד שמאפיין אותה ואת היחס בין תכניות בניין העיר השונות ובין המציאות.

צולם בשכונת שפירא

בפרק המוקדש לשלהי התקופה העות'מאנית מתאר הד"ר אבי ששון בסדרה של מאמרים את מאפייני ההתיישבות והבנייה הערבית באזור בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 ותורם להבנה מעמיקה ואקדמית יותר של נושא בתי הבייארה שזכה לתשומת לב ולהכרה רק באחרונה.
מדהים לחשוב שכל האזור בעצם היה אזור פורה של פרדסים, בין השאר משום שהדימוי של העיר על החולות כל-כך מושרש בתודעה הציונית שלנו. ולא בכדי – המראה הנוכחי של תל-אביב ניתן, אולי, להצדקה אם הוא מחליף חולות נודדים ושממה, אבל אם הוא בא במקום פרדסים ירוקים – הרבה יותר קשה לקבל את העליבות שלו…

בהמשך הספר יש מאמר נוסף של שרון רוטברד העוסק בתחנה המרכזית החדשה (3) שגרמה לנזק עצום כל-כך לשכונת שפירא.
גם כאן הייתי שמח לעוד הרחבה הן על היחסים שהתפתחו בין השכונה לבין התחנה, למשל בהקשר של מהגרי העבודה, עוד הסברים על הנזק שנגרם ע"י התחנה ואולי גם על הפוטנציאל שבכל זאת יש בה, ובטח גם משהו על התחנה המרכזית הישנה והנוראית, הזכורה לדראון. אבל אני מניח שזה היה הופך את הדיון למעט מקצועי מדי.

עוד חסר לי עיסוק בתהליכים הסוציולוגיים והגיאוגרפיים המתרחשים בשכונה 'שהפכה לתחנת מעבר' (עמ' 22). רוטברד ומוקי צור נוגעים לא-נוגעים בסוגיה של האוכלוסייות המתחלפות בשכונה וקושרים אותן הן למבנה הפיזי של השכונה והן לתהליכים גלובליים, אך לטעמי היה מקום להרחיב את היריעה בנושא זה.
ואכן, רוב האנשים שמספרים על תולדות השכונה כבר לא גרים בה – כך עולה מן הספר.
האוכלוסייה הנוכחית של השכונה – מהגרי העבודה, עולים חדשים ממדינות מרכז אסיה ופלשתינאים שסייעו לכוחות הביטחון הישראליים – אמנם מוזכרת בספר אך כמעט לא מדברת בקולה. אין ספק שאחת הסיבות לכך היא שמדובר באוכלוסיות עניות ומוחלשות שאין להן את הפנאי, השפה ואולי גם הרצון לכבוש להן מקום בסיפור התל-אביבי העברי. אולי רק בעוד חמישים שנה האוכלוסיות האלה יכתבו את הפרק הבא בסיפור הציוני של השכונה.
ואכן, אין ספק שהספר מכוון להפוך את השכונה לחלק מהיסטוריה עברית וציונית, ולא למקם את תושביה בתוך תבניות ביקורתיות של הגירה ומעמד.
הן הסיפורים משנות השלושים, הארבעים והחמישים והן המסמכים, מבטאים מציאות של שכונה שראתה בעצמה חלק מן המפעל הציוני: הן בהיבט הדתי – עם הדגש על בתי הכנסת, הן בהיבט הצבאי – בהקשר של החברות של תושבי השכונה במחתרות, בעיקר באצ"ל ובלח"י, והן בהיבט הארגוני.
בהיבט זה מבטאים המסמכים המצורפים נסיון נואש של השכונה, כמעט מאז הקמתה, להתנתק מיפו ולהפוך לחלק מתל-אביב, מה שמעיד שזוהי שכונה ואוכלוסיה שהדלות והעליבות נכפו עליה ולא היו חלק מן המהות שלה. מן המסמכים המופיעים בספר שהצלחתי לפענח עולה שהייתה זו בעיקר עיריית יפו ומושליה הבריטיים של הארץ שלא איפשרו לשכונת שפירא להתנתק מיפו ולהפוך לחלק מתל-אביב. אך ההזנחה וההתעלמות של תל-אביב מן השכונות העבריות שסופחו אליה לאחר 1948 רומזת לכך שהעיר העברית הראשונה, גם היא לא הייתה מעוניינת במיוחד ששכונת שפירא, על שלל מצוקותיה, תהפוך לחלק ממנה.

צולם בשכונת שפירא

ההדגשה של האספקטים הציוניים, שהיא כמובן אותנטית כשלעצמה ועולה באופן טבעי מרוב סיפורי הזיכרונות של התושבים, היא נכונה מבחינת המטרה של להפוך את ההיסטוריה של שכונת שפירא לחלק מההיסטוריה של תל-אביב.
הדרך של היהודים המזרחיים ותושבי השכונות אל התודעה של המרכז עוברת דרך ההתחברות לסיפור הציוני ולא דרך ההתרסה נגדו (4) – ולכן גם אין יותר מדי סוציולוגיה ביקורתית אך יש לא מעט סיפורים על חלוצים (5). גם הארכיטקטורה – שכמו אוכל או מוסיקה יש לה גם מימד אוניברסלי – מסייעת במאמץ לכלול את השכונה בתוך הסיפור התל-אביבי והישראלי שה'מרכז' יכול בקלות (יחסית) להתחבר אליו. כל זאת מבלי להתכחש לרגע לעליבות ולהזנחה שהיו מנת חלקם של תושבי השכונה מראשיתה, ללא עוול בכפם, בבחינת הצל השחור של העיר הלבנה, כפי שכבר למדנו מספרו הקודם של רוטברד בנושא.
בכל מקרה, ניתן להניח שהספר החשוב הזה יפתח מאגרים נסתרים של כתיבה על השכונה שיבחנו אותה מנקודות מבט נוספות. 

הספר הזה, למרות מהותו התיעודית, נגע לליבי מאד, אולי בשל תודעה 'דרומית' מסוימת שהתפתחה בי מאז עברנו לגור ביד אליהו (6).
אני חושב שבינ"ה והוצאת בבל והעורכים מוקי צור ושרון רוטברד עשו דבר גדול בכך שהקדישו ספר רציני ומעניין כל-כך לשכונה שנמצאה תמיד בשולי התודעה.

1) הקוראים וודאי מתארים לעצמם שאני חובב של ז'אנר יותר ביקורתי, למרות שלפעמים דווקא קריאה ב'תיאוריה וביקורת' עשויה לעורר בקורא גם סוג של הערכה לציונות, שהקריאה במסמכים פחות ביקורתיים לאו דווקא מעוררת.
2) אם כי קטלוג הביתן הישראלי בביאנלה האחרונה לאדריכלות בונציה בהחלט היה צעד בכיוון הנכון.
3) ראוי לציין בהקשר זה את סדרת הכתבות המעולה של חן שמש בנושא זה שהתפרסמה באחרונה בעיתון 'העיר'.
4) ראו אצל יוסי יונה ויצחק ספורטא 'מדיניות קרקע ודיור: מגבלותיו של שיח האזרחות' עמ' 137 ואילך, בתוך יהודה שנהב, עורך, תיאוריה וביקורת 16, ירושלים, מכון ון-ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד.
5) שהם תחום ההתמחות של ההיסטוריון ד"ר מוקי צור שערך את הספר יחד עם שרון רוטברד.
6) שכונת התקווה וודאי ראויה אף היא לספר רציני שכזה, אם כי היא זכתה לפחות לתאור ספרותי מרגש פרי עטו של דודו בוסי בספר 'הירח ירוק בוואדי'.