1. רוב האדריכלים, רוב הזמן, מתכנננים תיבות עם חורים.

הגדרה זו היא פשטנית במתכוון ובכל זאת היא נוגעת, לדעתי, באיזושהי מהות.

האדריכלים – והאדריכליות – רוצים ליצור 'מקומות' עירוניים, וחללים פנימיים שירטיטו את הלב.

אנחנו ודאי שואפים ליצור אובייקטים יפיפיים.

אבל מה שמבקשים מאיתנו זה ליצור תיבות עם חורים.

רוב רובם של המבנים הם בסופו של דבר תיבות גדולות עם חורים – פתחים לחלונות ולדלתות. בתוך התיבות האלה יש עוד הרבה תיבות קטנות יותר – החדרים –  וגם בהם יש חורים – עוד דלתות וחלונות.

יש אי-אילו מבנים שהם לא תיבות – תחנות דלק למשל – אבל אלה הם יוצאים מן הכלל המעידים על הכלל, ומהווים מעט מזעיר מהייצור של האדריכלים.

נכון, בעיצוב עירוני כבר לא עוסקים בחורים שבתיבות, אבל התיבות לא נעלמות, שהרי מהי העיר אם לא גיבוב של המון תיבות?

2. אך מה בכך, פרט לעוד עלבון המוטח בגבם השחוח ממילא של האדריכלים?

אני מוצא שהדימוי הפשטני הזה מסיייע לי.

הוא מוציא קצת אוויר חם מהעשייה האדריכלית – מה שעוזר להרגע.

אחרי שנים של שטיפת מוח באקדמיה ובז'ורנלים, שם מדמיינים האדריכלים לעצמם שלצורתן וארגונן של התיבות יש משמעות חובקת-כל, יש משהו שפוי במחשבה שאנו בסך-הכל עוסקים בארגון המיטבי והאסתטי של התיבות והחורים.

3. הדימוי הזה מעורר מחשבות על חשיבותו של הגודל.

היצירה האדריכלית אינה מיוחדת בשל הצורניות שלה: בכל כד קדום יש יותר תחכום גאומטרי מאשר ברוב הבניינים.

גם הטכנולוגיה של הבנייה היא לא מה שהייתה פעם; יש אמירה, המיוחסת לזאב דרוקמן, לפיה בשעון דיגיטלי אחד יש יותר טכנולוגיה מאשר בכל המבנים בתל-אביב גם יחד.

מה שמייחד את התוצר האדריכלי הוא המימדים שלו ביחס למימדיו של האדם, וכל מחשבה על האדריכלות צריכה להתחיל מיחסי הגודל האלה.

גם זו אמנם מחשבה טריוויאלית, אך קל לשכוח אותה אל מול השרטוטים הקטנטנים המרצדים על מסך המחשב, ומול הצילומים הנוצצים וההדמיות המציפות את חושינו.

רם קולהאס, כמובן, פיתח את הרעיון הזה לתורה שלמה  – ולספר עב-כרס – בניסיונו להחזיר את הרלוונטיות לאדריכלות בחברה הטכנולוגית.

אדריכלות יוונית - התיבה והעמודים

4. אם רוצים, אפשר להציג את תולדות האדריכלות – במובן הצר שלהן, כפי שמלמדים אותן בתולדות האמנות – כניסיון מתמיד לברוח מן המגבלות של החובה לייצר תיבות עם חורים. ניתן למיין את הסגנונות האדריכליים השונים לפי הדרך שבה הפכה התיבה עם החורים למשהו אחר.

האכסדרות של האדריכלות היוונית, למשל, הופכות את התיבה של המקדש היווני למבנה הרבה יותר מזמין ואוורירי.

תפקיד דומה ממלאות הקשתות הדואות של האדריכלות הגותית או הכיפות של המסגדים העותומניים. אפילו גגות הרעפים הפלבאיים נותנים לתיבה מורכבות גאומטרית.

אדריכלות גותית

במקרים רבים מדובר על אלמנטים שהיו חיוניים להשגת המיפתח הנדרש לחלל שבתוך התיבה, או באילוצים 'טכניים' אחרים, אך אלמנטים מבניים אלה שינו לחלוטין את צורתה של התיבה כלפי חוץ.

במקביל מתקיים בארכיטקטורה עיסוק מתמיד ב'חורים'.

מיקומם וצורתם של החלונות והפתחים, הפרופורציות שלהם והעיטורים שסביבם – אלה הם הבסיס להבחנה בין סגנונות וגישות שונות לאדריכלות גם כאשר התיבות עצמן אינן שונות זו מזו במימדים, בצורה או בפרופורציות. באדריכלות האקלקטית של המאה ה-19 באירופה ניתן לראות בברור איך הטיפול בפתחים הוא שיוצר את ההבדל בין טיפול נאו-גותי לטיפול נאו-קלאסי במסה בניינית כמעט זהה.

5. המטרה של רידוד אכזרי זה של תולדות האדריכלות נועד כדי לומר משהו על שיטות הקומפוזיציה של האדריכלות המודרנית.

לכאורה המודרניזם הוא הביטוי המבני הטהור של הטכנולגיה והפרוגרמה, ללא סגנון וללא כוונות של קומפוזיציה – אבל אלה הן כמובן שטויות. גם את הסגנון המודרני באדריכלות, כמו הסגנונות שקדמו לו, ניתן להבנה כניסיון להתמודד עם התיבה והחורים.

בתקופה המודרנית הנושא הפך אף משמעותי יותר בשל התקדמות טכנולוגיות הבנייה. הנדסת הבניין המודרנית נותנת לנו את רוב המפתחים השימושיים מבלי שנזדקק לקמרונות או לקשתות. טכנולוגיות האיטום, מצידן, ביטלו את הצורך בגג הרעפים כבר בראשית המאה הקודמת. וכך נותרנו עם תיבות מלבניות שאין הכרח הנדסי להוסיף להן משהו.

6. במאמר מוסגר יאמר שהזווית הישרה והתיבה האורתוגנלית אינן גחמות של אנשים 'מרובעים'. לזווית הישרה משמעות וחשיבות עצומה שלא זה המקום להרחיב עליה את הדיבור.

יצויין רק שהזווית הישרה היא הזווית היחידה היוצרת מצב שווה משני עבריה, מצב שהופך אותה לשימושית וחשובה במיוחד. יתרה מזאת, האדם בסופו של דבר מתקיים  בזווית ישרה ביחס למישור ולכח הכבידה. כך שכמו לסימטריה, יש גם לאנך משמעות עמוקה לגיאומטריה האנושית.

בשל כך, בהינתן האפשרות הטכנולוגית, הבחירה השימושית והיעילה תהיה, כמעט תמיד, להשתמש בזויות ישרות. לשימוש בגאומטריה לא-אורתוגונלית ומתפתלת תמיד יהיה מימד של יתירות ועודפות, למרות ניסיונותיהם של הפרפורמליסטים לנסות ולהצדיק אותה בטיעונים שונים.

7. התקדמות ההנדסה מאפשרת מצב נוסף שלא ניתן היה להשיגו בעבר – פתיחות כמעט טוטלית של המבנה.

היכולת לצמצם את הרכיבים הנושאים של המבנה למינימום, מחד, והאפשרות לאטום את המבנה במשטחים עצומים ושקופים של זכוכית, מאידך, מאפשרת גישה חדשה לגמרי לעניין התיבה והחורים. קיר המסך הוא האמצעי שמאפשר זאת:

ראשית, החורים נטמעים בתוך המסה המבנית והתיבה הופכת להיות גוף מונוליטי, לכאורה ללא פתחים[1].

שנית, הזכוכית מצפה את המבנה כולו והופכת את התיבה למשהו שנדמה שקוף, אוורירי וחדיר[2].

בלילה, הקיר השקוף מעלים את התיבה - בניין ויליס ,פבר, דומא של פוסטר

קיר המסך הוא, אם כן, הפתרון האולמטיבי לניתוק המבנה מאילוצי התיבה המחוררת. זו הסיבה שנעשה בו שימוש רב גם בהקשרים בהם הוא, באופן מובהק, אינו מתאים.

ניתן לטעון, אם כך, שקיר המסך פתר סידרה שלמה של בעיות אסתטיות  באדריכלות – או, לחילופין, שאלמנט זה רק רידד את האדריכלות ליצירה של קופסאות עם דקורציה על פני השטח.

8. הירהורים האלה לא מסתיימים במסקנה ברורה.

אותי ,באופן אישי, מעניין להתמודד עם התיבות ועם החורים כמות שהם. כלומר, לא להעלים את החורים באמצעות קירות המסך לסוגיהם וגם לא לפרק את הקופסה באמצעות מפגנים של גאומטריה מורכבת.

האם ניתן לעשות זאת מבלי לסגת לחיקויים של אדריכלות מן העבר?

אינני יודע.


[1] כמובן שלמערכות מיזוג האוויר יש גם חלק ביצירת אפשרות זו.

[2] את הבריסוליי ואת שאר אלמנטי הרשת והסבכה שחזרו להיות אופנתיים יש להבין בהקשר של הדומיננטיות של קיר המסך.

תוכניות המקדשים היוונים לקוחות מכאן.

הסקיצה של הקתדרלה לקוחה מכאן.

כל-מיני תיבות עם חורים: פתרונות גותיים, נאו-קלסיים, מודרניסטיים, ועכשוויים להתמודדות עם התיבה והחורים - מגדל 'סוויס רה' של נורמן פוסטר בסיטי של לונדון

מודעות פרסומת