ארכיונים עבור קטגוריה: אדריכלות בישראל

בהמשך לעניין המסוים, והמפתיע למדי, שהתעורר סביב ההצעות לביתן הישראלי בביאנלה לאדריכלות בוונציה 2016, אני מפרסם את ההצעה שהצוות שלנו הגיש, שלא עברה, לצערי, אפילו את שלב המיון הראשוני.

אם לקשור את הצעתנו לדיון שהתעורר לאחר פרסום ההצעה הזוכה (ברכות לזוכים, דרך אגב), ניתן לדבר על ההקשר הביקורתי ועל ההקשר המקומי. בהקשר של הממד הביקורתי שנוכח או נעדר מן ההצעות של הצוותים השונים, אנחנו סברנו שנושא תעלת הימים או תעלות הימים, כפי שהעדפנו להתייחס אליו, כולל, מחד, פן ביקורתי בהקשר האקולוגי ובהקשר הגיאופוליטי, ומאידך מציג סוג של תקווה לשיתוף פעולה אזורי ואולי אפילו לגאולה של ים המלח הגוסס. במובן מסוים ההצעה מדברת על עתיד מתמשך, עתיד מדומיין ומציגה את האדריכלות ככלי של חשיבה אוטופית, באופן אירוני אבל עם קמצוץ של אמונה (או להפך). בהיבט של עיסוק בזהות מקומית מול העיסוק בסוגיות אוניברסליות, היה נראה לנו שפרויקט תעלת הימים אמנם מעוגן באופן עמוק וטוטלי בגיאוגרפיה ובגיאופוליטיקה הספציפית של אזורנו אך מימדיו וייחודו הופכים אותו לסוגיה גלובלית, הן ברמה הקונקרטית והן ברמה הסימבולית.

כל זה כמובן לא עזר לנו, אולי בגלל שגם לנו לא היה מספיק ברור איך הופכים את כל הסוגיות המרתקות האלה לתערוכה אדריכלית ואולי משום שהנושא הוא יותר נופי והנדסי ופחות ארכיטקטוני ולכן אולי מתאים להצגה בזירות אחרות.

בכל אופן, הרי ההצעה לפניכם.

תעלות הימים כפנטזיה אדריכלית

aes daeD eht fo efiL denigami ehT

הצעה לתערוכה בביתן הישראלי בביאנלה הבינלאומית לאדריכלות וונציה 2016

מציעים: ערן טמיר טאוויל, חיים יעקובי, שני גרנק עשבי

"…לפניהם השתרע ראי התכלת של ים המלח. רעם משק ושאון כביר נשמע – מי התעלה המובאים בתעלה מן הים התיכון ונופלים במורד לעמק. … נודע, כי ים המלח הוא המקום העמוק בכל מקומות כדור הארץ; …רעיון פשוט היה להשתמש בהבדל הענקי הזה של שני השטחים לעשותו למקור הכח. לתעלה הזאת יש כח חמשים אלף סוסים. …על השפה הצפונית ששם עמדו, …ואמנם זה היה מעשה אֵלים אדירים, עוז והדר בנפול המים מן הַיָעוֹת של ברזל אל גלגלי הנד להניעם תנועות איומות בכוחן. ומשם העבירו את הכח הטבעי השובב והכָּבוּשׁ אל מחוללי הזרם החשמלי, והזרם נכנס לתוך החוטים ויעבור על פני הארץ, על פני הארץ העתיקה החדשה, ויפריחנה, ויעש אותה לפרדס ולנוה לאנשים אשר היו לפנים עניים, חלשים, אובדי עצות ותועים…"  מתוך אלטנוילנד, בנימין זאב הרצל, בתרגומו של נחום סוקולוב‏, מקור: פרויקט בן יהודה.

Tealat-haYamim

חלום תעלת הימים מרחף מעל ים המלח כבר יותר מ- 150 שנה. מהנדסים והוגי דעות, חוזי מדינות ומדענים, הציעו אפשרויות שונות לקשור את הימה המלוחה, המתייבשת, אל מערכת הימים והאוקיינוסים. למעשה בימים אלה ממש מקדמים הבנק העולמי, ממשלת ישראל, ממלכת ירדן, ארצות הברית וגורמים נוספים פיילוט לתעלה שתקשור בין ים סוף לים המלח.

במידה ויתממש אי-פעם, יהיה חזון תעלת הימים אחד הפרויקטים ההנדסיים המשמעותיים ביותר במרחב של ארץ ישראל, אם לא המשמעותי שבהם. אך גם אם לא יקרום עור וגידים לעולם, חזון תעלות הימים – שהלא הוצעו תוואים שונים ומשתנים לתעלה שתקשור בין הימים – מהווה אספקלריה מרתקת לסוגיות של אנרגיה, אקולוגיה, הנדסה, תכנון, עיצוב המרחב וגאופוליטיקה.

תעלת הימים אמורה לפתור את בעיות האנרגיה של ישראל, ירדן ופלסטין, ולאפשר התפלת מים בקנה מידה נרחב; היא עתידה להיות 'מובל של שלום' שיקשור בין ישראל לבין ירדן בברית של אינטרסים; היא אמורה להשיב לים המלח המתייבש את המים שהוא כה זקוק להם. בתוואי אחד תוכננה התעלה להתוות נהר בעמק יזרעאל, ליצור מפלים בבית שאן ולהרוות את הירדן המדולדל שמדרום לכינרת, ואילו בתוואי אחר אמורה הייתה תעלת הימים, הזורמת מגוש קטיף שברצועת עזה אל ים המלח דרך הרי יהודה, לבצר את שליטתה של ישראל בגדה המערבית.

אך לצד כל החזונות הסותרים הללו, מהווה התעלה פיל לבן טכנולוגי נטול כדאיות כלכלית ובלתי אפשרי לביצוע, שנשלף מהשרוול לשם צרכים פוליטיים משתנים; פוטנציאל לאסון אקולוגי אדיר ממדים שיהפוך את ים מלח מתופעה ייחודית בעולם לאגם גבס חסר ערך.

בהצעתנו לביאנלה אנו מבקשים לבחון את חזון תעלת הימים לא כמיזם הנדסי או כפרויקט כלכלי אלא כפנטזיה ארכיטקטונית וטריטוריאלית – קו בו נפגשים החלומות עם הצרכים המשתנים, תחום בו הדמיון פוגש את המציאות ומשקף בסופו של דבר את רוח התקופות ואת האופנים השונים בהם נתפס, מאז המאה ה-19, המרחב הגיאופוליטי של ארץ ישראל, ירדן ופלסטין.

לא ניתן להמעיט ברלוונטיות הבינלאומית של הנושא: המתח בין פרויקטים הנדסיים עצומים לבין ערכים אקולוגיים מעולם לא היה נוכח יותר; הקשר בין מיזמי תשתית לבין שלום, מלחמה ויחסים מדיניים במזרח התיכון ובעולם כולו נמצא תמיד על סדר היום. הפנטזיה של תעלת הימים היא בה בעת מקומית מאוד וקשורה לגיאוגרפיה הייחודית של ישראל, אך היא מהווה גם סוגיה אזורית ומעבדה בינלאומית לקשר בין שבין הנדסה, אקולוגיה ודיפלומטיה, בין מים, מלח ואדמה.

בכדי לחשוף את הממד הפנטסטי של התכניות ההנדסיות הניטרליות לכאורה אנו מבקשים לשלב במסגרת התערוכה בביתן הישראלי שני גופי ידע: מחד, תיעוד ארכיוני והנדסי של הרעיונות השונים לתעלות הימים שיספר את סיפור המעשה תוך התמקדות ברגעים מכוננים שונים בתולדותיו. אלה יוצגו באמצעות חומרי ארכיון שיעברו עיבוד תכני וגרפי בכדי להנגישם לקהל המבקרים. ככיוון עיצובי ראשוני, אנו רואים חתכים טופוגרפיים של תוואי התעלה השונים כאלמנט גרפי מארגן שלאורכו יוצגו גופי הידע הרלוונטיים.

מאידך, אנו מתעתדים לפנות אל אדריכלים ואל אמנים בכדי שאלה יציגו את הפרשנות שלהם לפנטזיית תעלת הימים.

בכוונתנו, אפוא, ליצור קונקרטיזציה של הרעיון באמצעות הצעות אדריכליות לקו התעלה האפשרי ולמערכות שילוו אותו; אך בה בעת אנו מבקשים לחשוף את הממד הפנטסטי של התעלה באמצעות עבודות אמנות מופשטות וביקורתיות, ולצידן עבודות אקולוגיות שתתייחסנה באופן יצירתי למפגש בין מים למים. אנו שואפים שעבודות אלה ינצלו את המבנה הדו-קומתי של הביתן הישראלי בכדי להבליט את המורכבות הטופוגרפית של אגדת תעלת הימים.

אנו סבורים שתצוגה מרובדת ומגוונת מן הסוג הזה תאיר את כלל הסוגיות הכרוכות בנושא המורכב של תעלת הימים ותעורר דיון בינלאומי על המשמעות של הארכיטקטורה של המרחב כפי שזו מתעצבת באמצעות פרויקטים הנדסיים ונופיים

 

 

על התערוכה

נקודת המוצא לתערוכה היא שהמושגים 'בניה ירוקה', 'אדריכלות בת קיימא', 'מקומיות', 'אקולוגיה' אינם מושגים אבסולוטיים, אלא תוצרים של שיח פרשני המתפתח ומשתנה בקרב קהילות מקצועיות העוסקות בנושא. התערוכה מציגה את השיח הפרשני, נכון לעכשיו, באמצעות מקבצי סרטונים הכוללים תמונות, הדמיות, שרטוטים ובעיקר ראיונות עם המתכננים המשתלבים יחדיו לחשיפת 'תהליכי החשיבה הירוקים' שהובילו להיווצרות הפרויקטים.

התערוכה מציגה מבני ציבור ושטחי ציבור פתוחים שנבנו ואוכלסו בעשורים האחרונים ושתהליך יצירתם כלל חשיבה ירוקה. כל אחד מהפרויקטים מציג פרשנות לאחת או יותר מארבעת הנושאים, התמות סביבן בנויה התערוכה.

 

התמות :

אקו-הייטק

פרויקטים המתייחסים למרחב שסובב אותם באמצעים טכנולוגיים מתקדמים ובשילוב של אמצעים הנדסיים-מכניים המשיגים יעילות גבוהה ושיפור בתפקוד של המבנה. התכנון האדריכלי של פרויקטים אלו משלב שימוש בכלים ממוחשבים לסימולציה והדמיות של תפקוד תרמי, הדמיות תאורה ואוורור טבעי. בחלק מהמקרים ההדמיות הן חלק משלבי תכנון מוקדמים ובמקרים אחרים ההדמיות בוצעו בשלבים מתקדמים של התכנון, כחלק מבדיקות לצורכי התאמה לתקנים ירוקים.

הפרויקטים ממשפחה זו מאופיינים לא אחת באלמנטים חזותיים המחצינים טכנולוגיה עכשווית ובשימוש באמצעים מתועשים כגון אלמנטים של הצללה מתוחכמת, מערכות להפקת אנרגיה, מערכות אוורור, מערכות גינון מתקדמות  ומערכות לטיהור מים.

 Chayutin3

מבנים ומרחבים אקולוגיים

הפרויקטים המכונסים תחת תמה זו מדגישים התייחסות לאקולוגיה המקומית ומשלבים אותה כחלק מרכזי ואינטגראלי בפעולה הירוקה שלהם. המרחב המתוכנן בהם מציע מרחבים מעשה ידי אדם המשחזרים מערכות אקולוגיות ו/או משתלבים בתוך מערכות אקולוגיות, כך שצמחים ובעלי חיים יכולים להתקיים בתוכם ועליהם בסוג של דו קיום חדש. בקבוצה זו ישנם מבנים, שטחים פתוחים ומקרים שבהם ישנו מיזוג מוצלח בין מבנה ושטח אקולוגי חי.

הפרויקטים מציגים שימוש בטכנולוגיות חדשות וידע שהולך ונצבר בארץ בשנים האחרונות על האפשרויות לשילוב אלמנטים טבעיים או גנניים כחלק אינטגראלי ממבנים.

Liav-Shalem

מקומיות ואקלים

מבנים המציגים התייחסות מרכזית בתכנון שלהם לרכיבי המקום שבו הם נמצאים ובמיוחד לרכיבים בסיסיים של מסלע ואקלים מקומי. ההתייחסות לטופוגרפיה והתמקמות בתוכה מבלי לשטח אותה ולשעבד אותה לצרכי המבנה מהווה פן חשוב בעבודות האדריכלים בפרויקטים אלו. המבנים כמו צומחים מתוך השטח בו הם נמצאים ומתחברים אליו בשפת החומר, הצמחייה שלו, השמש והאור המקומי כחלק מהחומרים שיוצרים אותם.

תכנון הנוף ותכנון המבנה מנהלים בפרויקטים אלו דיאלוג פורה, וכתוצאה ממנו השלם הוא יותר מסכום חלקיו.

 Ramigil1

התחדשות

התחדשות כגורם מוביל בתכנון של פרויקטים בקטגוריה זו מאפשרת להביא לידי ביטוי מספר ערכים ירוקים: שימוש מחדש במובן של מיחזור החומרים מהם עשוי המבנה במקום השלכתם. שימוש מחדש במרחב שהיה זנוח ואף מפגע סביבתי והפיכתו למועיל; ומעל לכל, תרומה למרחב אורבאני 'פרום', 'פגום' וחידושו כמרחב יצירתי, פורה וחי.

שימוש מחודש במבנים במקרים אלו דורש התייחסות בכבוד לטכנולוגית המבנה הקיים, הבנת החומריות שלו והשתלבות עם טכנולוגיה וחומריות חדשה מבלי לאבד את מהות המבנה הישן. הפשטות של הטכנולוגיות המשולבות וההכרח  לעמוד במסגרת תקציבית נוקשה מביאים את היצירתיות האדריכלית להישגים שייתכן ולא היו קורים אלמלא ה'אילוץ' של התייחסות לקיים.

 

els2

_________________________

 

מחשבות ירוקותתערוכה חדשה בסדרת 'מרחב' שנת 2014

    

אוצרות : אדריכלית היידי ארד, מעצבת ציפי יעבץ חן, ד"ר אדריכל נועם אוסטרליץ

ועדה אוצרותית: ד"ר אדריכל נועם אוסטרליץ, אדריכלית היידי ארד, מעצבת ציפי יעבץ חן , אדריכל ערן טמיר – טאוויל.

מיצג –green watch: במאית ומעצבת אפרת גורן מור

צילום ועריכת ראיונות: במאית ומעצבת אפרת גורן מור

עריכת ראיונות: היידי ארד, רומן בוצאצקי, אפרת גורן מור

 

משתתפים (לפי סדר א'-ב'):  אקסלרוד גרובמן אדריכלים + גאוטקטורה + אנ.סי.אי חן אדריכלים, אדריכל דוד גוגנהיים + אדריכל דניאל מינץ + אדריכל אלעד מלמד, רמי גיל אדריכלים ומתכנני ערים, דרמן ורבקל אדריכלים, וינשטיין ועדיה אדריכלים + מוריה-סקלי אדריכלות נוף, חיוטין אדריכלים, היחידה לאדריכלות מדברית אונ' בן- גוריון 1976-9 , אדריכלית רות להב +אדריכל טוני ריג + אדריכל פרופ' לן וורשאו, לויטון שומני ארכיטקטים, AL/Arc אבי ליזר אדריכלים.

ניר- קוץ אדריכלים + Partners &  Pei ,Cobb, Freed / אדריכלית תמי הירש יועצת 'לתכנון ירוק '

סטודיו אדריכלות נוף, פלסנר אדריכלים + אדריכל חיים דותן+H2L2 .

פרלה קאופמן ארכיטקטים + גליה ויזר ארכיטקטית / אדריכל יפתח הררי יועץ 'לתכנון ירוק'

קנפו כלימור אדריכלים, רחמימוב אדריכלים מתכנני ערים, רימון אדריכלים, אדריכל חן שליטא + אדריכל דר' יוסי קורי + הקבוצה הישראלית, אדריכל נוף ואקולוג ליאב שלם, תמ"א אדריכלים תכנון מרחב אורבאני, OKA אדריכלים.

 

לרשימת פרויקטים מלאה אנא ראו נספח

 

מרואיינים (לפי סדר א'-ב'): אבי ליזר, אורית וילנברג-גלעדי, אורנה פרייפלד-בסט, אלי דרמן, אלס ורבקל, אריה קוץ, אריה רחמימוב, ברכה חיוטין, גיל ועדיה, גליה וייזר, דוד קנפו, דן שומני, דניאל מינץ, דניאלה פלסנר, הדס פאר, חן שליטא, ואשה גרובמן, יוסי קורי, יפתח הררי, ליאב שלם, ליטל סמוק-פביאן, מיה פלסנר, ניר חן, נועם רימון, פנינה רימון, פרלה קאופמן, קרלוס לויטון, קרן ידווב, רות להב, ריבה ולדמן, רמי גיל, שי ויינשטיין, תמי הירש, תגית כלימור

 

פתיחה: יום ה' 10.04.2014 שעה 20:00

 

נעילה: 15.05.2014

 

הגלריה בבית האדריכל, המגדלור 15, יפו.

 שעות פתיחה: א', ב', ג', ה' 10:00-17:00, ד' 10:00- 19:00.

טל' לתיאומים: 03-5188234.

 

התערוכה בחסות:

משרד התרבות והספורט, עיריית תל אביב יפו, עמותת אדריכלים מאוחדים בישראל, אוניברסיטת תל-אביב – בית הספר ללימודי הסביבה ע"ש פורטר, אוניברסיטת תל-אביב – בית הספר לאדריכלות ע"ש עזריאלי, המשרד להגנת הסביבה, המסלול האקדמי הכללה למינהל – החוג לעיצוב פנים, המועצה הישראלית לבנייה ירוקה, תרמוקיר

_קטן--מחשבות-ירוקות

מבנה תחנת הדלק הוא בן חורג לעיסוק האדריכלי. חריגותו הופכת אותו לאלמנט המגדיר את גבולות הדיון: מבנה תחנת הדלק מאתגר את התבניות הצורניות והטקטוניות השגורות, את היחסים המוכרים שבין המבנה למרחב שסביבו ונוגע ישירות במפגשים הטעונים כל-כך, המודרניים כל-כך, בין המכונית לבין הבניין ובין המותג לבין המוצר הארכיטקטוני.

התערוכה סוקרת מנעד של תחנות דלק שתוכננו בישראל המשמשות כאספקלריה של התמורות בתרבות האדריכלית, המוטורית והצרכנית בארץ.

מן הסטרוקטורליזם המינימליסטי בעבודותיו של אל מנספלד בגן הפעמון בירושלים, דרך התעוזה הגיאומטרית של ישראל גודוביץ' במבואות חיפה ועד ההומור של דני שוורץ בטיילת בתל-אביב; משם אל תחנות המצטטות את העבר בדרכים שונות בתחנה שתכנן נחום זולוטוב בעבדה, זו שתכנן פסקואל ברויד בירושלים ועד המחווה הפוסט-מודרנית של צבי פסטרנק בערד; והלאה אל תחנות החלפת הסוללות של חברת בטר פלייס (בתכנון מושלי – אלדר אדריכלים) שניסו להציג אלטרנטיבה טכנולוגית ועיצובית לתחנות הדלק הנוזלי.

מתחנות שהן סככה וקיוסק, אולי פונדק צנוע בלב המדבר, לתחנות שהמוטיב הקמעונאי בהן עולה על התחנה – תפעולית ואדריכלית – והופך אותה למרכז קניות ובילוי בזעיר אנפין, כדוגמת תחנת פז בכביש החוף בתכנון י.י. גרנות.

מתחנות עירונית שעיצובן הייחודי מהווה סימן קריאה על רקע העיר הסואנת – כדוגמת התחנה ברחוב שונצינו בתל-אביב שתכננו בראל אדריכלים ועד לתחנות של מזור –פירשט היוצרות מרחב לעצירה והשתהות – סימבולי וממשי – לאורך המסלול הארוך של כביש 6.

בחינה של תחנות הדלק מאפשרת לשאול שאלות נוספות – כיצד, אם בכלל, עשויה אדריכלות לתווך בין כוחו של המותג, על הנוכחות החזרתית שלו במרחב, על צבעיו העזים והמובחנים לבין הסביבה המשתנה תדיר של תחנת הדלק? האם תפקידה של האדריכלות להעצים את הנוכחות הפיזית והמנטלית של תחנת הדלק או שמא למתן אותם בשם הערכים של המרחב הציבורי? האם בחברה שמתמסרת למכונית הפרטית, האדריכלות של תחנות הדלק היא האדריכלות הציבורית ביותר, המשותפת ביותר, הרלוונטית ביותר?

צילומיו של שי שאול ועבודת הווידאו של ורד פלוק מרחיבות את הדיון אל סוגיות אלה ומעבר.

בצילומיו של שאול תחנות הדלק מופיעות מנצנצות בחשיכה, אואזיס באפלה הסמיכה של הדרך, נקודת של צבע על רקע אפרוריות העיר והכביש. אחרות מופיעות פרוזאיות יותר: תחנות דלק קיבוציות שכמעט נשכחו או תחנה שעדיין לא עטתה את מדי הייצוג הנוצצים ונראית בסך הכל כמבנה מעט מוזר.

"נקודת הראות של שאול היא מהדרך, זו של הנוסע במסע שפעמים רבות כל כך הוא העיקר ולא הנקודה שבסופו. כך, שאול מצלם תחנה של 'דלק' ממרחק, מזווית אלכסונית נמוכה כמי שהגיע אליה כמו עולה רגל. מזווית דומה צילם גם תחנה של 'סונול' שפרח מתקתק מתנוסס מעליה כמו צלב. בתחנה אחרת אור ניאון ירקרק מאיר כמו אור של חסד, מסתורין וישועה. באור הניאון, בעיצוב שמבקש להעלים את היות הדלק גורם לנזק מתמשך לסביבה, התחנות מבטיחות הבטחות שווא", כותבת ד"ר סמדר שפי בטקסט שנכתב לתערוכה ומסכמת:
"מהתחנות של שאול  נראית תמיד הדרך הנפתחת, זו שלא תיזנח לטובת התחנה שהיא מקום לא מקום, תפאורה ופונקציה הכרחית, לאודיסאות אינספור."

עבודות הווידאו של ורד פלוק מראות את התחנות כפי שהן צריכות להראות – מתוך תנועה, כחוויה מודרנית של מהירות שרק הסרט יוכל לתפוס "כאשר האפשרות לבודד את המראות החולפים מקונטקסט של נסיעה עם מוצא ויעד, אל חלל הגלריה, מציעה תנאי מעבדה נוחים לבחינה ביקורתית של הנופים המהירים על הבנוי וזיקתו לפתוח".

יחדיו שואף מכלול העבודות בתערוכה לעורר מחשבה מחודשת על האלמנט המרחבי החשוב והמוחמץ שהיא תחנת הדלק.

כתבה על התערוכה כאן

_________________________

 

אואזיס תחנות דלק בישראל

צילומים: שי שאול ENLIGHTENMENT Gas stations     

עבודת וידאו: אדריכלית ורד פלוק 'תחנות חולפות'

תחנות: בר-אל אדריכלים, אדריכל פסקואל ברויד, אדריכל ישראל גודוביץ', י. י. גרנות אדריכלים, אדריכל נחום זולוטוב, מושלי – אלדר אדריכלים, מזור פירשט אדריכלים, מנספלד – קהת אדריכלים, אדריכל צבי פסטרנק, אדריכל דני שוורץ.

אוצרים: אדריכלית מיכל אהרוני, אדריכל  ערן טמיר טאוויל

עיצוב גרפי: אביב גרוס אלון

פתיחה: יום ה' 06.03.2014 שעה 20:00

נעילה: 03.04.2014

 

הגלריה בבית האדריכל, המגדלור 15, יפו.

 שעות פתיחה: א', ב', ג', ה' 10:00-17:00, ד' 10:00- 19:00.

טל' לתיאומים: 03-5188234.

התערוכה בחסות:

משרד התרבות והספורט, עיריית תל אביב יפו, עמותת אדריכלים מאוחדים בישראל.IsraArc_Oazis_Invite_F

 

פתיחה: יום ה' 6.2.2014 שעה 20:00חשופים_ הזמנה

התערוכה חשופים בגלריה בבית האדריכל מציגה שמונה מבנים מסוף שנות ה-50 ועד שנות ה-70 בעיר תל-אביב. המונח חשופים מתייחס קודם כל אל הפואטיקה של הסגנון וחומר הבניה של המבנים. מרביתם  מבנים ברוטליסטים שבנויים מבטון חשוף.  אך בנוסף להיבט החומרי, המונח מתייחס למפגש החשוף והדינמי בין המבנים לבין כוחות השוק, הדיירים, והמשתמשים: עובדים ושוכרים, סוחרים ולקוחות.


המבנים בתערוכה נבנו לאורך צירי מרכזיים בעיר, מרביתם תוכננו על ידי אדריכלים מובילים בישראל, אך רובם לא הפכו לאייקונים אדריכליים מבודדים, אלא הם משתלבים במרחב אורבני סואן. הם מאפיינים את  הגרעין ההיסטורי של העירוניות התל-אביבית: הם בעלי קנה מידה קטן יחסית והם משרתים מגוון שימושים: משרדים משולבים עם מסחר (בבית יכין ובבית אל על); ותרבות משולבת עם מסחר או עם מגורים בתוך רצף הרחוב העירוני (במבנה תיאטרון בית לסין ובלונדון מינסטור); כל אלו ללא יצירת מתחמים יעודיים סגורים.


המבנים עברו במהלך השנים התאמה לצרכים משתנים, בדרך כלל ביוזמת השוק: מבנים שהוקמו כמבני ציבור או עבור חברות ציבוריות,  כמו בית הסוכנות, בית יכין ובית אל על,  משכירים משרדים קטנים למגזר הפרטי, לפעמים במקביל להפרטת החברות שהחזיקו בהם;  ומבני מלאכה בעלי אופי גולמי, כמו קריית  המלאכה וקבוץ גלויות 45, משנים ייעודם ומשכירים יחידות סטודיו קטנות לאמנים. לצד חיות עירונית זאת, למבנים יש  צדדים מוזנחים  והחמצות אדריכליות, ומרחביהם הופכים לעיתים לזירה לפעילות עבריינית ולזנות.  


סטודנטים מן הסדנאות לשימור ולאוצרות בחוג לעיצוב פנים, במסלול האקדמי של המכללה למנהל, חקרו בשיטות שונות את המבנים ובחנו את ערכם האדריכלי ההיסטורי ואת  כח המשיכה העכשווי שלהם עבור  תושבי העיר,עבור יזמים ועבור הרשויות. כל זאת לאור דיון מקצועי ער בעירוב שימושים ובשימוש חוזר (
reuse), ובעתידם של אייקונים ברוטליסטים במערב.

 

אמנים אורחים: בועז אהרונוביץ' ,Jay L

הנחיה ורעיון: כרמלה יעקובי- וולק, שלי כהן, קרני ברזילי, גיל נקר, קרן אבני

מציגים: סטודנטים מן הסדנאות לאוצרות ולשימור בחוג לעיצוב פנים, המסלול האקדמי המכללה למנהל

פתיחה: יום ה' 6.2.2014 בשעה 20:00

נעילה: 27.2.2014

הגלריה בבית האדריכל, רחוב המגדלור 15, יפו, טלפון: 03-5188234

התערוכה בחסות בחוג לעיצוב פנים, המסלול האקדמי המכללה למנהל, עמותת אדריכלים מאוחדים בישראל , משרד התרבות והספורט ועיריית תל אביב יפו

ההצגה בארץ של הביתנים הישראליים מן הביאנלות לאדריכלות המתקיימות בוונציה אינה עניין טריוויאלי. בעוד שהתערוכה המוצגת בביאנלה מיועדת לקהל המעורה בשיח של התרבות האדריכלית העולמית אך אינו בקיא בהכרח בהיסטוריה ובפוליטיקה המקומית; הרי שבאופן כמעט הפוך, כאשר התערוכה מוצגת בארץ הקהל מורכב בעיקרו מאנשים שאינם חלק מן השיח האדריכלי הגלובלי אך הם וודאי בעלי ידע ודעה לגבי המתרחש בארצם. החתום מטה נמצא בהתלכדות של שתי הקבוצות האלה ובפרספקטיבה הזו (ואולי גם בפרספקטיבה של קנאת אוצרים) יש להבין את ההתייחסות שלי להצגה של הביתן הישראלי מן הביאנלה לאדריכלות של 2012 במוזיאון ישראל בירושלים.

התערוכה עצמה – המכונסת תחת הכותרת המבריקה 'נושאת מטוסים' – מורכבת משני נדבכים: הראשון הוא פרשנות הומוריסטית לרגעים מכוננים מן ההיסטוריה המקומית משנת 1973 ואילך, ואילו החלק השני הוא תיאור, בצילום ובווידאו, של חלק מן ההתפתחויות באדריכלות המקומית מאז אותה שנה (תיאור יותר מפורט של התערוכה ניתן למצוא אצל אסתר זנדברג ואצל אורן אלדר). יחדיו הם אמורים לתאר את האמריקניזציה – בעיקר בהיבט של ליברליזציה ותרבות קפיטליסטית  – של הסביבה הישראלית.

המהלך ההיסטוריוגרפי נראה בלתי נמנע – אחרי ששבנו אל האדריכלות הלבנה של הבאוהאוס ודיברנו על האדריכלות האפורה של הברוטליזם ושל דור המדינה מתחייב לחזור ולהתייחס לאדריכלות – שאולי נכנה אותה הארכיטקטורה הכסופה – המאפיינת את השנים שאחרי הטראומה של 1973. צבי אפרת היה הראשון שסימן נקודת מפנה באדריכלות הישראלית בשנת 1973 והאוצרים של הביתן הישראלי ממשיכים את העמדה הפרשנית הזו. מעניין שבמסגרת החלוקה הזו חומקת מן התודעה שנת 1967 שרבים יזהו אותה כתפנית תרבותית ואידיאולוגית משמעותית יותר, גם בהקשר התודעתי, גם בהקשר הכלכלי וגם, אגב, בהקשר של התמיכה האמריקנית הגלויה במדינת ישראל. סימון נקודת התפנית סביב שנת 1973 מאפשר גם להתעלם מהמרכזיות של שנת 1977 ושל שלטון הליכוד, שלפי דעות מסוימות הוא זה ששינה את הנוף הבנוי ואת הזירה האדריכלית בישראל יותר מן התוצאות של מלחמת יום-כיפור.

אני מצאתי את האלמנטים המהווים את חלקה ההיסטורי / מסחרי של התערוכה, שהוא דומיננטי ביותר – הבובות של בגין, סאדאת וקרטר, המובייל של האף-16 והלביא ועוד ועוד – מאכזבים. אמנם הם מקוריים ובהחלט משעשעים כבדיחות אך חסר להם, לטעמי, ממד של ביקורת או של פרשנות על החיים בישראל. יש באלמנטים האלה, ובמכירה המופגנת שלהם, רמז ברור לקומודיפיציה הקפיטליסטית של התרבות הישראלית – הכל הופך לאובייקט, למזכרת תיירים העומדת למכירה. ובכל זאת אני סבור שהדברים שקרו בארץ מאז  1973 ומאוזכרים בתערוכה: הסכם השלום, האינתיפאדה הראשונה, יום האדמה ואפילו פרויקט הלביא קשורים לזרמים קצת יותר עמוקים בתרבות הישראלית, האמריקאית (והערבית) ואי-אפשר לייחס את כולם לניצחונו של הקפיטליזם הגלובלי, המוצג באמצעות פאזל ובו מתפרקת ברית המועצות לגורמים. זאת ועוד, בהקשר של תערוכה אדריכלית  הרגשתי – ובהחלט יתכן שזה טהרני ומרובע מצדי – שלכל חפצי ההיסטוריה המשעשעים יש מקום יותר מדי מרכזי בתערוכה מבלי שהם באמת עוסקים בצד המרחבי של התהליכים שקרו בישראל מאז 1973.

פרננדו גוארה. מתוך התערוכה, באדיבות מוזיאון ישראל ובאמצעות אתר אימגו.

פרננדו גוארה. מתוך התערוכה, באדיבות מוזיאון ישראל ובאמצעות אתר אימגו.

קצת מפתיע כמה מעט אדריכלות ומרחב יש בתערוכה כפי שהיא מוצגת במוזיאון ישראל. הסרט של נירה פרג בו מוצגת הריסה של בניין ע"י פיקוד העורף במסגרת אימון – ההקשר האמריקאי לא ממש ברור לי – תופס מקום של כבוד במרכז החלל, אך היצירות האחרות מרגישות נחבאות של הכלים. העבודות – רובן צילום תיעודי – מקצועיות מאוד אך היחידה שהרגשתי שהיה בה ערך מוסף עבורי היא עבודתו של האמן הפורטוגזי פרננדו גוארה. אני לא בטוח שהעבודות האחרות יחדשו הרבה לישראלי שהיה פעם או פעמיים בתל-אביב.

אך האם הם יאמרו משהו לאדריכל זר המביט בהם? קשה לומר. אם התערוכה מנסה לטעון שיש משהו מיוחד, חריג, בהתמסרות הישראלית למאפיינים של התכנון הארכיטקטוני והמרחבי האמריקאי – קשה לראות בתערוכה תימוכין לטענה הזאת. והרי יש מקום לטענה שישראל – נושאת המטוסים האמריקאית שלא ניתן להטביעה – מקיימת יחסים מיוחדים עם ארה"ב, מערכת יחסים שיש לה ממדים כלכליים וצבאיים ברורים אך גם ממדים דתיים וסמליים שלא באים לידי ביטוי במוצגים. אם, לעומת זאת, הטענה היא שישראל מעתיקה את האדריכלות והתכנון – וכל דבר אחר – מארצות הברית, כפי שכמעט כל המדינות בעולם עושות, הרי שלא ברור מדוע יש מקום להציג את הנושא בתערוכה בינלאומית. בסופו של דבר, מדינות רבות בעולם עברו תהליך של אמריקניזציה – בעיקר אם זו מאופיינת בגורדי שחקים עם קירות מסך ובקניונים – אלמנטים שמהווים אולי פרשנות מעט חד-ממדית של התרבות האמריקאית. ראוי לזכור שבשנות התשעים מדינות עם תרבות סוציאליסטית הרבה יותר קיצונית וטוטאלית מישראל של שנות השבעים עברו תהליכים מהירים וקיצוניים של אמריקניזציה מחד, ומאידך מדינות מבוססות ומרכזיות כמו בריטניה עברו גם הן ממשק ריכוזי ומתוכנן להפרטה גורפת וטוטאלית בשנים שאחרי משבר הנפט. מכאן שאולי מדובר בסיפור מורכב יותר, לוקאלי פחות והתלות הכלכלית והאסטרטגית של ישראל בארה"ב היא רק חלק ממנו.

יתכן שדווקא בהקשר המקומי יש מקום להזכיר שוב ושוב את התלות התרבותית ואת ההעתקה העיוורת של מודלים ושל תקדימים טובים וטובים פחות מארה"ב. במובן הזה שם התערוכה נוגע בעצב חשוף המתייחס לחשיבותה האמיתית של ישראל בעולם – לאו דווקא 'אור' לגויים אלא יותר כלי שרת בידי אינטרסים גלובליים של המעצמות. מן ההיבט הזה, יש משהו חתרני ומעניין בתערוכה. חבל רק שהוא מומחש יותר באמצעות גימיקים ופחות באמצעות ניתוח ארכיטקטוני ומרחבי.

"נושאת מטוסים – רעיונות אמריקניים באדריכלות ישראלית" תוצג לקהל  במוזיאון ישראל מ-3 בנובמבר 2013 עד 4 בינואר 2014.

אוצרים: מילנה גיצין-אדירם, דן הנדל וארז אלה.

אמנים מציגים: אסף עברון, פרננדו גוארה, פלוריאן הולצר, נירה פרג ויאן טיכי. מעצב המוצרים: טל ארז.

לא בלי צער עזבנו את שכונת יד-אליהו לטובת גבעתיים הבורגנית.

אמנם יש הטוענים שגבעתיים תהיה לתל-אביב מה שברוקלין היא לניו-יורק, אבל אני מרשה לעצמי לפקפק בכך.

כאקורד של סיום אני מעלה לרשת עבודה שכתבתי על שימור ביד אליהו. העבודה, שנכתבה במסגרת הלימודים לתואר שני באוניברסיטת תל-אביב, בקורס בהנחיית פרופסור אדריכל אמנון בר-אור, מנסה לטעון שדווקא שימור, סלקטיבי אמנם, הוא הכלי הנכון לתחייתו של השיכון הציבורי. העבודה מצטרפת לדיון שהחל להתעורר באחרונה במורשת ההיסטורית של השיכון הציבורי ובדרכים להתמודד עמה.

שיכון ביד אליהו

שיכון ביד אליהו

מעניין בהקשר זה לראות את המהלך ההיסטוריוגרפי הארוך שלוקח לתהליכים כאלה להבשיל. המודעות לערכים ההיסטוריים והארכיטקטוניים של אדריכלות הסגנון הבינלאומי (הבאוהאוס) בישראל בכלל ובתל-אביב בפרט, התעוררה לראשונה בתערוכה 'עיר לבנה' אותה אצר מיכה לוין בשנת 1984. בשנת 2003 הוכרזה עיר כאתר מורשת עולמית, אך שימור מבני הסגנון הבינלאומי הפך ולחלק מן התרבות הפופולרית והיזמית רק בשנים האחרונות. כלומר, מדובר במהלך תרבותי המשתרע על פני יותר מחצי יובל שנים.

ההכרה בערך התרבותי והאדריכלי של אדריכלות המדינה התעוררה לראשונה במסגרת תערוכת 'הפרויקט הישראלי' שאצר צבי אפרת בשנת 2000 והקטלוג שליווה אותה. היום, יותר מעשר שנים אחרי, מתחיל המהלך הכולל של אותה תערוכה להיפרט לכנסים, למחקרים ספציפיים יותר ולמהלכי מדיניות ראשוניים. יחלפו כנראה עוד עשר שנים לפחות עד שהמורשת האפורה של האדריכלות הישראלית והשיכון הציבורי בתוכה יהפכו למוסכמה מוכרת בתרבות המקומית.

השאלה היא כמה מן הדוגמאות של השיכון הציבורי יצליחו לשרוד עד אז.

עיבוי ביד אליהו - מתוך העבודה.

עיבוי ביד אליהו – מתוך העבודה.

זהו הקישור לעבודה:

 שימור ביד-אליהו

גירסא הרבה יותר קצרה ומוקדמת ניתן למצוא במשהו שפירסמתי בעבר כאן.

לעיתים דווקא המגוון והעושר של עשייה אדריכלית מקשה על הניסוח של זהות אמנותית ברורה, אייקונית, המקבעת יוצר מסוים בהיסטוריה של התחום.

נדמה שזהו המצב במקרה של משרד נדלר, נדלר, ביקסון גיל עם אלקון, במשך שישים וארבע שנים של עבודה יצרו בני הזוג שולמית ומיכאל נדלר ושותפיהם שמואל ביקסון, משה גיל ורינה אלקון גוף נרחב של יצירות אדריכלות איכותיות ומרכזיות. עבודות אלה מתפרשות על מגוון רחב של סגנונות אדריכליים ודרכי ביטוי, ובמבט ראשון לא בהכרח נראות כעבודותיו של גוף יוצר אחד.

בניין מועצת הפועלות ע"ש אלישבע אשכול, ירושלים, 1962

בניין מועצת הפועלות ע"ש אלישבע אשכול, ירושלים, 1962

בראשית דרכם תכננו נדלר, נדלר ביקסון בניינים כמו בית אלישבע ובית תרבות העמים בירושלים, מבנים היוצאים מגדרם בכדי ליצוק תכנים פוריסטים לאבן הירושלמית ומתהדרים בפשטות חמורת סבר. אותה פשטות כמעט דיאגרמטית מצויה גם בבית עיריית באר שבע, אלא ששם מקבלת חזית הבניין ביטוי אקספרסיבי הרבה יותר, בדמות מסך של פסי בטון גלוי אנכיים, בעוביים שונים, היושבים על מסד של אבן פראית. מגדל התצפית המתווסף למבנה קושר אותו דווקא להשפעות של אדריכלות אסלאמית. השימוש בבטון, שמדבריה שבדיעבד של שולמית נדלר כאילו נכפה על המתכננים בידי רוח הזמן, ממשיך בבניין אחר בבאר-שבע. ספריית ארן שבאוניברסיטת בן-גוריון בנויה אף היא בטון חשוף, אלא ששם השפה המינימליסטית מומרת בעושר ומורכבות צורנית המהדהדת את המורכבות הפורמליסטית שאפיינה את האדריכלות הישראלית באותה תקופה. ספריית ארן היא כולה מחווה לזווית החדה ולקשיחות של הבטון אך כנגדה בתיאטרון ירושלים, אותו תכננו האדריכלים לאורך שלושה עשורים, אנו מגלים שפה שונה בתכלית. האבן הגסה שנדחתה בפרויקטים אחרים של המשרד בעיר מעטרת קירות המתעגלים ברכות היוצרים בניין גדול המשתלב בנעימות בסביבתו ומגדיר סוג מיוחד של מודרניות ירושלמיות.

52.הספרייה המרכזית ע"ש ארן, אוניברסיטת בן גוריון, באר שבע, 1972-1968

הספרייה המרכזית ע"ש ארן, אוניברסיטת בן גוריון, באר שבע, 1972-1968

אפילו הספריות הרבות שיצרו נדלר, נדלר, ביקסון, גיל בקמפוס של אוניברסיטת תל-אביב מדברות כל אחת בשפה שונה, אם כי רובם מסתופפות תחת הגלימה הברוטליסטית. ספריית סוראסקי, כראוי לספרייה הראשונה והראשית בקמפוס, היא מבנה נישא ואייקוני המשדך בין בטון בעיבוד גס לבין צורות מתעגלות. בסוראסקי הצורה של המכלול היא העיקר ואלמנטי התאורה והארגון הפנימי מוצנעים. לעומתה, ספריית מנהיים למדעים מדויקים והנדסה מדברת בשפת הזווית החדה ונראית כחלק ממערכת חזרתית המדגישה את השימוש בתאורה הטבעית. בספרייה למדעי החברה והניהול ניתן לראות גישה אחרת: הספרייה מצניעה את עצמה ומתחפרת אל תוך הגבעה  וחזיתותיה עשויות בקורות אופקיות המסדירות ומסתירות את המערך הזוויתי של התכנית.

עבודותיהם המאוחרות של נדלר ביקסון גיל מוותרות על הברוטליזם בכדי ליצור קומפוזיציות פוסט מודרניות המתאפיינות בסימטריה ובשאילת אלמנטים היסטוריים. הדוגמא המוכרת ביותר היא בתי המשפט בנצרת העושים שימוש בעושר, אולי עושר גדול מדי, של חומרי גמר ואופני ביטוי, אך המשרד יצר גם  מחוות לעיר ההיסטורית בשכונה הקהילתית בקטמונים אותה תכננו בירושלים בשנות השמונים.

מנעד סגנוני נרחב כל-כך מאפיין את רוב האדריכלים בני-דורם של הנדלרים, שהתאימו את עשייתם לשפות האדריכליות המשתנות לאורך העשורים, ומן הסתם גם להעדפות המזמין ולדרישות הפרויקט והאתר.  הן מוכיחות, ככל הנראה, שלא ניתן לדבר על סגנון ישראלי אחד באדריכלות, אלא לכל היותר על דגשים מקומיים בפרשנות לסגנונות משתנים.

147

הספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי, אוניברסיטת תל אביב, תל אביב, 1968-1964

אך אין זה הוגן להחזיק בעושר של העשייה האדריכלית של נדלר נדלר ביקסון גיל כנגדם. כפי שמציין צבי אפרת, בכל נקודה בזמן, בכל סגנון וניב אדריכלי שבחרו לאמץ, יצרו הנדלרים פרשנות מקורית העומדת בפני עצמה ומוסיפה נדבך נוסף לסגנון שבו אולי השתמשו גם אחרים.

תיאטרון ירושלים הינו יצירת ייחודית עם תנופה ואופי המשלבת אומנות ואדריכלות למכלול אקספרסיבי אחד באופן נדיר. קשה למצוא לה תקדימים רבים או, למרבה הצער, יורשים.

ספריית סוראסקי בתל-אביב מתיכה את העקרונות הארגוניים של וילה סבואה של לה-קורבוזייה עם עולם הטקסטורות הצורות החופשיות שיצר אותו אדריכל בשאנדיגאר וברונשמפ, באופן היוצר מהות שהיא חדשה לגמרי.

בית עיריית באר-שבע מהווה פרשנות מודרנית לאלמנטים מדבריים ואסלאמיים שהוא רלוונטי גם היום אולי אפילו בהקשר אזורי, מעבר לגבולות התרבות הישראלית.

נדלר, נדלר, ביקסון גיל ואלקון היו משרתיה הנאמנים של המדינה הישראלית מראשיתה. שלא כבני דורם, הם לא העבירו את מרכז הכובד של עשייתם למבני מגורים ומסחר פרטיים, כמעט ולא בנו מחוץ לישראל ואף לא עשו שימוש באדריכלות בכדי לנסח חלומות גרנדיוזיים המתיימרים, לטוב ולרע, להציע כיוונים תרבותיים חדשים. הם התמחו בניסוח מבנים המגדירים את מוסדות התרבות הישראליים – הספריות האוניברסיטאיות ובתי הספר, היכלות התרבות והיכלי המשפט.

יש מקום להמשיך ולנתח את עבודתם של הנדלרים. ההיסטוריה של האמנות תבחן אם ישנם עקרונות מארגנים חוזרים המאפיינים את עבודתם; הפרשנות התרבותית תשאל אם וכיצד הם מבטאים את האופן בו תופס את עצמו הממסד הישראלי לאורך השנים; אך האדריכלים צריכים ללמוד מעבודתם שבכל פרויקט ובכל תקופה ניתן לשאוף ולהשיג אלגנטיות ומקוריות ארכיטקטונית.

מחר בשעה 20:00 יתקיים ערב עיון בתערוכה, בגלריה בבית האדריכל, רחוב המגדלור 15 ביפו.

פרופ' אדריכל צבי אפרת ישוחח עם שולמית נדלר ומשה גיל על עבודות המשרד.

פרטים נוספים בהזמנה

ערב עיון

יש חוצפה מסויימת, לאחר העדרות כה ארוכה מן הבלוג, להעלות לרשת דווקא עבודה אקדמית ולא רשימה משעשעת על בניית סוכות.

עם זאת, הביתן הישראלי בביאנלה בוונציה העלה אל התודעה את ההשפעה האמריקאית על הסביבה הישראלית וחשבתי שזו הזדמנות להעלות לדיון מעט יותר מעמיק את תופעת ערי הקצה, שהיא לטעמי אחת ההשפעות הבולטות של האמריקניזציה על התכנון הישראלי.

העבודה, המצורפת לרשימה זו, מנסה לעמוד על התהליך ההיסטורי שבו התהוו הגרסאות הישראליות (הדהויות) של ערי הקצה האמריקאיות, ולקשור אותן לתיאוריות ומודלים העוסקים בהתפתחותה של העיר.  נעשה ניסיון להבין האם ערי-הקצה הישראליות הן תופעה שהתהווה 'מעצמה' בתהליך של אירגון-עצמי או שמא  מדובר בהכוונה ממשלתית של התכנון העירוני.

ראשון לציון מערב – הבלופרינט לעיר הקצה בגרסתה הישראלית?

כמובן שהעבודה מותירה שאלות רבות פתוחות, ובראש ובראשונה, כפי שציין פרופ' יובל פורטוגלי, האם 'עיר-הקצה' הישראלית היא באמת עיר-קצה?

אם זאת, לאור הכתיבה המועטה יחסית בנושא בעברית, אני מקווה שלעבודה זו תהיה תרומה כלשהי למי שמתעניין בתחום בהקשרו הישראלי.

אני מקווה להעלות בעתיד להעלות לבלוג גרסא נגישה יותר של העבודה, כך שאשמח לשמוע ממי שיעיין בעבודה על הצדדים היותר – והפחות – מעניינים שלה.

התייחסויות נוספות שלי לנושא ערי הקצה ניתן למצוא כאן ו-כאן.

העבודה נכתבה במסגרת הקורס של יובל פורטוגלי 'תיאוריות המורכבות והעיר' במסגרת לימודי התואר השני באדריכלות באוניברסיטת תל-אביב. אני מבקש להודות ליובל על תרומתו לעבודה.

והנה הקישור לעבודה:

edge-city-in israel

וכאן טבלה המרכזת את ערי הקצה בישראל שזיהיתי. אשמח לשמוע הערות, השגות ותוספות.

ערי – קצה טבלת ריכוז

ההכרזה על החברה הקבלנית שזכתה במכרז לתכנון, ביצוע ואחזקה של עיר הבה"דים המתוכננת בנגב היא הזדמנות טובה להרהורים אדריכליים על הפרויקט הצה"לי הזה.

בהקשר המיידי, חשוב לציין שהקבוצה הזוכה הצליחה להציע הצעה תחרותית יותר גם בזכות תכנון מחדש של הפרויקט, תכנון שיאפשר לבנות ולתחזק אותו יותר בזול. זוהי כמובן עדות מעניינת ליכולתם של האדריכלים לעזור ל'ילדים הגדולים' לזכות במכרזים שיכניסו להם מיליונים, ואני מקווה שהמתכננים קיבלו את הבונוס המגיע להם. אבל אנחנו נהיה חייבים לחכות למבנים הגמורים בכדי לגלות אם התכנון המחודש תרם גם לאיכות הארכיטקטונית של המתחם, כפי שטוענים האדריכלים הזוכים, או שמא החיסכון הנכסף צמצם את האפשרות להציע סביבה נעימה וטובה לחיילים. מעניין, אגב, מה חושבים המתכננים הקודמים של הפרויקט על כך שהתכנון שלהם, שבסבב היחצ"נות הקודם הוצג כמתקדם ואקולוגי, מוצג לפתע כבזבזני.

האמת היא שמחנות צבאיים אמורים להיות תכליתיים וספרטניים. הידור יתר של הקסרקטינים מעיד על טעם רע, במובן המוסרי העמוק ביותר. מאידך, מחנות רבים של צה"ל הם אסופה כה מוזנחת של מבנים שהושלכו באקראי בשטח שכמעט כל תכנון יכול להיות שינוי לטובה.

התכנון המקורי של עיר הבה"דים / לרמן אדריכלים ומתכנני ערים

התכנון החדש של עיר הבה"דים / קולקר-קולקר-אפשטיין

אבל התכנון הפרטני של עיר הבה"דים בטל בשישים לעומת ההבטחה שהוא נושא בחובו להחיות את הנגב.

אני מודה ומתוודה שלא בחנתי את המספרים, עד כמה שאלה סופקו לציבור במגבלות ביטחון השדה[1], אבל אינני מצליח להבין כיצד פרויקט עיר הבה"דים יציל את הנגב. אם נתעלם לרגע מתקופת הבנייה שעשויה אולי לספק פרנסה לתושבים בדרום ומשדרוג התשתית שניתן היה לבצע ללא קשר להקמת עיר הבה"דים, הרי שקשה לראות איך קריית ההדרכה הזו תשפר דרמטית את המצב בדרום. ביליתי לא מעט שבועות מחיי בבסיסי הדרכה בצריפין, מאלה האמורים לנדוד אל הנגב, ומעולם לא התרשמתי שהם מספקים פרנסה לכל-כך הרבה אנשים. רוב האוכלוסייה בבסיסי הדרכה היא אוכלוסיה מתחלפת של חיילים צעירים שכמעט ולא יוצאים מן הבסיס במהלך ההכשרה שלהם. הסגל מורכב רובו ככולו מחיילים וקצינים צעירים בשרות החובה שלהם שמחויבים להישאר בבסיס עם חייליהם, והקצינים המבוגרים המעטים שניתן למצוא בבסיסים מעין אלה הם קצינים במסלולי הליבה של החיל, העושים קדנציית הדרכה קצרה ואחריה ממהרים אל התפקיד הבא. קשה לראות רבים מהם משתכנים בהכרח בנגב, כשתפקיד הבא שלהם עשוי להיות בצפון.

נותרנו עם אי-אילו נגדים ועם אנשי האחזקה והלוגיסטיקה של הבסיס. כאן יש פוטנציאל מסוים לתעסוקה, אך כיוון שאת עובדי האחזקה מעסיק היזם הפרטי – ולא הצבא או משרד הביטחון, קשה להאמין שהמשרות שיוצעו יהיו אטרקטיביות במיוחד.

הדממיה של עיר הבה"דים / קולקר-קולקר-אפשטיין

יתכן שיותר משהמדינה רוצה לראות את בסיס ההדרכה מפריחים את הנגב, היא רוצה לראות אותם מפנים את הקרקעות היקרות במרכז הארץ שניתן לפתח למגורים ואולי לתעסוקה. וכך תושבי הנגב יקבלו בסיסים סגורים ותושבי ראשון יקבלו דירות חדשות. כמובן שגם ההפרטה של חלק ממשימות האחזקה השוטפות היא מטרה, סמויה למחצה, של המעבר אל הנגב. אמנם, ההפרטה של חלק מניהול חיי היומיום הצה"ליים עשויה להיות מבורכת – אם כי לא עבור הנגדים שיפוטרו  – אך היא עלולה גם להתגלות כבעייתית. מתמיה, בהקשר זה, שיש מעט מאוד דיון על האופן שבו צה"ל מפריט עצמו ונקשר באופן כל-כך טוטלי ולכל-כך הרבה שנים עם גוף שהוא בסופו של דבר לא יותר מקבלן בניין.

הפינוי של (חלק) מבסיס צריפין מעלה גם הוא מחשבות.

הראשונה היא על הצריפים הבריטיים שעדיין משמשים כמשרדים וככיתות. עוצמתה של האימפריה הבריטית משתקפת בעיני בצריפי העץ המצחיקים האלה ששורדים יותר משבעים שנה בשמש הים-תיכונית הקופחת. אינני חושב שמי מן המתכננים שלהם – האם היו אלה מהנדסים בריטים מכובדים עם שפם? – האמין שתקופת השירות של המבנים האלה תהיה ארוכה כל-כך. בכל מקרה אני מקווה שמישהו כבר עמל על תיקי התיעוד והשימור שלהם כי מזכרת כלשהי מבסיס סרפנד / צריפין חייבת להישאר. חייבים להישאר גם עצי האקליפטוס הגדולים שהם אולי המאפיין המובהק ביותר של הנוף המנדטורי, והציוני, מאפיין הנמצא באיום מתמיד, למרות ואולי בגלל שכיחותו. אחרי הכריתה המסיבית של האיקליפטוסים בבסיס יקנעם, צריך כבר עכשיו להיערך למאבק על שימור נוף האיקליפטוסים של הבסיסים הצבאיים בצריפין ובגלילות שיפונו, כנראה, בעוד מספר שנים.

למעבר של צה"ל לנגב יש אספקט אחד מבטיח הרבה יותר מבחינת אזרחי הדרום והוא המעבר של חלק מן הגופים הטכנולוגיים של צה"ל לפאתי באר-שבע. מחקרים בארצות הברית הראו שמתקני מחקר ביטחוניים הם גרעין שסביבו מתרכזות חברות טכנולוגיה יזמיות. גם בישראל קשה שלא להבחין בסמיכות בין מתחמי ההיי-טק של הרצליה פיתוח וקריית עתידים לבין בסיסי המודיעין בגלילות. יש כאן, אם כך, פוטנציאל אמיתי למעבר של תעשיות עתירות ידע לדרום, בעקבות בית הגידול והקליינט הראשי שלהן.

אבל למרבה הצער לא מדובר בבשורה לתרבות העירונית בדרום. על פי הפרסומים, ישכנו המתחמים החדשים בפאתי העיר – במקרה של קריית התקשוב שתוקם ליד האוניברסיטה – או בשוליה ממש, במקרה של קריית המודיעין שתוקם איפשהו בין עומר לבאר-שבע, מן הסתם כגבול לעיירה הבדואית לקייה. וכך, המתחמים החדשים האלה יצרו ערי קצה פרבריות בין הוילות של עומר לפחונים של הפזורה הבדואית ויחזקו את המגמות האנטי-עירוניות, שפגעו ופוגעות בנגב.

לאור העובדה שגם המטכ"ל בתל-אביב וגם פיקוד הדרום שוכנים בלב העיר – מזינים אותה וניזונים ממנה – אולי ראוי לשקול למקם את קריות המו"פ הצבאיות המתוכננות באופן שיתחברו אל המרכז העירוני המקרטע של בירת הנגב, ויתנו לבאר שבע צ'אנס לחיים עירוניים איכותיים.


[1] ביטחון 'השדה' – מעניין מה בורדייה היה אומר על זה?

בעקבות התערוכה 'שיכונים מבפנים' המוצגת בגלריה בבית האדריכל, היו לי כמה שיחות מעניינות.

מסתבר שלמרות שבמרכז התערוכה עומדות דווקא דוגמאות קונקרטיות וחוויות אישיות של דיירים ולמרות הנימה הלא פולמית המאפיינת אותה, נקראת  התערוכה, לפחות אצל אחדים, ככתב אישום נגד מדיניות השיכון הציבורי בישראל. ואכן, אין ספק שהתערוכה, בהמחישה את אי-ההלימה בין התכנון לבין הרצונות והצרכים של הדיירים, מאירה את המגבלות של תכנון השיכון הציבורי בראשית ימי המדינה ודווקא מן הזווית הפרטית, שזכתה בדרך-כלל לפחות תשומת לב.

כשאנשים מגיבים לאישום מרומז זה עולה בדרך-כלל הטיעון הכלכלי המסביר את המגבלות הכספיות שהיו מוטלות מאז ומתמיד על הדיור הציבורי ובייחוד בימי ראשית המדינה. מהסבר זה משתלשל הטיעון שהבעיה היא רק בעיה של שטח דיור, כלומר של כסף, ושאין מדובר בבעיה של התפיסה, או של היכולת, התכנונית.

שיכון ברחוב גדליהו, חיפה. צילמה: שרון ברק

כשמתייחסים לטיעונים אלה חשוב קודם כל לציין שמדיניות השיכון הישראלית, הן כמדיניות ציבורית והן בהיבטים הפרטניים של הפתרונות האדריכליים שלה, היא מגוונת. הגישות והשיטות השתנו בהתאם לאילוצים המשתנים אך גם בהתאם לאינטרסים פוליטיים ולאידיאולוגיות. הפתרונות האדריכליים השתנו בעקבות שינויי גישה בעולם ובישראל ובשל הפקת לקחים ושינויים בצרכים ובמשאבים. כך שכל התייחסות היא בהכרח חלקית  ובמקרה שלי גם מבוססת על התרשמות ולא על מחקר מעמיק (בשביל מחקר תצטרכו לפנות אל ד"ר הדס שדר).

ועדיין, ניתן להתייחס אל הטיעונים עצמם.

בהיבט המשאבים הלאומיים, יש לשאול, בראש ובראשונה, את השאלה הגדולה והיא האם ביחס לעוגת התקציב המצומצמת בניית השיכונים קיבלה את חלקה היחסי הראוי. אבא אלחנני, למשל, בספרו 'המאבק לעצמאות של האדריכלות הישראלית במאה ה-20'  מציין "כך קרה שבצד עיירות עלובות ושכונות שנבנו כמשכנות עוני, תוכננו מוסדות מפוארים של תרבות והשכלה גבוהה, שאין פוגשים דוגמתם גם בהרבה ארצות עשירות מישראל' (עמ' 69). אפשר, ואולי צריך, לומר שכל מדינה זקוקה למונומנטים. אדריכלים ודאי יסכימו. אלא שאז לא ניתן לטעון שלא היה כסף לדיור הולם אלא שנושא הדיור חלק את התקציב  המוגבל עם מבנים נוספים ועם נושאים אחרים.

יתר על כן, ברור היום שההכרעה לבנות הרבה ישובים קטנים הפרוסים במרחב ולא להסתפק במעט ישובים גדולים הביאה לא רק לפריסה אורבאנית רעועה שאינה בת-קיימא – חברתית, כלכלית וסביבתית – אלא גם לבזבוז של משאבים שהיו יכולים ללכת לשיפור בתנאי הדיור של המשפחה הבודדת.

הסבר הביטחון הלאומי שניתן בדרך-כלל למדיניות זו מבהיר שרווחת הדיירים הייתה תמיד משנית לשליטת המדינה במרחב, אבל גם אם מקבלים את העיקרון של קדימות הביטחון ניתן לשאול אם לא היו פתרונות אחרים. חלק מעיירות הפיתוח שהוקמו בשנות החמישים והשישים נראות בדיעבד מיותרות גם מן ההיבט הגיאו-אסטרטגי – לדוגמא חצור הגלילית הצמודה לראש-פינה ובכל זאת נפרדת ממנה. ניתן, וצריך, לשאול אם לא היה אפשר להשקיע את הכספים שהושקעו בהקמתן באופן מושכל יותר, בייחוד כשמסתבר שויכוח זה התנהל כבר בשנות החמישים באגף התכנון. ידם של התומכים בערים הקטנות הייתה על העליונה, אבל שוב, כבר לא ניתן לטעון שבעיית הדיור הייתה בעיה של כסף. הייתה זו שאלה של סדר-עדיפויות ורווחת המשתכנים לא עמדה בראשו.

בית מגורים דו-קומתי ארבע משפחתי עם חצרות פרטיות ואופציה להרחבה כפי שנבנה ע"י עמידר בעכו. מתוך המחקר של יפעת אוזן.

שאלה נוספת היא האם כשהמצב הכלכלי הלאומי השתפר – ולו במעט-  תרונות הדיור השתפרו גם הם?

מעניין בהקשר זה להשוות את שיכוני העולים במודל של מבנה דו-קומתי ארבע משפחתי עם חצרות פרטיות לכל הדיירים, שהיו אחד מאבות הטיפוס הנפוצים משלהי שנות החמישים למודלים של שיכוני רכבת או בלוקי H שהופיעו באותה תקופה אך המשיכו להוות מודל של שיכון ציבורי, ודיור ישראלי בכלל, עוד תקופה ארוכה לאחר מכן.

נראה היום שהטיפוס בארבע-משפחתי, הנדיב יותר בשטח אך פשוט יותר לבנייה מהווה פיתרון מועדף בשל העובדה שניתן לפתח אותו ולהרחיבו בעוד שאת שיכוני הרכבת ואת בלוקי ה- H קשה מאד להגדיל ולפתח והם מציעים, בסך הכול, איכות דיור ואיכות חיים נמוכה יותר.

כלומר היכולת הכלכלית של המדינה המשכנת ברגע נתון אינו בהכרח ערובה לדיור מתאים יותר. לתפיסה האדריכלית, להכרעה באיזה אופן לנצל את הכסף ואת המשאבים האחרים העומדים לרשות המדינה יש גם משמעות.

ומה בנוגע להנחה המובלעת שתכנון משופר היה עולה בהכרח יותר כסף ולכן שהאדריכלים לא יכלו לתכנן אחרת מכפי שתכננו?

שני מאפיינים תכנוניים עולים מן התערוכה כסוגיות מרכזיות של אי-התאמה בין המשתכנים לבין דירותיהם.

הראשון הוא השימוש בחללי החוץ: הדירות לא הותאמו לניצול חללי החוץ והדיירים שהביאו איתם מסורת של חיים בחצר הפנימית נאלצו להתאים את דירותיהם לאורח חיים המתנהל גם מחוץ לדירה. כמובן שהשימוש היומיומי בחללי החוץ, שהוא לא סביר בגרמניה למשל, הוא צו המציאות בישראל וקשה לטעון שזוהי ציפייה לא סבירה מן האדריכלים לקחת זאת בחשבון.

אבל האם היה ניתן לעשות זאת? – בודאי.

פתיחת דירת קומת הקרקע אל החוץ היא עניין פשוט מאוד שלא הייתה לו כל משמעות תקציבית. ניתן היה להקפיד שלדירות קומת הקרקע יהיו דלתות יציאה החוצה מכל החדרים אל שטח אדמה צמוד לשימוש הדירה. כדי לשמור על השוויון בין הדיירים ניתן היה לתת את הדירות האלה למשפחות מרובות ילדים שאמנם קיבלו, כשהיה אפשר, את דירות הקרקע, אך בהעדר יציאה ישירה החוצה לא הייתה לכך משמעות רבה בהגדלת השימושיות של הדירה.

זאת ועוד, ניתן היה, בהשקעה כספית קטנה לתת גרמי מדרגות גם לדירות בקומה הראשונה כך שתהיה להן כניסה ישירה מן החוץ. מנספלד ווינרב עשו כך בפרויקטים בחיפה (דירות סולל בונה בנווה-שאנן ודירות צבא הקבע במרכז הכרמל). פתרון כזה מקל מאוד על הדיירים להשתמש באופן טבעי בחצר ונותן תחושה משופרת של פרטיות ובעלות ובתוספת תקציבית לא גדולה במיוחד.

דירת משפחת פרץ, דימונה. מתוך הסרט 'לחם,בית' במאית אפרת גורן-מור. מבוסס על המחקר של יוסי שושן.

מאפיין תכנוני אחר העולה מן התערוכה הוא השימוש הרב תכליתי בחללים.

עבור חלק ניכר מן הדיירים לא היה צורך בהפרדה בין חללי היום הפורמאליים לחללי הלילה הפרטיים ובין החללים המשרתים – בעיקר המטבח, לחללים המשורתים. זאת ועוד, ההבחנה בין החללים שעשויה להיות שימושית ומתבקשת בתנאים של רווחת דיור, אין בה הרבה תועלת במצב של צפיפות קיצונית אותו חוו רבים מהעולים, עם שבעה ועשרה דיירים בדירות של שניים וחצי חדרים.

במצבים אלה יתכן שתכנון יותר גמיש ומאפשר של חללי הבית היה מועיל יותר. כלומר במקום ליצור הול, מטבח ומרפסת כביסה ניתן היה ליצור חדרים כלליים עם אספקת מים בכל אחד מהם כשהדיירים מקבלים הזדמנות לארגן את השימוש בחללים בהתאם לצרכים שלהם.

מעניין לציין ששני כיוונים אלה אומצו היום על ידי הבנייה הקבלנית: דירת הגן וחללי הלופט האופנתיים מבטאים זאת. דירת הגן – טומי לייטרסדורף אומר שהוא המציא אותה עבור משרד השיכון במעלה אדומים – מנצלת את חללי החוץ באופן בלתי אמצעי, כפי שהיה ראוי לעשות כבר אז בשנות החמישים. הלופטים, בהשראה ניו-יורקית מאוחרת, משתעשעים בחללים רב-תכליתיים כשהמטבח והשירותים מתמזגים עם חדרי הדיור, וחללי היום והלילה הם חלל אחד.

מכאן אנו למדים שמה שנתפס ברגע מסוים כעדות למנהגים נפסדים של תרבות פרימיטיבית – יכול להפוך בקלות ובהקשרים משתנים לסמל סטאטוס. כמובן שעניין זה עובד בשני הכיוונים, ואילו היו יוצרים  בשנות החמישים והשישים טיפוסי דירות מזרחיים או מסורתיים לצד אלה המודרניסטיים/מערביים, עצם ההבדל בין טיפוסי דירות שונים היה יוצר תחושה של הפרדה ואפליה, ללא כל קשר לאיכויות בפועל של הדירה.

כי ברקע ניצב כל העת המתח העדתי ובמקרה הזה בין המתכננים האשכנזים שכפו, לכאורה, את גישתם המודרניסטית והאירופית על דיירים שבאו מן המרחב המוסלמי. המתח הזה בין תרבות מגורים מערבית ומודרנית לכאורה לבין דפוסים מזרחיים ו/או קדם מודרניים מבטא הרבה יותר מהעדפה אדריכלית או ממתח בין עדות שונות. הקונפליקט התרבותי הזה מקרין על ומושפע מן המאבק על זהותה של התרבות הישראלית, השרויה במתח המתמיד בין המזרח בו היא נטועה ביותר מאופן אחד, לבין המערב אליו היא עורגת ובו היא תלויה.

עוד על המתח בין תרבות המגורים המזרחית והמערבית בדיור ניתן יהיה לשמוע ביום העיון שיתקיים בתערוכה ב 26.1.2012 בשעה 20:00 בערב.

התערוכה עצמה, אותה אצרו הדס שדר, שלי כהן ועבדכם הנאמן פתוחה בימים א'-ה' בשעות העבודה.

כולם מוזמנים.