בסופו של דבר, גם הבלוג הזה הגיע אל הפוסט ה-100, אם כי באיטיות מעוררת דאגה, ומאחר שנוצרה כאן ברשימות, באחרונה, איזושהי תכונה סביב הפוסט המאה, החלטתי גם אני להקדיש אותו להרהורים אינטרוספקטיביים.

קשה להגדיר את סצנת הכתיבה על האדריכלות בישראל כשוקקת במיוחד, למרות שאם לוקחים בחשבון שוק של כ-7000 אדריכלים רשומים בסך הכל, המצב אינו גרוע כל-כך: יש רבעון אחד שמופיע כבר שנים רבות בעקביות שמעוררת הערכה, מגזין חדש וירחון מכובד לעיצוב הבית.
באחרונה אף התארגנה הכתיבה על אדריכלות ב'הארץ' בכפולת עמודים שבועית ומעניין לחשוב מה היה קורה אם היו מאחדים את שני הקטבים של המקצוע וכורכים את האדריכלות ביחד עם מוסף הנדל"ן.
לעומת זאת, דעיכתה בטרם-עת של הגירסא המודפסת של המגזין בלוק כמו גם העדר ההמשכיות היסטורית בסצנת המגזינים, לצד המחסור בספרים הסוקרים את האדריכלות הישראלית העכשווית (ולא את זו ההיסטורית) באופן אובייקטיבי, מלמדת שיש עוד לאן לשאוף.

בהקשר זה עולה במחשבה כמעט מיד המגזין 'תווי' שהאדריכל אבא אלחנני ז"ל הצליח לפרסם כמעט בעצמו במשך שנים רבות, לצד קריירה אדריכלית משגשגת. ואכן, בתערוכה שהוצגה עד לא מכבר בגלריה של בית האדריכל הוצג מפעלו של אלחנני הן בתחום הבנייה והן בתחום הביקורת, ועל כך תבוא הברכה על המארגנים – ובראשם צבי אלחייני – שעשו, כך נדמה לי, את המלאכה בהתנדבות.
אבל כדי לעשות צדק עם מפעלו של אבא אלחנני נדרשת תערוכה במוזיאון, עם תכניות ומודלים של המבנים ועם צילומים עכשוויים וצבעוניים שלהם כדי שנראה האם שרדו את פגעי הזמן.
בתחום הביקורת אמנם השכיל אלחנני והספיק לתמצת חלק ניכר מחומר שנאסף במגזין לתוך ספרו הקאנוני 'המאבק לעצמאות של האדריכלות הישראלית במאה ה-20' (1) אבל בתערוכה הסתבר לי שכתב גם עבור עיתון 'הארץ'. במסגרת תערוכה מקיפה יאוגדו ויודפסו מחדש, מן הסתם, חלק מן הביקורות האלה (2).

אבא אלחנני אינו המבקר היחיד שכתביו ראויים לאיסוף ופרסום מחדש.
לפני מספר שנים עיינתי בספר שליקט את מאמרי הביקורת של האדריכל אברהם ארליק שכתב גם הוא עבור עיתון הארץ, בין השאר. התפעלתי מן התובנות וההתבוננויות שלו ומן הזיהוי מראש של מה שהיום אנו יודעים בוודאות שהיו טעויות הרות אסון בתחום האדריכלות והתכנון העירוני, אותו בחן ברוח משנתו של קמילו סיטה. גם מיכאל קון מצטייר, מציטוטים מדבריו המופיעים זעיר פה זעיר שם, כמי שהיה בעל ביקורת נוקבת ומעניין לדעת אם ניתן לרכז את כתביו (3).

אבל קשה להאמין שמישהו יטרח לפרסם ספרים כה אזוטריים, למרות שהם חשובים ליצירת הרצף ההיסטורי של האדריכלות בארץ, כפי שמציין אלחייני במאמרו ההיסטוריוגרפי, גם משום שיש כל-כך הרבה דברים שדחוף יותר לכתוב ולפרסם על האדריכלות הישראלית.

אבל דווקא בהקשר של הפרסומים האזוטריים שבקצהו של הזנב הארוך של העניין באדריכלות ישראלית אנו עומדים לפני נקודת מפנה.
נדמה לי שכניסתו ההדרגתית לשימוש של הספר האלקטרוני – בכל מתווה טכנולוגי בו הוא יתממש (4) – תביא לשינוי דרמטי בתחומי השכלה רבים והכתיבה על אדריכלות תהיה אחד מהם.
אמצעי שיאפשר קריאה נוחה של מאמרים ארוכים ללא חסמי ההדפסה וההפצה הקיימים עדיין בתחום המו"לות, תאפשר להכניס לסירקולציה הרבה חומרים שהיום בלתי אפשרי מבחינה מסחרית לפרסם בספר, כדוגמת לא מעט כותרים ישנים, וחדשים, בתחום האדריכלות.
גם זירת המגזינים עתידה להשתנות: האינטרנט על כל מעלותין הרבות עדיין לא מחליף את הדפדוף האגבי בתמונות הצבעוניות (5) שהוא נשמת אפו של המגזין האדריכלי, מחד, ומאידך גם לא מאפשר קריאה מעמיקה ורצופה. ספרים אלקטרוניים יאפשרו את שתי הפעולות, לצד ההזרמה של פרסומות, עדכונים וקישורים שוטפים.

האם האלקטרוניקה הדיגיטלית תגאל תת-מודע שלם של כתיבה על האדריכלות המקומית מן הספרים הישנים בספריות המאובקות וממדפי עבודות התזה הנשכחות ותציף אותו אל האור?
אני רוצה לקוות שכן, כי הארכיטקטורה היא הלא בניינים + מדיה.

1) ספר שעושה שימוש נרחב – ושנון – בהערות שוליים.

2) ספר שלם יכול, וצריך, להיות מוקדש למקומו של אלחנני כאחד הראשונים שחיפשו שפה מקומית לאדריכלות הישראלית, נושא שכרגע אולי אינו אופנתי כל-כך אבל הוא ממשיך וימשיך ללוות את האדריכלות כאן.

3) אגב, ראיתי בספרו של איתמר לויטין על אולמות הספורט אולם ספורט שתיכנן מיכאל קון בקיבוץ מסילות – האם מישהו מכיר או יודע?

4) בין אם יהיו אלה מכשירים יעודיים, צגים מיוחדים למחשב הנייד או לפלאפון – העיקר שיאפשרו קריאה נוחה לעיניים, ניידת ומתמשכת.

5) לאור החיבה של ספרי אדריכלות ישראליים לתצלומים בשחור לבן, הנובעת ככל הנראה במידה שווה מטעם אומנותי ומאילוצים כלכליים, ניתן לחזות מעבר לספר האלקטרוני גם לפני שיהיה ניתן להפיק תמונות צבע באמצעות דיו אלקטרוני.

מודעות פרסומת