במאמר בהארץ תוהה שגיא כהן, מבקר המסעדות של העיתון, מדוע בחרו במוזיאון ישראל בירושלים לקרוא למסעדת המוזיאון החדשה 'מודרן' ולעטר אותה בדקורציה המבוססת על עבודותיו של האמן ההולנדי פיט מונדריאן, ולא במשהו מקומי מעט יותר.
אינני יודע עד כמה אדריכלי החידוש של מוזיאון ישראל, צבי אפרת ומאירה קובלסקי, אחראים לעיצוב של המסעדה החדשה, אך שאלתו של כהן הזכירה לי תהייה דומה משלי.
כמי שמדפדף באתרי האינטרנט של משרדי אדריכלי בישראל, שמתי לב שחלק ניכר מהן כתובים באנגלית בלבד. זאת, גם אם המשרד המקודם באמצעות האתר בנה, לפחות עד כה, רק בישראל. אמנם אין לי ספק שכל אדריכל רוצה לחשוף את עבודתו לקהל בינלאומי נרחב ככל האפשר, והאתר מחליף את המונוגרפיה האנגלית, המבוששת להופיע.
ובכל זאת, מעט כבוד עצמי לא היה מזיק. האתר של ז'אן נובל, למשל, כתוב גם בצרפתית ובאתר של האדריכל היפני ארטא איסוזקי ניתן לבחור גם בטקסט ביפנית.
ודוק, דווקא מי שעובד הרבה בחוץ-לארץ, כמו למשל משרד יסקי-מור-סיון, אמנם לא טורח לשלב עברית באתר שלו, אך מוסיף לאתר האינטרנט של המשרד תרגום לרוסית. מה שמלמד שקל אולי להתחמק מן העברית, אבל מן המזרח – גם אם זו מזרח אירופה – הרבה יותר קשה לברוח.
שימו לב שאין קשר בין המסעדה הבשרית MODERN לבין בתי הקפה החלביים "קפה מנספלד" ב- 3 נקודות במוזיאון: בכניסה ליד מסעדת "מודרן", בכניסה ל"קרדו שבמרכז הקמפוס, וגםבר משקאות וכריכים בחלק העליון של המוזיאון, לפני הכניסה לאולמות אמנות המאה ה-20 ובסמוך לאולם הכניסה הראשי לשעבר, המוקדש מזה שנה לאדריכל המוזיאון אל (אלפרד) מנספלד, שהלך לעולמו לפני 7 שנים בחיפה. בנו, אדר' מיקי מנספלד הסכים (ללא תמורה) לקריאת המסעדות החלביות על שם אביו, כפי שמקובל עתה בכל המוזיאונים בעולם, ואחרי שראה במו עיניו שמסעדת מוזיאון גוגנהיים בניו יורק נקראת WRIGHT ע"ש אדריכל המוזיאון. רישום מפורסם של מנספלד, המתאר את המוזיאון מתחתית מעלה קרטר ומעלה, הוגדל והודפס על בד ומפאר את "קפה מנספלד" שבכניסה למוזיאון.
שפה היא אמצעי תקשורת ואני בטוחה שהבחירה בעברית, אנגלית או רוסית היא עניין מסחרי. לא מחבבת את הקישור לכבוד עצמי…
דפנה שלום,
לטעמי שפה היא לא רק אמצעי תקשורת אלא גם עניין של זהות ושל תרבות.
אבל גם אם נתייחס אל השפה כאמצעי תקשורת בלבד, הרי הבחירה בשפה מסויימת מלמדת אותנו על מי שאמור, לדעת הכותב, להיות הנמען שלו. ניתן אם כן לומר שחלק ניכר מן האדריכלים בישראל לא סבורים שהציבור הישראלי הוא הנמען של היצירות שלהם, ולמרות שהם עובדים במסגרת התרבות הישראלית, יוצרים אותה ומשפיעים עליה, הם בסופו של דבר לא ממש מעוניינים לתקשר איתה.
רציתי לשתף בחווייה (שאינני ממליץ עליה) שחוויתי במסעדת המוזיאון. אבל הצצתי בהפניה למאמר בהארץ. שם כבר כתבו הכול. שומר נפשו ירחק.