ארכיונים עבור קטגוריה: מחשבות

במסגרת לימודי לתואר שני באדריכלות בבית הספר לאדריכלות באוניברסיטת תל-אביב השתתפתי בסמינר של ד"ר טלי חתוקה "אוטופיה כמתודולוגית חשיבה בתכנון". הסמינר עסק בחשיבותה של החשיבה האוטופית לתכנון האדריכלי והעירוני ובעבודת הסיום נדרשנו לכתוב עבודה שתפרוש חזון אוטופי תכנוני לישראל שנת 2048.

כבר עמדתי להתחיל ולכתוב, אלא שאז זימנו לי המקרה הממוזל וקרעים באריג החלל-זמן מאמר שנכתב (ייכתב) בשנת 2048 וסיכם (יסכם) את תהליך האורבניזציה של ערי- הקצה בישראל שהתרחש (יתרחש) בארבעים השנים הקודמות (הבאות).

המאמר התאים לי בדיוק ואחרי שהוגש אני שמח להביא אותו לעיונם של קוראי הנאמנים.

1.

בבואנו לסכם את העשורים האחרונים בתחום התכנון העירוני בישראל, כחלק מתרומתנו הצנועה ללהג האינסופי הממלא את האוויר ביובל המאה של מדינת ישראל, חשבנו שמן הראוי להפנות את הזרקור לאחת ההתפתחויות המעניינות של ארבעים השנים האחרונות, שלא זכתה לתשומת לב רבה מחוץ לחוגים המקצועיים.

התהליך המדובר הוא תהליך השינוי של ערי-הקצה בישראל, ממרכזי-משנה מנותקים למוקדים עירוניים משמעותיים ומגוונים.

בעשורים הראשונים של קיומה התמקמה הפעילות העסקית, התרבותית והמסחרית של ישראל במרכזי הערים הגדולות: תל-אביב, חיפה וירושלים. הנהלות החברות הגדולות, אולמות הקולנוע והתיאטרון והחנויות החשובות שכנו במרכזי הערים האלה, העתק בזעיר-אנפין של העיר המערבית במחצית הראשונה של המאה העשרים.

בשנות ה-90 של המאה הקודמת החל המאזן להשתנות, באיחור אופנתי של עשרים שנה אחרי ארה"ב[1], כאשר מוקדים של מסחר ושל תעשיה עתירת-ידע החלו לנוע אל שולי העיר ולעבר קצה המרחב המטרופוליני.

העלייה ברמת המינוע וברמת החיים, הזדקנותם של מרכזי הערים הותיקים, גידולן של הערים וההתפתחות הפרברית שעודדו הממשלות – כל אלה תרמו להתפתחות הבלתי-נמנעת לכאורה של ערי-הקצה.

במוקדים אלה, שהתפתחו בקצהו של המרחב המטרופוליני, התרכזו שטחי המשרדים החדשים ולצידם נבנו מרכזי המסחר והבילוי החדשים – הקניונים, שכבשו את המדינה והגיעו לשפע עד כדי קריסה.

תהליכים אלה הדהדו את האוטופיות[2] של ראשית המאה העשרים. אותן אוטופיות שהולידו את הפרדת השימושים, את השכונות הפרבריות ואת הטבע או השטח הפתוח כתווך שבתוכו מתקיימים כל השימושים האחרים. בישראל לא תמיד זיהו את הקשר בין התהליכים הנפרדים לכאורה שהובילו לאותה התפתחות מטרופולינית בשולי הערים אך בארה"ב היה מי שניסח אותה כבר בשלהי המאה העשרים – העיתונאי ג'ואל גארו (Garreau 1991) בספרו 'ערי הקצה של המחר' –  שראה בה התגלמות אותנטית של הרוח האמריקאית, שלא לומר התגשמות של אוטופיה.

כדרכן של אוטופיות שמתגשמות, גם לאוטופיה של הפרברים וערי הקצה היו לא מעט צדדים שליליים. ואכן, לא מעטים ניסחו את הביקורת על ערי-הקצה בזמן אמת.

מבקרים הצביעו על חוסר התוחלת שבהסתמכות על המכונית, הן בהקשר המרחבי והן בהקשר האקולוגי. אחרים הצביעו על הפגיעה במרכזי הערים הקיימים כתוצאה מן הנדידה של הפעילויות – ושל ההכנסות – אל מחוצה להם. היו כאלה שהצביעו על ההדרה החברתית הטמונה בהתקה של פעילויות עירונית מרכזיות אל שולי העיר, שם הפכו נגישות רק לחלקים מן האוכלוסייה – אלה שהיה ברשותם הרכב הפרטי, החיוני בכדי להגיע אל קצה העיר. מבקרים נוספים מחו על הפגיעה בשטחים הפתוחים וביקרו את הריקנות חסרת הלב של המרכזים החדשים, אוסף של בועות שנדמה שנבנו במידותיה של המכונית ולא במידתו של האדם.

במבט לאחור נראה, שחלק ניכר מן הביקורות חזו את תהליך ההתדרדרות של עיר הקצה ואת חוסר היכולת שלה לקיים את עצמה לאורך זמן. אך נדמה שבדבקותם במודלים קודמים של התפתחות עירונית, לא זיהו המבקרים את יכולתה של עיר-הקצה להמציא עצמה מחדש ולא עמדו על מיקומה החיוני בתהליך האבולוציוני המתמשך של המבנה העירוני בעולם וגם בישראל.

כאשר מנסים לנתח את הסיבות למשבר שפקד את עיר הקצה בשלהי העשור השני של המאה, נראה שהתלות המוגזמת ברכב הפרטי היא אחד הגורמים המרכזיים. ככל שהפכו מוקדי הקצה לאטרקטיביים יותר כך נהרו אליהם יותר מכוניות; וככל שנהרו אליהם יותר מכוניות כך הם הפכו לפקוקים ודחוסים יותר; וכך, כפי שקורה לעיתים קרובות לאוטופיות מוגשמות, הצלחתם היא שהביאה לכישלונם ויתרונם העיקרי, אם לא היחיד, אבד לבלי שוב. הפקקים בכניסות לערי-הקצה – בהתחלה במרכז הארץ – בהרצליה פיתוח וברמת החייל, ואחר מכן גם בחיפה, ביוקנעם ובבאר-שבע, אילצו את הרשויות להשקיע עוד ועוד משאבים בפתרונות התנועה לאזורים אלה. עומסי התנועה בערי-הקצה, הסמוכות תמיד לצירי התנועה הראשיים, גלשו וחסמו מדי בוקר את הכבישים הארציים, בעוד שהחנייה בתוך המתחמים הפכה לבעייתית יותר מאשר במרכזי הערים.

אך עד מהרה התברר שהפקקים ומצוקת החנייה הן הבעיות הקטנות יותר של התכנון העירוני שהתבסס על הרכב הפרטי.

העלייה האיטית אך המתמדת במפלסי האוקיינוסים הביאו את האומות המאוחדות להכריז על מדדי פליטת גזי חממה נוקשים ביותר ועל אכיפתם באמצעות סנקציות כלכליות קפדניות[3]. אלה אילצו את ממשלת ישראל, לצד ממשלות רבות אחרות בעולם, לשנות את מדיניות האנרגיה שלה ולהעלות בחדות את מחירי הדלק והחשמל. גם הקיטון בעתודות הדלק בעולם[4], העלייה בצריכה של ארצות דרום-מזרח אסיה ומלחמות האזרחים הבלתי פוסקות בערב-הסעודית ובנסיכויות המפרץ – כל אלה הביאו לעלייה חדה במחירי האנרגיה, שגם גילוי מאגרי הגז הטבעי בים התיכון – על הסכסוכים הימיים הבלתי פוסקים שאלה הביאו עימם – לא מיתן.

חוסר היכולת להמשיך ולקיים מרחבים עירוניים המבוססים על רכב פרטי, בזבזניים בדלק ובקרקע, אילץ את ערי הקצה להשתנות באופן רדיקלי.

גם התחזיות לגבי הכשל החברתי של ערי-הקצה התממשו בחדות.

אי-השוויון הגדל בחברה הישראלית והסגרגציה של קבוצות אתניות וחברתיות התבטאה באופן חד במהומות המזון בנתניה, שבשיאן הסתערו תושבי שכונות מרכז העיר על סניף איקאה שבאזור התעשייה הדרומי ושרפו אותו כליל. מחאה זו זעזעה את ראשי העיריות ברחבי הארץ שהבינו, לראשונה, שבתי-קפה במרכז העיר וחנויות של רשתות גלובליות בשוליה אינם מספיקים בכדי ליצור התחדשות עירונית אמיתית. הסתבר שאזרחים רבים תופסים את ההחלפה של התעשייה במרכזי קניות ומשרדים כפגיעה ישירה במקום שלהם בעיר[5], ויש לתת מענה לתופעות עמוקות הרבה יותר של הפרדה מרחבית.

במקביל התברר שהמונוטוניות הכלכלית והעסקית של (חלק) מערי-הקצה הייתה דווקא נקודת התורפה שלהן.

בתחילה היו אלה מרכזים חדשים – מרוחקים ומנותקים יותר, אך גם גדולים, נגישים וחדשניים יותר -שנפתחו ודחקו את מבני הקניונים והמשרדים המתיישנים.

בתחום המסחר הייתה תופעה זו בולטת במיוחד באזור התעשייה המערבי של ראשון-לציון. באזור זה, אותם הקניונים שחיסלו את המסחר במרכז העיר החלו לפגוע זה בעסקיו של זה עד לסגירתו של קניון הזהב בשנת 2027, שקיבעה את האזור כמוקד של הזנחה עירונית, שלא בקלות ניתן היה לרפאה.

בתחום העסקי, היה זה משבר ההי-טק של שנת 2031 שהכריע ערי קצה רבות. התייתרות תעשיות האלקטרוניקה והתוכנה בעקבות הפיתוחים הטכנולוגיים החדשים לצד השינויים בדפוסי העבודה, גרמו לסגירה או לביזור של חברות ההי-טק הגדולות. אלה הותירו בקריסתן עשרות בנייני משרדים ריקים ומיושנים בערי-קצה בכל רחבי הארץ, ממת"מ בחיפה ועד עומר שבפאתי באר-שבע. ההתבססות של ערי-קצה רבות על מגזר יצרני אחד ועל פלח מסוים בחברה התגלתה כטעות יקרה וכואבת.

תהליכים כלכליים, עירוניים וחברתיים אלה, שהתנקזו אל עיר הקצה, הפכו את המוקדים שפעם היו גאוותה של העיר לאזורי מצוקה דועכים.

בה-בעת, תהליכים חברתיים וחוקתיים חדשים יצרו את התשתית לאבולוציה של ערי-הקצה.

הראשון היה השינוי בצרכי הדיור. גיל הנישואים המתאחר מחד, והארכת תוחלת החיים, מאידך, יצרו מסה של אנשים בעלי הכנסה וזמן פנוי שלא מצאו את מקומם בשיכוני הזוגות הצעירים – מודל הבינוי שהיה אבן הבניין של העיר הישראלית מראשיתה ועד שנות האלפיים. זוגות צעירים עם משכורת כפולה וללא ילדים[6] ופנסיונרים דינמיים עם הכנסה ופנאי התחרו על המגורים במרכז תל-אביב שוקק החיים, אך עליית המחירים, הצפיפות הגוברת והירידה הכללית באיכות המסעדות אילצו את הציבור הזה לחפש מוקדים חדשים להתגורר בהם.

גורם משמעותי נוסף היה החלטת הממשלה משנת 2036 לתגמל ערים על מגוון ביולוגי ונופי באמצעות הלוואות בתנאים מועדפים[7]. מדיניות זו הובילה ערים רבות לעצור את הבנייה בשטחים הפתוחים ואף לחפש דרכים ליצור מחדש מרחבים טבעיים במקומות בעיר שהטבע הופר בהם לא מכבר.

שינויים אלה פתחו אפשרויות חדשות למיחזור של ערי הקצה ולטרנספורמציה האורבאנית שלהן.

קולאז' ערי קצה - שוק הכרמל, בילו סנטר וברקע מגורים עתידיים (בתכנון משרד אדריכלים 'החדר')

2.

הטרנספורמציה של ערי הקצה, ההשתנות ההדרגתית אך מהפכנית שלהן לכדי משהו חדש, לא ארעה סתם כך. התהליכים הסטיכיים של המציאות החברתית והטכנולוגית לא הספיקו כדי לעשות את השינוי והיה הכרח לנסח אותו קודם לכדי חזון.

קבוצות שונות של אדריכלים, מתכננים ואמנים היו הראשונות לזהות את הפוטנציאל החבוי של ערי-הקצה הישראליות ואת האפשרות שלהן להפוך למשהו אחר: אקולוגי יותר, שוויוני יותר ויותר מעניין.

לצד ההשראה ששאבו מהתפתחויות דומות שכבר התממשו בארצות הברית[8] ובאירופה, זיהו חברי הקבוצה את עיר הקצה הישראלית כפתוחה יותר, פרומה יותר ממקבילותיה בעולם ובה בעת מגוונת יותר וקומפקטית, בהתאמה למימדיה הצנועים של מדינת ישראל. בשונה מן העולם, נסמכו רוב ערי הקצה בישראל על מוקדים תעשייתיים דועכים, מה שנתן להן מראש בסיס מסוים של עירוב שימושים, גרעין של תחבורה ציבורית, ומערך רחובות קוהרנטי.

מכאן עלה הרעיון הבסיסי לפיו ערי-הקצה יכולות, במובנים רבים, להפוך למרכזי הערים החדשים של ישראל, שיתווספו למרכזים הוותיקים בהציעם רובד נוסף של חיים עירוניים.

כבכל אוטופיה, גם באוטופיה של ערי הקצה התלכדו חזונות שונים, חלקם חופפים ואחרים סותרים, שראו בטרנספורמציה של עיר-הקצה הזדמנות להשיג מטרות שונות.

הקבוצות של האוטופיה האורבאנית ראו בעיר הקצה ההזדמנות ליצירת עירוניות מוצקה ואמיתית, ברוח הערים האירופיות הקומפקטיות של המאה ה-19, אך הפעם לא רק בשלושת הערים הגדולות, שתוכננו רגע לפני המודרניזם של המכונית, אלא גם בשולי מטרופולין גוש-דן ובפריפריה הישראלית שנולדה לתוך עולם אנטי-אורבאני. העירוניות החדשה של ערי-הקצה נתפשה כתיקון של אותה אנטי-עירוניות, ונועדה להציע עוד מרחבים עירוניים פעילים, מרחבים שהפכו למצרך מבוקש שמחירו האמיר. המתקנים העירוניים קיוו שהתערבות והכוונה של רשויות התכנון עירוניות, לצד השקעה מסוימת בתשתיות התחבורתיות והתרבותיות, יתניעו תהליך כלכלי שבו העסקים עצמם ייצרו את אותה תחושה עירונית אינטנסיבית של מסחר, פנאי ותרבות. זו, כך הובטח, תמשוך אל העיר את השכבה היצירתית[9] שנתפסה כחיונית לכלכלת העיר.

הקבוצות הירוקות, לעומתן, ראו במשבר ערי-הקצה הזדמנות לאוטופיה אקולוגית שבה הסמל של התכנון מוכוון הרכב הפרטי, זולל השטחים הפתוחים, יהפוך את עורו ויהיה למופת של חזרה אל הטבע. מאות דונמים שהוקצו לחניונים צרובי-שמש, הסתמכות מוחלטת על נסיעות ארוכות אל מקום העבודה ברכב הפרטי, משרדים עטויי קירות מסך שחייבו מערכות מיזוג בזבזניות, שטחים פתוחים בפאתי העיר שהפכו למרכזים מסחריים – כל אלה הצדיקו את המוניטין האנטי-סביבתי של עיר הקצה.

אך לאחר שכבר הוקמו לא יכלו הירוקים להציע הריסה כה בזבזנית של תשתיות ערי-הקצה. במקום, הם הציעו לשנות אותן מן היסוד. לפני הכל, טענו, יש להשתית אותן מחדש על תחבורה ציבורית. הירוקים הצביעו על כך שלא רק שערי-קצה רבות בישראל היו סמוכות למעשה לרשת הרכבות[10], קירבתן לצירי תנועה ראשיים הופכת אותן נגישות גם לאוטובוסים ולמוניות שירות. הישענות על תחבורה ציבורית  טענו, תאפשר לשחרר את שטחי החנייה לטובת שטחים פתוחים או לטובת ציפוף נוסף של השטחים הבנויים, בכדי ליצור ניצול מיטבי של השטח המופר. באופן כזה תוקטן בהדרגה טביעת הרגל האקולוגית של עיר הקצה וזיהום האוויר שהיא מייצרת יקטן. איכות החיים של המשתמשים ושל תושבי העיר תשתפר וכך גם התרומה למאזן גזי-החממה הגלובלי.

הוגים חברתיים ראו בעיני רוחם עולם שוויוני יותר שבו מרכזים עירוניים ששירתו בעיקר את החלקים האמידים בחברה יפתחו גם לשכבות המוחלשות, לא כמנקים ואפילו לא כצרכנים אלא כשותפים שווי-זכויות. עיר הקצה יועדה בדרך-כלל לחלקים החזקים והגלובליים של החברה: ליזמי נדל"ן העשירים שבנו אותה, לחברות הרב-לאומיות שפתחו בה את משרדיהן ולחברות האחזקה של הקניונים, שבתורן העדיפו את רשתות החנויות הגדולות. כל אלה כמעט ולא הותירו מקום ליזמים מקומיים קטנים יותר ובמקרים רבים אף דחקו אותם החוצה מאזורי התעשייה שהפכו לערי-קצה. החזון האוטופי של עיר-הקצה השוויונית הציע מקום שיש בו מגוון – מגוון כלכלי, אתני ומגדרי, מגוון של עיר הנותנת מרחב וכבוד לכל החלקים של החברה בכדי ליצור מקום טוב יותר לכולם. זאת ועוד, מיקומן של ערי-הקצה בנקודת המפגש של ערים שונות ובמרחק מן השכונות הותיקות, הפך אותן למקום מפגש פוטנציאלי ולמוקד של שיתוף-פעולה בין הקבוצות המסוכסכות של החברה הישראלית.

באופן טבעי, היו לא מעט חילוקי דעות לגבי זהות הגופים והקבוצות שיוכלו ליצור את השינוי.

היו שראו בשותפות בין הארגונים הלא-ממשלתיים והיזמים את המפתח להצלחה ואילו אחרים האמינו בהפעלת לחץ על הרשויות העירוניות והממשלתיות בכדי שאלה יכפו הסדרים חוקתיים חדשים על היזמים או אפילו כדי שיחליפו אותם בפעילות בנייה ציבורית. היו שהציעו ליצור תהליכים של שיתוף ציבור בין העסקים בעיר-הקצה לבין הדיירים בשכונות הפרבריות הסמוכות ואילו אחרים הצביעו על כך ששיתוף כזה יהיה שיתוף של המאיון העליון שידיר את שאר בעלי העניין בעיר, אותם אלה שאינם בעלי עסקים או בעלי וילות.

גם לגבי אסטרטגית הפעולה הנכונה עבור הפעילים האוטופיסטים לא הייתה הסכמה.

מתכננים רבים טענו שתפקידן של הקבוצות האוטופיות להתמקד בבניית חזון קוהרנטי והעלתו לתודעה כדי שגורמים שונים בעולם האמיתי יוכלו להפוך אותו למציאות. היו כאלה שהרחיקו לכת והציעו שכמו אבנעזר האוורד, על הכותבים וההוגים להפוך בעצמם ליזמים וליצור את השינוי במעשיהם. אחרים, לעומתם, טענו שהאוטופיה תפקידה רק לבטא את הדחף לשיפור מתמיד במצב החברה והסביבה, ואל להם לאוטופיסטים לדבוק בחזונות קונקרטיים מדי העלולים להפוך לתכתיבים דכאניים.

לאור הבדלים אלה ביחס למטרות, והדרכים להשיגן, לא ייפלא שבין הקבוצות השונות שהגדירו את האוטופיות של עיר-הקצה נתגלעו ויכוחים רבים, כשכל קבוצה מגדירה את חברתה כפוגעת בעקרונות האמיתיים של האוטופיה ובדרכים הראויות להשגתה. אף-על-פי-כן, ציניקנים יאמרו שדווקא העדר ההסכמה הפנימית איפשר לתנועה להציע  חזון לכל מגזר, דימוי לכל אינטרס, וארגז כלים של פתרונות שונים שהתממשו בהתאם לצרכים הספציפיים של כל מקום ומקום.

3.

החזון התגשם לראשונה בעיר-הקצה של אזור התעשייה של הרצליה פיתוח, שהייתה מלכתחילה החזקה והעירונית ביותר מכל ערי-הקצה.

ההכרה במעלות העירוניות חדרה לשיח התכנוני עוד בראשית שנות האלפיים, וכבר באותה תקופה ניסו ראשי ערים רבות לעורר מחדש(?) את מרכזי הערים הישנוניים שלהם. אך עד מהרה התברר שהנוסטלגיה העירונית הייתה מעט מוגזמת: מרכזי הערים הותיקים שמחוץ לשלושת הערים הגדולות לא הצליחו להפוך לשוקקי-חיים ואטרקטיביים מספיק עבור אותה אוכלוסייה נכספת של המעמד היצירתי.

בעיר הרצליה[11], שם שהשיפוץ של רחוב סוקולוב שבמרכז הוותיק של עיר לא הצליח להפוך את הירקנים וחנויות הסדקית לבתי-קפה, גילתה העירייה שיש ברשותה כבר לא מעט בתי-קפה ומסעדות, והם נמצאים כולם באזור התעשייה של הרצליה פיתוח. עיריית הרצליה הבינה שכפי שהיא מתגברת את המרכז הישן, שעיקרו מגורים, בפונקציות של פנאי ועסקים, עליה לחזק, על-פי אותו הגיון, את המרכז הקיים של פעילות העסקים והפנאי בעיר באמצעות תוספת של מגורים ותרבות. זאת, בכדי ליצור מרכז מעורב שימושים שיאפשר חיים אורבאניים, בעיר שהייתה עד לא מזמן פרבר שינה.

ההתרוקנות של מספר מבני משרדים נפלה ליד העירייה כפרי בשל והיא מיהרה להסב אותם למגורים בהליך של תב"ע מקומית – אותו תהליך שהפך בשנות השמונים את אזור התעשייה לעיר-קצה של משרדים ומסעדות. השיווק של דירות לופט שנמצאות ליד העבודה, הים והמסעדות היה ללהיט ומחירי הדירות באזור התעשייה – שם שכבר כמעט התרוקן מתוכן – שבתחילה עוד דובר בהם כפתרונות לסטודנטים (האמידים כשלעצמם) של האוניברסיטה הבינתחומית[12] – האמירו במהירות. יזמים ובעלי קרקעות באזור החלו להמטיר על העירייה בקשות להסבת מבני המשרדים שברשותם למגורי יוקרה ועד מהרה, בתהליך סטיכי כמעט, הפך אזור התעשייה של הרצליה פיתוח לפיסה משונה של עירוניות: שילוב של מגורים, משרדים, מסעדות וחנויות שהתהווה באזור שהיה רק לא מזמן אזור תעשיה. תהליכים דומים שהתרחשו באזורי התעשייה המרכזיים יותר של תל-אביב ורמת-גן, שם התאכלסו במהירות מבני התעשייה המתרוקנים, סייעה להקנות לגיטימציה למגורי יוקרה השוכנים לצד מוסכים.

תהליך זה של תחייה אורבאנית, שהפך אזור תעסוקה מונוטוני למרכז מעורב-שימושים ושוקק לא עבר ללא ביקורת. בין השאר טענו המקטרגים שלמרות שלכאורה במדובר בתהליך של תחייה עירונית, הנמענים העיקריים שלה הם אזרחים אמידים שפשוט עשו את המרחק הקצר מהוילות המרווחות שלהם בהרצליה פיתוח ללופטים, המרווחים לא פחות, של אזור התעשייה. עוד נטען שהעירוניות שהתפתחה באזור התעשייה של הרצליה-פיתוח הייתה בועה הנעדרת הקשרים רחבים יותר, פיסה של עיר שאינה יוצרת קשרים עם הטבע הפתוח שמסביבה, שמעט ממנו ניתן לראות באזור עד היום.

אך התהליך שהתרחש באזור התעשייה של הרצליה פיתוח סלל את הדרך לאפשריות נוספות, ואם בהרצליה פיתוח התגשם מודל של אבולוציה ניאו-ליברלית מעיר-קצה למרכז עיר מן הסוג המוכר, או לפחות למרכז עיר המדומיין לפי תקדימים מן העבר, ערי-קצה אחרות יצרו מודלים צפויים פחות.

אחד המקרים הייחודיים יותר התרחש בעיר הקצה של שפיים-יקום, שהפכה להיות למודל האקולוגי של ערי-הקצה המתחדשות.

עליית מחירי הדלק והאישור לפתיחת המסחר בעיר הרצליה בשבת גרמו לקריסה כמעט מוחלטת של העסקים והמשרדים שיצרו את עיר הקצה שהחלה להתהוות במשולש שפיים-רשפון-יקום. הקיבוצים, שחלק ניכר מהכנסתם הסתמך על עסקים אלה, הפעילו את מה שנותר מקשריהם והשפעתם בקריית הממשלה ואישרו בדרך-לא-דרך תכנית מהפכנית.

תכנית זו התבססה על מתווה של מערך ליניארי[13] של משרדים וחנויות שנבנה לאורך כביש החוף, על בסיס התחנות של מטרונית ת"א – נתניה. מערך זה שלח זרועות אורכיות של מגורים לכיוון הקיבוצים, חוף הים, תחנת הרכבת של יקום, ומכון וינגייט. מערך דמוי כוכב זה שנודע בכינוי 'כוכב הספורט' אושר במחיר של איסור בנייה גורף בכל שאר השטח ובדרישה להפיכת כל השטחים המופרים באזור בחזרה לשטחים טבעיים פתוחים – ולמעשה בהריסת המבנים הקיימים שמחוץ לתחום המותר לבנייה והפיכתם בחזרה לשדות או לשטחים מיוערים. מאזן השטחים הפתוחים באזור גדל, תוך שמירה על הבחנה ברורה בין האזור המבונה האינטנסיבי לאזור הפתוח הצמוד אליו, כאשר אל שניהם נאסרה הכניסה ברכב פרטי. כך הפכה עיר-הקצה המנוונת של אזור חוף השרון למוקד היברידי של נוף ועיר המשתלב בפארק המטרופליני שסביב נחל פולג.

עוד במהלך דיונים הסוערים סביב מיזם שפיים הועלתה ביקורת נוקבת נגד תנועת המיחזור העירוני של ערי-הקצה. הטענה העיקרית הייתה שהתנועה עוסקת בעיקר בסוגיות הפנאי, הדיור והנופש של העשירונים העליונים וכלל לא בוחנת את האופנים בהם התהליכים של שיקום ושדרוג ערי-הקצה עשויים לסייע לשכבות המוחלשות.

קניון הזהב בים החולות. דימוי שיצר אדריכל אלעד הורן במסגרת פרוייקט הגמר שלו 'קניונים מתאבדים' שעסק בטרנספורמציה אפשרית של קניון הזהב במערב ראשון. הפרוייקט נעשה בבצלאל בהנחיית האדריכלים יהושע גוטמן, אירית כוכבי, אסנת תדמור ורוני בורג.

מענה לביקורת זו הגיע בתהליך השיקום של אזור התעשייה המערבי של ראשון לציון. אזור זה, שהיה הסמל המובהק ביותר לתרבות הקניונים, חווה תהליך של דעיכה מהירה שהתלכדה עם הידרדרות השכונות הסובבות אותו בעקבות הזדקנות האוכלוסייה והתיישנות התשתית הבנויה.

ההתערבות הייתה משולבת: תחבורתית וכלכלית.

בהיבט התחבורתי רושת האזור בשבילי אופניים ובנתיבים מוצלים להולכי רגל. רשת של כבישונים לאופנועים וקטנועים בלבד איפשרה תנועה מהירה ללא פקקים באזור. מערך של מוניות שירות מסובסדות יצר קשרים ישירים בין עיר-הקצה לבין תחנות הרכבת והשכונות הסובבות אותה.

מגרשי החנייה שהתפנו הופקעו לטובת שמורת טבע ליניארית, שחיברה בין פארק החולות בחולון לבין אזור הנופש האקולוגי שסביב השפד"ן. יוזמה זו, שיצרה רצף של דיונות חול המחזירות לכאורה את המצב הטבעי לקדמותו, הפליאה בתחילה רבים. אך הדיונה הליניארית הפכה להצלחה גדולה ומשכה ילדים, טיילים ורצי-חולות שעשו בה שימוש נרחב.

בהיבט הכלכלי הוחלט שיש לשנות את תמהיל העסקים באזור, תמהיל שנחשב לאחד הגורמים לדעיכתו המואצת. לשם כך התערבה העירייה ובעזרת סדרה של חוקי עזר ותקנות ארנונה יצרה שינוי בתשתית הכלכלית של אזור התעשייה המערבי. המדיניות העירונית החדשה עודדה, בין השאר, פיצול של נכסים גדולים באמצעות מיסוי דיפרנציאלי והעניקה זכויות בנייה מוגדלות למגרשים קטנים. כתוצאה מכל התפתחו באזור שלל מיזמים קטנים, שהתגלו כיציבים יותר בעתות משבר. מינהלת מיוחדת שהפעילה העירייה סייעה לעסקים הקטנים להתמקם במבנים הגדולים והנטושים של אזור התעשייה באמצעות הלוואות ושירותי תכנון מסובסדים. העירייה אף רכשה את קניון 'שופ-אין' הנטוש וחילקה אותו לחנויות, עסקים קטנים, ומרכזי פעילות לאוכלוסיית הקשישים הגדולה של מערב העיר.

הצעה רדיקלית יותר, להותיר מרחבים מסוימים נטושים, זירה לפעילות שבשולי החוק שתכניס קצת מתח ועניין לתוך המערכת העירונית המתהווה של מערב ראשון, נדחתה בבוז ע"י ראש העיר והמועצה. אך יש הטוענים שזירה כזו התהוותה בין כה וכה באזור בסיסי הצבא הנטושים שעל חוף הים ושבהיותה התפתחות טבעית, היא בוודאי עדיפה פי כמה על כל יוזמה תכנונית ליצירת מכוונת של מוקדים מפוקפקים.

תהליך דומה של מיחזור חברתי התרחש בעיר-הקצה של דרך חברון בבאר שבע אך באופן רדיקאלי וספונטאני יותר{האם זה מקרה שככל שמדרימים העניינים נעשים חברתיים יותר?}. שם, במפגש הבלתי צפוי בין תל-שבע, עומר ובאר-שבע החל תהליך ההתמלאות של שטחי הריק הנרחבים, המאפיינים את באר-שבע בכלל ואת דרך חברון בפרט, בשלל עסקים קטנים.

תהליך זה החל כשוק בדואי חדש, שאמור היה להיות אטרקציה בבירת הנגב העייפה שלא מוצאת את דרכה, תוך שהוא קושר את השכנים הבדואים לעיר שעד אז ניערה מהם את חוצנה. השוק הבדואי החדש לא היה שוק של ממש, אלא אוסף של דוכנים ועסקים שניכסו לעצמם את מגרש החנייה של קניון 'השדרה השביעית' שננטש באמצע בנייתו ושל מרכז 'הביג' המתרוקן והולך. אזור זה התחבר והמשיך למעשה את עיר הקצה של תל-שבע, שנולדה ללא כל תכנון בפאתי העיירה הבדואית וכללה בעיקר מוסכים למשאיות ותחנות פיראטיות להחלפת בטריות ברכבים חשמליים.

בעקבות ההצלחה הוחלט להרחיב את המיזם וליצור את אזור המסחר החופשי של דרך חברון. תנאי המסחר החופשי איפשרו לכל אחד לפתוח עסק כל עוד הוא עומד בתנאי הרישוי המינימאליים וכל עוד שטחו של העסק קטן מ-25 מ"ר. יוזמה זו, והמעורבות השוטפת של המנהלת בפיתרון הקונפליקטים התכנוניים ובעיות הבטיחות, הביאו למקום 'זנב ארוך' של עסקים שמעולם לא הצליחו לרכוש לעצמם דריסת רגל בקניונים של בירת הנגב: החל מעסקים שמכרו עשבי מרפא בדואיים מסורתיים דרך חנויות וינטאג' שהתמחו בגרסאות מיושנות של פלאפונים לאספנים, וכלה במפעלוני טקסטיל שהכניסו חיים חדשים לשוק הגלביות במזרח התיכון. כל אלה הזרימו דם חדש לעורקי סצנת המסחר העירונית הדועכת והכניסו למעגל הסוחרים והיצרנים אזרחים פשוטים וביניהם גם נשים מן העיירות הבדואיות וצעירים חרדים מן העיר כסיף, להוטים לכל עבודה.

התהליך שהתרחש בפאתי באר-שבע סימן את הדרך בה יכולה האבולוציה של עיר הקצה לפעול לא רק ברמה העירונית אלא אף להקרין על הרמה האזורית. מיקומה של עיר הקצה בקצה המרחב העירוני עשה אותה בשלה לשיתופי פעולה של מספר ישובים, שיתוף פעולה שהייתה בו אפשרות להתגבר על הסגרגציה המרחבית של המגזרים השונים בישראל וליצור מוקד לשיתוף-פעולה מהוסס.

סיכום.

טיבן של אוטופיות אדריכליות שהן מתחילות כהצעה רדיקלית, הופכות למדיניות, נדחות ככישלון ואז שבות כנוסטלגיה.

האוטופיה של מיחזור ערי-הקצה הפכה זה מכבר למדיניות ומכאן יתכן שהיא נמצאת רגע לפני דחייתה כתפישה מיושנת, בעיקר לאור השינויים הרדיקליים בתחומי הכלכלה והתחבורה בשנים האחרונות.

איפה ניתן למקם את אוטופית מיחזור ערי-הקצה ברצף של החזונות האוטופיים הרודפים את האדריכלות מראשיתה, ובייחוד מאז המודרניזם?

מחד גיסא, אין מדובר במתכון למערך ארכיטקטוני היוצר חברה הרמונית יש מאין, הבטחה שאמנם נתנה עוצמה רבה לאוטופיות האדריכליות של ראשית המאה העשרים, אך גם הביאה למפלתן[14]. מפלה זו של המחשבה האוטופית  הביאה לתקופה ארוכה של פסימיזם תכנוני בתקופת מפנה המאה. האוטופיסטים של מיחזור ערי הקצה, שהופיעו אחרי תקופה זו, כבר הרשו לעצמם לדמיין עתיד אוטופי פרוגרסיבי, אך היו רחוקים מהחלומות הטוטאליים של ראשית המודרניזם, בין השאר כיוון שבאו לשנות מרקם קיים ולא להחריבו מן היסוד.

מאידך גיסא, לא הסתפקו אותן קבוצות בזיהוי הדחף האוטופי או בקריאה לגיבוש של אוטופיה פרוגרסיבית כלשהי, תהא אשר תהא. הן לא עסקו ביצירת מנגנונים חברתיים של שינוי ושיפור חברתי מתמיד או בניסוח של עקרונות כלליים של תכנון עירוני נכון. חזונן של קבוצות אלה היה קונקרטי יותר, תכנוני יותר ומן הסתם גם מוגבל יותר בהיקפו. פעולתן הייתה ממוקדת בטרנספורמציה ספציפית של מרחבים מוגדרים במרחב העירוני. בכך הם היו קרובות לרעיון אקופונקטורה העירונית הפוסט-מודרנית, שראתה פוטנציאל השפעה גדול של שינויים מקומיים ממוקדים על מכלול החיים העירוניים.

מה היה מקומו של החזון האוטופי ביצירת השינוי התכנוני בערי-הקצה? ניתן להציע שתי אפשרויות:

הראשונה טוענת שתהליך האבולוציה של עיר הקצה היה מתרחש מעצמו, גם ללא חזון מוגדר ודימוי קונקרטי. כוחות החברה והכלכלה, כך נטען, היו מתמרנים את השחקנים השונים ויוצרים את האבולוציה בעיר הקצה מבלי שחזון כלשהו ינחה ויכוון אותם.

כנגד גישה זו נטען שההצלחה בטרנספורמציה של ערי-הקצה, בקיצור פרק הדעיכה הבלתי-נמנעת שלהן וביכולתן להמציא עצמן מחדש – כל אלה נשענים, באופן משמעותי, על החזון האוטופי. לפי עמדה זו, שלל הדימויים הגראפיים והטקסטואליים שנוצרו במסגרת העבודה האוטופית הם שאיפשרו להתחיל ולדמיין את השינויים הנדרשים בעיר הקצה והחישו תהליכים, שגם אילו היו מתרחשים מעצמם, היו נזקקים לפרק זמן ארוך הרבה יותר בכדי להתהוות.

תקצר היריעה מכדי לנסות לפענח סוגיה זו, שהיא שאלת מפתח העוסקת במקומה של הכוונה התכנונית בעולמנו. ניתן רק להזכיר שלא מעט הוגים סבורים שכוחות הכלכלה והחברה אינם טבעיים כלל וכלל, ומהווים רק מסווה לאינטרסים של בעלי הכוח והשררה.

האוטופיה האידיאליסטית, לפיכך, היא אולי הדרך היחידה לקרוא תיגר על כוחות אלה בכדי ליצור מציאות אלטרנטיבית.

ביבליוגרפיה

Bourdieu P. (1998) "A reasoned Utopia and Economic Fatalism" New Left Review 1/227 pp. 125-130

Dunham-Jones E. & Williamson J. (2009) Retrofitting Suburbia: Urban design solutions for redesigning suburbs. New-Jersey: John Wiley & sons

Fainstein S. (2009), Planning and the Just city, in Marcuse P, Connolly J., Novy J. Olivio I, Potter C. Steil J. (eds), Searching for the Just City: debates in Urban Theory and Practice, New York Routledge

Freidmann J. (2000), "The Good City: In Defense utopian Thinking", International Journal of Urban and Regional Research Blackwell publishing 24.2 pp. 460-472

Gamble A. The Last Utopia

Garreau, J.(1991) Edge Cities: life on the new frontier (New-York: Doubleday)

Harvey D. and Potter C. (2009) The right to the JustCity, in Marcuse P, Connolly J., Novy J. Olivio I, Potter C. Steil J. (eds.), Searching for the Just City: debates in Urban Theory and Practice, New York Routledge

Jackson, K.T. (1996)'All the World's A Mall: Reflections on the Social and Economic Consequences of the AmericanShopping   Center' The American Historical Review 101/4:1111-1121

Jameson F. (2004) "The politics of Utopia", New Left Review 25, pp. 35-54

Levitas R. (2007) "The Imaginary Reconstitution of Society: Utopia as a Method" In Moylan  T. and Baccolini R., Utopia Method Vision,Bern: Peter Lang, pp. 47-68

Lyman T. S. (2007), "Choosing Utopia: Utopianism as Essential Element in Political Thought" " In Moylan  T. and Baccolini R., Utopia Method Vision,Bern: Peter Lang, pp. 301-318

Merrifield A. (2000), "The Dialectics of Dystopia: Disorder and Zero Tolerance in the City", International Journal of Urban and Regional Research Blackwell publishing 24.2 pp. 472-489

Pinder D. (2002) "In Defense of Utopian Urbanism: Imagining Cities after the 'End of Utopia" Geografiska Annaler Series B, Human Geography, Blackwell Publishing Vol. 84 no. 3/4 pp. 229-241

גולדפישר,ז. (2003), 'חדירת שימושי קרקע לא תעשייתיים לאזורי תעשייה:כוחות שוק או הכוונה ציבורית?', האוניברסיטה העברית בירושלים, המחלקה לגיאוגרפיה

וידר, א. שפר, ד. (1993) מרכזי ידע ומיקום תעשיות עתירות ידע: חקר אירוע אזור רחובות נס-ציונה בישראל  (חיפה: הטכניון)

נעם, ת. (1997) שלבים ומאפייני השינוי במערך שימושי הקרקע: חקר אירוע – אזור תעשיה של הרצליה פיתוח, חיבור על מחקר לשם קבלת תואר מגיסטר (חיפה: הטכניון)

עיתונות

לוי, ד. (10.05.10) 'ראשון-לציון –יותר מדי קניונים, פחות מדי היי-טק' עיתון כלכליסט

מירובסקי, א. ( 2.4.2006) 'עלייתה, נפילתה ועלייתה של עיר הקניונים' עיתון הארץ


[1] התהליך בארה"ב החל בשנות החמישים עם Park Forest, IL ועם עבודתו של ויקטור גרואן ובישראל בשנת 1985 עם פתיחת קניון איילון.

[2] בין השאר 'העיר הקורנת' של לה קורבוזייה, 'עיר הגנים' של אבנעזר האוורד 'ויחידת השכנות' של קלרנס פרי.

[3] סין, שנאלצה להשקיע מיליארדים בכדי להציל את הונג-קונג ממפלס האוקיינוס העולה, עמדה מאחורי מדיניות זו.

[4] רוב המומחים תמימי  דעים שהעולם הגיע לנקודת ה Peak Oil כבר בשנת 2032.

[5] ניתן לטעון, בעקבות פרידמן, שערי הקצה חסמו את ההזדמנויות של השכבות החלשות ודיכאו את רוחן של השכבות החזקות יותר בחברה Freidmann 2000.

[6] פעם קראו להם בארה"ב DINKS. זה היה לפני המהפכה הפוריטנית בתקופתה של הנשיאה צ'לסי קלינטון.

[7] הצעה זו זכתה לביקורת רבה הן מצד כלכלנים קפיטליסטיים והן מצד ארגונים חברתיים.

[8] למשל Dunham-Jones & Williamson 2009

[9] The Creative  class ראו עבודתו של Richard Florida.

[10] זאת כיוון שרשת הרכבות בישראל תוכננה לשרת את מרכזי התעשייה ולא את מרכזי האוכלוסייה וחלקיה העירוניים נוונו במתכוון.

[11] לפני איחודה עם רמת-השרון, רעננה וכפר-שמריהו ליצירת העיר האמידה בישראל.

[12] כל המכללות הפכו לאוניברסיטאות בשנת 2025.

[13] מעין תחיה אקולוגית לא צפויה של רעיון העיר הליניארית של האדריכל הספרדי סוריה אי מאטה Arturo Soria y Mata.

[14] כמובן שהאוטופיות הטוטליות והמוחלטות של האדריכלות רק הדהדו את האוטופיות החברתיות והפוליטיות של ראשית המאה העשרים שהסתיימו – רובן – בשפיכות דמים נוראה.

מודעות פרסומת

ביקרתי באגף החדש של מוזיאון תל-אביב לאמנות רק פעם אחת בינתיים, ביקור חפוז וחטוף בבוקר יום שבת הומה אדם. הבניין הוא כמובן מעניין מאוד אבל יצאתי ממנו בתחושה קלה של אכזבה. אינני יודע אם יש טעם לפרוט תחושה זו לפרוטות ללא ביקורים נוספים והיכרות עמוקה יותר עם הבניין. אסתפק, אם כך, במספר מחשבות שעלו בי עם הביקור במוזיאון.

השיפוץ של שני מתחמי התרבות הגבוהה של תל-אביב – כיכר המוזיאון וכיכר התרבות מדגיש את האיזור (zoning) המובהק של התרבות בתל-אביב המודרניסטית. התרבות בעיר לא מתקיימת ברצף אחד עם המסחר או התעסוקה אלא מרוכזת במתחמים מוגדרים בהם מוזיאון משיק לאופרה וגלריה לתיאטרון לאומי. זה כמובן מוזר משום שמבחינת המשתמשים אין כמעט סינרגיה בין מוזיאון לבין תיאטרון, הפועלים בשעות שונות, ואפילו לא בין תיאטרון להיכל תרבות. לעומת זאת מסעדות, בתי קפה, חנויות תרבות, גלריות פרטיות ובתי-ספר לאמנות – כל הפונקציות שעשויות להעשיר ולהעמיק את החוויה התרבותית, נעדרות מהתחום המקודש של האמנות ומודרות לשוליו או לדוגמיות בדידות שלא מצליחות ליצור מסביבן מסה קריטית של חיים עירוניים.

ביחס לכיכר התרבות, המוקפת בעיקר במגורים, מתחם מוזיאון תל-אביב הוא בוטה ומעניין יותר באופן בו הוא שוכן בסמוך לקריה, לבתי המשפט ולמתחם משרדי היוקרה של בית אסיה ובית IBM. הזיהוי של התרבות עם הכוח השלטוני, הצבאי והפיננסי הוא ברור וחד-משמעי ושום שיח על האוטונומיה לכאורה של האמנות ועל המימד החתרני שלה לא יועילו כאן.

רבות דובר על כך שהמבנים שסביב כיכר המוזיאון הם מבנים כבדים ואטומים העושים הכול, מבחינה ארכיטקטונית, בכדי להרחיק מעצמם את הציבור. ספריית בית-אריאלה היא כמובן הדוגמא המובהקת ביותר אך גם האגף המקורי של המוזיאון אינו פתוח או מזמין במיוחד. דווקא משכן אמנויות הבמה של רכטר, למרות עיצובו הבעייתי, מנסה ליצור פתיחות מסוימת – לפחות כלפי הכיכר הפנימית – ולשלב בין שימושים שונים.

האגף החדש של מוזיאון תל-אביב ממשיך מסורת זו. הדה-קונסטרוקטיביזם הדיגיטאלי, בהקשר זה, לקח מהפוסט-מודרניזם את הדבר הלא נכון – החופש ליצור מפגני ראווה חסרי-תכלית – ושכח את המחויבות של האדריכלות הפוסט-מודרנית לחיים העירוניים, לרקע ולהיסטוריה. המבנה החדש לא ממשיך או מתייחס לארכיטקטורה שסביבו במחווה עיצובית כלשהי ותורם בכך לקקופוניה של אדריכלות אזור המוזיאון והמשכן.

אך הבניין החדש מאמץ את המסורות המקומיות באופן נוסף והוא בהתכתבות הלא-מודעת(?) עם מבנים ועם דימויים צבאיים. יאמר לזכותו שהוא מקדם את המסורת הזו אל הטכנולוגיה הצבאית של המאה ה-21. את המבנים בכיכר המוזיאון ניתן להבין בהקשר של ביצורים: האטימות הכבדה של בית-אריאלה, הבטון החשוף של מבנה בית-המשפט, ואפילו האגף המקורי של המוזיאון האטום כמעט לחלוטין לסביבתו. המוזיאון החדש מתקדם קדימה: צורתו החיצונית המזוותת והמיוסרת, שהיא אגב אסתטית מאוד בעיני, מזכירה יותר מכל את כלי הנשק החמקניים החדשים: ספינות ומטוסים שנועדו לחמוק מעין הרדאר מתאפיינים באותה שפה של משטחים משולשים אקראיים וזוויות חדות. הבחירה של מתכנן המוזיאון בצבע האפור האטום לחיפוי המבנה מחזקת מאוד את הדימוי הזה. פרשנות אחרת תקשור את השפה הזו דווקא לדימוי של ספינות החלל מסדרות מדע בדיוני כמו 'מלחמת הכוכבים' – כלומר לדימויים ישנים של כלי-נשק עתידניים במקום כלי נשק עתידניים במציאות.

דגם של מטוס חמקן

כך או כך ההקשר הצבאי הוא בלתי-נמנע, וכשמסתכלים ברקע זה על המבנים החדשים של מתחם הקריה מתעוררת פליאה: דווקא שם משדרים המבנים הרבה יותר פתיחות וקלילות. בולטים במיוחד שני מגדלי המשרדים של מטה חיל-אוויר המשקיפים (משגיחים?) על מרחב המוזיאון, שהם מבני זכוכית שתכנונם הקפדני (יסקי-מור-סיוון) שובר בכוונה את המסה ומשווה להם תדמית תמירה. גם בניין המטה הכללי שהוא בניין כבד ומסיבי יותר(גם הוא של יסקי-מור-סיוון), הוא עדיין מבנה שקוף יותר מן המבנים הציבוריים שברחבת המוזיאון, ובולטים בו במיוחד המסדרונות השקופים שחושפים לעין כל את התנועה בבניין שאמור להיות מאובטח, בטחוני וסודי ביותר. יש פה כמובן אנלוגיה למציאות ההפוכה של התרבות הישראלית בה תחנת רדיו צבאית נתפסת כמגנה על חופש הביטוי מול השלטון, במדינה בה יותר סביר למצוא קצין ערבי באוגדת עזה מאשר בחברת היי-טק בינלאומית בחיפה.

מגדל המטה הכללי, הקריה, תל-אביב. תכנון: יסקי-מור-סיון

גם מבפנים ניתן להמשיך את האנלוגיה הצבאית. הבניין אמנם מגומר בקפדנות בגווני עץ, לבן ואפור – המעלים את השאלה האם צבע הוא פשע ואם לא ניתן לחוות אמנות גם בסביבה פחות סטרילית – אך אלה בטלים בשישים לצד מפל האור הדרמטי שהוא ליבו של המבנה – במעשה ובדיון. מפל האור הוא פוטוגני ביותר ויפה מאוד, אם כי תחושתי הייתה שהוא לא ממש תורם לתחושת הרווחה בבניין ואולי אפילו הופך אותו לצפוף יותר ממה שהיה יכול להיות. אך ברמה האמנותית יש בו יותר מזה. כפי שציין רם כרמי, בניגוד לחלל המרכזי של האגף המקורי, היוצר תחושה של יציבות ובטחון, מפל האור יוצר תחושה של פירוק וקריסה. המשטחים מתפתלים והופכים מקיר לתקרה בזוויות מסמרות שיער וחדות במיוחד.

בזיכרון עולה האמנות הפוטוריסטית שניסתה ללכוד תנועה באמנות סטטית: הפוטוריסטים, או לפחות חלקם, מאוד התעניינו במלחמה וראו בה הישג של תנועה וכוח. גם מפל האור מעלה דימויים כאלה המקדשים תנועה, כוח ואפילו אלימות. בקריית המטה הכללי של הצבא, מבנה מרגנית הוא אחד היחידים שיש בו רמז לאלימות הגלומה בכוח הצבאי, על הזוויות החדות שלו וחרב הענקים, המתחזה לאנטנה, המתנשאת מעל ראשו. מבנה המוזיאון החדש כאילו מבטא את התת-מודע האלים הזה לאורך ציר השיקוף של שדרות שאול המלך.

Armored Train - Gino Severini

דימוי צבאי נוסף הוא כמובן עצם ההתחפרות של המוזיאון, ההופכת את השוטטות בו למסע בכיוון אחד אל בטן האדמה, מסע שבסופו יש לחזור כלעומת שבאת בדרגנועים הארוכים. יתכן שהגובה המקסימאלי למבנה הוכתב על-ידי תכנית בניין העיר ובתחרות, אך כיוון שפרנסי העיר רצו במבנה בולט וממילא לא היססו להתכחש לסגנון ולשפה של המוזיאון הקיים, הרי שניתן באותה המידה היה ליצור מגדל קומפקטי ופתוח, צופה אל העיר ונצפה ממנה.

כזכור, גם ההרחבה של מוזיאון ישראל בירושלים התבססה על מהלך תת-קרקעי, אמנם מובן ומוצדק בהקשרו הספציפי, אך ההתחפרות הזו של מבני התרבות בישראל כאילו היו מקלטים מעוררת שאלות. האם התרבות הגבוהה בישראל כה מאוימת מסביבתה הלבנטינית שהיא חייבת להסתתר בתוך האדמה, או שמא תת-המודע הישראלי – מצולק ממלחמות וטרור, אך גם מחפש צידוקים לתקוף – בוחר לבנות את עצמו שוב ושוב דווקא בעמדה המתגוננת והמתמגנת?

לא תמיד ברור מדוע יש לחפש אחרי סגנון ישראלי באדריכלות.

משונה אף יותר הניסיון להמציא אותו יש מאין.

הלא הישראליות עצמה היא עניין לא לגמרי ברור. הנטייה היום – עד ש'אם תרצו' יכבשו את הקמפוס – היא בין כה וכה לראות את ישראל כאוסף של מגזרים העוינים זה את זה. יתר על-כן, בהקשרים הגלובליים, המתרבים והולכים, של התכנון והייצור של מבנים בישראל כבר לא ברור מה היא אותה איכות מקומית חמקמקה ומבוקשת.

מאידך, לא ניתן להכחיש שלאדריכלות יש סוג של קשר למקום ולמדינת הלאום, קשר שלא מתקיים עבור תוצרי עיצוב אחרים כמו כסאות, למשל. שהרי המבנים מקובעים לאדמה וכך יוצרים, בסופו של דבר, את דמותה של הטריטוריה. הבנייה גם כפופה לחוקים ותקנות מדינתיים שסוגים אחרים של עיצוב כלל אינם מכירים.

האדריכלות אף מהדהדת את הלאומיות בכך שגם היא, כמו מדינת הלאום, מהווה סוג של מפגש בין טריטוריה – הקרקע, המגרש – לבין משמעות ומסורת תרבותית.

החיפוש אחרי זהות מקומית מלווה את האדריכלות הישראלית מראשיתה. בתקופות מסוימות נעשו ניסיונות למצוא השראה בסגנונות הבנייה המוסלמיים והערביים, שהיו כאן קודם. כך למשל אצל ברוולד בשנות העשרים ובבנייה בירושלים שלאחר 67'. בתקופות אחרות היה מדובר בהתאמה ואדפטציה של סגנונות בינלאומיים להקשר הישראלי. מעניין לגלות שברבות השנים האדפטציות האלה –הבאוהאוס וגם הברוטליזם  – נתפשות דווקא כסגנונות ישראליים המבטאים את רוח המקום ואת הזמן הישראלי. וגם אם נדמה כאילו בשנים האחרונות הזרם 'המקומי' איבד את מרכזיותו בעשייה ובשיח, בהחלט יתכן שממרחק הזמן האדריכלות שנעשית כאן היום תיתפש כמייצגת נאמנה לרוח המקום גם אם היא נראית, כרגע, תלושה ממנו.

בין החיפוש של תקדימים היסטוריים מקומיים, אך משתייכים למסורת לאומית אחרת, לבין האימוץ והעיבוד של סגנונות בינלאומיים רלוונטיים יותר או פחות, ניתן לחשוב על אפיק נוסף של השראה מקומית. השראה כזו  יכולה להתבסס על מבנים לא-קאנוניים, לא 'אדריכליים' ודווקא בשל כך 'מקומיים'. מדובר הן על גילויים של אדריכלות ישראלית עממית – ורנקולרית  – והן על טיפוסי מבנים שימושיים וטכניים שהם, בדרך כלל, מחוץ לריבונות התכנונית של המערכת האדריכלית. הכוונה למבנים תעשייתיים, מבנים חקלאיים או סטרוקטורות צבאיות שצורתם ודמותם מוכתבת על-ידי הפונקציה והטכנולוגיה, לכאורה ללא מודעות וללא כוונה אסתטית או סגנונית. פנייה כזו למקורות השראה עממיים או למבנים שימושיים  – שבהם הפונקציה מגדירה את הצורה – מוכרת באדריכלות המודרנית מראשיתה, מהעניין של לה-קורבוזיה בממגורות חיטה אמריקאיות ועד אדריכלות ההיי-טק.

וכך בחיפוש אחרי מקורות השראה מקומיים חשבתי על שני טיפוסי מבנה שימושיים ונפוצים בסביבה הישראלית שיש להם גם משמעות סימבולית רבה: הבונקר והחממה.

שני טיפוסי מבנים אלה שונים זה מזה באופנים כה רבים אך השילוב שלהם מבטא, אולי, את היחס הישראלי לאדמה. האחד כבד, מתחפר בקרקע וכוחני – אך למעשה מתגונן. ואילו השני קליל ופגיע, שואף אל השמש אך משרת את החקלאות שיש בה ביטוי – מהותי וסמלי – של בעלות על הקרקע.

בונקר תחמושת בארה"ב

הבונקר

אם תפקידו של בניין הוא לספק הגנה הרי שהבונקר הוא הבניין האולטימטיבי.

הבונקר הוא גם הסמל המובהק ביותר של הבנייה הצבאית, שלא רואה לנגד עיניה דבר פרט לשיקולי המיגון, הפונקציונאליים, האמפיריים והחד-משמעיים.

אמנם למקלט ולמרחב המוגן יש נוכחות מרכזית יותר במרחב הישראלי – הן הציבורי והן הפרטי היומיומי, בעוד הבונקרים מצויים במחנות הצבא ולאורך קווי הגבול הנזילים של המולדת. אך בעוד שהמקלטים מנסים, בהצלחה מועטה, להשתלב במרחב, הבונקרים הם בעלי נוכחות בלתי-מתפשרת ושיקולים אזרחיים של דו-שימושיות ואסתטיקה נחסכים מהם. מכאן שכמקור השראה הבונקר, שהוא כמובן גם סמל למרכזיות הצבא – והאימה – בחברה הישראלית, מהווה מודל מתאים.

בונקרים (תצלום מהאינטרנט)

הבונקר כטיפוס מבנה כבר שיחק תפקיד משמעותי כמקור להשראה אדריכלית[1]. יש הטוענים שהסגנון הברוטליסטי של הבטון החשוף הושפע באופן ישיר מן האסתטיקה של הבונקרים ובכך הוא מסמל מעין תגובה אדריכלית לאימי מלחמת העולם השנייה. באופן ספציפי יותר, היה זה התאורטיקן הצרפתי פול ויריליו שתיעד את החומה האטלנטית – רצף של בונקרים שבנו הנאצים לאורך חופיה המערביים של אירופה במהלך המלחמה – וראה בבונקרים בסיס להבנה של האדריכלות והתרבות המודרניים. ויריליו אף ניסה לתכנן מבנים ששאבו מהשפה העיצובית שאפיינה את הבונקרים הגרמניים.

אחד מהבונקרים של החומה האטלנטית שבנו הנאצים

בונקרים הם מבנים מונוליתיים ואטומים, עם סימנים מעטים של נוכחות אנושית. זהו טיפוס מבנה המתייחד בחומריות הקיצונית שלו – בין אם מדובר במסות של בטון היוצרות אותו ובין אם בשכבות האדמה העוטפות אותו. כתוצאה מכך, הבונקר דומה יותר לנוף מאשר למבנה אנושי: הבונקרים יוצרים טופוגרפיה מלאכותית של אימה המותירה עקבות שנשארים הרבה אחרי שהסכסוכים שבגללם נבנו כבר נשכחו בין דפי ההיסטוריה. אך מחיר הדמים של אותם עימותים מתבטא בקשר מובהק שבין הבונקר והקבר – שני טיפוסי מבנים אטומים ומתחפרים המנכיחים לנצח את המוות.

החממה

משום מה, לא הפכה החממה לאייקון של ההתיישבות החקלאית הישראלית.

בניגוד למגדל המים, לא זכתה החממה למעמד של סמל, למרות הנוכחות שלה במרחב וההתבססות של חלק ניכר מחקלאות הייצוא הישראלית עליה. זאת אולי משום שהחממה היא מבנה קליל, שברירי ושטוח מדי מכדי שתהפוך לסמל של היאחזות באדמה.

החממה הקדימה במאות שנים את הציונות, וישנן מדינות, הולנד למשל, בהן משחקות החממות תפקיד מרכזי יותר בכלכלה החקלאית ובנוף מאשר בישראל. גם כמודל או כמקור השראה למבנים יש לחממה היסטוריה עשירה. הדוגמא המפורסמת ביותר בתולדות האדריכלות היא ארמון הבדולח – Crystal Palace – שבנה ג'וזף פקסטון לתערוכה הגדולה של 1851 בלונדון. מבנה זה ודומיו הולידו בסופו של דבר את הרעיון, הטכנולוגיה והארכיטקטורה של המבנים כתיבות של זכוכית.

הקונסטרוקציה הקלילה של החממות

אך בהקשר המקומי מעניינות דווקא חממות הניילון, שהפכו לנפוצות בעולם וגם בישראל משנות השישים. מבנים אלה הם גדולים כל-כך ודומיננטיים בנוף הפתוח ובת-בעת הם זמניים ושבריריים – קירות הניילון שלהם שקופים ודקיקים והקונסטרוקציה שלהם נדמית כה קלילה. בנוסף מתאפיינות החממות בגגות בתצורות גאומטריות מגוונות היוצרות צללית דינאמית על רקע השדות החקלאיים, צללית המבטאת את התיעוש של החקלאות הפסטוראלית.

באדריכלות של החממות ישנם מספר אלמנטים שניתן לפתח ולעבד.

הראשון הוא הניילון:השימוש בסוגים מתוחכמים של ניילון כמעטפת של המבנה החל לתפוס תאוצה בעשור האחרון, בעיקר במבני ספורט. ניתן אפילו לטעון שחממות הניילון מטרימות מבנים קלילים מ- ETFE כשם שחממות הזכוכית הולידו את אדריכלות קירות המסך. אלמנט אחר, חדשני הרבה פחות, הוא השימוש בקונסטרוקציות מתכת קלילות: באלה אין חדשנות טכנולוגית אך השימוש בהן במבנים רגילים, על כל מגבלות התקן והחוק, הוא עדיין אתגר. בנוסף, צורתן של החממות והאופן שבו הן ממלאות את השטח כשרק הגגות שלהן יוצרים סילואטות משונות על רקע האופק, יכולה להיות דימוי שניתן להשתמש בו גם בטיפוסי בניין אחרים.

בישראל, בה מתאפיינת הבנייה באיזשהו כובד ומסיביות, יש משהו מרענן בטכנולוגית הבנייה הקלילה של החממות. יתכן שזאת משום שבאקלים הישראלי רק מבנה המתמסר לחום השמש יכול להרשות לעצמו כזו קלילות.

הסילואטה של החממות

הקלילות הזו מסבירה אולי את גורלן של חממות גוש קטיף – שחלקן פורקו והוקמו מחדש בישראל וחלקן נמכרו לחקלאים פלסטינים: בניגוד למבנים הכבדים, שנהרסו כולם, החממות הקלות, הפריקות והמודולריות נותרו כשריד הארכיטקטוני העיקרי של ההתיישבות היהודית בחבל עזה.

אפילוג

כפי שהרצון ליצור סגנון מקומי, עמוס בסמליות, הוא מעט פיקטיבי, כך מתחוור כי הבונקר והחממה, שנדמים לרגע כמקורות השראה  מקומיים, הם למעשה אלמנטים המצויים בשפע בכל מקום בעולם, שכבר הולידו מתוכם את שתי הוריאציות הסגנוניות והטכנולוגיות העיקריות של האדריכלות המודרנית – התיבה השקופה מחד ומונולית הבטון מאידך.

הניסיון לשלב בין שני הדימויים הקוטביים – הבונקר והחממה – בשפה אדריכלית אחת, מעין סמל למפגש הישראלי בין חקלאות לכוח צבאי, בין צמיחה מן הקרקע לבין התחפרות בתוכה, מסתבר כלא יותר מווריאציה מקומית להתרחשויות גלובליות. אך גם ככזה יש בו, לדעתי, פוטנציאל לכמה רעיונות אדריכליים מעניינים.


[1] עוד על הדמיון הצורני בין אדריכלות הבונקרים והאדריכלות המודרנית ניתן לקרוא כאן.

את האדריכלות הישראלית שימשו, במהלך ההיסטוריה הקצרה שלה, מספר סגנונות אדריכליים מובהקים. ניתן למנות ביניהם את הסגנון האקלקטי, את המודרניזם המוקדם, המכונה באוהאוס, ואת הברוטליזם. במסגרת המצומצמת של הכתיבה על האדריכלות בישראל זכו סגנונות אלה לתיעוד ולניתוח, ברמה זו או אחרת.

יש רק סגנון אחד שלא זוכה כמעט להתייחסות, וזאת למרות, ואולי בעצם בגלל, שהוא העל-זמני מכולם והנפוץ ביותר בישראל. סגנון זה הוא הסגנון העממי.

סגנון עממי מתקיים כמעט בכל מדינה, לצידם של הסגנונות האדריכליים הרשמיים שהם בדרך כלל בינלאומיים יותר. כמו כל סגנון אדריכלי, מתבסס הסגנון העממי על זהות של חומרים, טקסטורות וצבעים אך גם על דימיון של אלמנטים – צורת חלון, מרפסת, שיפועי הגג. לסגנון העממי יש לעיתים גם מאפיינים חוזרים של קומפוזיציה ונפח.

מבט על הבנייה באנגליה יכול לסייע להבין את הכוונה במונח 'סגנון עממי'.

חלק ניכר מן הבנייה למגורים באנגליה מתאפיינת בבנייה בלבני חימר שרופות בגוונים אדומים וחומים; הגגות הם בדרך כלל גגות ציפחה; החלונות עשויים במסגרות עץ שצבען לבן. כמובן שזהו אינו סגנון הבנייה היחיד וקיימת בתוכו עשרות וריאציות, אך הוא יוצר דמות של בית אנגלי טיפוסי שלא ניתן להתבלבל בינו לבין בית צרפתי טיפוסי, נניח. סגנון זה אינו סגנון היסטורי עתיק, למרות ששורשיו אולי כאלה, אלא סגנון ששימש בעיקר לבנייה ההמונית במהלך המאה העשרים ועד היום.

הסגנון העממי מאפיין בעיקר את הבנייה למגורים ואת המבנים – הפרטיים, הציבוריים והמסחריים – הקטנים יותר במידותיהם. למרות זאת לסגנון העממי אין תמיד זהות מעמדית ברורה והרבה מאפיינים שלו זולגים מוילות של האלפיון העליון לקוטג'ים ולתוספות הבנייה של השכבות האמידות פחות. לפעמים כיוון הזרימה הפוך ובתי-המידות שואבים את השראתם מבתי 'איכרים' – אמיתיים או מדומיינים.

עממיות, כמו אותנטיות, היא עניין חמקמק מאוד המשתנה תדיר.

האדריכלות של הסגנון העממי אינה נגזרת מהחלטה מודעת על זהות לאומית. מדובר, כנראה, בשילוב בין מערכת דרישות ואפשרויות טכניות ההופכות פתרון מבני מסוים למתאים, לבין העדפות תרבותיות[1] הנגזרות מנסיבות היסטוריות וסוציולוגיות.

גג רעפים

אין ספק שהמאפיין המובהק ביותר של האדריכלות העממית הישראלית – יהודית הוא גג רעפי-החרס.

גג-הרעפים הוא האלמנט הפופולרי ביותר בציבור, ובהתאמה, השנוא ביותר על האדריכלים. את זאת אפשר לבדוק באמצעות ניסוי פשוט, בו משווים את שכיחות הופעת מבנים עם גגות רעפים במגזיני האדריכלות לכמותם בסביבה הבנויה של אותה עת.

אתמול

גג החרס הוא בעל נוכחות ארוכה במזרח התיכון – עוד מימי היוונים – אך הוא שב לאזורנו רק בשלהי המאה ה-19, עם כניסתם של מוצרים ושל טכנולוגיות ייצור אירופיות[2].

גג הרעפים היה נוכח בתחילה באדריכלות הישראלית משיקולים פונקציונליים ולעיתים אף הוסתר מאחורי חזיתות מודרניסטיות. אך עד מהרה הפך גג הרעפים לסמל מאפיין של הבנייה הכפרית הציונות. בין השאר נוכח גג הרעפים בקיבוצים – עדות לרומינטיציזם הכפרי שברעיון הקיבוץ המתקיים לצד רעיונות השיוויון המודרניים שלו. אבל גג הרעפים מופיע, כמובן, גם במושבים וגם בשכונות הפרבריות, ביישובים הקהילתיים ובשכונות בנה-ביתך והיום גם בעיירות ובכפרים הערביים. בקצרה, בית פרטי – וילה – בישראל הוא בית עם גג רעפים.

מראה

גג הרעפים משפיע בצורה דרמטית על חזת המבנה אותו הוא מקרה.

הוא מקנה למבנה צללית ייחודית, הנגזרת ממגבלות השיפוע היעיל שלו, שיפוע המשנה בתכלית את חזות המבנה אליו מצטרף הגג.

הצבע והטקסטורה של גג-הרעפים הם בדרך כלל האלמנט הבולט ביותר בבניין, והמבנה שמתחת שבדרך-כלל יהיה הרבה יותר מינורי במאפייניו הארכיטקטוניים.

לאלה מצטרפים בדרך-כלל פרטי הבניין של הגג – למשל ארגז הרוח או קורות העץ שגם הם מהווים אלמנט רב-הבעה.

לא בכדי גג הרעפים הוא אלמנט סימלי כל-כך. בעיקר בהקשר הישראלי, הוא פשוט כל-כך הרבה יותר עשיר בהבעה צורנית וחומרית ביחס לשאר מרכיבי המבנה.

היום

גג הרעפים עדיין איתנו. למרות מאמצי האוונגרד האדריכלי והוילות הלבנות, המינימליסטיות ושטוחות הגג שבמגזינים, ברוב הוילות גג הרעפים הוא עדיין אלמנט מנצח.

היום כבר נבנים גגות הרעפים מעל גגות בטון והרבה פעמים תכנית בניין העיר מחייבת את בנייתם תוך שהיא מגדירה להם שיפוע וגוון.

אפילו במבני ציבור – כגון בתי-ספר וגני ילדים – יש לעיתים דרישה לגגות רעפי חרס. נראה שלמרות שישנם לא פעם נימוקים ענייניים לטובת גגות הרעפים – שיקולים של אחזקה שוטפת למשל – אין ספק שהם הפכו מפתרון קירוי פונקציונלי לסמל מובהק של הכפריות הנכספת[3].

תריסי פלסטיק

אלמנט זה הוא אולי האלמנט המרכזי ביותר במרחב הבנוי הישראלי;  פרט בנייה שהפך להלך רוח, אלמנט קל, נייד לכאורה, שהפך לחזית הג'נרית של האדריכלות הישראלית.

בניגוד לגג הרעפים, תריס הפלסטיק הוא אלמנט שיש בה משהו מודרני ואולי בשל כך הוא זכה להתייחסות אוהדת בקרב מבקרי התרבות והאדריכלות[4]. צבי אפרת, למשל, התייחס אליו בהרחבה בספרו 'הפרוייקט הישראלי'[5] ואף הפך אותו לאלמנט המרכזי בביתן הישראלי בביאנלה לאדריכלות בונציה בשנת 2001.

טכני

תריס הפלסטיק הוא מוצר תעשייתי וכיוון שכך הוא מופיע בצורה זהה כמעט תמיד. גיוונים של צבע ופרופורציה בתריס הם נדירים: התריס הוא כמעט תמיד לבן וגובה אלמנט התריס הבודד כמעט תמיד זהה.

יתר על כן, האילוצים המבניים של השלב הבודד – קרי האורך המקסימלי היציב שלו – מכתיב את רוחבה האפשרי של מסגרת התריס. כך נוצרת מערכת פרופורציה אחידה לכל מרפסות הסגורות בכל רחבי המדינה. אכן, לא צריך להתגעגע למערכות פרופורציה המבוססות על שטיחוני הטאטמי היפניים או על האורדרים הקלאסיים. יש לנו מערכת פרופורציות משלנו המבוססת של אלומיניום ופלסטיק: זוהי העוצמה של הפרט הג'נרי שבו אילוץ יחסית מינורי של אלמנט מכתיב חזית של מבנה שלם.

אגב, נדמה לי שרם קולהאס כבר ציין שדווקא החומרים הקלים והמתועשים, המודרניים והחדשניים יותר, מאפיינים את הבנייה של העניים. העץ והאבן – חומרים טבעיים, מוכרים וישנים – הם כמעט תמיד נחלתם של העשירים. הפח הגלי של הבנייה של הבדואים או סגירות הפלסטיק הפרוביזוריות בשכונות ה'מצוקה' – בדיוק כמו התריסים הפלסטיים – מהווים דוגמאות מובהקות לטכנולוגיה חצי-מתקדמת שהיא הטכנולוגיה של העניים.

שכיח

עוצמתו של התריס הלבן היא כה גדולה שהוא ששב ומופיע גם בפרוייקטים בהם ניסו המתכננים לשלב פרט הצללה שונה בצבעו או באופיו: בתוך שנים ספורות מוחלפים התריסים המיוחדים בתריס פלסטי לבן ומוהלים את הפרוייקט מחדש לתוך השפה העממית הישראלית.

בפרוייקטי מגורים חדשים, למרות זאת, תריס הפלסטיק פופולרי הרבה פחות מבעבר[6]. התריס הנגלל, שהיה הפתרון הפופלרי לפני התפשטות התריס, שב למרכז הבמה: יתרונו העיקרי הוא בכך שבעת שהוא פתוח לרווחה, זכוכית החלון חשופה לגמרי וניתן לדמיין שאנו בארץ קרירה יותר. במגדלים היוקרתיים כבר נחבא התריס בין שכבות הזכוכית ההופכת לחומר הביטוי העיקרי.

אקולוגיה לעניים

חשוב לזכור שהתריס הינו אחד האלמנטים האקולוגיים ביותר שיש באדריכלות הישראלית. התריסים המתכווננים מאפשרים להגן על החלונות ועל הפנים מפני חומה וקרינתה של השמש בדיוק במידה הנדרשת תוך שהם מאפשרים לבריזה להיכנס. אפילו קירות המסך המשוכללים ביותר לא מצליחים להגיע לכזו רמה של אופטימיזציה אקלימית.

לצד דודי השמש ומרפסות הכביסה מבטא תריס הפלסטיק את ההתמודדות, נכונה בעיקרה[7], אם כי לא תמיד אלגנטית, של האדריכלות הישראלית עם מזג האוויר המקומי.

טיח שפריץ

ביחס לשכיחות שלו בסביבה הישראלית זכה ציפוי השפריץ למעט מאוד התייחסות עיונית. גם לנוסטלגיה לה זוכים אלמנטי ציפוי מבנה אחרים – כמו הקרצפוץ והוושפוץ[8] – עדיין לא זכה השפריץ.

יתכן שזהו בסה"כ עניין של זמן, כי היום, טיח השפריץ כבר יצא מן הרפרטואר. תוכניות בניין-עיר הדורשות חיפויים קשיחים גרמו להחלפתו באבן ובמוצרים הדומים לה. היכן שנעשה שימוש בטיח מדובר בדרך כלל בטיח חלק לפי המסורת הפוריסטית של הבאוהאוס או בשלל הצבעים של הטיח הפיגמנטי.

פשרה מחוספסת

השפריץ – תערובת טיח המותזת בלחץ על חזיתות המבנה ויוצרת פני שטח מחוספסים – הוא פתרון מוצלח למדי לבעייה הנצחית של החיפוי.

הוא מהווה סוג של פשרה בין הטיח החלק, הפגיע לליכלוך ולשבר, לבין חיפויים קשיחים שהם יקרים ומורכבים הרבה יותר.

חיספוסו של השפריץ ועובייו מונעים ממנו להראות מלוכלך ימים ספורים אחרי סיום העבודה, אך בניגוד לאבן אין לו כובד קונסטרוקטיבי ממשי ואף לא מטען סימלי כבד[9].

שמיכה של חול

מבחינה אסתטית השפריץ יוצר מן שכבה אחידה על המבנה המטשטשת את חדות הקווים שיש לאבן המלוטשת, לטיח החלק או לבטון החשוף: יש בו משהו מן האיכות של חול הדיונות, מין שמיכה אחידה המכסה את המבנה.

יש בחיספוס הזה גם משהו כפרי וגולמי שהתאים גם לברוטליזם הישראלי בתקופה מסויימת[10].

אם מתעקשים ניתן אולי, לראות בשפריץ ביטוי לחיספוס ישראלי צברי שיש בו הסתרה ,הדחקה של משהו אחר. יתכן שבכך הוא מהווה ביטוי אותנטי יותר לישראליות מאשר הבטון החשוף והישיר.

אבני לקט

עד לאחרונה כמעט כל הגדרות והקירות התומכים בישראל היו מצופים באבן לקט, אך השימוש בה לחיפוי המבנה עצמו נשמרה למבנים עממיים ולמקרים בהם התקציב לא איפשר חיפוי מעובד יותר, כמו בשנות ה-50 בירושלים למשל. אבן הלקט שימשה גם במספר מבנים שניסו ליצור ברוטליזם מקומי.

עבודת-יד

אבן הלקט שומרת על צורתה הטבעית ומיושרת רק בחלק ממקצועותיה, מה שהופך אותה למוצר יעיל וזול, אך לא אחיד.

משום כך עבודת הבנייה אינה כה פשוטה: לא ניתן לתכנן את האבנים בפירוט וקירות אבן הלקט משאירים מרחב גדול ליצירתיות ולמיומנות של הפועל בשטח המשלב בין האבנים.

כך מהווים קירות אבן-הלקט שריד אחרון לעבודת-היד שהולכת ונעלמת מתחום הבנייה.

טקסטורה

לאבן הלקט יש עושר של טקסטורה וצבע שלא קל להשיג בקיר אבן רגיל, אך עם זאת אין בה עיטור מכוון ומובהק – קו הגבול האחרון, אולי, של המודרניזם האדריכלי. בעידן של חיפוש אחרי הטקסטורה – חיפוש הבא לידי ביטוי על גבי קירות המסך ובמסכי העץ – יכולה להיות לאבן הלקט עדנה.

אך בינתיים, אפילו הגדרות וקירות הפיתוח החלו להיות מחופים במוצרים מתועשים שונים: חומרים המנסים, משום מה, להתחזות לחומרים טבעיים, אך עושים זאת בהצלחה מועטה.

האדריכלות העממית היום

מעניין להביט על הניגודים בין הסגנון העממי לבין הסגנונות הישראליים האחרים.

הניגודים הבולטים ביותר מתקיימים בין הסגנון העממי לבין הפוריזם של המודרניזם המוקדם.

בסגנון העממי יש קירות אבן לקט פראיים או טיח שפריץ מחוספס במקום קירות לבנים וחלקים האמורים לדמות מכונה[11] או ספינה;

גגות רעפים בצבע עז במקום גגות שטוחים;

תריסים במקום משטחי זכוכית נרחבים.

למרות זאת, ניתן לראות לא מעט מקרים של התכה של שני הסגנונות, כמו למשל גג רעפים המקרה מבנה מודרניסטי, בעיקר בבנייה הכפרית. בה בעת, השתלט התריסול, ובעקבותיו תריס הפלסטיק, על המרפסות המודרניסטיות וסגר אותן כמעט בכל הזדמנות.

הסגנון האקלקטי הישראלי גם הוא לא מתחבר לאלמנטים העממיים.

למרות שנעשה ברעפי חרס שימוש תכוף במבנים אקלקטיים הם לרוב הוסתרו, משום שרעפי החרס הם קצת גולמניים מדי בשביל מבנה אקלקטי אמיתי. מבנה כזה נדרש בדרך כלל לרעפי פח בשביל לקרות כיפות וגגונים מעודנים.

אבן הלקט הפראית והשפריץ לא מתאימים לחיפוי האקלטי שעושה בטיח שימוש הרבה יותר מגוון לשם יצירת עיטורים של חזית המבנה.

וכמובן, מבנים מן התקופה האקלקטית מתאפיינים בתריסי עץ ולא בתריסי פלסטיק ואלומיניום.

למרות זאת יש, בתל-אביב בעיקר, לא מעט מבנים אקלקטיים במקורם שעברו שיפוץ בסגנון עממי וכיום מבטאים איזה מין היבריד סגנוני.

דווקא לברוטליזם יש זיקה מובהקת לסגנון העממי. אמנם, בטון חשוף אינו מאפיין של הסגנון העממי, אך יש לא מעט אלמנטים עממיים שניתן לקשור ישירות ללה-קורבוזייה. קורבוזייה בנה בתים מאבן לקט[12], ציפה את כנסיית רונשמפ בטיח שפריץ, ויצר אלמנטים מודגשים של הצללה – למרות שעד כדי תריסול או גג רעפים מעולם לא הגיע. אין זה מפליא, אם כן, שבתקופה ברוטליסטית של האדריכלות הישראלית ניתן לראות לא מעט דוגמאות מוצלחות של שימוש בשפריץ או באבן לקט ועיסוק נרחב בסריגים של הצללה. נדרש מחקר בכדי לקבוע מה היה כיוון ההשפעה, האם מן הדוגמאות של המסטר עגול-המשקפיים למטה אל העם, או שמא עבודותיו של קורבוזייה רק העניקו לגיטימציה לשימוש באלמנטים מקומיים.

מאפייני הסגנון העממי אינם נצחיים ואינם אוניברסליים. המאפיינים שהוצגו כאן מאפיינים רגע מסויים בתולדות הסביבה הבנויה בישראל והם הולכים ומתחלפים באלמנטים אחרים שיצרו בעתיד קאנון עממי אחר לחלוטין[13].

אם כך, האם מעבר ללימוד ההיסטורי של אלמנטים אלה, יש טעם לחזור אליהם ולהחזיר אותם לתוך הלקסיקון האדריכלי העכשווי?

יכולות להיות למהלך כזה שתי סיבות:

האחת, ששלחומרי-הבנייה האלה יש עדיין יתרונות אמיתיים, של קיימות, עמידות ומחיר למשל, ההופכים אותם לרלוונטים, אפילו אם הם כבר לא כה אופנתיים.

הסיבה השנייה, שאלמנטים אלה כבר רכשו מימד סמלי ונוסטלגי שמעניין לפתחו: אחרי שכבר הותשו מקורות ההשראה הטמונים בסגנונות עבר המקומיים האחרים – הקיר הלבן והבטון הגלוי – יש אולי במאפייני הסגנון הישראלי העממי פוטנציאל לביטוי אדריכלי רענן .


[1] כפי שטוען פרופ' עמוס רפופורט שכתב על האלמנטים התרבותיים בבנייה עממית בספר House, form & culture

[2] ראו מאמרו של גיל גורדון 'גגות מתעופפים ברוח'' שהופיע  ב'זמנים' 96.

[3] אייל וייצמן ככתב על גגות הרעפים בהתנחלויות בשטחים כסמל שנועד לזהות ולסמן את הישובים היהודיים במרחב. מאז החלו גגות הרעפים להופיע גם בישובים הערביים.

[4] אפילו מעצבי המוצר שמו לב לתריסול ובאחרונה נבנה סביבו קו של מוצרים מעוצבים.

[5] צבי אפרת, 'הפרוייקט הישראלי', הוצאת מוזיאון תל-אביב לאמנות, כרך 2, עמ' 869 ואילך.

[6] המרפסות הקופצות נועדו, בראש ובראשונה, למניעת האפשרות של סגירת המרפסת בתריסים.

[7] גם המזגנים התלויים בחוץ מבטאים בסופו של דבר התמודדות עם מזג האוויר אם כי באופן הרבה פחות אקולוגי.

[8] אני חושב בעיקר על ספרה של ניצה סמוק 'בתים מן החול', ראו עמ' 30 למשל.

[9] גם כאן ניתן לראות את מה שכתב אייל וייצמן על חיפוי האבן הירושלמית ומשמעויותיו הפוליטיות.

[10] טיח השפריץ מתאים במיוחד גם ל'בלובים' האדריכליים, שבישראל כמעט ולא התגשמו (עדיין?).

[11] האמת, שהמכונה היחידה שדומה למבנה מודרניסטי היא מכונת הכביסה: קובייתית ולבנה עם גג שטוח וחלון עגול. רוב המכונות האמיתיות שונות לגמרי מהבניין המודרניסטי.

[12] ראו למשל Villa de mandrot , Pavilion Suisse

[13] יש מקום לדיון נרחב בשאלה היכן ומהו מקומם של האדריכלים ביצירת קאנון 'עממי'.

1. רוב האדריכלים, רוב הזמן, מתכנננים תיבות עם חורים.

הגדרה זו היא פשטנית במתכוון ובכל זאת היא נוגעת, לדעתי, באיזושהי מהות.

האדריכלים – והאדריכליות – רוצים ליצור 'מקומות' עירוניים, וחללים פנימיים שירטיטו את הלב.

אנחנו ודאי שואפים ליצור אובייקטים יפיפיים.

אבל מה שמבקשים מאיתנו זה ליצור תיבות עם חורים.

רוב רובם של המבנים הם בסופו של דבר תיבות גדולות עם חורים – פתחים לחלונות ולדלתות. בתוך התיבות האלה יש עוד הרבה תיבות קטנות יותר – החדרים –  וגם בהם יש חורים – עוד דלתות וחלונות.

יש אי-אילו מבנים שהם לא תיבות – תחנות דלק למשל – אבל אלה הם יוצאים מן הכלל המעידים על הכלל, ומהווים מעט מזעיר מהייצור של האדריכלים.

נכון, בעיצוב עירוני כבר לא עוסקים בחורים שבתיבות, אבל התיבות לא נעלמות, שהרי מהי העיר אם לא גיבוב של המון תיבות?

2. אך מה בכך, פרט לעוד עלבון המוטח בגבם השחוח ממילא של האדריכלים?

אני מוצא שהדימוי הפשטני הזה מסיייע לי.

הוא מוציא קצת אוויר חם מהעשייה האדריכלית – מה שעוזר להרגע.

אחרי שנים של שטיפת מוח באקדמיה ובז'ורנלים, שם מדמיינים האדריכלים לעצמם שלצורתן וארגונן של התיבות יש משמעות חובקת-כל, יש משהו שפוי במחשבה שאנו בסך-הכל עוסקים בארגון המיטבי והאסתטי של התיבות והחורים.

3. הדימוי הזה מעורר מחשבות על חשיבותו של הגודל.

היצירה האדריכלית אינה מיוחדת בשל הצורניות שלה: בכל כד קדום יש יותר תחכום גאומטרי מאשר ברוב הבניינים.

גם הטכנולוגיה של הבנייה היא לא מה שהייתה פעם; יש אמירה, המיוחסת לזאב דרוקמן, לפיה בשעון דיגיטלי אחד יש יותר טכנולוגיה מאשר בכל המבנים בתל-אביב גם יחד.

מה שמייחד את התוצר האדריכלי הוא המימדים שלו ביחס למימדיו של האדם, וכל מחשבה על האדריכלות צריכה להתחיל מיחסי הגודל האלה.

גם זו אמנם מחשבה טריוויאלית, אך קל לשכוח אותה אל מול השרטוטים הקטנטנים המרצדים על מסך המחשב, ומול הצילומים הנוצצים וההדמיות המציפות את חושינו.

רם קולהאס, כמובן, פיתח את הרעיון הזה לתורה שלמה  – ולספר עב-כרס – בניסיונו להחזיר את הרלוונטיות לאדריכלות בחברה הטכנולוגית.

אדריכלות יוונית - התיבה והעמודים

4. אם רוצים, אפשר להציג את תולדות האדריכלות – במובן הצר שלהן, כפי שמלמדים אותן בתולדות האמנות – כניסיון מתמיד לברוח מן המגבלות של החובה לייצר תיבות עם חורים. ניתן למיין את הסגנונות האדריכליים השונים לפי הדרך שבה הפכה התיבה עם החורים למשהו אחר.

האכסדרות של האדריכלות היוונית, למשל, הופכות את התיבה של המקדש היווני למבנה הרבה יותר מזמין ואוורירי.

תפקיד דומה ממלאות הקשתות הדואות של האדריכלות הגותית או הכיפות של המסגדים העותומניים. אפילו גגות הרעפים הפלבאיים נותנים לתיבה מורכבות גאומטרית.

אדריכלות גותית

במקרים רבים מדובר על אלמנטים שהיו חיוניים להשגת המיפתח הנדרש לחלל שבתוך התיבה, או באילוצים 'טכניים' אחרים, אך אלמנטים מבניים אלה שינו לחלוטין את צורתה של התיבה כלפי חוץ.

במקביל מתקיים בארכיטקטורה עיסוק מתמיד ב'חורים'.

מיקומם וצורתם של החלונות והפתחים, הפרופורציות שלהם והעיטורים שסביבם – אלה הם הבסיס להבחנה בין סגנונות וגישות שונות לאדריכלות גם כאשר התיבות עצמן אינן שונות זו מזו במימדים, בצורה או בפרופורציות. באדריכלות האקלקטית של המאה ה-19 באירופה ניתן לראות בברור איך הטיפול בפתחים הוא שיוצר את ההבדל בין טיפול נאו-גותי לטיפול נאו-קלאסי במסה בניינית כמעט זהה.

5. המטרה של רידוד אכזרי זה של תולדות האדריכלות נועד כדי לומר משהו על שיטות הקומפוזיציה של האדריכלות המודרנית.

לכאורה המודרניזם הוא הביטוי המבני הטהור של הטכנולגיה והפרוגרמה, ללא סגנון וללא כוונות של קומפוזיציה – אבל אלה הן כמובן שטויות. גם את הסגנון המודרני באדריכלות, כמו הסגנונות שקדמו לו, ניתן להבנה כניסיון להתמודד עם התיבה והחורים.

בתקופה המודרנית הנושא הפך אף משמעותי יותר בשל התקדמות טכנולוגיות הבנייה. הנדסת הבניין המודרנית נותנת לנו את רוב המפתחים השימושיים מבלי שנזדקק לקמרונות או לקשתות. טכנולוגיות האיטום, מצידן, ביטלו את הצורך בגג הרעפים כבר בראשית המאה הקודמת. וכך נותרנו עם תיבות מלבניות שאין הכרח הנדסי להוסיף להן משהו.

6. במאמר מוסגר יאמר שהזווית הישרה והתיבה האורתוגנלית אינן גחמות של אנשים 'מרובעים'. לזווית הישרה משמעות וחשיבות עצומה שלא זה המקום להרחיב עליה את הדיבור.

יצויין רק שהזווית הישרה היא הזווית היחידה היוצרת מצב שווה משני עבריה, מצב שהופך אותה לשימושית וחשובה במיוחד. יתרה מזאת, האדם בסופו של דבר מתקיים  בזווית ישרה ביחס למישור ולכח הכבידה. כך שכמו לסימטריה, יש גם לאנך משמעות עמוקה לגיאומטריה האנושית.

בשל כך, בהינתן האפשרות הטכנולוגית, הבחירה השימושית והיעילה תהיה, כמעט תמיד, להשתמש בזויות ישרות. לשימוש בגאומטריה לא-אורתוגונלית ומתפתלת תמיד יהיה מימד של יתירות ועודפות, למרות ניסיונותיהם של הפרפורמליסטים לנסות ולהצדיק אותה בטיעונים שונים.

7. התקדמות ההנדסה מאפשרת מצב נוסף שלא ניתן היה להשיגו בעבר – פתיחות כמעט טוטלית של המבנה.

היכולת לצמצם את הרכיבים הנושאים של המבנה למינימום, מחד, והאפשרות לאטום את המבנה במשטחים עצומים ושקופים של זכוכית, מאידך, מאפשרת גישה חדשה לגמרי לעניין התיבה והחורים. קיר המסך הוא האמצעי שמאפשר זאת:

ראשית, החורים נטמעים בתוך המסה המבנית והתיבה הופכת להיות גוף מונוליטי, לכאורה ללא פתחים[1].

שנית, הזכוכית מצפה את המבנה כולו והופכת את התיבה למשהו שנדמה שקוף, אוורירי וחדיר[2].

בלילה, הקיר השקוף מעלים את התיבה - בניין ויליס ,פבר, דומא של פוסטר

קיר המסך הוא, אם כן, הפתרון האולמטיבי לניתוק המבנה מאילוצי התיבה המחוררת. זו הסיבה שנעשה בו שימוש רב גם בהקשרים בהם הוא, באופן מובהק, אינו מתאים.

ניתן לטעון, אם כך, שקיר המסך פתר סידרה שלמה של בעיות אסתטיות  באדריכלות – או, לחילופין, שאלמנט זה רק רידד את האדריכלות ליצירה של קופסאות עם דקורציה על פני השטח.

8. הירהורים האלה לא מסתיימים במסקנה ברורה.

אותי ,באופן אישי, מעניין להתמודד עם התיבות ועם החורים כמות שהם. כלומר, לא להעלים את החורים באמצעות קירות המסך לסוגיהם וגם לא לפרק את הקופסה באמצעות מפגנים של גאומטריה מורכבת.

האם ניתן לעשות זאת מבלי לסגת לחיקויים של אדריכלות מן העבר?

אינני יודע.


[1] כמובן שלמערכות מיזוג האוויר יש גם חלק ביצירת אפשרות זו.

[2] את הבריסוליי ואת שאר אלמנטי הרשת והסבכה שחזרו להיות אופנתיים יש להבין בהקשר של הדומיננטיות של קיר המסך.

תוכניות המקדשים היוונים לקוחות מכאן.

הסקיצה של הקתדרלה לקוחה מכאן.

כל-מיני תיבות עם חורים: פתרונות גותיים, נאו-קלסיים, מודרניסטיים, ועכשוויים להתמודדות עם התיבה והחורים - מגדל 'סוויס רה' של נורמן פוסטר בסיטי של לונדון