לרגל התערוכה של עבודותיו של האדריכל מוניו גיתאי וינרויב במוזיאון ת"א, יצא בהוצאת בבל ומוזיאון ת"א לאמנות התרגום העברי לספרו של ריצ'רד אינגרסול 'מוניו גיתאי וינרויב – ארכיטקט באוהאוס בארץ-ישראל' שפורסם באנגלית ב-1994 במקביל לתערוכה שנערכה באותה עת במוזיאון ישראל בירושלים (1).
יש לטעמי חשיבות רבה להדפסת הספר בעברית. אני מודה שלמרות שנתקלתי במקור האנגלי בספריה לא מעט פעמים, תמיד דילגתי עליו: היה לי מוזר לקרוא על ישראל ועל אדריכלות ישראלית באנגלית. אבל את התרגום העברי קראתי בעניין רב ובלא מעט מן הפרקים חשתי שהוא מרחיב ומעמיק את ידיעותי בנושאים שהכרתי רק במעומעם. זה אולי גם המקום לשבח את הכתיבה הקולחת של אינגרסול ואת התרגום הרהוט של דפנה רז.

הספר פותח בפרק מרתק העוסק בתולדותיו של מוניו וינרויב הצעיר בבית-ספר הבאוהאוס האגדי ואגב כך מספק סקירה מקיפה על המוסד החשוב הזה כולל פרטים על מספר היהודים בו שלמדו בו וגורלם עם עליית הנאצים לשלטון.

משם עובר הספר לסקירה של עבודותיו של וינרויב (ושל מנספלד) לפי חיתוכים שהם יותר נושאיים או גאוגרפיים ופחות כרונולוגיים. יש לכך חשיבות, משום שתיאור כרונולוגי מדוקדק יותר היה מבהיר את המהלכים ההיסטוריים המשמעותיים שגוף העבודות הנרחב של משרד וינרויב – מנספלד משקף.

סקירת העבודות פותחת בחיפה 'האדומה' – הגדרה המאפשרת לכרוך יחדיו מפעלים תעשיתייים לצד מבני ציבור ראשיים כמו 'בית-הפועלים', מבנים שהקשר הנסיבתי ביניהם מתקיים אך הקשר הארכיטקטוני העיצובי לא מובהר דיו.
פרק אחר מתאר אנסמבל שלם של בינוי, מבני ציבור ומבני מגורים שיצרו וינרויב ומנספלד בשכונת קריית-חיים בפרט ובקריות בכלל, כגוף עבודות המוקדש לחיים עירוניים שיתופיים.
פרק נוסף מוקדש לעבודתו המגווונת של המשרד בקיבוצים לאורך השנים – ובעיקר במהלך שנות מלחמת העולם השנייה – ומאפשר לראות את ההשתנות ברמת החיים, בטעם הקיבוצי ובהעדפות של המתכננים וכל זאת בהקשר נרחב של תולדות התכנון בקיבוץ.
ישנה בהקשר זה התייחסות מעניינת לקונפליקט גג הרעפים המייסר, כך מסתבר, את האדריכלות הישראלית מראשית ימיה: מעניין לגלות שהנאצים ראו בגג הרעפים סמל ארי (עמ' 20) – מה שמסביר אולי את הרתיעה של רבים מהפתרון המבני הזה, שבמקרים רבים היה עדיף מבחינה תפקודית וכלכלית על הגג השטוח וכמעט תמיד היה עדיף בעיני הלקוחות (עמ' 150). מצויין בספר שוינרויב ומנספלד הציעו פרוייקטים רבים בשתי חלופות – עם או בלי גג רעפים, אך נראה שבסה"כ הם בנו יותר גגות רעפים מאדריכלים אחרים במעמדם, ואני נוטה לזקוף זאת לזכותם (עמ' 247). לא בכדי עוסק בכך אינגרסול מספר פעמים: גג הרעפים היה ועודנו קו פרשת מים המבדיל בין האדריכל המודרניסט שעומד על דעותיו לזה הריאקציונר לכאורה, הנכנע לטעמו הפלבאי של הלקוח.

שיכון לאנשי צבא-קבע, קרית-ים, 1951-53.

בהמשך עובר הספר לסקירה כרונולוגית יותר וכורך ביחד מבני מגורים ומבני ציבור שנבנו בתקופת 'המדינה' – שנות החמישים – שאז היה המשרד אחד ממשרדי התכנון המובילים בישראל.
ככזה היה משרד וינרויב-מנספלד מעורב הן בפרוייקטים הסמליים ביותר – כגון יד-ושם וקמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת-רם – והן בבנייה ציבורית למגורים בקנה מידה נרחב.

הפרק האחרון מסכם את השנים האחרונות בחייו של מוניו גיתאי וינרויב, שבהן נבנה אחד המבנים המעניינים של המשרד – אולי יצירתם המקורית ביותר של וינרויב ומנספלד – בניין המשאבות בפקולטה להנדסה בטכניון (2) – והחלו להעשות ניסיונות ראשונים בבנייה תאגידית בישראל ואף בחו"ל.

לאחר מכן נפרדו דרכיהם של השותפים ווינרויב הספיק להשלים אך מבנים מעטים באופן עצמאי לפני שנפטר.

תחום אחד שמוצנע בין טיפוסי הבניין שבהם עסקו וינרויב את מנספלד הוא תחום הבתים הפרטיים שכמעט ולא מקבלים סיקור בספר – פרט לאלה שוינרויב תכנן עבור משפחתו (3). על-פי רשימת הפרוייקטים תיכנן המשרד כ-40 בתים פרטיים – לא מעט, אם כי פחות ממספר הפרוייקטים שנבנו בקיבוצים. קשה, לפיכך, לקבוע אם הקריירה של וינרויב ומנספלד באמת התמקדה בבנייה עבור גופים שיתופיים או שזהו פן שמחבר הספר מבקש להדגיש בשל המשמעויות הפוליטיות שלו, החורגות מתחום התכנון גרידא.
מעניין אגב לציין שלמרות שמוניו ויינרויב 'נשמר בכל מאודו ממעורבות בפוליטיקה מפלגתית' (עמ' 57) משרד וינרויב – מנספלד היה פעיל מאד בתכנון עבור המוסדות הלאומיים שנשלטו על-ידי מפא"י. יתכן שהסבר לכך מצוי בהיותו של חותנו – אביה של אישתו – קרוב מבחינה מקצועית ואישית לבן-גוריון (עמ' 64). יתכן, מאידך, שמנספלד היה בעל הקשרים, או שבאותם ימים כישרון היה מספיק…

כשבוחנים את מכלול עבודותיהם של מוניו וינרויב ושל אל מנספלד, עולים שני דברים מפתיעים.
הראשון הוא הטון הקלאסי המובהק של עבודותיהם המוקדמות. השני הוא המעבר, שנראה חד למדי, לאימוץ גורף של סגנונו המאוחר של הברוטליזם הבינלאומי בעקבות לה-קורבוזיה ואחרים, שתי נקודות שריצ'רד אינגרסול נוגע בהן בהקדמה לספרו (עמ' 29 ואילך).

לכאורה אפשר היה לצפות שאחד מבוגרי הבאוהאוס היחידים שאכן פעלו בישראל יבנה באופן שדומה הרבה יותר למה שמקובל לכנות בישראל 'סגנון הבאוהאוס', אלא שהיכרות קרובה עם הבאוהאוס על מנהליו לאורך השנים מלמדת אותנו שרוח הבאוהאוס הייתה רחוקה מהאקספרסיביות של אריך מנדלסון ומהקלילות של לה-קורבוזיה המוקדם, אליהם שאפה אדריכלות המודרניסטית בישראל.
לודוויג מייס ון-דר-רוהה, המנהל שעל-פי הספר השפיע ביותר על מוניו וינרויב הצעיר, זה שהעסיק אותו במשרדו וזה שגירש אותו מבית-הספר במצוות השלטון הנאצי, אובחן על ידי חוקרים מאוחרים של עבודתו כבעל זיקה לסימטריה ולפרופורציה של הקלסיציזם – של שינקל בעיקר. לודוויג הילברסהיימר, שלימד בבאוהאוס, העלה על נס את היעילות, הפשטות והאנונימיות כמעלותיה של האדריכלות החדשה. מצירוף מורשתם של שני אלה ניתן אולי להבין את ההשפעות שפעלו על וינרויב: אינגרסול מונה אותם ומוסיף אליהם את הנס מאייר הפונקציונליסט ואת אוגוסט פרה, מורהו של מנספלד שנטה לתכנון הקלאסי.
ובכל זאת, הקומפוזיציה הקלאסית המובהקת של בית-הכנסת בקריית-ביאליק וזו הנרמזת במבנה בית-העם, כמו גם הארגון הסימטרי הטקסי שבהצעה הראשונית למתחם יד-ושם, מלמדות על זיקה לאדריכלות הקלאסית שהיא חזקה מהרמזים שנטמעו בבאוהאוס ושניתן לייחס אותה לטעם האישי, לרקע האירופי – של שני השותפים – ולהשפעות של החינוך המסורתי שקיבל וינרויב בבית הספר לאומנויות בברלין, שם למד לפני שהחל את לימודיו בבאוהאוס (4).

בלוק מטיפוס T בהדר הכרמל, צילום קרן-אור, מתוך אתר התמונות של אדריכל צבי הוברמן.

.
על רקע זה מפתיע לראות את הנטישה הפתאומית של כל הריסון האירופי הזה וההיסחפות להשפעות כל-כך מובהקות של הברוטליזם הלה-קורבוזיאני – הן במימדים והן בשפה האדריכלית. בלוקי ה-T המסיביים בהדר הכרמל הם דוגמא חריפה לויתור על קנה המידה הצנוע והשפה הזהירה שאפיינה את האדריכלות המוקדמת של וינרויב ומנספלד לטובת עוצמה מוגזמת לחלוטין של גודל ופרטים. אינגרסול קושר שינוי זה לאופנת המשתנות בעולם אליהם נחשפו וינרויב ומנספלד בתפקידיהם האקדמיים ול'תחום התכנון במדינה…[ש]נעשה אגרסיבי יותר ויותר" (עמ' 30).
מעניין שבאותה עת תכנן המשרד גם את בניין מייזר באוניברסיטה עברית ואת מתחם 'מגדלור לעיוור' בקריית-חיים שמתאפיינים ברגישות רבה הרבה יותר. האם, כפי שטוען קולהאס, הגודל הוא המפתח, ופרוייקטים גדולים במיוחד מתאפיינים בניכור שלא מופיע בפרוייקטים קטנים יותר? או שמא מדובר בחילוקי דעות סגנוניים בין השותפים?

בעת לימודי בחיפה יצא לי להכיר כמה בניינים של משרד וינרויב  את מנספלד, ביניהם שיכון צבא הקבע במרכז הכרמל ושיכון סולל-בונה בשכונת נווה-שאנן. הפרוייקטים האלה תמיד הוצגו בפנינו כמבנים בתכנונו של אל מנספלד, ולכן ברור שהספר הזה עושה, בראש ובראשונה, שירות חשוב בהסדרת הקרדיטים – אם כי הוא עושה זאת תוך השמטת כמעט כל רקע הנוגע למנספלד.
זאת ועוד, מתוך היכרותי המוגבלת עם המבנים נדמה לי שהתיאורים והצילומים לא עושים עימם צדק. יתכן שהפשטות, הנעימות והצניעות שלהם לא עוברת טוב בצילום ואולי הצילומים המלנכוליים בשחור ולבן לא מתאימים לאיכויותיהם.
לעומת זאת השרטוטים המובאים בספר הם יפיפיים ועניין אותי לדעת מי האחראי עליהם – האם אלה השותפים עצמם או שרטטים מוכשרים במיוחד? ובכל זאת, בספר המתאר את גיתאי-וינרויב כמי ש'לדרגת מיומנותו בתחום הפרטים היו תקדימים בודדים בארץ-ישראל' (עמ' 16) אין כמעט שירטוטים של פרטים או תצלומים המתמקדים בהם.

מעניין לראות איך שפה אדריכלית מסויימת, שבשל הצניעות והפשטות שלה נתפסה, בעיני לפחות, כמין תופעה אדריכלית ג'נרית של שנות ה-50 היא למעשה עבודתם של אדריכלים מהמרכזיים בזירה. כיוון שאני אוהד את התמהיל הזה של מודרניזם, קלסיציזם וצניעות אני חושב שהספר תורם תרומה חשובה למיסודו והבנתו של סגנון כזה שמתאים מאוד לאילוצים הטכניים, האקלימיים והתרבותיים של ישראל.
גם אחרי קריאת הספר, אני לא בטוח שאני מצליח לפענח את סוד קיסמה של האדריכלות של וינרויב ומנספלד: פרטים מדוייקים, פשטות, רגישות ופרופורציה באדריכלות הן איכויות שיש לחוות מכלי ראשון – מילים וצילומים לא יועילו.

למרות זאת, ואולי בשל כך, נראה לי שבמצבה הנוכחי של האדריכלות הישראלית היא יכולה וצריכה לקחת כמה שיעורים רציניים אצל וינרויב ומנספלד (5).

הערה: הספר נמסר לי לביקורת ע"י הוצאת 'בבל'.

1) זוהי לטעמי תעודת עניות למוזיאונים בארץ שוינרויב – עם כל הכבוד לפועלו – זוכה לשתי תערוכות ואילו עשרות אדריכלים אחרים חשובים לא פחות לא זכו עדיין אפילו לתערוכה אחת.
2) כבר מזמן הגיעה העת שקריית הטכניון תאורגן כמוזיאון חי לאדריכלות עם שלטים, תיעוד ושימור מסודר – ואולי כל זה כבר קרה מאז הפעם האחרונה שביקרתי שם.
3) מה שרומז לכך שוינרויב בא מרקע די אמיד.
4) בסופו של דבר למד וינרויב רק שנתיים בבאוהאוס (אפריל 1930 עד אפריל 1932), בערך אותו פרק זמן שבילה בבית-הספר לאומנויות בברלין.
5) ודוק, שלא מעטים מבני ובנות דור האדריכלים המוביל היום את השוק באמת למדו אצלם – אולי הם לא הקשיבו בשיעורים…