ארכיונים עבור קטגוריה: בניינים

ביקרתי באגף החדש של מוזיאון תל-אביב לאמנות רק פעם אחת בינתיים, ביקור חפוז וחטוף בבוקר יום שבת הומה אדם. הבניין הוא כמובן מעניין מאוד אבל יצאתי ממנו בתחושה קלה של אכזבה. אינני יודע אם יש טעם לפרוט תחושה זו לפרוטות ללא ביקורים נוספים והיכרות עמוקה יותר עם הבניין. אסתפק, אם כך, במספר מחשבות שעלו בי עם הביקור במוזיאון.

השיפוץ של שני מתחמי התרבות הגבוהה של תל-אביב – כיכר המוזיאון וכיכר התרבות מדגיש את האיזור (zoning) המובהק של התרבות בתל-אביב המודרניסטית. התרבות בעיר לא מתקיימת ברצף אחד עם המסחר או התעסוקה אלא מרוכזת במתחמים מוגדרים בהם מוזיאון משיק לאופרה וגלריה לתיאטרון לאומי. זה כמובן מוזר משום שמבחינת המשתמשים אין כמעט סינרגיה בין מוזיאון לבין תיאטרון, הפועלים בשעות שונות, ואפילו לא בין תיאטרון להיכל תרבות. לעומת זאת מסעדות, בתי קפה, חנויות תרבות, גלריות פרטיות ובתי-ספר לאמנות – כל הפונקציות שעשויות להעשיר ולהעמיק את החוויה התרבותית, נעדרות מהתחום המקודש של האמנות ומודרות לשוליו או לדוגמיות בדידות שלא מצליחות ליצור מסביבן מסה קריטית של חיים עירוניים.

ביחס לכיכר התרבות, המוקפת בעיקר במגורים, מתחם מוזיאון תל-אביב הוא בוטה ומעניין יותר באופן בו הוא שוכן בסמוך לקריה, לבתי המשפט ולמתחם משרדי היוקרה של בית אסיה ובית IBM. הזיהוי של התרבות עם הכוח השלטוני, הצבאי והפיננסי הוא ברור וחד-משמעי ושום שיח על האוטונומיה לכאורה של האמנות ועל המימד החתרני שלה לא יועילו כאן.

רבות דובר על כך שהמבנים שסביב כיכר המוזיאון הם מבנים כבדים ואטומים העושים הכול, מבחינה ארכיטקטונית, בכדי להרחיק מעצמם את הציבור. ספריית בית-אריאלה היא כמובן הדוגמא המובהקת ביותר אך גם האגף המקורי של המוזיאון אינו פתוח או מזמין במיוחד. דווקא משכן אמנויות הבמה של רכטר, למרות עיצובו הבעייתי, מנסה ליצור פתיחות מסוימת – לפחות כלפי הכיכר הפנימית – ולשלב בין שימושים שונים.

האגף החדש של מוזיאון תל-אביב ממשיך מסורת זו. הדה-קונסטרוקטיביזם הדיגיטאלי, בהקשר זה, לקח מהפוסט-מודרניזם את הדבר הלא נכון – החופש ליצור מפגני ראווה חסרי-תכלית – ושכח את המחויבות של האדריכלות הפוסט-מודרנית לחיים העירוניים, לרקע ולהיסטוריה. המבנה החדש לא ממשיך או מתייחס לארכיטקטורה שסביבו במחווה עיצובית כלשהי ותורם בכך לקקופוניה של אדריכלות אזור המוזיאון והמשכן.

אך הבניין החדש מאמץ את המסורות המקומיות באופן נוסף והוא בהתכתבות הלא-מודעת(?) עם מבנים ועם דימויים צבאיים. יאמר לזכותו שהוא מקדם את המסורת הזו אל הטכנולוגיה הצבאית של המאה ה-21. את המבנים בכיכר המוזיאון ניתן להבין בהקשר של ביצורים: האטימות הכבדה של בית-אריאלה, הבטון החשוף של מבנה בית-המשפט, ואפילו האגף המקורי של המוזיאון האטום כמעט לחלוטין לסביבתו. המוזיאון החדש מתקדם קדימה: צורתו החיצונית המזוותת והמיוסרת, שהיא אגב אסתטית מאוד בעיני, מזכירה יותר מכל את כלי הנשק החמקניים החדשים: ספינות ומטוסים שנועדו לחמוק מעין הרדאר מתאפיינים באותה שפה של משטחים משולשים אקראיים וזוויות חדות. הבחירה של מתכנן המוזיאון בצבע האפור האטום לחיפוי המבנה מחזקת מאוד את הדימוי הזה. פרשנות אחרת תקשור את השפה הזו דווקא לדימוי של ספינות החלל מסדרות מדע בדיוני כמו 'מלחמת הכוכבים' – כלומר לדימויים ישנים של כלי-נשק עתידניים במקום כלי נשק עתידניים במציאות.

דגם של מטוס חמקן

כך או כך ההקשר הצבאי הוא בלתי-נמנע, וכשמסתכלים ברקע זה על המבנים החדשים של מתחם הקריה מתעוררת פליאה: דווקא שם משדרים המבנים הרבה יותר פתיחות וקלילות. בולטים במיוחד שני מגדלי המשרדים של מטה חיל-אוויר המשקיפים (משגיחים?) על מרחב המוזיאון, שהם מבני זכוכית שתכנונם הקפדני (יסקי-מור-סיוון) שובר בכוונה את המסה ומשווה להם תדמית תמירה. גם בניין המטה הכללי שהוא בניין כבד ומסיבי יותר(גם הוא של יסקי-מור-סיוון), הוא עדיין מבנה שקוף יותר מן המבנים הציבוריים שברחבת המוזיאון, ובולטים בו במיוחד המסדרונות השקופים שחושפים לעין כל את התנועה בבניין שאמור להיות מאובטח, בטחוני וסודי ביותר. יש פה כמובן אנלוגיה למציאות ההפוכה של התרבות הישראלית בה תחנת רדיו צבאית נתפסת כמגנה על חופש הביטוי מול השלטון, במדינה בה יותר סביר למצוא קצין ערבי באוגדת עזה מאשר בחברת היי-טק בינלאומית בחיפה.

מגדל המטה הכללי, הקריה, תל-אביב. תכנון: יסקי-מור-סיון

גם מבפנים ניתן להמשיך את האנלוגיה הצבאית. הבניין אמנם מגומר בקפדנות בגווני עץ, לבן ואפור – המעלים את השאלה האם צבע הוא פשע ואם לא ניתן לחוות אמנות גם בסביבה פחות סטרילית – אך אלה בטלים בשישים לצד מפל האור הדרמטי שהוא ליבו של המבנה – במעשה ובדיון. מפל האור הוא פוטוגני ביותר ויפה מאוד, אם כי תחושתי הייתה שהוא לא ממש תורם לתחושת הרווחה בבניין ואולי אפילו הופך אותו לצפוף יותר ממה שהיה יכול להיות. אך ברמה האמנותית יש בו יותר מזה. כפי שציין רם כרמי, בניגוד לחלל המרכזי של האגף המקורי, היוצר תחושה של יציבות ובטחון, מפל האור יוצר תחושה של פירוק וקריסה. המשטחים מתפתלים והופכים מקיר לתקרה בזוויות מסמרות שיער וחדות במיוחד.

בזיכרון עולה האמנות הפוטוריסטית שניסתה ללכוד תנועה באמנות סטטית: הפוטוריסטים, או לפחות חלקם, מאוד התעניינו במלחמה וראו בה הישג של תנועה וכוח. גם מפל האור מעלה דימויים כאלה המקדשים תנועה, כוח ואפילו אלימות. בקריית המטה הכללי של הצבא, מבנה מרגנית הוא אחד היחידים שיש בו רמז לאלימות הגלומה בכוח הצבאי, על הזוויות החדות שלו וחרב הענקים, המתחזה לאנטנה, המתנשאת מעל ראשו. מבנה המוזיאון החדש כאילו מבטא את התת-מודע האלים הזה לאורך ציר השיקוף של שדרות שאול המלך.

Armored Train - Gino Severini

דימוי צבאי נוסף הוא כמובן עצם ההתחפרות של המוזיאון, ההופכת את השוטטות בו למסע בכיוון אחד אל בטן האדמה, מסע שבסופו יש לחזור כלעומת שבאת בדרגנועים הארוכים. יתכן שהגובה המקסימאלי למבנה הוכתב על-ידי תכנית בניין העיר ובתחרות, אך כיוון שפרנסי העיר רצו במבנה בולט וממילא לא היססו להתכחש לסגנון ולשפה של המוזיאון הקיים, הרי שניתן באותה המידה היה ליצור מגדל קומפקטי ופתוח, צופה אל העיר ונצפה ממנה.

כזכור, גם ההרחבה של מוזיאון ישראל בירושלים התבססה על מהלך תת-קרקעי, אמנם מובן ומוצדק בהקשרו הספציפי, אך ההתחפרות הזו של מבני התרבות בישראל כאילו היו מקלטים מעוררת שאלות. האם התרבות הגבוהה בישראל כה מאוימת מסביבתה הלבנטינית שהיא חייבת להסתתר בתוך האדמה, או שמא תת-המודע הישראלי – מצולק ממלחמות וטרור, אך גם מחפש צידוקים לתקוף – בוחר לבנות את עצמו שוב ושוב דווקא בעמדה המתגוננת והמתמגנת?

מודעות פרסומת

בגיליון 14 של המגזין דומוס ,שיצא לאור לא מזמן, התפרסמו שתי רשימות פרי-עטי.

הראשונה עוסקת באנדרטה לזכר חללי עוצבת סיני שתכנן דוד גוגנהיים בלטרון.

השנייה עוסקת בהיכל התרבות החדש של יבנה שתיכנון אמנון רכטר.

בתור יבנאי לשעבר אני מרוצה במיוחד מהכתבה על ההיכל ביבנה. יבנה נימצאת בתנופת פיתוח אינטנסיבית  ונדמה לי שהיא מאבדת את הקסם האינטימי שהיה לה בנעורי. אבל היכל התרבות החדש הוא בניין מוצלח  שיוצר קסם ועניין שלא רואים בהרבה מבנים חדשים, שהם לעיתים קרובות קצת סינתטיים מדי.

בכל מקרה, הצלם הפעם הוא איתי סיקולסקי והעורכת היא כתמיד, ד"ר הדס שדר.

את אחת הכתבות ניתן לקרוא גם כאן, אבל מומלץ בהחלט לקנות עותק.

היכל התרבות יבנה בתמונה קצת מוזרה שאני צילמתי

אולי לא תאמינו, אבל התכוונתי לכתוב על הקוטג'ים הטוריים שתכנון ישראל גודוביץ' באור-יהודה עוד לפני שנועם דביר כתב עליהם במסגרת המדור המצוין שלו ב'הארץ'.

מבט מהצד על המכלול יוצר מבט דרמטי

האמת היא שזה לא משנה. זוהי פשוט רוח הזמן שמביאה אותנו לשוב ולהתבונן בניסיונות הנועזים, והלא כל-כך מוצלחים בסופו של דבר, של שנות השישים והשבעים. במבט לאחור ניתן אולי לראות אותם כניסיונות האחרונים של מדינת הרווחה הסוציאל-דמוקרטית להמציא את עצמה מחדש רגע לפני שהימין השמרני יבטל אותה כליל.

חשוב לציין שמודל הקוטג' הטורי הוא מודל מאוד מקובל בעולם כולו כפתרון המשלב אפשרות לבית פרטי עם יעילות בניצול הקרקע. בישראל זכה המודל להצלחה חלקית ביותר מסיבות הראויות לעיון נפרד. יתכן שהבית הטורי היה יותר מדי בגדר פשרה: קולקטיבסטי מדי לאלה שרצו בית פרטי עם גינה ויותר מדי בורגני לאלה שהתנגדו לכל בעלות פרטית על קרקע.

מבחינה תכנונית הבעייה של הבנייה הטורית היא הכנסת אור אל תוך עומק הבית, ולא הצלחתי לגלות אם גודוביץ' הצליח לפתור אותה בדוגמא המסוימת הזו. מה שגודוביץ' כן עשה הוא להכניס מורכבות גיאומטרית לתכנית הבינוי של המתחם באמצעות הסטה של כל מבנה ביחס לשכנו. מורכבות זו איפשרה יצירה של חלל פתוח מרכזי משותף לגינון ולמקלטים המתווסף לגינה הפרטית שיש לכל בית. חלל מרכזי זה לא ממש הוכיח את עצמו והוא נמצא במצב די מוזנח. מעבר לבעיות הנובעות מאחזקה משותפת של גינה, בעיקר כזו שאין בה ממש צורך כי לכל הדיירים גם גינות פרטיות, לא בטוח שהצורה התזזיתית והעצבנית שנוצרת תורמת לחווית החלל, למרות שהיא יוצרת זויות צילום מעניינות.

מהלך ארכיטקטוני נוסף של גודוביץ' הוא הניסיון לשלב בבינוי את אוכפי הבטון שכה העסיקו אותו באותן שנים. בניגוד לבית ספר שדה חצבה שם יצר השימוש בטרפזי הבטון מצבים בלתי אפשריים כאן הם הפכו לאלמנט גג שמתנתק מדימויי הכוורות המקורי ורומז יותר מכל לגג רעפים. גודוביץ' אף הותיר שתי קליפות מבנה ריקות המשמשות כשערים למתחם ורומזות על שיטת הבנייה ומימדי הבתים, אך בהעדר רצף עירוני, שערי הענק שנוצרו נראים מעט תלושים.

כמובן שליבת הפרוייקט היא הניסיון ליצור דיור זול לזוגות צעירים שאמורים היו להשלים את הבנייה בעצמם. מסיבות הדורשות בירור הפרוייקט לא עלה יפה ואף לרעיון לא ממש היה המשך. נראה לי שבכל מקרה החיסכון המושג בטיפוס הבנייה שהציע גודוביץ, הנובע מדחיית עבודות הגמר בלבד, הוא לא כל-כך משמעותי לעומת הטירחה שהוא מסב לדיירים.

כיום מצוי הפרוייקט במצב מעט מוזנח, כאשר תוספות הבנייה והצבע הדוהה לא תורמים למראה של המכלול. ניתן להאשים את הקבלן וגם את הדיירים, וכמובן שכולם נושאים באחריות ,אבל גם לניכור הברוטליסטי המקורי, ולתזזית הגיאומטרית המכוונת של התכנון יש לטעמי חלק בתוצאה.

חשוב לזכור זאת כאשר מתמלאים בנוסטלגיה לאדריכלות של שנות השישים והשבעים.

מבט אל החלל המשותף שבמרכז המתחם

החלל המרכזי המשותף

מבט אל עבר ה'שער' ממחיש את אורך החצר ורוחב המבנה

כמה רשמים אישיים מביקור משפחתי חטוף במוזיאון ישראל המחודש: אינני יודע אם הם יחדשו הרבה למי שכבר ביקר או קרא את אסתר זנדברג, אבל הנה הם לפניכם.

הביקור במוזיאון מתחיל במבנה הכניסה שחולק לשני ביתנים נפרדים. הביתן הראשון הוא חנות המוזיאון, והשני הוא ביתן הכרטיסים. וכך, אם מתעלמים לרגע מהבידוק הביטחוני, הביקור במוזיאון – כמעט כמו בכל מוזיאון – מתחיל בטרנסאקציה כספית שככל הנראה  גם מסיימת את הביקור, אם לא מתגברים על פיתוייה של חנות המוזיאון. מעניין אם ניתן ליצור מצב שבו התרבות מתחילה לפני שמתעסקים בכסף – למשל בשדרת פסלים מחוץ לשער, או שמא עדיף בכל מקרה לגמור עם ענייני הממון לפני שמתרכזים באמנות.

בין שני ביתני הכניסה החדשים נוצר מרווח המאפשר מבט ישיר מכיוון קריית הלאום אל ציר העלייה המקורי של המוזיאון. עבור הנוסע בכביש, החולף ליד המוזיאון, זוהי חוויה חזקה ומשמעותית בה נפתח לרגע המוזיאון אל העיר. עבור המבקר במוזיאון יוצר המבט הזה דווקא תחושה מסוימת של החמצה, משום שציר המבט חסום לתנועה ולמעבר באמצעות גדר של זכוכית. נתיב הכניסה אל המוזיאון משתרך סביבו, ואף שרוחו של מוזיאון ישראל אינה דווקא רוח של צירים חד-משמעיים אלא של נתיבים מסתלסלים – ברוח הכפר הערבי – מוזר להביט קדימה אל תוך המוזיאון ואז להיכנס אליו מסביב.

ביתני הכניסה עוצבו בשפה אלגנטית ומעודנת המשתלבת ברוח התכנון המקורי. התוספת העיקרית שלהם ושל המבנים החדשים האחרים לשפה האדריכלית של המוזיאון היא רפפות אלגנטיות היוצרות תנאים נעימים של אקלים ואור. אבל, לצד ההשתלבות והאלגנטיות יש במבנים האלה משהו מעט אנונימי שאינני יודע להחליט אם הוא צניעות ראויה או התבטלות מוגזמת בפני הקיים.

מבט במורד מנהרת הכניסה החדשה למוזיאון

מן הכניסה ניתן לעלות בעלייה המקורית אל מוזיאון או לעבור במנהרת הכניסה החדשה שהיא אולי האלמנט המרכזי – והמרתק ביותר – בתכנון. אם אינני טועה, זהו רעיון שהופיע כבר בעבודות הסטודנטים בסדנה בנושא מוזיאון ישראל שהנחה צבי אפרת בטכניון לפני עשר שנים כמעט.

תמיד מאוד אהבתי את העלייה הטקסית של התכנון המקורי, אבל עם תינוקת בעגלה ובחומו הלוהט של החורף הישראלי, אין ספק שהמעבר המקורה הוא אלמנט חשוב ומועיל. מנהרת הכניסה – מעבר ארוך, רחב ומשופע המאפשר תנועה מקורה ושלא באמצעות מדרגות אל המוזיאון – מבוצעת בעידון ובטעם. עם משטחי זכוכית צרובה המכניסים אור טבעי שמגיע מלמעלה מן העבר האחד, וריצוף שחור בוהק מנהרת הכניסה היא אלגנטית, אך יש בה בעת יש בה משהו מנוכר מעט.

מעלה קרטר שהוביל למוזיאון התאפיין, לפחות בעבר- לא הילכתי בו לאחר השיפוץ – במעין חספוס ירושלמי. הזיתים, הפסלים והמוצגים הארכיאולוגיים שהשמש הירושלמית העזה החמיאה להם יצרו לרגע חלום של השתלבות במרחב ובנוף. המעבר החדש, לעומת זאת, הוא כהה מדי, נקי מדי, ומרגיש יותר כמו שדה תעופה יוקרתי מאשר מוזיאון ישראלי. כרגע, גם אין לאורכו מוצגים רבים. עניין זה ודאי ישתנה בעתיד, משום שמדובר בחלל תצוגה לכל דבר. אני משוכנע שאמנים ואוצרים רבים ישמחו להשתלט עליו ולהשתמש בשיפוע ובפרספקטיבה שלו להצבות אמנות שימלאו אותו בחיים שכה חסרים בו עכשיו.

בסוף העלייה, מסתיים המעבר התת-קרקעי בפנייה חדה המובילה לאלמנטים של התנועה האופקית – דרגנוע ומעליות. אודה ואתוודה שקצת הופתעתי לפגוש בהם אחרי הרמפה, משום שהנחתי שהשיפוע של המעבר התת-קרקעי משמעו שנוכל לזרום באופן טבעי אל חללי התצוגה. איני יודע אם העלייה  בדרגנוע מרגישה טבעית במוזיאון – ויאמרו רוג'רס וקולהאס מה שיאמרו – אך אנו עלינו במעלית וזו בודאי קוטעת את רצף הביקור.

מבט במעלה מנהרת הכניסה. בסוף העלייה צריך לפנות ימינה.

המעלית הביאה אותנו אל חלל הכניסה החדש שנמצא – כך הבנתי מאוחר יותר – קצת מצפון לאולם הכניסה המקורי. מחלל זה המשכנו לשלוש גלריות חדשות שכרגע מוצגות בהן תערוכות מרתקות. שלושה אמנים ליקטו, כל אחד, מוצגים משלל אוספי המוזיאון, והציבו אותם לצד עבודות שלהם. זהו רעיון מבריק שיצר שילובים מרתקים ופרשנויות חדשות למוצגים מוכרים. בעיני מצא חן במיוחד המכלול הייחודי שיצר האמן הבריטי-ניגרי ינקה שוניברי. שוניברי יצר הצבה עמוסה, אפריקאית(?) המאתגרת את פריטי המוזיאון מלאי החשיבות העצמית.

משלושת הגלריות הגענו לחלל המפתח של המוזיאון  – המסדרון הראשי המחבר את שלושת האוספים המרכזיים – ארכיאולוגיה, יהדות ואמנות. כמובן שהדבר הנועז באמת היה לערבב את כל האוספים – כפי שעשו בגלריות בהם ביקרנו רגע לפני- אבל זה מן הסתם היה פוגע בתפקידו הדידקטי של המוזיאון. בכל אופן, החלוקה בעינה עומדת והמסדרון המחבר בין שלושת האוספים אמור להיות המוקד המרכזי של המוזיאון כשפסל 'נמרוד' של דנציגר, המחבר במהותו בין שלושת האוספים, ותמיד קטן יותר מכפי שציפית, עומד בקצהו.

גם החלל הזה, כמו המעבר התת-קרקעי שקדם לו, היה מעט אפל, מנוכר ו'נקי' מדי לטעמי, והוא גרם לי להתגעגע לחלל הכניסה המקורי שהיה גבוה, מרווח יותר ומואר בשפע אור טבעי.

מבואת הכניסה החדשה של המוזיאון

בחרנו להמשיך אל אגף האמנות הישראלית, התגלגלנו ממנו אל אגף היהדות, ומשם דרך אגפי אמנות המאות ה-19 וה-20 לתערוכה המוצלחת באגף האמנות העכשווית של המוזיאון. לפחות אחת מן המטרות המוצהרות של השיפוץ הייתה להפוך את התנועה במוזיאון לנהירה יותר. איננה יודע אם זו מטרה כה חשובה שהרי לטעות ברחבי מוזיאון ישראל הייתה תמיד חוויה נעימה למדי – אחרי הכול לא מדובר בקניון. בכל מקרה נראה שהאדריכלים לא כל-כך עמדו בה. אולי משום הייתי מורגל בקונפיגורציה הישנה של המוזיאון ואולי הניסיון להשוות, בתוך ראשי, בין הישן לחדש הקשה עליי, אבל נדמה שהארגון החדש של אגף האמנות מבלבל ומתעתע לא פחות – ואולי אף יותר – מן הסידור הקודם.

במיוחד העציב אותי ביתן העיצוב שנותר בקצהו של נתיב ללא מוצא כפי שהיה תמיד. הייתי מצפה שהעיצוב – והאדריכלות, שעד כמה שראיתי כלל לא זכתה למקום משלה בתערוכות הפתיחה – ישתלבו בצורה יותר טבעית בתצוגת אוספי האמנות של המוזיאון.

בדרכנו החוצה גילינו את הביתן הראשי הישן שבשלב זה הוא עדיין לא-מאוכלס: הוא הרגיש לי כמו מלך שגלה מארצו. רק כשיצאנו ממנו אל מרפסת הכניסה המקורית, אל מול הנוף המוכר של רחביה מעבר לעמק המצלבה, הצלחתי להבין את מערך הארגון החדש של המוזיאון, ואת השימוש הנרחב שלו בתת-הקרקע. ב'פרויקט הישראלי' פירש צבי אפרת את אסטרטגיית הגדילה של התכנון המקורי של המוזיאון כאנלוגיה לתאוות ההתפשטות הטריטוריאלית הישראלית. מעניין מה אומרת ההתחפרות העכשווית הזו בתוך האדמה על זרמי המעמקים של תרבותנו.

בסופו של הסיור המזדמן הזה במוזיאון ליוותה אותי בתחושה קלה של געגוע למוזיאון הישן, שהיה אולי פחות נוח אך הייתה בו הרגשה יותר פתוחה, מוארת וזורמת ובחללים שלו היה משהו יותר מרשים. בה בעת היה בו גם סוג של חספוס – אולי מכוון, אולי תולדה של דלות החומר והאמצעים ואולי היו אלה סימני הזמן. בתוספת החדשה, עד כמה שיכולתי להתרשם, ולמרות הדבקות באפור, משהו מן החספוס הצברי הזה נעלם.

אבל אולי מדובר בסתם נוסטלגיה. בסך הכול עבודת החידוש שנעשתה היא עבודה מאוד מוצלחת, משום שהיא ענתה – ככל הנראה – על הדרישות המורכבות לרה-אורגניזציה, הגדלה ומודרניזציה של המוזיאון מבלי שהוא יאבד את אופיו ואת מאפייניו האסתטיים העיקריים, לפחות אלה החיצוניים. נדרשת התאפקות וצניעות גדולה מצד האדריכלים שעשו במלאכה בכדי לבצע כזו עבודה, ואין זה עניין של מה בכך בעידן האייקונים בו אנו מצויים.

השינוי הוא מצד אחד כה דרמטי  – מבחינת הארגון והחללים – ומצד שני כה מינורי מבחינת העיצוב שצריך, כפי שמציינת אסתר זנדברג, עוד זמן כדי לגבש דעה נחרצת.

במבט כללי יותר, מעניין לראות איך המהלך שהוביל צבי אפרת בנושא מיחזור המבנים מהתקופה 'האפורים' של האדריכלות הישראלית עבר מן האקדמיה אל הביצוע הקונקרטי בשטח בפרק זמן קצר יחסית של כעשור. יחד עם העבודות של אסף לרמן – שהיה חלק מצוות התכנון – הולך ונוצר בישראל גוף של מבנים ברוטליסטיים משנות השישים והשבעים הזוכים לפרשנות מחודשת. בניגוד למסורות של התערבות מודרניסטית במבנים ישנים המדגישה את החדש מול הישן, ההתערבויות האלה ממשיכות ומפתחות את השפה המודרניסטית, האפורה, של המבנה המקורי. הדבר מעלה על הדעת תוספות ניאו-קלאסיות למבנים קלאסיציסטיים, שלאחריהן קשה לדעת מהו המקור ומהי התוספת.

מעניין האם, ומתי יהיה למישהו אומץ לחדש ברוטליזם ישראלי אפור – לא, לא בצבעי טכניקולור – אלא בגישה ניאו-מסורתית נוקבת?

בגיליון השביעי של מגזין 'דומוס' התפרסמה רשימה מפרי עטי על המרכז החינוכי החדש שתיכננו מייזליץ-כסיף אדריכלים בפינת הרחובות רמז וארלוזורוב בתל-אביב.

צילום: צחי אוסטרובסקי ל'דומוס'

ניתן לקרוא את המאמר גם כאן.

ראיתי שמיכאל יעקוסון פירסם רשימה על מרכז אשכול שתיכנן האדריכל חנן הברון וניזכרתי שגם אצלי יש כמה תמונות מהאזור.

אז קודם כל כמה תמונות של בניין המועצה האזורית שהוא חלק מהמכלול של מרכז אשכול, השוכן סמוך לקיבוץ מגן.

המבנה הוא ייחודי בכך שהוא אטום כלפי חוץ אך הוא מגדיר מעין חצר פנימית, התחומה באמצעות המבנה ובאמצעות קיר גדר גבוה מבטון חשוף. החצר הפנימית מאד מוצלחת בעיני אך לצערי אין לי תמונות טובות שלה.

מבנה מועצה אזורית אשכול

החזית האטומה של מבנה המועצה האזורית

החצר הפנימית היא אחד האלמנטים היחידים המרכז האזורי של אשכול הסוגר את עצמו מפני המדבר סחוף הרוחות שמסביב. שאר המרכז מאורגן בצורה מאוד אוורירית, ברוח התכנון המודרניסטי, ולא מצליח להגדיר חללים ברורים ומוצלים שהם כה חיוניים בטופוגרפיה ובאקלים של מערב הנגב בואכה רפיח.

חנו הברון המנוח תכנן גם את קיבוץ רעים הסמוך בו גם היה חבר.

במרכז הקיבוץ שוכן כמובן חדר-האוכל, בסמוך לרחבת הדשא המשותפת.

מבט על חדר-האוכל בקיבוץ רעים

חדר האוכל ורחבת הדשא

טופוגרפיה של גגות רעפים

בעיני מצאו חן מבני המגורים האלה שבזכות שילוב הבטון החשוף ומסגרות העץ של החלונות מקבלים נופך אירופי, סקנדינבי משהו, בלב המדבר.

גג האסבסט משתלב עם הבטון החשוף והעץ. חבל שכבר אי-אפשר להשתמש בחומר הזה...

מבנה מגורים לינארי, נמוך וצנוע

ועוד שתי תמונות של מקיבוץ רעים של מבנים, שהם כמעט צריפים, אך בכל זאת מעוררים געגוע לאדריכלות צנועה יותר.

ה'בודקה' של חנן הברון

ב'בודקה' תכננו הברון ומתכננים אחרים של המחלקה לתכנון של הקיבוץ המאוחד את הקיבוץ שזכה להתייחסות נרחבת בספר שהוקדש לזיכרו של הברון.

כמובן שמה שהכי יפה ומיוחד בקיבוץ הוא ה'נוי', שהירוק החי שלו עומד בניגוד כה נחרץ לאוויר צהוב של מרחבי ספר- המדבר שמסביב. למרות שאזור אשכול וחבל הבשור הוא אזור חקלאי המעובד באינטנסיביות, התחושה בו היא תחושה קצת צחיחה ומרחבי הקיבוץ נדמים כנווה מדבר. אין ספק שהנוף הקיבוצי הוא הישג מרשים שחשוב לשמור עליו, גם אל מול השינויים שעובר הקיבוץ. בסופו של דבר, איכות כזו של שטחים פתוחים אין גם לשרי אריסון.

אם אנחנו כבר באשכול ועם המחלקה לתכנון – שהפכה לא.ב. מתכננים – הנה בניין מעניין שראיתי בקיבוץ נירים.

מדובר במבנה שיועד במקור לשמש כמרכז פיתוח של חברת EMC ותכנן ע"י א.ב. מתכננים. הבנתי שבסופו של דבר היוזמה לפתוח מרכז היי-טק במקום לא צלחה והמבנה משמש את הקיבוץ לצרכים אחרים. בכל זאת מדובר במבנה מעניין מאד שעושה שימוש מוצלח בניגוד בין הבטון החשוף למשרביות הטרה-קוטה.

המבנה על רקע מדשאות הקיבוץ

בטון חשוף, טרהקוטה ומעט פלדה כחולה

ההצללה העמוקה על החלונות

למי שמתכנן סיור אדריכלי באזור אני ממליץ גם על ביקור בקיבוץ בארי ,שם ניתן לראות את מכלול המבנים המגדיר את הרחבה של חדר אוכל, שתוכננה גם היא ע"י חנן הברון. לשם האיזון, כדאי גם לעבור בהרחבה של מושב עין-הבשור, שם נותנות הוילות הצבעוניות מבט אחר על מצב האדריכלות – והחברה –  בישראל היום.

אגב, כל הקיבוצים והמושבים המרוחקים מזכירים לי שפעם היה לי חלום, להיות סוכן נוסע של חברה למוצרי השקייה, ככה שכל היום אוכל להסתובב בקיבוצים, במושבים ובכפרים נידחים בפריפריה, לראות מרחבים פתוחים ומבנים מעניינים ונשכחים.

אולי עוד לא מאוחר מדי להסבה מקצועית…

אמנם מגדל המגירות הולך ונעלם מאחורי הבניינים החדשים לאורך שדרות יצחק (איז'ו) רגר (1) – שיהיו – או לא – השאנז אליזה של באר-שבע, אבל זו לא סיבה שלא להקדיש לו עוד שבריר של פוסט.

גיל, בנו של האדריכל גיורא גמרמן שתכנן את מגדל המגירות יחד עם משה לופנפלד, שלח לי מעט חומר על המגדל, חומר שהופיע בספר שערך לכבוד יובל השמונים של אביו.

מגדל המגירות בניו-יורק טיימס

מגדל המגירות עם הגמל ב'ניו-יורק טיימס'

מסתבר שמגדל המגירות הופיע אפילו בניו-יורק טיימס – שערו בנפשכם – עם הגמל המתבקש בחזית, כסמל של קידמה בלב המדבר, ואף צוין לשבח במסגרת פרס ריינולדס שהוענק למתכנני הערים החדשות בישראל בשנת 1970. גם באנציקלופדיה בריטניקה מופיעה תמונתו לצד הערך באר-שבע. הבחירה בדימוי המגדל נובעת מן הסתם, מן הניגוד בין האיכות המדברית של החזיתות האטומות לבין הגובה שנתפס כטכנולוגיה חדשנית וחריגה במדבר ה'פרימיטיבי' – ניגוד שאמור לסמל את הנוכחות הישראלית במדבר.

במקור היה המגדל חלק מפרוייקט נרחב יותר, בו זכו האדריכלים בתחרות באמצע שנות ה-60, לאחר שסיימו את עבודתם בתכנון הקרייה למחקר גרעיני שהיא כנראה, ולא במקרה, אתר בעל איכויות אדריכליות מרשימות (2).

megirot-1

פרספקטיבה המראה את מבני הפירמידה וברקע המגדלים

הפרוייקט שזכה בתחרות לבאר-שבע כלל גם מבני פירמידה היוצרים חלל מוצלל המתאים לאקלים המדברי – בדומה למבנה 'מרכז הנגב' של כרמי השוכן בסמוך או לבתי הפאטיו בערד. בסופו של דבר נבנה מבנה 'פירמידה' אחד בשכונה ד', בנפרד מן המגדל, כך שהרעיון של מערכת של מגורים בה לכולם מרפסות המלאות אור שמש ועציצים לא התממש. מכיוון שהמרפסות של מגדל המגירות התמלאו בעיקר בתריסים ובמזגנים זה אולי כבר לא כל-כך משנה, ולנו לפחות נשארו הפרספקטיבות היפות.

megirot-2

מבט על השכונה כפי שהוצעה ולא בוצעה.

הערות
1) אמרו לי כבר שצריך לקרוא לרחוב הזה שדרות נשיאים אבל אותי מצחיק איך ראשי הערים בישראל מונצחים ברחובות הכי מרכזיים ולפעמים עוד בחייהם.
2) מעניין מתי יעשו 'בתים מבפנים' בקמ"ג… ומתי יכתב מחקר על הקשר בין האדריכלות הישראלית ותכנית הגרעין.

ותודה לד"ר הדס שדר על האינפורמציה מאירת העיניים.

 

עוד בעניין אצל נועם דביר ב'הארץ'.

קו-הבניין – המרחק מקצה המגרש שממנו ניתן להתחיל ולבנות את המבנה – הוא אחד האלמנטים המרכזיים בתכנון העיר המודרניסטי. אולי יותר מכל נתון אחר בתכנית בניין העיר קובע קו הבניין את החזות והתחושה של הרחוב.
מתווה זהה של רחובות ומגרשים יראה וירגיש אחרת לחלוטין עם הגדרת קו בניין שונה, בעוד שתוספת של קומה או שתיים, בדרך כלל לא תורגש בצורה כה דרמטית (1).

כמובן שקו הבניין הוא אלמנט מובן ומתבקש בבנייה של מגורים: אנשים בדרך כלל מעדיפים להתרחק מהמדרכה והרחוב וקו הבניין מספק להם פרטיות מסויימת. אך בתכנון המודרניסטי, שלאורו נבנו רוב הערים הישראליות, ננקטו צעדים תכנוניים נוספים – כמו מרחקים גדולים והולכים בין בניין לבניין ושימוש חלקי, אם בכלל, בקומת הקרקע לצורך מגורים – שיצרו מרקם עירוני דליל וריק באופן יוצאת דופן במפלס הקרקע, אותו בסופו של דבר אנחנו חווים בצורה הבלתי-אמצעית ביותר.
נכון אמנם שבמקרים מסויימים, כמו למשל בבלוקי המגורים באזור רחוב דפנה בתל-אביב (2), הצמחיה – ובעיקר עצי הפיקוס, שתרמו יותר לעירוניות הישראלי מרוב האדריכלים – עושה את העבודה ומשלימה את החסר ביוצרה דופן רציפה אל הרחוב. אלא שברוב המקרים קו הרחוב הופך לרצף של גינות מוזנחות ומגרשי חנייה. קו הבניין כבר לא מגן על פרטיותו של איש משום שבקומת הקרקע של המבנים יש רק חללים טכניים, מבואות וחניות או לכל היותר פאות אטומות של בלוקי סרגל. והרחוב? – הרחוב הוא כבר לא חלל עירוני מובחן אלא חלק מרצף של חללי-סתם (Junk-spaces) שרק משמעותם הסטטוטורית משתנה.

הדמייה של מבנה מגורים לינארי המשלים את קו הרחוב.

חשבתי שאם יהיה ניתן לתכנן מבנה מגורים שינצל את מרווחי קו הבנייה הקיימים כדי ליצור דופן רציפה כלפי הרחוב, עשויה להיות בכך תועלת מסויימת.
מבנה כזה יגדיר בצורה ברורה את קו קצה הרחוב ויצור חלל ציבורי קוהרנטי ובעל פרופורציות נעימות יותר וזאת תוך הוספת יחידות דיור למתחמים הקיימים.
כלפי פנים המתחם תתן בנייה כזו פרטיות לדיירים, כך שחצרות בין בניינים שיש בהן תחושה פרוצה, כזו שלא מעודדת שימוש, עשויות להפוך לחצרות פנימיות מוגנות נעימות ושימושיות יותר. 

יחידת המגורים הלינארית המוצגת להלן תוכננה להיות צרה במיוחד ורוחבה שלושה מטרים בלבד – כרוחב קו הבניין המינימלי השכיח, עם התרחבות מקומית למקסימום של 4 מטר. כך יכולים מבנים כאלה להצטרף למרקם בנוי תוך ניצול התחום הפתוח שהותירו קווי-הבניין, בהשפעה מינימלית על איכות הדיור של הדירות שכבר מאוכלסות וללא צורך בפעולות מורכבות של התערבות במבנה קיים.
למרות זאת, השטח והרוחב של חללי המגורים בדירה המתוכננת תואמים למימדים החוקיים והמקובלים בדירות שלושה חדרים מסוג זה (3).
ריצפת המבנה מוגבהת ממפלס הרחוב בכחצי מטר ומעניקה לדיירים פרטיות מבלי ליצור חזיתות אטומות יתר על המידה. הגג משתפע מחזית הרחוב לכיוון החזית הפונה פנימה כך שלכיוון הרחוב מתקבלת חזית גבוהה ואילו חזית נמוכה יותר – ידידותית ומזמינה – מופנית כלפי פנים המתחם.

עם הזדקנותם ההדרגתית של מתחמי מגורים משנות ה-50, ה-60 וה-70 צצים פתרונות שונים לטיפול בהם. הפתרונות המוצעים – פתרונות העיבוי והפינוי השונים על יתרונותיהם וחסרונותיהם – בדרך כלל מתעלמים מעיצוב החלל העירוני והרחוב ובדרך כלל רק מחריפים מצב עירוני שהוא נכה בלאו הכי.

לכן יש לדעתי טעם לחפש פתרונות תכנוניים שיוכלו למנף את תהליך הציפוף והחידוש של מתחמים קיימים כדי ליצור מחדש עירוניות שאבדה.

הערות:
1) כמובן שבסופו של דבר המרחקים בין המבנים, גובהם והמרחק שלהם מקו הרחוב חוברים יחדיו ומאזנים זה את זה ליצירת התחושה המתקבלת.

2) כל האזור של פינת דרך נמיר ורחוב ארלוזורוב בתל-אביב, כולל הבלוקים של רחוב דפנה וגן וולובלסקי-קרני צפויים לההרס בקרוב מתוקף כל מיני תכניות עירוניות שונות ומשונות.

3) ביפן, למשל יחידות דיור צרות ומוזרות הן עניין מקובל אך בישראל יש קיבעון מסויים בנוגע לצורתה האפשרית של דירת המגורים. במדינה שהולכת ומצטופפת יש חשיבות למגוון סוגים של דירות מגורים שיכולות להתאים למצבים שונים.

הדוגמא המוצגת להלן מתבססת על המצב הקיים בצומת הרחובות לה-גארדיה ומשה דיין בשכונת יד-אליהו בתל-אביב.

 

מבט מלמעלה המציג את תוספת המבנים הלינאריים לשכונות קיימות (בלבן).

תכנית דירה לינארית בת שלושה חדרים.

חתך לרוחב המבנה.

המבנה הלינארי מגדיר קו רחוב.

מבט לאורך הרחוב.

מבט מכיוון פנים מתחם המגורים הקיים.

מבט על חזית המבנה הלינארי הפונה פנימה.

המבנה הלינארי לאורך הרחוב ומאחוריו מבני המגורים הגבוהים הקיימים.

המבנה הלינארי תוחם ומגדיר חצר פנימית לבלוקי המגורים הקיימים.

מבט צדדי.

המבנה יוצר רחוב.

אין כמעט שום דבר שאני יכול לחדש לכם על האקרופוליס.

האם צריך להגיד שששום תמונה או שרטוט שראיתי לא מעבירים את העוצמה של מכלול המבנים הזה?
האם יש לומר שהרגש שמעורר האקרופוליס נובע מן המימדים, החומריות וההצבה של המקדשים על פסגה מוקפת חורש הצופה לכל עבר ולא רק מהתגשמות התכנית והחתך?

האם צריך לחזור על מה שאמר לי פעם מישהו, שהארכיטקטורה מצויה ביתירות, ולהבין שהחלל שבין העמודים לקירות הוא שנותן למקדש את עוצמתו?

האם צריך לשוב ולהזכיר שקסמם של מבני האקרופליס נובע מהיותם הריסות – פלסטיות יותר, מגרות יותר את הדימיון והמחשבה, כשהחומריות החשופה שלהן מעניקה להם חיספוס ועוצמה?

אולי כדאי לציין שהמבנים נמצאים – כל הזמן – בשיפוץ ומוקפים בהמון אדם שכאילו ממשיך את הפולחן הדתי שלשמו יועדו המבנים מלכתחילה.

להציע לכם לא לוותר על מקדש ההפיסטיאון ועל האולימפיאון.

לומר שמוזיאון האקרופוליס החדש בתכנונו של ברנרד טשומי, מוצלח הרבה יותר מבפנים מאשר מבחוץ.

ולהמליץ לכם להגיע בבוקר לפני ההמונים ולפני החום הגדול.

 

 

 

 

 

 

 

 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

 

כמו לכל עיר ישראלית שמכבדת את עצמה, גם למצפה-רמון יש מגדל מים, המתנשא באמצע העיר, מעל גבעה חשופה לגמרי.
הרבה כבר נכתב על מגדל המים הישראלי והוקדשה לנושא גם תערוכה. הדוגמא הספציפית הזו בולטת מאוד, ממין שכבר לא רואים כמותו במרכז הארץ, שם צמחו הבניינים לגובה והחליפו את מגדלי המים (ואת האתוס הציוני?) כשולטים בקו הרקיע.
במצפה-רמון, מגדל המים, כל האנטנות ובלוק המגורים הברוטליסטי והאלגנטי הזה בראש הגבעה מאחור, מאוד מזכירים  בסיס צבאי ויש בהם עוצמה אילמת.

 
 
 

בלוק מאובק ודהוי עם מעט ירק ועץ אורן עצוב. שם הרחוב –  'נחל ציה' – עומד בסתירה לירוק של הדשא.

בטון חשוף ואבן לקט מקומית שהאבק המדברי הצהבהב מחמיא להם ויחד עם היובש מבטיח שיזדקנו באלגנטיות.

 

שיכונים טרומיים של משרד השיכון משנות השמונים. ניתן לראות תאומים זהים להם בעוד מקומות בארץ .
התחושה שהוצנחו היא כל כך חזקה באין פיתוח שטח שיקלוט את המבנים החזרתיים והם מרצדים להם בצחיחות המדבר מבלי שאפילו האבן החברונית הלבנה של הציפוי הטרומי תוחלף באבן 'מצפה' צהבהבה מהמחצבות המקומיות.

 

האווירה הסוריאליסטית של המבנים מתחזקת כשפוגשים בילדים אפריקאיים בתלבושות מסורתיות חגיגיות וצבעוניות המשחקים להם בחוץ. יכול להיות שהם שייכים לקהילת הכושים העבריים שהגיעה אל המדבר הישראלי משיקגו.

 

בית-הספר של גידי פבזנר בפאתי העיר עושה מאמץ מוצלח להשתלב בסביבה עם השימוש באבן הלקט לציפוי חזיתות בית-הספר, כמו שאביו עשה עוד בשנות ה-60 בבית הספר תמן בצפת.

 

המבנה שתכנן משרד לביא – אמיר (שכבר נסגר) משתלב בסביבה בשפה פשוטה ובשימוש באלמנטי הצללה מרובים.

 

מבנה בכניסה לעיר – הצללה, כנראה של שוק, שהיה סגור כשהיינו בשבת ודווקא רוצה לבלוט ועושה זאת בצורה משכנעת.

 

מבנה מעניין שהוא כנראה שיפוץ של בלוק קיים והפיכתו למלון שמעלה בזכרון את בלוק המגורים שמשרד פייגין הפך למלון 'פונדק רמון' במקום אחר בעיר. אני לא בטוח לגבי המכלול אבל החומרים והחלונות הם בהחלט מעניינים וגם המזגנים הופכים לאלמנט עיצובי.

 

החנות של אבא חזקילוב

 

פרוייקט מעניין ומוצלח של ניב-רייפר שגיליתי אחר-כך גם בחוברת של 'אא' משנות השבעים (משם לקוחות התמונות והתכניות): מין שכונת שטיח דו-קומתית שמציעה פיתרון מאד נכון, לטעמי, למגורים בעיירת פיתוח מדברית בפרט ולמגורים בצפיפות נמוכה ובינונית, בכלל.

מסתבר שהמתחם שנבנה הוא חלק מתכנית רחבה יותר, שרובה ככל הנראה לא נבנתה בסופו של דבר.
אני אוהב שכונות כאלה שיוצרות 'מקום' (כל-כך אייטיז להגיד את זה) כמעט באופן מיידי. התחימה של החלל היא לדעתי המפתח לתחושה הזו ובמקרה הזה מעניינת גם החזרתיות של האלמנטים הטרומיים ששימשו ליצירת המבנה.

 

תכנית המבנן

 

 

חתך טיפוסי

 

 

מבט מלמעלה

 

 

 

תכנית כללית של המתחם

 

 

תכנית הבינוי הכללית לעיר של ניב-רייפר

 

 

תהליך הבנייה הטרומית

עוד סיבה שהתלהבתי מהפרוייקט הזה היא שעשיתי משהו דומה בזמן הלימודים (ובאיחור אופנתי של עשור או שניים) בהנחיית דוד ינאי ז"ל.

 

אקסונומטריה מפורקת של מבנה טיפוסי

ולסיום, תמונה שיוליה צילמה.