ארכיונים עבור קטגוריה: מרחב ופוליטיקה

שכונה בבנדר בושהר איראן תכנון דן איתן

שכונה בבנדר בושהר, איראן. תכנון: אדריכל דן איתן, שנות השבעים.

כיום איראן נתפסת כאיום אסטרטגי על מדינת ישראל אבל בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20 שררו קשרים דיפלומטיים ומסחריים חמים בין המדינות. קשרים אלו פתחו את הדלת לעבודתם של ישראלים שתכננו ובנו כפרים ואזורים חקלאיים, ערים חדשות, שכונות, שיכונים, מגדלי יוקרה, מלונות, מפעלים, ועוד. בכך סייעו אדריכלים ישראלים לחזונה של מדינת ישראל, ליצור מזרח תיכון אחר – מודרני ומערבי יותר, פחות ערבי, חזון לו הייתה שותף גם שלטונו של השאה האיראני.

 

עבודתם של אדריכלים ומתכננים ישראלים באיראן הייתה חלק ממגמה רחבה של יצוא ידע ממדינת ישראל. הידע התכנוני שנצבר והתפתח בישראל בשנותיה הראשונות, יוצא באמצעות ארגונים ממשלתיים כמו גם על ידי חברות פרטיות וציבוריות, אותן עודדה המדינה לעבוד במדינות עמן פיתחה יחסים דיפלומטיים. באיראן פעלו ישראלים לא רק בשליחות המדינה אלא בעיקר כחלק מיוזמה פרטית באמצעות חברות הבנייה הישראליות הגדולות. ישראלים ראו באיראן סיכוי להתעשר וצוהר לבניית מיזמים בשוק בין-לאומי בהיקפים שלא הכירו. מבחינת רמת החיים, הישראלים שעברו לטהרן בשנות ה-70 ועבדו בחברות הבנייה הישראליות הגדולות ובחברות בינלאומיות, נהנו מחיי רווחה ומותרות שלא נראו בישראל, ומבחינה מקצועית הם נחשפו לשוק בנייה עשיר ומפותח בעיר שהייתה בתהליכים מהירים של התמערבות וגלובליזציה מוקדמת.

בתערוכה בגלריה בבית האדריכל מוצגים לראשונה באופן מרוכז ובהקשר תיאורטי עבודותיהם של האדריכלים הישראלים שפעלו באיראן במשך שני עשורים. מוצגים פרויקטים שתכננו האדריכלים דן איתן, אילון מירומי, זלמן ענב, מיכאל בונה ואריה פטרן, אהרון דורון, משה בשן ועמירה גלילי, סטפן דונסקי ומשה קלדרון, רם כרמי ואחרים, באמצעות תמונות ותכניות. בנוסף מוצג בתערוכה סרטו של דן שדור 'הארכיטקט' שנעשה במיוחד עבור התערוכה וכולל חומרים תיעודיים מקוריים המוצגים לראשונה.

בשיח הגלריה תציג האוצרת ד"ר נטע פניגר את ממצאי מחקרה, תדבר על האדריכלות שנבנתה על ידי ישראלים באיראן, על הנסיבות בהם הגיעו אדריכלים ישראלים לאיראן ועל מעורבותה של מדינת ישראל בעשייה זאת וכן על התובנות העולות מן המחקר והתערוכה.

שיח הגלריה יתקיים ביום חמישי 11.05.17 בשעה 20:00 בגלריה בבית האדריכל. הכניסה חופשית ומומלצת. ניתן יהיה לרכוש את קטלוג התערוכה.

שיח גלריה ונעילה: יום ה' 11.05.17 שעה 20:00 

אוצרים: ד"ר נטע פניגר, ערן טמיר-טאוויל

הגלריה בבית האדריכל, המגדלור 15, יפו.

 שעות פתיחה: א', ג', ד', ה' 10:00-16:30, ב' 10:00- 19:00.

טל' לתיאומים: 03-5188234.

התערוכה בסיוע מועצת הפיס לתרבות ואמנות

התערוכה בחסות: משרד התרבות והספורט, עיריית תל אביב יפו, עמותת אדריכלים מאוחדים בישראל

מודעות פרסומת

מה המשמעות של המרחב בעיצוב המחאה הפוליטית? שאלה זו עומדת במוקד התערוכה הכוריאוגרפיה של המחאה המבקשת לבחון את הקשר בין עיצוב המרחב לפעולה הפוליטית. הרעיון של הכוריאוגרפיה מוצע בתערוכה כאמצעי לבירור קשר זה והאופן שבו העיצוב המרחבי של המחאות עוזר או מקשה על משתתפים להשיג את מטרותיהם. גבולות פיזיים, מיקום גיאוגרפי, קנה מידה, צורה וסטרוקטורה, סמלים, ונורמות חברתיות – כולם תורמים לארגון המרחבי והחברתי של המחאה.

נקודת המוצא של התערוכה היא כי מחאה תמיד קשורה למקום, ולכל מקום יש משמעויות המובנים לפועלים בתוכו. מקומות אלו מייצגים את הזהות האזרחית של חברה ולפיכך לבחירה במקום כלשהו לשם פעולה של מחאה יש משמעות רבה הן עבור המשתתפים, והן עבור הצופים בהם. במובן זה, לכוריאוגרפיה המרחבית של המחאה תפקיד כפול: היא מהווה הן מנגנון לבניית משמעות ופרשנות למציאות חברתית והן מכשיר למשא ומתן בין המוחה למדינה.

התערוכה, שתוצג בגלריה בבית האדריכל החל ביום ה' 03.12.2015, מבוססת על מחקרה של ד"ר טלי חתוקה, ראש המעבדה לעיצוב עירוני (LCUD) בחוג לגיאוגרפיה וסביבת האדם באוניברסיטת תל אביב. התערוכה הוצגה בגלריה Compton  מוזיאון של המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT), בשנת 2008. התערוכה מוצגת בישראל לרגל השלמת המחקר וכתיבת הספר, The Design of Protest, הצפוי לצאת לאור בשנת 2016.

למידע נוסף, אנא בקרו באתר התערוכה http://designprotest.tau.ac.il/

 

protest_invitation_final

מחקר ואוצרות: אדריכלית ד"ר טלי חתוקה

 עיצוב גרפי: רחל פרידמן

 

פתיחה: יום ה' 03.12.2015 שעה 20:00

ערב עיון ונעילה: 22.01.16 שעה 20:00

 

הגלריה בבית האדריכל, המגדלור 15, יפו.

 שעות פתיחה: א', ג', ד', ה' 10:00-17:00, ב' 19:00- 10:00.

טל' לתיאומים: 03-5188234.

 

התערוכה בחסות:

עמותת אדריכלים מאוחדים בישראל, משרד התרבות והספורט, עיריית תל-אביב יפו,

המעבדה לעיצוב עירוני, החוג לגיאוגרפיה וסביבת האדם, הפקולטה למדעי הרוח ע"ש לסטר וסאלי אנטין, אוניברסיטת תל-אביב

בהמשך לעניין המסוים, והמפתיע למדי, שהתעורר סביב ההצעות לביתן הישראלי בביאנלה לאדריכלות בוונציה 2016, אני מפרסם את ההצעה שהצוות שלנו הגיש, שלא עברה, לצערי, אפילו את שלב המיון הראשוני.

אם לקשור את הצעתנו לדיון שהתעורר לאחר פרסום ההצעה הזוכה (ברכות לזוכים, דרך אגב), ניתן לדבר על ההקשר הביקורתי ועל ההקשר המקומי. בהקשר של הממד הביקורתי שנוכח או נעדר מן ההצעות של הצוותים השונים, אנחנו סברנו שנושא תעלת הימים או תעלות הימים, כפי שהעדפנו להתייחס אליו, כולל, מחד, פן ביקורתי בהקשר האקולוגי ובהקשר הגיאופוליטי, ומאידך מציג סוג של תקווה לשיתוף פעולה אזורי ואולי אפילו לגאולה של ים המלח הגוסס. במובן מסוים ההצעה מדברת על עתיד מתמשך, עתיד מדומיין ומציגה את האדריכלות ככלי של חשיבה אוטופית, באופן אירוני אבל עם קמצוץ של אמונה (או להפך). בהיבט של עיסוק בזהות מקומית מול העיסוק בסוגיות אוניברסליות, היה נראה לנו שפרויקט תעלת הימים אמנם מעוגן באופן עמוק וטוטלי בגיאוגרפיה ובגיאופוליטיקה הספציפית של אזורנו אך מימדיו וייחודו הופכים אותו לסוגיה גלובלית, הן ברמה הקונקרטית והן ברמה הסימבולית.

כל זה כמובן לא עזר לנו, אולי בגלל שגם לנו לא היה מספיק ברור איך הופכים את כל הסוגיות המרתקות האלה לתערוכה אדריכלית ואולי משום שהנושא הוא יותר נופי והנדסי ופחות ארכיטקטוני ולכן אולי מתאים להצגה בזירות אחרות.

בכל אופן, הרי ההצעה לפניכם.

תעלות הימים כפנטזיה אדריכלית

aes daeD eht fo efiL denigami ehT

הצעה לתערוכה בביתן הישראלי בביאנלה הבינלאומית לאדריכלות וונציה 2016

מציעים: ערן טמיר טאוויל, חיים יעקובי, שני גרנק עשבי

"…לפניהם השתרע ראי התכלת של ים המלח. רעם משק ושאון כביר נשמע – מי התעלה המובאים בתעלה מן הים התיכון ונופלים במורד לעמק. … נודע, כי ים המלח הוא המקום העמוק בכל מקומות כדור הארץ; …רעיון פשוט היה להשתמש בהבדל הענקי הזה של שני השטחים לעשותו למקור הכח. לתעלה הזאת יש כח חמשים אלף סוסים. …על השפה הצפונית ששם עמדו, …ואמנם זה היה מעשה אֵלים אדירים, עוז והדר בנפול המים מן הַיָעוֹת של ברזל אל גלגלי הנד להניעם תנועות איומות בכוחן. ומשם העבירו את הכח הטבעי השובב והכָּבוּשׁ אל מחוללי הזרם החשמלי, והזרם נכנס לתוך החוטים ויעבור על פני הארץ, על פני הארץ העתיקה החדשה, ויפריחנה, ויעש אותה לפרדס ולנוה לאנשים אשר היו לפנים עניים, חלשים, אובדי עצות ותועים…"  מתוך אלטנוילנד, בנימין זאב הרצל, בתרגומו של נחום סוקולוב‏, מקור: פרויקט בן יהודה.

Tealat-haYamim

חלום תעלת הימים מרחף מעל ים המלח כבר יותר מ- 150 שנה. מהנדסים והוגי דעות, חוזי מדינות ומדענים, הציעו אפשרויות שונות לקשור את הימה המלוחה, המתייבשת, אל מערכת הימים והאוקיינוסים. למעשה בימים אלה ממש מקדמים הבנק העולמי, ממשלת ישראל, ממלכת ירדן, ארצות הברית וגורמים נוספים פיילוט לתעלה שתקשור בין ים סוף לים המלח.

במידה ויתממש אי-פעם, יהיה חזון תעלת הימים אחד הפרויקטים ההנדסיים המשמעותיים ביותר במרחב של ארץ ישראל, אם לא המשמעותי שבהם. אך גם אם לא יקרום עור וגידים לעולם, חזון תעלות הימים – שהלא הוצעו תוואים שונים ומשתנים לתעלה שתקשור בין הימים – מהווה אספקלריה מרתקת לסוגיות של אנרגיה, אקולוגיה, הנדסה, תכנון, עיצוב המרחב וגאופוליטיקה.

תעלת הימים אמורה לפתור את בעיות האנרגיה של ישראל, ירדן ופלסטין, ולאפשר התפלת מים בקנה מידה נרחב; היא עתידה להיות 'מובל של שלום' שיקשור בין ישראל לבין ירדן בברית של אינטרסים; היא אמורה להשיב לים המלח המתייבש את המים שהוא כה זקוק להם. בתוואי אחד תוכננה התעלה להתוות נהר בעמק יזרעאל, ליצור מפלים בבית שאן ולהרוות את הירדן המדולדל שמדרום לכינרת, ואילו בתוואי אחר אמורה הייתה תעלת הימים, הזורמת מגוש קטיף שברצועת עזה אל ים המלח דרך הרי יהודה, לבצר את שליטתה של ישראל בגדה המערבית.

אך לצד כל החזונות הסותרים הללו, מהווה התעלה פיל לבן טכנולוגי נטול כדאיות כלכלית ובלתי אפשרי לביצוע, שנשלף מהשרוול לשם צרכים פוליטיים משתנים; פוטנציאל לאסון אקולוגי אדיר ממדים שיהפוך את ים מלח מתופעה ייחודית בעולם לאגם גבס חסר ערך.

בהצעתנו לביאנלה אנו מבקשים לבחון את חזון תעלת הימים לא כמיזם הנדסי או כפרויקט כלכלי אלא כפנטזיה ארכיטקטונית וטריטוריאלית – קו בו נפגשים החלומות עם הצרכים המשתנים, תחום בו הדמיון פוגש את המציאות ומשקף בסופו של דבר את רוח התקופות ואת האופנים השונים בהם נתפס, מאז המאה ה-19, המרחב הגיאופוליטי של ארץ ישראל, ירדן ופלסטין.

לא ניתן להמעיט ברלוונטיות הבינלאומית של הנושא: המתח בין פרויקטים הנדסיים עצומים לבין ערכים אקולוגיים מעולם לא היה נוכח יותר; הקשר בין מיזמי תשתית לבין שלום, מלחמה ויחסים מדיניים במזרח התיכון ובעולם כולו נמצא תמיד על סדר היום. הפנטזיה של תעלת הימים היא בה בעת מקומית מאוד וקשורה לגיאוגרפיה הייחודית של ישראל, אך היא מהווה גם סוגיה אזורית ומעבדה בינלאומית לקשר בין שבין הנדסה, אקולוגיה ודיפלומטיה, בין מים, מלח ואדמה.

בכדי לחשוף את הממד הפנטסטי של התכניות ההנדסיות הניטרליות לכאורה אנו מבקשים לשלב במסגרת התערוכה בביתן הישראלי שני גופי ידע: מחד, תיעוד ארכיוני והנדסי של הרעיונות השונים לתעלות הימים שיספר את סיפור המעשה תוך התמקדות ברגעים מכוננים שונים בתולדותיו. אלה יוצגו באמצעות חומרי ארכיון שיעברו עיבוד תכני וגרפי בכדי להנגישם לקהל המבקרים. ככיוון עיצובי ראשוני, אנו רואים חתכים טופוגרפיים של תוואי התעלה השונים כאלמנט גרפי מארגן שלאורכו יוצגו גופי הידע הרלוונטיים.

מאידך, אנו מתעתדים לפנות אל אדריכלים ואל אמנים בכדי שאלה יציגו את הפרשנות שלהם לפנטזיית תעלת הימים.

בכוונתנו, אפוא, ליצור קונקרטיזציה של הרעיון באמצעות הצעות אדריכליות לקו התעלה האפשרי ולמערכות שילוו אותו; אך בה בעת אנו מבקשים לחשוף את הממד הפנטסטי של התעלה באמצעות עבודות אמנות מופשטות וביקורתיות, ולצידן עבודות אקולוגיות שתתייחסנה באופן יצירתי למפגש בין מים למים. אנו שואפים שעבודות אלה ינצלו את המבנה הדו-קומתי של הביתן הישראלי בכדי להבליט את המורכבות הטופוגרפית של אגדת תעלת הימים.

אנו סבורים שתצוגה מרובדת ומגוונת מן הסוג הזה תאיר את כלל הסוגיות הכרוכות בנושא המורכב של תעלת הימים ותעורר דיון בינלאומי על המשמעות של הארכיטקטורה של המרחב כפי שזו מתעצבת באמצעות פרויקטים הנדסיים ונופיים

 

 

(מ)התנגדויות לתכנון: שלושה רגעים של תכנון אלטרנטיבי

من الاعتراض الى التخطيط: ثلاث لحظات من التخطيط البديل

From objections to planning: Three moments of alternative planning

 

הגלריה בבית האדריכל, 18.10.2013 – 28.11.2013

 

התערוכה (מ)התנגדויות לתכנון מציגה מקרים בהם קבוצות תושבים, אנשי מקצוע וארגוני חברה אזרחית, הניעו מהלכים תכנוניים בהם הציעו פרשנויות וחזונות חלופיים ומתחרים למרחב העירוני, השונים מאלו שהובילו הרשויות או יזמו כוחות השוק. מקרים אלו חורגים ממציאות תכנונית בה מעורבותו של התושב בתהליך תכנון היא שולית ומתאפשרת רק בשלב הגשת ההתנגדויות.

בשלושה מקרים המוצגים בתערוכה הצליחו קבוצות תושבים, חזקות או מוחלשות, לשנות את הסיטואציה התכנונית באמצעות יוזמה של תכנון אלטרנטיבי. בשלושה אתרים המצוקה המרחבית, ואולי דווקא ההון האנושי של התושבים, הולידו פוטנציאל לשינוי מרחבי מלמטה המכוון כנגד צורות שונות של הזנחה ומחסור בשטחי ציבור ובשטחים ירוקים.

התערוכה מציגה הן את תהליכי ההתארגנות של התושבים והן את תוצרי התכנון של מהלכים אלו: תכנית בניין עיר מס' 9713 לאזור אל-אשקרייה בשכונה בבית-חנינא, שקיבלה תוקף בשנה שעברה, מסדירה את הבינוי הקיים בשכונה בירושלים המזרחית ומוסיפה אפשרויות בנייה בעתיד;

הפארק הדמוקרטי אקולוגי בקרית ספר שנבנה במקום מגדל, נפתח השנה במרכז תל אביב;

והצעת תכנון אלטרנטיבי לשכונות דרום תל-אביב –'דרום העיר לאנשים' – אתגרה את תכנית המתאר העירונית והשפיעה עליה, ולו רק בשוליים.

התערוכה מבקשת לבחון תהליכים אלו בתוך הקשרים פוליטיים וכלכליים שונים, לאחר שהגיעו למיצוי בדרגות הצלחה שונות. הפעילים שלקחו חלק ביוזמות השונות מבקשים לפתוח דלת אל מעוזי קבלת החלטות התכנוניות, ולקרוא לרשויות להקשיב לתושבים, לשקול בכובד ראש את ההצעות התכנון שלהם, ולסייע בידם לפעול.

מהן היכולות והחוזקות של התושבים, באשר הם, בתכנון המרחב? האם התערבויות התכנון מלמטה משנות את דרכי הממסד, או שמא הממסד התכנוני והשלטוני "משלם מס", במקומות הנוחים לו, על-מנת שיוכל להמשיך את דרכו בלא הפרעה והתנגדות במקומות אחרים? מהם מנגנוני התכנון הפורמליים הנדרשים בכדי לאפשר יוזמות תכנון של תושבים? ומהן האיכויות התכנוניות העולות בתכנון מלמטה והחסרות בתכנון ריכוזי? התערוכה מנסה לשפוך אור על התנאים המשותפים לשלושת הרגעים הללו של הצלחת התכנון האלטרנטיבי, לבחון את היצירתיות רבת הפנים של קבוצות התושבים, ולהציג את דמויות מפתח שמילאו תפקיד מכריע בהובלת המאבקים הממושכים.


זוהי התערוכה ה-17 בסדרה מקומי אשר עוסקת בהיבטים חברתיים של המרחב.

 Adrichalim_Invite_2f

אוצרים: שלי כהן, אפרת איזנברג, ערן טמיר טאוויל

תכנון התערוכה: טולה עמיר, שלי כהן, ערן טמיר טאוויל

עיצוב גרפי: אביב גרוס אלון

 

משתתפים:

דרום העיר לאנשים, תל-אביב: ליאת איזקוב, קרן אנגלמן, דליה בארי, גיל גן מור, ענת ברקאי-נבו, כרמית גינסברג, סבסטיאן ולרשטיין, גלית ירושלמי, אושרת ישראלי ,עומר כהן, קרין לינדנר, נאור מימר, נתי מרום, גורי נדלר, גיא נרדי, ליטל פולקמן, ג'סי פוקס, אריאל פרמן, ברברה צור, מוקי קיים, שרון רוטברד, אהוד רוסטוקר, קרן שווץ, לירון שור, אביעד שר שלום

 

השכונות הפלסטיניות, ירושלים המזרחית: נאסר אבו ליל, רמדאן בדר, אפרת גורן-מור, חוסם ווטד, ג'מאל עבדו, אפרת כהן-בר, אילה רונאל

 

הפארק הדמוקרטי-אקולוגי קריית ספר, תל-אביב: רם איזנברג, זהבה ארג'ואן, אופיר ברומברגר, גור בנטואיץ', מיכל ברז"ל כהן, גיל גורן, שמואל גילור, להב זוהר, תמר ירון, יניב לוי, תמר נויגרטן, יואב עינהר, ליטל ורועי פביאן, רותי פליסקין, מירי קופרמינץ, הראל קראוס, קארין רודריג כהן, חיים רוזנבלוט, יונתן שחם

 

פתיחה: יום ו' 18.10.2013 שעה 11:00

יום עיון: יום ו'  15.11.2013  שעה 11:00

נעילה: 28.11.2013


שעות פתיחה: א', ב', ג', ה' 10:00-17:00, ד' 10:00- 19:00

טל' לתיאומים: 03-5188234

הגלריה בבית האדריכל, המגדלור 15, יפו

חסות:

התערוכה בחסות מפעל הפיס – המועצה לתרבות ואמנות

 משרד התרבות והספורט, עיריית תל אביב יפו, עמותת אדריכלים מאוחדים בישראל

התערוכה בשיתוף עמותת 'במקום' – מתכננים למען זכויות תכנון

 

יש חוצפה מסויימת, לאחר העדרות כה ארוכה מן הבלוג, להעלות לרשת דווקא עבודה אקדמית ולא רשימה משעשעת על בניית סוכות.

עם זאת, הביתן הישראלי בביאנלה בוונציה העלה אל התודעה את ההשפעה האמריקאית על הסביבה הישראלית וחשבתי שזו הזדמנות להעלות לדיון מעט יותר מעמיק את תופעת ערי הקצה, שהיא לטעמי אחת ההשפעות הבולטות של האמריקניזציה על התכנון הישראלי.

העבודה, המצורפת לרשימה זו, מנסה לעמוד על התהליך ההיסטורי שבו התהוו הגרסאות הישראליות (הדהויות) של ערי הקצה האמריקאיות, ולקשור אותן לתיאוריות ומודלים העוסקים בהתפתחותה של העיר.  נעשה ניסיון להבין האם ערי-הקצה הישראליות הן תופעה שהתהווה 'מעצמה' בתהליך של אירגון-עצמי או שמא  מדובר בהכוונה ממשלתית של התכנון העירוני.

ראשון לציון מערב – הבלופרינט לעיר הקצה בגרסתה הישראלית?

כמובן שהעבודה מותירה שאלות רבות פתוחות, ובראש ובראשונה, כפי שציין פרופ' יובל פורטוגלי, האם 'עיר-הקצה' הישראלית היא באמת עיר-קצה?

אם זאת, לאור הכתיבה המועטה יחסית בנושא בעברית, אני מקווה שלעבודה זו תהיה תרומה כלשהי למי שמתעניין בתחום בהקשרו הישראלי.

אני מקווה להעלות בעתיד להעלות לבלוג גרסא נגישה יותר של העבודה, כך שאשמח לשמוע ממי שיעיין בעבודה על הצדדים היותר – והפחות – מעניינים שלה.

התייחסויות נוספות שלי לנושא ערי הקצה ניתן למצוא כאן ו-כאן.

העבודה נכתבה במסגרת הקורס של יובל פורטוגלי 'תיאוריות המורכבות והעיר' במסגרת לימודי התואר השני באדריכלות באוניברסיטת תל-אביב. אני מבקש להודות ליובל על תרומתו לעבודה.

והנה הקישור לעבודה:

edge-city-in israel

וכאן טבלה המרכזת את ערי הקצה בישראל שזיהיתי. אשמח לשמוע הערות, השגות ותוספות.

ערי – קצה טבלת ריכוז

התערוכה:  "ب" – האות ב' בערבית שמשמעותה בתוך או עם, ועומדת גם בראש המילה "בית" – עוסקת במושג, בשם, ובאובייקט – בבית ובאי אפשרותו.

התערוכה היא רטרוספקטיבה של 12 שנות יצירה של גיל מועלם דורון באמנות ובאדריכלות  שיתופית, פדגוגית, חברתית ופוליטית בישראל ובחו"ל.

התערוכה כוללת מייצבים, סרטים, תיעוד מייצגי רחוב והתערבויות אורבניות, צילומים ורישומים.

חלק מהעבודות נעשו עם קהילות שונות של תלמידים, נשים, תושבי שכונות ביפו ובג'סי כהן בחולון, עם הומלסים בארץ ובחו"ל, עם אקטיביסטים, עם פעילים במרכז הגאה של קהילת הלהט"ב ועוד.

במסגרת התערוכה יוצגו גם עבודות "הסטודיו לאדריכלות קהילתית" שפעל עד לאחרונה במכון אבני ובמכללה למנהל – המסלול האקדמי.

 

 אוצר: עמי שטייניץ.

פתיחה: יום חמישי 6 בספטמבר שעה 19:00.

בערב הפתיחה יתקיים מייצג של גיל מועלם דורון, רפעת חטאב ואושרת ישראלי.

ביום שבת 8 בספטמבר בשעה  12:00 יתקיים שיח גלריה במסגרת אירועי 'אוהבים אומנות' עם האמן גיל מועלם דורון ועם האוצר עמי שטייניץ.

ערב עיון בתערוכה יתקיים ב-10.10.12

נעילה: 18.10.12

אירועים נוספים יפורסמו בדף הפייסבוק של התערוכה

שעות פתיחה: א', ג', ד' ה' 10:00-17:00, ב' 10:00- 19:00

חול המועד סוכות: א'-ה' 16:00-19:00

טל' לתיאומים: 03-5188234

גלריה בבית האדריכל, המגדלור 15, יפו

התערוכה בחסות קרן רבינוביץ לאמנות, מחלקת אמנות של עיריית תל אביב, משרד התרבות והספורט ועמותת האדריכלים המאוחדים בישראל.

ההכרזה על החברה הקבלנית שזכתה במכרז לתכנון, ביצוע ואחזקה של עיר הבה"דים המתוכננת בנגב היא הזדמנות טובה להרהורים אדריכליים על הפרויקט הצה"לי הזה.

בהקשר המיידי, חשוב לציין שהקבוצה הזוכה הצליחה להציע הצעה תחרותית יותר גם בזכות תכנון מחדש של הפרויקט, תכנון שיאפשר לבנות ולתחזק אותו יותר בזול. זוהי כמובן עדות מעניינת ליכולתם של האדריכלים לעזור ל'ילדים הגדולים' לזכות במכרזים שיכניסו להם מיליונים, ואני מקווה שהמתכננים קיבלו את הבונוס המגיע להם. אבל אנחנו נהיה חייבים לחכות למבנים הגמורים בכדי לגלות אם התכנון המחודש תרם גם לאיכות הארכיטקטונית של המתחם, כפי שטוענים האדריכלים הזוכים, או שמא החיסכון הנכסף צמצם את האפשרות להציע סביבה נעימה וטובה לחיילים. מעניין, אגב, מה חושבים המתכננים הקודמים של הפרויקט על כך שהתכנון שלהם, שבסבב היחצ"נות הקודם הוצג כמתקדם ואקולוגי, מוצג לפתע כבזבזני.

האמת היא שמחנות צבאיים אמורים להיות תכליתיים וספרטניים. הידור יתר של הקסרקטינים מעיד על טעם רע, במובן המוסרי העמוק ביותר. מאידך, מחנות רבים של צה"ל הם אסופה כה מוזנחת של מבנים שהושלכו באקראי בשטח שכמעט כל תכנון יכול להיות שינוי לטובה.

התכנון המקורי של עיר הבה"דים / לרמן אדריכלים ומתכנני ערים

התכנון החדש של עיר הבה"דים / קולקר-קולקר-אפשטיין

אבל התכנון הפרטני של עיר הבה"דים בטל בשישים לעומת ההבטחה שהוא נושא בחובו להחיות את הנגב.

אני מודה ומתוודה שלא בחנתי את המספרים, עד כמה שאלה סופקו לציבור במגבלות ביטחון השדה[1], אבל אינני מצליח להבין כיצד פרויקט עיר הבה"דים יציל את הנגב. אם נתעלם לרגע מתקופת הבנייה שעשויה אולי לספק פרנסה לתושבים בדרום ומשדרוג התשתית שניתן היה לבצע ללא קשר להקמת עיר הבה"דים, הרי שקשה לראות איך קריית ההדרכה הזו תשפר דרמטית את המצב בדרום. ביליתי לא מעט שבועות מחיי בבסיסי הדרכה בצריפין, מאלה האמורים לנדוד אל הנגב, ומעולם לא התרשמתי שהם מספקים פרנסה לכל-כך הרבה אנשים. רוב האוכלוסייה בבסיסי הדרכה היא אוכלוסיה מתחלפת של חיילים צעירים שכמעט ולא יוצאים מן הבסיס במהלך ההכשרה שלהם. הסגל מורכב רובו ככולו מחיילים וקצינים צעירים בשרות החובה שלהם שמחויבים להישאר בבסיס עם חייליהם, והקצינים המבוגרים המעטים שניתן למצוא בבסיסים מעין אלה הם קצינים במסלולי הליבה של החיל, העושים קדנציית הדרכה קצרה ואחריה ממהרים אל התפקיד הבא. קשה לראות רבים מהם משתכנים בהכרח בנגב, כשתפקיד הבא שלהם עשוי להיות בצפון.

נותרנו עם אי-אילו נגדים ועם אנשי האחזקה והלוגיסטיקה של הבסיס. כאן יש פוטנציאל מסוים לתעסוקה, אך כיוון שאת עובדי האחזקה מעסיק היזם הפרטי – ולא הצבא או משרד הביטחון, קשה להאמין שהמשרות שיוצעו יהיו אטרקטיביות במיוחד.

הדממיה של עיר הבה"דים / קולקר-קולקר-אפשטיין

יתכן שיותר משהמדינה רוצה לראות את בסיס ההדרכה מפריחים את הנגב, היא רוצה לראות אותם מפנים את הקרקעות היקרות במרכז הארץ שניתן לפתח למגורים ואולי לתעסוקה. וכך תושבי הנגב יקבלו בסיסים סגורים ותושבי ראשון יקבלו דירות חדשות. כמובן שגם ההפרטה של חלק ממשימות האחזקה השוטפות היא מטרה, סמויה למחצה, של המעבר אל הנגב. אמנם, ההפרטה של חלק מניהול חיי היומיום הצה"ליים עשויה להיות מבורכת – אם כי לא עבור הנגדים שיפוטרו  – אך היא עלולה גם להתגלות כבעייתית. מתמיה, בהקשר זה, שיש מעט מאוד דיון על האופן שבו צה"ל מפריט עצמו ונקשר באופן כל-כך טוטלי ולכל-כך הרבה שנים עם גוף שהוא בסופו של דבר לא יותר מקבלן בניין.

הפינוי של (חלק) מבסיס צריפין מעלה גם הוא מחשבות.

הראשונה היא על הצריפים הבריטיים שעדיין משמשים כמשרדים וככיתות. עוצמתה של האימפריה הבריטית משתקפת בעיני בצריפי העץ המצחיקים האלה ששורדים יותר משבעים שנה בשמש הים-תיכונית הקופחת. אינני חושב שמי מן המתכננים שלהם – האם היו אלה מהנדסים בריטים מכובדים עם שפם? – האמין שתקופת השירות של המבנים האלה תהיה ארוכה כל-כך. בכל מקרה אני מקווה שמישהו כבר עמל על תיקי התיעוד והשימור שלהם כי מזכרת כלשהי מבסיס סרפנד / צריפין חייבת להישאר. חייבים להישאר גם עצי האקליפטוס הגדולים שהם אולי המאפיין המובהק ביותר של הנוף המנדטורי, והציוני, מאפיין הנמצא באיום מתמיד, למרות ואולי בגלל שכיחותו. אחרי הכריתה המסיבית של האיקליפטוסים בבסיס יקנעם, צריך כבר עכשיו להיערך למאבק על שימור נוף האיקליפטוסים של הבסיסים הצבאיים בצריפין ובגלילות שיפונו, כנראה, בעוד מספר שנים.

למעבר של צה"ל לנגב יש אספקט אחד מבטיח הרבה יותר מבחינת אזרחי הדרום והוא המעבר של חלק מן הגופים הטכנולוגיים של צה"ל לפאתי באר-שבע. מחקרים בארצות הברית הראו שמתקני מחקר ביטחוניים הם גרעין שסביבו מתרכזות חברות טכנולוגיה יזמיות. גם בישראל קשה שלא להבחין בסמיכות בין מתחמי ההיי-טק של הרצליה פיתוח וקריית עתידים לבין בסיסי המודיעין בגלילות. יש כאן, אם כך, פוטנציאל אמיתי למעבר של תעשיות עתירות ידע לדרום, בעקבות בית הגידול והקליינט הראשי שלהן.

אבל למרבה הצער לא מדובר בבשורה לתרבות העירונית בדרום. על פי הפרסומים, ישכנו המתחמים החדשים בפאתי העיר – במקרה של קריית התקשוב שתוקם ליד האוניברסיטה – או בשוליה ממש, במקרה של קריית המודיעין שתוקם איפשהו בין עומר לבאר-שבע, מן הסתם כגבול לעיירה הבדואית לקייה. וכך, המתחמים החדשים האלה יצרו ערי קצה פרבריות בין הוילות של עומר לפחונים של הפזורה הבדואית ויחזקו את המגמות האנטי-עירוניות, שפגעו ופוגעות בנגב.

לאור העובדה שגם המטכ"ל בתל-אביב וגם פיקוד הדרום שוכנים בלב העיר – מזינים אותה וניזונים ממנה – אולי ראוי לשקול למקם את קריות המו"פ הצבאיות המתוכננות באופן שיתחברו אל המרכז העירוני המקרטע של בירת הנגב, ויתנו לבאר שבע צ'אנס לחיים עירוניים איכותיים.


[1] ביטחון 'השדה' – מעניין מה בורדייה היה אומר על זה?

בעקבות התערוכה 'שיכונים מבפנים' המוצגת בגלריה בבית האדריכל, היו לי כמה שיחות מעניינות.

מסתבר שלמרות שבמרכז התערוכה עומדות דווקא דוגמאות קונקרטיות וחוויות אישיות של דיירים ולמרות הנימה הלא פולמית המאפיינת אותה, נקראת  התערוכה, לפחות אצל אחדים, ככתב אישום נגד מדיניות השיכון הציבורי בישראל. ואכן, אין ספק שהתערוכה, בהמחישה את אי-ההלימה בין התכנון לבין הרצונות והצרכים של הדיירים, מאירה את המגבלות של תכנון השיכון הציבורי בראשית ימי המדינה ודווקא מן הזווית הפרטית, שזכתה בדרך-כלל לפחות תשומת לב.

כשאנשים מגיבים לאישום מרומז זה עולה בדרך-כלל הטיעון הכלכלי המסביר את המגבלות הכספיות שהיו מוטלות מאז ומתמיד על הדיור הציבורי ובייחוד בימי ראשית המדינה. מהסבר זה משתלשל הטיעון שהבעיה היא רק בעיה של שטח דיור, כלומר של כסף, ושאין מדובר בבעיה של התפיסה, או של היכולת, התכנונית.

שיכון ברחוב גדליהו, חיפה. צילמה: שרון ברק

כשמתייחסים לטיעונים אלה חשוב קודם כל לציין שמדיניות השיכון הישראלית, הן כמדיניות ציבורית והן בהיבטים הפרטניים של הפתרונות האדריכליים שלה, היא מגוונת. הגישות והשיטות השתנו בהתאם לאילוצים המשתנים אך גם בהתאם לאינטרסים פוליטיים ולאידיאולוגיות. הפתרונות האדריכליים השתנו בעקבות שינויי גישה בעולם ובישראל ובשל הפקת לקחים ושינויים בצרכים ובמשאבים. כך שכל התייחסות היא בהכרח חלקית  ובמקרה שלי גם מבוססת על התרשמות ולא על מחקר מעמיק (בשביל מחקר תצטרכו לפנות אל ד"ר הדס שדר).

ועדיין, ניתן להתייחס אל הטיעונים עצמם.

בהיבט המשאבים הלאומיים, יש לשאול, בראש ובראשונה, את השאלה הגדולה והיא האם ביחס לעוגת התקציב המצומצמת בניית השיכונים קיבלה את חלקה היחסי הראוי. אבא אלחנני, למשל, בספרו 'המאבק לעצמאות של האדריכלות הישראלית במאה ה-20'  מציין "כך קרה שבצד עיירות עלובות ושכונות שנבנו כמשכנות עוני, תוכננו מוסדות מפוארים של תרבות והשכלה גבוהה, שאין פוגשים דוגמתם גם בהרבה ארצות עשירות מישראל' (עמ' 69). אפשר, ואולי צריך, לומר שכל מדינה זקוקה למונומנטים. אדריכלים ודאי יסכימו. אלא שאז לא ניתן לטעון שלא היה כסף לדיור הולם אלא שנושא הדיור חלק את התקציב  המוגבל עם מבנים נוספים ועם נושאים אחרים.

יתר על כן, ברור היום שההכרעה לבנות הרבה ישובים קטנים הפרוסים במרחב ולא להסתפק במעט ישובים גדולים הביאה לא רק לפריסה אורבאנית רעועה שאינה בת-קיימא – חברתית, כלכלית וסביבתית – אלא גם לבזבוז של משאבים שהיו יכולים ללכת לשיפור בתנאי הדיור של המשפחה הבודדת.

הסבר הביטחון הלאומי שניתן בדרך-כלל למדיניות זו מבהיר שרווחת הדיירים הייתה תמיד משנית לשליטת המדינה במרחב, אבל גם אם מקבלים את העיקרון של קדימות הביטחון ניתן לשאול אם לא היו פתרונות אחרים. חלק מעיירות הפיתוח שהוקמו בשנות החמישים והשישים נראות בדיעבד מיותרות גם מן ההיבט הגיאו-אסטרטגי – לדוגמא חצור הגלילית הצמודה לראש-פינה ובכל זאת נפרדת ממנה. ניתן, וצריך, לשאול אם לא היה אפשר להשקיע את הכספים שהושקעו בהקמתן באופן מושכל יותר, בייחוד כשמסתבר שויכוח זה התנהל כבר בשנות החמישים באגף התכנון. ידם של התומכים בערים הקטנות הייתה על העליונה, אבל שוב, כבר לא ניתן לטעון שבעיית הדיור הייתה בעיה של כסף. הייתה זו שאלה של סדר-עדיפויות ורווחת המשתכנים לא עמדה בראשו.

בית מגורים דו-קומתי ארבע משפחתי עם חצרות פרטיות ואופציה להרחבה כפי שנבנה ע"י עמידר בעכו. מתוך המחקר של יפעת אוזן.

שאלה נוספת היא האם כשהמצב הכלכלי הלאומי השתפר – ולו במעט-  תרונות הדיור השתפרו גם הם?

מעניין בהקשר זה להשוות את שיכוני העולים במודל של מבנה דו-קומתי ארבע משפחתי עם חצרות פרטיות לכל הדיירים, שהיו אחד מאבות הטיפוס הנפוצים משלהי שנות החמישים למודלים של שיכוני רכבת או בלוקי H שהופיעו באותה תקופה אך המשיכו להוות מודל של שיכון ציבורי, ודיור ישראלי בכלל, עוד תקופה ארוכה לאחר מכן.

נראה היום שהטיפוס בארבע-משפחתי, הנדיב יותר בשטח אך פשוט יותר לבנייה מהווה פיתרון מועדף בשל העובדה שניתן לפתח אותו ולהרחיבו בעוד שאת שיכוני הרכבת ואת בלוקי ה- H קשה מאד להגדיל ולפתח והם מציעים, בסך הכול, איכות דיור ואיכות חיים נמוכה יותר.

כלומר היכולת הכלכלית של המדינה המשכנת ברגע נתון אינו בהכרח ערובה לדיור מתאים יותר. לתפיסה האדריכלית, להכרעה באיזה אופן לנצל את הכסף ואת המשאבים האחרים העומדים לרשות המדינה יש גם משמעות.

ומה בנוגע להנחה המובלעת שתכנון משופר היה עולה בהכרח יותר כסף ולכן שהאדריכלים לא יכלו לתכנן אחרת מכפי שתכננו?

שני מאפיינים תכנוניים עולים מן התערוכה כסוגיות מרכזיות של אי-התאמה בין המשתכנים לבין דירותיהם.

הראשון הוא השימוש בחללי החוץ: הדירות לא הותאמו לניצול חללי החוץ והדיירים שהביאו איתם מסורת של חיים בחצר הפנימית נאלצו להתאים את דירותיהם לאורח חיים המתנהל גם מחוץ לדירה. כמובן שהשימוש היומיומי בחללי החוץ, שהוא לא סביר בגרמניה למשל, הוא צו המציאות בישראל וקשה לטעון שזוהי ציפייה לא סבירה מן האדריכלים לקחת זאת בחשבון.

אבל האם היה ניתן לעשות זאת? – בודאי.

פתיחת דירת קומת הקרקע אל החוץ היא עניין פשוט מאוד שלא הייתה לו כל משמעות תקציבית. ניתן היה להקפיד שלדירות קומת הקרקע יהיו דלתות יציאה החוצה מכל החדרים אל שטח אדמה צמוד לשימוש הדירה. כדי לשמור על השוויון בין הדיירים ניתן היה לתת את הדירות האלה למשפחות מרובות ילדים שאמנם קיבלו, כשהיה אפשר, את דירות הקרקע, אך בהעדר יציאה ישירה החוצה לא הייתה לכך משמעות רבה בהגדלת השימושיות של הדירה.

זאת ועוד, ניתן היה, בהשקעה כספית קטנה לתת גרמי מדרגות גם לדירות בקומה הראשונה כך שתהיה להן כניסה ישירה מן החוץ. מנספלד ווינרב עשו כך בפרויקטים בחיפה (דירות סולל בונה בנווה-שאנן ודירות צבא הקבע במרכז הכרמל). פתרון כזה מקל מאוד על הדיירים להשתמש באופן טבעי בחצר ונותן תחושה משופרת של פרטיות ובעלות ובתוספת תקציבית לא גדולה במיוחד.

דירת משפחת פרץ, דימונה. מתוך הסרט 'לחם,בית' במאית אפרת גורן-מור. מבוסס על המחקר של יוסי שושן.

מאפיין תכנוני אחר העולה מן התערוכה הוא השימוש הרב תכליתי בחללים.

עבור חלק ניכר מן הדיירים לא היה צורך בהפרדה בין חללי היום הפורמאליים לחללי הלילה הפרטיים ובין החללים המשרתים – בעיקר המטבח, לחללים המשורתים. זאת ועוד, ההבחנה בין החללים שעשויה להיות שימושית ומתבקשת בתנאים של רווחת דיור, אין בה הרבה תועלת במצב של צפיפות קיצונית אותו חוו רבים מהעולים, עם שבעה ועשרה דיירים בדירות של שניים וחצי חדרים.

במצבים אלה יתכן שתכנון יותר גמיש ומאפשר של חללי הבית היה מועיל יותר. כלומר במקום ליצור הול, מטבח ומרפסת כביסה ניתן היה ליצור חדרים כלליים עם אספקת מים בכל אחד מהם כשהדיירים מקבלים הזדמנות לארגן את השימוש בחללים בהתאם לצרכים שלהם.

מעניין לציין ששני כיוונים אלה אומצו היום על ידי הבנייה הקבלנית: דירת הגן וחללי הלופט האופנתיים מבטאים זאת. דירת הגן – טומי לייטרסדורף אומר שהוא המציא אותה עבור משרד השיכון במעלה אדומים – מנצלת את חללי החוץ באופן בלתי אמצעי, כפי שהיה ראוי לעשות כבר אז בשנות החמישים. הלופטים, בהשראה ניו-יורקית מאוחרת, משתעשעים בחללים רב-תכליתיים כשהמטבח והשירותים מתמזגים עם חדרי הדיור, וחללי היום והלילה הם חלל אחד.

מכאן אנו למדים שמה שנתפס ברגע מסוים כעדות למנהגים נפסדים של תרבות פרימיטיבית – יכול להפוך בקלות ובהקשרים משתנים לסמל סטאטוס. כמובן שעניין זה עובד בשני הכיוונים, ואילו היו יוצרים  בשנות החמישים והשישים טיפוסי דירות מזרחיים או מסורתיים לצד אלה המודרניסטיים/מערביים, עצם ההבדל בין טיפוסי דירות שונים היה יוצר תחושה של הפרדה ואפליה, ללא כל קשר לאיכויות בפועל של הדירה.

כי ברקע ניצב כל העת המתח העדתי ובמקרה הזה בין המתכננים האשכנזים שכפו, לכאורה, את גישתם המודרניסטית והאירופית על דיירים שבאו מן המרחב המוסלמי. המתח הזה בין תרבות מגורים מערבית ומודרנית לכאורה לבין דפוסים מזרחיים ו/או קדם מודרניים מבטא הרבה יותר מהעדפה אדריכלית או ממתח בין עדות שונות. הקונפליקט התרבותי הזה מקרין על ומושפע מן המאבק על זהותה של התרבות הישראלית, השרויה במתח המתמיד בין המזרח בו היא נטועה ביותר מאופן אחד, לבין המערב אליו היא עורגת ובו היא תלויה.

עוד על המתח בין תרבות המגורים המזרחית והמערבית בדיור ניתן יהיה לשמוע ביום העיון שיתקיים בתערוכה ב 26.1.2012 בשעה 20:00 בערב.

התערוכה עצמה, אותה אצרו הדס שדר, שלי כהן ועבדכם הנאמן פתוחה בימים א'-ה' בשעות העבודה.

כולם מוזמנים.

במסגרת לימודי לתואר שני באדריכלות בבית הספר לאדריכלות באוניברסיטת תל-אביב השתתפתי בסמינר של ד"ר טלי חתוקה "אוטופיה כמתודולוגית חשיבה בתכנון". הסמינר עסק בחשיבותה של החשיבה האוטופית לתכנון האדריכלי והעירוני ובעבודת הסיום נדרשנו לכתוב עבודה שתפרוש חזון אוטופי תכנוני לישראל שנת 2048.

כבר עמדתי להתחיל ולכתוב, אלא שאז זימנו לי המקרה הממוזל וקרעים באריג החלל-זמן מאמר שנכתב (ייכתב) בשנת 2048 וסיכם (יסכם) את תהליך האורבניזציה של ערי- הקצה בישראל שהתרחש (יתרחש) בארבעים השנים הקודמות (הבאות).

המאמר התאים לי בדיוק ואחרי שהוגש אני שמח להביא אותו לעיונם של קוראי הנאמנים.

1.

בבואנו לסכם את העשורים האחרונים בתחום התכנון העירוני בישראל, כחלק מתרומתנו הצנועה ללהג האינסופי הממלא את האוויר ביובל המאה של מדינת ישראל, חשבנו שמן הראוי להפנות את הזרקור לאחת ההתפתחויות המעניינות של ארבעים השנים האחרונות, שלא זכתה לתשומת לב רבה מחוץ לחוגים המקצועיים.

התהליך המדובר הוא תהליך השינוי של ערי-הקצה בישראל, ממרכזי-משנה מנותקים למוקדים עירוניים משמעותיים ומגוונים.

בעשורים הראשונים של קיומה התמקמה הפעילות העסקית, התרבותית והמסחרית של ישראל במרכזי הערים הגדולות: תל-אביב, חיפה וירושלים. הנהלות החברות הגדולות, אולמות הקולנוע והתיאטרון והחנויות החשובות שכנו במרכזי הערים האלה, העתק בזעיר-אנפין של העיר המערבית במחצית הראשונה של המאה העשרים.

בשנות ה-90 של המאה הקודמת החל המאזן להשתנות, באיחור אופנתי של עשרים שנה אחרי ארה"ב[1], כאשר מוקדים של מסחר ושל תעשיה עתירת-ידע החלו לנוע אל שולי העיר ולעבר קצה המרחב המטרופוליני.

העלייה ברמת המינוע וברמת החיים, הזדקנותם של מרכזי הערים הותיקים, גידולן של הערים וההתפתחות הפרברית שעודדו הממשלות – כל אלה תרמו להתפתחות הבלתי-נמנעת לכאורה של ערי-הקצה.

במוקדים אלה, שהתפתחו בקצהו של המרחב המטרופוליני, התרכזו שטחי המשרדים החדשים ולצידם נבנו מרכזי המסחר והבילוי החדשים – הקניונים, שכבשו את המדינה והגיעו לשפע עד כדי קריסה.

תהליכים אלה הדהדו את האוטופיות[2] של ראשית המאה העשרים. אותן אוטופיות שהולידו את הפרדת השימושים, את השכונות הפרבריות ואת הטבע או השטח הפתוח כתווך שבתוכו מתקיימים כל השימושים האחרים. בישראל לא תמיד זיהו את הקשר בין התהליכים הנפרדים לכאורה שהובילו לאותה התפתחות מטרופולינית בשולי הערים אך בארה"ב היה מי שניסח אותה כבר בשלהי המאה העשרים – העיתונאי ג'ואל גארו (Garreau 1991) בספרו 'ערי הקצה של המחר' –  שראה בה התגלמות אותנטית של הרוח האמריקאית, שלא לומר התגשמות של אוטופיה.

כדרכן של אוטופיות שמתגשמות, גם לאוטופיה של הפרברים וערי הקצה היו לא מעט צדדים שליליים. ואכן, לא מעטים ניסחו את הביקורת על ערי-הקצה בזמן אמת.

מבקרים הצביעו על חוסר התוחלת שבהסתמכות על המכונית, הן בהקשר המרחבי והן בהקשר האקולוגי. אחרים הצביעו על הפגיעה במרכזי הערים הקיימים כתוצאה מן הנדידה של הפעילויות – ושל ההכנסות – אל מחוצה להם. היו כאלה שהצביעו על ההדרה החברתית הטמונה בהתקה של פעילויות עירונית מרכזיות אל שולי העיר, שם הפכו נגישות רק לחלקים מן האוכלוסייה – אלה שהיה ברשותם הרכב הפרטי, החיוני בכדי להגיע אל קצה העיר. מבקרים נוספים מחו על הפגיעה בשטחים הפתוחים וביקרו את הריקנות חסרת הלב של המרכזים החדשים, אוסף של בועות שנדמה שנבנו במידותיה של המכונית ולא במידתו של האדם.

במבט לאחור נראה, שחלק ניכר מן הביקורות חזו את תהליך ההתדרדרות של עיר הקצה ואת חוסר היכולת שלה לקיים את עצמה לאורך זמן. אך נדמה שבדבקותם במודלים קודמים של התפתחות עירונית, לא זיהו המבקרים את יכולתה של עיר-הקצה להמציא עצמה מחדש ולא עמדו על מיקומה החיוני בתהליך האבולוציוני המתמשך של המבנה העירוני בעולם וגם בישראל.

כאשר מנסים לנתח את הסיבות למשבר שפקד את עיר הקצה בשלהי העשור השני של המאה, נראה שהתלות המוגזמת ברכב הפרטי היא אחד הגורמים המרכזיים. ככל שהפכו מוקדי הקצה לאטרקטיביים יותר כך נהרו אליהם יותר מכוניות; וככל שנהרו אליהם יותר מכוניות כך הם הפכו לפקוקים ודחוסים יותר; וכך, כפי שקורה לעיתים קרובות לאוטופיות מוגשמות, הצלחתם היא שהביאה לכישלונם ויתרונם העיקרי, אם לא היחיד, אבד לבלי שוב. הפקקים בכניסות לערי-הקצה – בהתחלה במרכז הארץ – בהרצליה פיתוח וברמת החייל, ואחר מכן גם בחיפה, ביוקנעם ובבאר-שבע, אילצו את הרשויות להשקיע עוד ועוד משאבים בפתרונות התנועה לאזורים אלה. עומסי התנועה בערי-הקצה, הסמוכות תמיד לצירי התנועה הראשיים, גלשו וחסמו מדי בוקר את הכבישים הארציים, בעוד שהחנייה בתוך המתחמים הפכה לבעייתית יותר מאשר במרכזי הערים.

אך עד מהרה התברר שהפקקים ומצוקת החנייה הן הבעיות הקטנות יותר של התכנון העירוני שהתבסס על הרכב הפרטי.

העלייה האיטית אך המתמדת במפלסי האוקיינוסים הביאו את האומות המאוחדות להכריז על מדדי פליטת גזי חממה נוקשים ביותר ועל אכיפתם באמצעות סנקציות כלכליות קפדניות[3]. אלה אילצו את ממשלת ישראל, לצד ממשלות רבות אחרות בעולם, לשנות את מדיניות האנרגיה שלה ולהעלות בחדות את מחירי הדלק והחשמל. גם הקיטון בעתודות הדלק בעולם[4], העלייה בצריכה של ארצות דרום-מזרח אסיה ומלחמות האזרחים הבלתי פוסקות בערב-הסעודית ובנסיכויות המפרץ – כל אלה הביאו לעלייה חדה במחירי האנרגיה, שגם גילוי מאגרי הגז הטבעי בים התיכון – על הסכסוכים הימיים הבלתי פוסקים שאלה הביאו עימם – לא מיתן.

חוסר היכולת להמשיך ולקיים מרחבים עירוניים המבוססים על רכב פרטי, בזבזניים בדלק ובקרקע, אילץ את ערי הקצה להשתנות באופן רדיקלי.

גם התחזיות לגבי הכשל החברתי של ערי-הקצה התממשו בחדות.

אי-השוויון הגדל בחברה הישראלית והסגרגציה של קבוצות אתניות וחברתיות התבטאה באופן חד במהומות המזון בנתניה, שבשיאן הסתערו תושבי שכונות מרכז העיר על סניף איקאה שבאזור התעשייה הדרומי ושרפו אותו כליל. מחאה זו זעזעה את ראשי העיריות ברחבי הארץ שהבינו, לראשונה, שבתי-קפה במרכז העיר וחנויות של רשתות גלובליות בשוליה אינם מספיקים בכדי ליצור התחדשות עירונית אמיתית. הסתבר שאזרחים רבים תופסים את ההחלפה של התעשייה במרכזי קניות ומשרדים כפגיעה ישירה במקום שלהם בעיר[5], ויש לתת מענה לתופעות עמוקות הרבה יותר של הפרדה מרחבית.

במקביל התברר שהמונוטוניות הכלכלית והעסקית של (חלק) מערי-הקצה הייתה דווקא נקודת התורפה שלהן.

בתחילה היו אלה מרכזים חדשים – מרוחקים ומנותקים יותר, אך גם גדולים, נגישים וחדשניים יותר -שנפתחו ודחקו את מבני הקניונים והמשרדים המתיישנים.

בתחום המסחר הייתה תופעה זו בולטת במיוחד באזור התעשייה המערבי של ראשון-לציון. באזור זה, אותם הקניונים שחיסלו את המסחר במרכז העיר החלו לפגוע זה בעסקיו של זה עד לסגירתו של קניון הזהב בשנת 2027, שקיבעה את האזור כמוקד של הזנחה עירונית, שלא בקלות ניתן היה לרפאה.

בתחום העסקי, היה זה משבר ההי-טק של שנת 2031 שהכריע ערי קצה רבות. התייתרות תעשיות האלקטרוניקה והתוכנה בעקבות הפיתוחים הטכנולוגיים החדשים לצד השינויים בדפוסי העבודה, גרמו לסגירה או לביזור של חברות ההי-טק הגדולות. אלה הותירו בקריסתן עשרות בנייני משרדים ריקים ומיושנים בערי-קצה בכל רחבי הארץ, ממת"מ בחיפה ועד עומר שבפאתי באר-שבע. ההתבססות של ערי-קצה רבות על מגזר יצרני אחד ועל פלח מסוים בחברה התגלתה כטעות יקרה וכואבת.

תהליכים כלכליים, עירוניים וחברתיים אלה, שהתנקזו אל עיר הקצה, הפכו את המוקדים שפעם היו גאוותה של העיר לאזורי מצוקה דועכים.

בה-בעת, תהליכים חברתיים וחוקתיים חדשים יצרו את התשתית לאבולוציה של ערי-הקצה.

הראשון היה השינוי בצרכי הדיור. גיל הנישואים המתאחר מחד, והארכת תוחלת החיים, מאידך, יצרו מסה של אנשים בעלי הכנסה וזמן פנוי שלא מצאו את מקומם בשיכוני הזוגות הצעירים – מודל הבינוי שהיה אבן הבניין של העיר הישראלית מראשיתה ועד שנות האלפיים. זוגות צעירים עם משכורת כפולה וללא ילדים[6] ופנסיונרים דינמיים עם הכנסה ופנאי התחרו על המגורים במרכז תל-אביב שוקק החיים, אך עליית המחירים, הצפיפות הגוברת והירידה הכללית באיכות המסעדות אילצו את הציבור הזה לחפש מוקדים חדשים להתגורר בהם.

גורם משמעותי נוסף היה החלטת הממשלה משנת 2036 לתגמל ערים על מגוון ביולוגי ונופי באמצעות הלוואות בתנאים מועדפים[7]. מדיניות זו הובילה ערים רבות לעצור את הבנייה בשטחים הפתוחים ואף לחפש דרכים ליצור מחדש מרחבים טבעיים במקומות בעיר שהטבע הופר בהם לא מכבר.

שינויים אלה פתחו אפשרויות חדשות למיחזור של ערי הקצה ולטרנספורמציה האורבאנית שלהן.

קולאז' ערי קצה - שוק הכרמל, בילו סנטר וברקע מגורים עתידיים (בתכנון משרד אדריכלים 'החדר')

2.

הטרנספורמציה של ערי הקצה, ההשתנות ההדרגתית אך מהפכנית שלהן לכדי משהו חדש, לא ארעה סתם כך. התהליכים הסטיכיים של המציאות החברתית והטכנולוגית לא הספיקו כדי לעשות את השינוי והיה הכרח לנסח אותו קודם לכדי חזון.

קבוצות שונות של אדריכלים, מתכננים ואמנים היו הראשונות לזהות את הפוטנציאל החבוי של ערי-הקצה הישראליות ואת האפשרות שלהן להפוך למשהו אחר: אקולוגי יותר, שוויוני יותר ויותר מעניין.

לצד ההשראה ששאבו מהתפתחויות דומות שכבר התממשו בארצות הברית[8] ובאירופה, זיהו חברי הקבוצה את עיר הקצה הישראלית כפתוחה יותר, פרומה יותר ממקבילותיה בעולם ובה בעת מגוונת יותר וקומפקטית, בהתאמה למימדיה הצנועים של מדינת ישראל. בשונה מן העולם, נסמכו רוב ערי הקצה בישראל על מוקדים תעשייתיים דועכים, מה שנתן להן מראש בסיס מסוים של עירוב שימושים, גרעין של תחבורה ציבורית, ומערך רחובות קוהרנטי.

מכאן עלה הרעיון הבסיסי לפיו ערי-הקצה יכולות, במובנים רבים, להפוך למרכזי הערים החדשים של ישראל, שיתווספו למרכזים הוותיקים בהציעם רובד נוסף של חיים עירוניים.

כבכל אוטופיה, גם באוטופיה של ערי הקצה התלכדו חזונות שונים, חלקם חופפים ואחרים סותרים, שראו בטרנספורמציה של עיר-הקצה הזדמנות להשיג מטרות שונות.

הקבוצות של האוטופיה האורבאנית ראו בעיר הקצה ההזדמנות ליצירת עירוניות מוצקה ואמיתית, ברוח הערים האירופיות הקומפקטיות של המאה ה-19, אך הפעם לא רק בשלושת הערים הגדולות, שתוכננו רגע לפני המודרניזם של המכונית, אלא גם בשולי מטרופולין גוש-דן ובפריפריה הישראלית שנולדה לתוך עולם אנטי-אורבאני. העירוניות החדשה של ערי-הקצה נתפשה כתיקון של אותה אנטי-עירוניות, ונועדה להציע עוד מרחבים עירוניים פעילים, מרחבים שהפכו למצרך מבוקש שמחירו האמיר. המתקנים העירוניים קיוו שהתערבות והכוונה של רשויות התכנון עירוניות, לצד השקעה מסוימת בתשתיות התחבורתיות והתרבותיות, יתניעו תהליך כלכלי שבו העסקים עצמם ייצרו את אותה תחושה עירונית אינטנסיבית של מסחר, פנאי ותרבות. זו, כך הובטח, תמשוך אל העיר את השכבה היצירתית[9] שנתפסה כחיונית לכלכלת העיר.

הקבוצות הירוקות, לעומתן, ראו במשבר ערי-הקצה הזדמנות לאוטופיה אקולוגית שבה הסמל של התכנון מוכוון הרכב הפרטי, זולל השטחים הפתוחים, יהפוך את עורו ויהיה למופת של חזרה אל הטבע. מאות דונמים שהוקצו לחניונים צרובי-שמש, הסתמכות מוחלטת על נסיעות ארוכות אל מקום העבודה ברכב הפרטי, משרדים עטויי קירות מסך שחייבו מערכות מיזוג בזבזניות, שטחים פתוחים בפאתי העיר שהפכו למרכזים מסחריים – כל אלה הצדיקו את המוניטין האנטי-סביבתי של עיר הקצה.

אך לאחר שכבר הוקמו לא יכלו הירוקים להציע הריסה כה בזבזנית של תשתיות ערי-הקצה. במקום, הם הציעו לשנות אותן מן היסוד. לפני הכל, טענו, יש להשתית אותן מחדש על תחבורה ציבורית. הירוקים הצביעו על כך שלא רק שערי-קצה רבות בישראל היו סמוכות למעשה לרשת הרכבות[10], קירבתן לצירי תנועה ראשיים הופכת אותן נגישות גם לאוטובוסים ולמוניות שירות. הישענות על תחבורה ציבורית  טענו, תאפשר לשחרר את שטחי החנייה לטובת שטחים פתוחים או לטובת ציפוף נוסף של השטחים הבנויים, בכדי ליצור ניצול מיטבי של השטח המופר. באופן כזה תוקטן בהדרגה טביעת הרגל האקולוגית של עיר הקצה וזיהום האוויר שהיא מייצרת יקטן. איכות החיים של המשתמשים ושל תושבי העיר תשתפר וכך גם התרומה למאזן גזי-החממה הגלובלי.

הוגים חברתיים ראו בעיני רוחם עולם שוויוני יותר שבו מרכזים עירוניים ששירתו בעיקר את החלקים האמידים בחברה יפתחו גם לשכבות המוחלשות, לא כמנקים ואפילו לא כצרכנים אלא כשותפים שווי-זכויות. עיר הקצה יועדה בדרך-כלל לחלקים החזקים והגלובליים של החברה: ליזמי נדל"ן העשירים שבנו אותה, לחברות הרב-לאומיות שפתחו בה את משרדיהן ולחברות האחזקה של הקניונים, שבתורן העדיפו את רשתות החנויות הגדולות. כל אלה כמעט ולא הותירו מקום ליזמים מקומיים קטנים יותר ובמקרים רבים אף דחקו אותם החוצה מאזורי התעשייה שהפכו לערי-קצה. החזון האוטופי של עיר-הקצה השוויונית הציע מקום שיש בו מגוון – מגוון כלכלי, אתני ומגדרי, מגוון של עיר הנותנת מרחב וכבוד לכל החלקים של החברה בכדי ליצור מקום טוב יותר לכולם. זאת ועוד, מיקומן של ערי-הקצה בנקודת המפגש של ערים שונות ובמרחק מן השכונות הותיקות, הפך אותן למקום מפגש פוטנציאלי ולמוקד של שיתוף-פעולה בין הקבוצות המסוכסכות של החברה הישראלית.

באופן טבעי, היו לא מעט חילוקי דעות לגבי זהות הגופים והקבוצות שיוכלו ליצור את השינוי.

היו שראו בשותפות בין הארגונים הלא-ממשלתיים והיזמים את המפתח להצלחה ואילו אחרים האמינו בהפעלת לחץ על הרשויות העירוניות והממשלתיות בכדי שאלה יכפו הסדרים חוקתיים חדשים על היזמים או אפילו כדי שיחליפו אותם בפעילות בנייה ציבורית. היו שהציעו ליצור תהליכים של שיתוף ציבור בין העסקים בעיר-הקצה לבין הדיירים בשכונות הפרבריות הסמוכות ואילו אחרים הצביעו על כך ששיתוף כזה יהיה שיתוף של המאיון העליון שידיר את שאר בעלי העניין בעיר, אותם אלה שאינם בעלי עסקים או בעלי וילות.

גם לגבי אסטרטגית הפעולה הנכונה עבור הפעילים האוטופיסטים לא הייתה הסכמה.

מתכננים רבים טענו שתפקידן של הקבוצות האוטופיות להתמקד בבניית חזון קוהרנטי והעלתו לתודעה כדי שגורמים שונים בעולם האמיתי יוכלו להפוך אותו למציאות. היו כאלה שהרחיקו לכת והציעו שכמו אבנעזר האוורד, על הכותבים וההוגים להפוך בעצמם ליזמים וליצור את השינוי במעשיהם. אחרים, לעומתם, טענו שהאוטופיה תפקידה רק לבטא את הדחף לשיפור מתמיד במצב החברה והסביבה, ואל להם לאוטופיסטים לדבוק בחזונות קונקרטיים מדי העלולים להפוך לתכתיבים דכאניים.

לאור הבדלים אלה ביחס למטרות, והדרכים להשיגן, לא ייפלא שבין הקבוצות השונות שהגדירו את האוטופיות של עיר-הקצה נתגלעו ויכוחים רבים, כשכל קבוצה מגדירה את חברתה כפוגעת בעקרונות האמיתיים של האוטופיה ובדרכים הראויות להשגתה. אף-על-פי-כן, ציניקנים יאמרו שדווקא העדר ההסכמה הפנימית איפשר לתנועה להציע  חזון לכל מגזר, דימוי לכל אינטרס, וארגז כלים של פתרונות שונים שהתממשו בהתאם לצרכים הספציפיים של כל מקום ומקום.

3.

החזון התגשם לראשונה בעיר-הקצה של אזור התעשייה של הרצליה פיתוח, שהייתה מלכתחילה החזקה והעירונית ביותר מכל ערי-הקצה.

ההכרה במעלות העירוניות חדרה לשיח התכנוני עוד בראשית שנות האלפיים, וכבר באותה תקופה ניסו ראשי ערים רבות לעורר מחדש(?) את מרכזי הערים הישנוניים שלהם. אך עד מהרה התברר שהנוסטלגיה העירונית הייתה מעט מוגזמת: מרכזי הערים הותיקים שמחוץ לשלושת הערים הגדולות לא הצליחו להפוך לשוקקי-חיים ואטרקטיביים מספיק עבור אותה אוכלוסייה נכספת של המעמד היצירתי.

בעיר הרצליה[11], שם שהשיפוץ של רחוב סוקולוב שבמרכז הוותיק של עיר לא הצליח להפוך את הירקנים וחנויות הסדקית לבתי-קפה, גילתה העירייה שיש ברשותה כבר לא מעט בתי-קפה ומסעדות, והם נמצאים כולם באזור התעשייה של הרצליה פיתוח. עיריית הרצליה הבינה שכפי שהיא מתגברת את המרכז הישן, שעיקרו מגורים, בפונקציות של פנאי ועסקים, עליה לחזק, על-פי אותו הגיון, את המרכז הקיים של פעילות העסקים והפנאי בעיר באמצעות תוספת של מגורים ותרבות. זאת, בכדי ליצור מרכז מעורב שימושים שיאפשר חיים אורבאניים, בעיר שהייתה עד לא מזמן פרבר שינה.

ההתרוקנות של מספר מבני משרדים נפלה ליד העירייה כפרי בשל והיא מיהרה להסב אותם למגורים בהליך של תב"ע מקומית – אותו תהליך שהפך בשנות השמונים את אזור התעשייה לעיר-קצה של משרדים ומסעדות. השיווק של דירות לופט שנמצאות ליד העבודה, הים והמסעדות היה ללהיט ומחירי הדירות באזור התעשייה – שם שכבר כמעט התרוקן מתוכן – שבתחילה עוד דובר בהם כפתרונות לסטודנטים (האמידים כשלעצמם) של האוניברסיטה הבינתחומית[12] – האמירו במהירות. יזמים ובעלי קרקעות באזור החלו להמטיר על העירייה בקשות להסבת מבני המשרדים שברשותם למגורי יוקרה ועד מהרה, בתהליך סטיכי כמעט, הפך אזור התעשייה של הרצליה פיתוח לפיסה משונה של עירוניות: שילוב של מגורים, משרדים, מסעדות וחנויות שהתהווה באזור שהיה רק לא מזמן אזור תעשיה. תהליכים דומים שהתרחשו באזורי התעשייה המרכזיים יותר של תל-אביב ורמת-גן, שם התאכלסו במהירות מבני התעשייה המתרוקנים, סייעה להקנות לגיטימציה למגורי יוקרה השוכנים לצד מוסכים.

תהליך זה של תחייה אורבאנית, שהפך אזור תעסוקה מונוטוני למרכז מעורב-שימושים ושוקק לא עבר ללא ביקורת. בין השאר טענו המקטרגים שלמרות שלכאורה במדובר בתהליך של תחייה עירונית, הנמענים העיקריים שלה הם אזרחים אמידים שפשוט עשו את המרחק הקצר מהוילות המרווחות שלהם בהרצליה פיתוח ללופטים, המרווחים לא פחות, של אזור התעשייה. עוד נטען שהעירוניות שהתפתחה באזור התעשייה של הרצליה-פיתוח הייתה בועה הנעדרת הקשרים רחבים יותר, פיסה של עיר שאינה יוצרת קשרים עם הטבע הפתוח שמסביבה, שמעט ממנו ניתן לראות באזור עד היום.

אך התהליך שהתרחש באזור התעשייה של הרצליה פיתוח סלל את הדרך לאפשריות נוספות, ואם בהרצליה פיתוח התגשם מודל של אבולוציה ניאו-ליברלית מעיר-קצה למרכז עיר מן הסוג המוכר, או לפחות למרכז עיר המדומיין לפי תקדימים מן העבר, ערי-קצה אחרות יצרו מודלים צפויים פחות.

אחד המקרים הייחודיים יותר התרחש בעיר הקצה של שפיים-יקום, שהפכה להיות למודל האקולוגי של ערי-הקצה המתחדשות.

עליית מחירי הדלק והאישור לפתיחת המסחר בעיר הרצליה בשבת גרמו לקריסה כמעט מוחלטת של העסקים והמשרדים שיצרו את עיר הקצה שהחלה להתהוות במשולש שפיים-רשפון-יקום. הקיבוצים, שחלק ניכר מהכנסתם הסתמך על עסקים אלה, הפעילו את מה שנותר מקשריהם והשפעתם בקריית הממשלה ואישרו בדרך-לא-דרך תכנית מהפכנית.

תכנית זו התבססה על מתווה של מערך ליניארי[13] של משרדים וחנויות שנבנה לאורך כביש החוף, על בסיס התחנות של מטרונית ת"א – נתניה. מערך זה שלח זרועות אורכיות של מגורים לכיוון הקיבוצים, חוף הים, תחנת הרכבת של יקום, ומכון וינגייט. מערך דמוי כוכב זה שנודע בכינוי 'כוכב הספורט' אושר במחיר של איסור בנייה גורף בכל שאר השטח ובדרישה להפיכת כל השטחים המופרים באזור בחזרה לשטחים טבעיים פתוחים – ולמעשה בהריסת המבנים הקיימים שמחוץ לתחום המותר לבנייה והפיכתם בחזרה לשדות או לשטחים מיוערים. מאזן השטחים הפתוחים באזור גדל, תוך שמירה על הבחנה ברורה בין האזור המבונה האינטנסיבי לאזור הפתוח הצמוד אליו, כאשר אל שניהם נאסרה הכניסה ברכב פרטי. כך הפכה עיר-הקצה המנוונת של אזור חוף השרון למוקד היברידי של נוף ועיר המשתלב בפארק המטרופליני שסביב נחל פולג.

עוד במהלך דיונים הסוערים סביב מיזם שפיים הועלתה ביקורת נוקבת נגד תנועת המיחזור העירוני של ערי-הקצה. הטענה העיקרית הייתה שהתנועה עוסקת בעיקר בסוגיות הפנאי, הדיור והנופש של העשירונים העליונים וכלל לא בוחנת את האופנים בהם התהליכים של שיקום ושדרוג ערי-הקצה עשויים לסייע לשכבות המוחלשות.

קניון הזהב בים החולות. דימוי שיצר אדריכל אלעד הורן במסגרת פרוייקט הגמר שלו 'קניונים מתאבדים' שעסק בטרנספורמציה אפשרית של קניון הזהב במערב ראשון. הפרוייקט נעשה בבצלאל בהנחיית האדריכלים יהושע גוטמן, אירית כוכבי, אסנת תדמור ורוני בורג.

מענה לביקורת זו הגיע בתהליך השיקום של אזור התעשייה המערבי של ראשון לציון. אזור זה, שהיה הסמל המובהק ביותר לתרבות הקניונים, חווה תהליך של דעיכה מהירה שהתלכדה עם הידרדרות השכונות הסובבות אותו בעקבות הזדקנות האוכלוסייה והתיישנות התשתית הבנויה.

ההתערבות הייתה משולבת: תחבורתית וכלכלית.

בהיבט התחבורתי רושת האזור בשבילי אופניים ובנתיבים מוצלים להולכי רגל. רשת של כבישונים לאופנועים וקטנועים בלבד איפשרה תנועה מהירה ללא פקקים באזור. מערך של מוניות שירות מסובסדות יצר קשרים ישירים בין עיר-הקצה לבין תחנות הרכבת והשכונות הסובבות אותה.

מגרשי החנייה שהתפנו הופקעו לטובת שמורת טבע ליניארית, שחיברה בין פארק החולות בחולון לבין אזור הנופש האקולוגי שסביב השפד"ן. יוזמה זו, שיצרה רצף של דיונות חול המחזירות לכאורה את המצב הטבעי לקדמותו, הפליאה בתחילה רבים. אך הדיונה הליניארית הפכה להצלחה גדולה ומשכה ילדים, טיילים ורצי-חולות שעשו בה שימוש נרחב.

בהיבט הכלכלי הוחלט שיש לשנות את תמהיל העסקים באזור, תמהיל שנחשב לאחד הגורמים לדעיכתו המואצת. לשם כך התערבה העירייה ובעזרת סדרה של חוקי עזר ותקנות ארנונה יצרה שינוי בתשתית הכלכלית של אזור התעשייה המערבי. המדיניות העירונית החדשה עודדה, בין השאר, פיצול של נכסים גדולים באמצעות מיסוי דיפרנציאלי והעניקה זכויות בנייה מוגדלות למגרשים קטנים. כתוצאה מכל התפתחו באזור שלל מיזמים קטנים, שהתגלו כיציבים יותר בעתות משבר. מינהלת מיוחדת שהפעילה העירייה סייעה לעסקים הקטנים להתמקם במבנים הגדולים והנטושים של אזור התעשייה באמצעות הלוואות ושירותי תכנון מסובסדים. העירייה אף רכשה את קניון 'שופ-אין' הנטוש וחילקה אותו לחנויות, עסקים קטנים, ומרכזי פעילות לאוכלוסיית הקשישים הגדולה של מערב העיר.

הצעה רדיקלית יותר, להותיר מרחבים מסוימים נטושים, זירה לפעילות שבשולי החוק שתכניס קצת מתח ועניין לתוך המערכת העירונית המתהווה של מערב ראשון, נדחתה בבוז ע"י ראש העיר והמועצה. אך יש הטוענים שזירה כזו התהוותה בין כה וכה באזור בסיסי הצבא הנטושים שעל חוף הים ושבהיותה התפתחות טבעית, היא בוודאי עדיפה פי כמה על כל יוזמה תכנונית ליצירת מכוונת של מוקדים מפוקפקים.

תהליך דומה של מיחזור חברתי התרחש בעיר-הקצה של דרך חברון בבאר שבע אך באופן רדיקאלי וספונטאני יותר{האם זה מקרה שככל שמדרימים העניינים נעשים חברתיים יותר?}. שם, במפגש הבלתי צפוי בין תל-שבע, עומר ובאר-שבע החל תהליך ההתמלאות של שטחי הריק הנרחבים, המאפיינים את באר-שבע בכלל ואת דרך חברון בפרט, בשלל עסקים קטנים.

תהליך זה החל כשוק בדואי חדש, שאמור היה להיות אטרקציה בבירת הנגב העייפה שלא מוצאת את דרכה, תוך שהוא קושר את השכנים הבדואים לעיר שעד אז ניערה מהם את חוצנה. השוק הבדואי החדש לא היה שוק של ממש, אלא אוסף של דוכנים ועסקים שניכסו לעצמם את מגרש החנייה של קניון 'השדרה השביעית' שננטש באמצע בנייתו ושל מרכז 'הביג' המתרוקן והולך. אזור זה התחבר והמשיך למעשה את עיר הקצה של תל-שבע, שנולדה ללא כל תכנון בפאתי העיירה הבדואית וכללה בעיקר מוסכים למשאיות ותחנות פיראטיות להחלפת בטריות ברכבים חשמליים.

בעקבות ההצלחה הוחלט להרחיב את המיזם וליצור את אזור המסחר החופשי של דרך חברון. תנאי המסחר החופשי איפשרו לכל אחד לפתוח עסק כל עוד הוא עומד בתנאי הרישוי המינימאליים וכל עוד שטחו של העסק קטן מ-25 מ"ר. יוזמה זו, והמעורבות השוטפת של המנהלת בפיתרון הקונפליקטים התכנוניים ובעיות הבטיחות, הביאו למקום 'זנב ארוך' של עסקים שמעולם לא הצליחו לרכוש לעצמם דריסת רגל בקניונים של בירת הנגב: החל מעסקים שמכרו עשבי מרפא בדואיים מסורתיים דרך חנויות וינטאג' שהתמחו בגרסאות מיושנות של פלאפונים לאספנים, וכלה במפעלוני טקסטיל שהכניסו חיים חדשים לשוק הגלביות במזרח התיכון. כל אלה הזרימו דם חדש לעורקי סצנת המסחר העירונית הדועכת והכניסו למעגל הסוחרים והיצרנים אזרחים פשוטים וביניהם גם נשים מן העיירות הבדואיות וצעירים חרדים מן העיר כסיף, להוטים לכל עבודה.

התהליך שהתרחש בפאתי באר-שבע סימן את הדרך בה יכולה האבולוציה של עיר הקצה לפעול לא רק ברמה העירונית אלא אף להקרין על הרמה האזורית. מיקומה של עיר הקצה בקצה המרחב העירוני עשה אותה בשלה לשיתופי פעולה של מספר ישובים, שיתוף פעולה שהייתה בו אפשרות להתגבר על הסגרגציה המרחבית של המגזרים השונים בישראל וליצור מוקד לשיתוף-פעולה מהוסס.

סיכום.

טיבן של אוטופיות אדריכליות שהן מתחילות כהצעה רדיקלית, הופכות למדיניות, נדחות ככישלון ואז שבות כנוסטלגיה.

האוטופיה של מיחזור ערי-הקצה הפכה זה מכבר למדיניות ומכאן יתכן שהיא נמצאת רגע לפני דחייתה כתפישה מיושנת, בעיקר לאור השינויים הרדיקליים בתחומי הכלכלה והתחבורה בשנים האחרונות.

איפה ניתן למקם את אוטופית מיחזור ערי-הקצה ברצף של החזונות האוטופיים הרודפים את האדריכלות מראשיתה, ובייחוד מאז המודרניזם?

מחד גיסא, אין מדובר במתכון למערך ארכיטקטוני היוצר חברה הרמונית יש מאין, הבטחה שאמנם נתנה עוצמה רבה לאוטופיות האדריכליות של ראשית המאה העשרים, אך גם הביאה למפלתן[14]. מפלה זו של המחשבה האוטופית  הביאה לתקופה ארוכה של פסימיזם תכנוני בתקופת מפנה המאה. האוטופיסטים של מיחזור ערי הקצה, שהופיעו אחרי תקופה זו, כבר הרשו לעצמם לדמיין עתיד אוטופי פרוגרסיבי, אך היו רחוקים מהחלומות הטוטאליים של ראשית המודרניזם, בין השאר כיוון שבאו לשנות מרקם קיים ולא להחריבו מן היסוד.

מאידך גיסא, לא הסתפקו אותן קבוצות בזיהוי הדחף האוטופי או בקריאה לגיבוש של אוטופיה פרוגרסיבית כלשהי, תהא אשר תהא. הן לא עסקו ביצירת מנגנונים חברתיים של שינוי ושיפור חברתי מתמיד או בניסוח של עקרונות כלליים של תכנון עירוני נכון. חזונן של קבוצות אלה היה קונקרטי יותר, תכנוני יותר ומן הסתם גם מוגבל יותר בהיקפו. פעולתן הייתה ממוקדת בטרנספורמציה ספציפית של מרחבים מוגדרים במרחב העירוני. בכך הם היו קרובות לרעיון אקופונקטורה העירונית הפוסט-מודרנית, שראתה פוטנציאל השפעה גדול של שינויים מקומיים ממוקדים על מכלול החיים העירוניים.

מה היה מקומו של החזון האוטופי ביצירת השינוי התכנוני בערי-הקצה? ניתן להציע שתי אפשרויות:

הראשונה טוענת שתהליך האבולוציה של עיר הקצה היה מתרחש מעצמו, גם ללא חזון מוגדר ודימוי קונקרטי. כוחות החברה והכלכלה, כך נטען, היו מתמרנים את השחקנים השונים ויוצרים את האבולוציה בעיר הקצה מבלי שחזון כלשהו ינחה ויכוון אותם.

כנגד גישה זו נטען שההצלחה בטרנספורמציה של ערי-הקצה, בקיצור פרק הדעיכה הבלתי-נמנעת שלהן וביכולתן להמציא עצמן מחדש – כל אלה נשענים, באופן משמעותי, על החזון האוטופי. לפי עמדה זו, שלל הדימויים הגראפיים והטקסטואליים שנוצרו במסגרת העבודה האוטופית הם שאיפשרו להתחיל ולדמיין את השינויים הנדרשים בעיר הקצה והחישו תהליכים, שגם אילו היו מתרחשים מעצמם, היו נזקקים לפרק זמן ארוך הרבה יותר בכדי להתהוות.

תקצר היריעה מכדי לנסות לפענח סוגיה זו, שהיא שאלת מפתח העוסקת במקומה של הכוונה התכנונית בעולמנו. ניתן רק להזכיר שלא מעט הוגים סבורים שכוחות הכלכלה והחברה אינם טבעיים כלל וכלל, ומהווים רק מסווה לאינטרסים של בעלי הכוח והשררה.

האוטופיה האידיאליסטית, לפיכך, היא אולי הדרך היחידה לקרוא תיגר על כוחות אלה בכדי ליצור מציאות אלטרנטיבית.

ביבליוגרפיה

Bourdieu P. (1998) "A reasoned Utopia and Economic Fatalism" New Left Review 1/227 pp. 125-130

Dunham-Jones E. & Williamson J. (2009) Retrofitting Suburbia: Urban design solutions for redesigning suburbs. New-Jersey: John Wiley & sons

Fainstein S. (2009), Planning and the Just city, in Marcuse P, Connolly J., Novy J. Olivio I, Potter C. Steil J. (eds), Searching for the Just City: debates in Urban Theory and Practice, New York Routledge

Freidmann J. (2000), "The Good City: In Defense utopian Thinking", International Journal of Urban and Regional Research Blackwell publishing 24.2 pp. 460-472

Gamble A. The Last Utopia

Garreau, J.(1991) Edge Cities: life on the new frontier (New-York: Doubleday)

Harvey D. and Potter C. (2009) The right to the JustCity, in Marcuse P, Connolly J., Novy J. Olivio I, Potter C. Steil J. (eds.), Searching for the Just City: debates in Urban Theory and Practice, New York Routledge

Jackson, K.T. (1996)'All the World's A Mall: Reflections on the Social and Economic Consequences of the AmericanShopping   Center' The American Historical Review 101/4:1111-1121

Jameson F. (2004) "The politics of Utopia", New Left Review 25, pp. 35-54

Levitas R. (2007) "The Imaginary Reconstitution of Society: Utopia as a Method" In Moylan  T. and Baccolini R., Utopia Method Vision,Bern: Peter Lang, pp. 47-68

Lyman T. S. (2007), "Choosing Utopia: Utopianism as Essential Element in Political Thought" " In Moylan  T. and Baccolini R., Utopia Method Vision,Bern: Peter Lang, pp. 301-318

Merrifield A. (2000), "The Dialectics of Dystopia: Disorder and Zero Tolerance in the City", International Journal of Urban and Regional Research Blackwell publishing 24.2 pp. 472-489

Pinder D. (2002) "In Defense of Utopian Urbanism: Imagining Cities after the 'End of Utopia" Geografiska Annaler Series B, Human Geography, Blackwell Publishing Vol. 84 no. 3/4 pp. 229-241

גולדפישר,ז. (2003), 'חדירת שימושי קרקע לא תעשייתיים לאזורי תעשייה:כוחות שוק או הכוונה ציבורית?', האוניברסיטה העברית בירושלים, המחלקה לגיאוגרפיה

וידר, א. שפר, ד. (1993) מרכזי ידע ומיקום תעשיות עתירות ידע: חקר אירוע אזור רחובות נס-ציונה בישראל  (חיפה: הטכניון)

נעם, ת. (1997) שלבים ומאפייני השינוי במערך שימושי הקרקע: חקר אירוע – אזור תעשיה של הרצליה פיתוח, חיבור על מחקר לשם קבלת תואר מגיסטר (חיפה: הטכניון)

עיתונות

לוי, ד. (10.05.10) 'ראשון-לציון –יותר מדי קניונים, פחות מדי היי-טק' עיתון כלכליסט

מירובסקי, א. ( 2.4.2006) 'עלייתה, נפילתה ועלייתה של עיר הקניונים' עיתון הארץ


[1] התהליך בארה"ב החל בשנות החמישים עם Park Forest, IL ועם עבודתו של ויקטור גרואן ובישראל בשנת 1985 עם פתיחת קניון איילון.

[2] בין השאר 'העיר הקורנת' של לה קורבוזייה, 'עיר הגנים' של אבנעזר האוורד 'ויחידת השכנות' של קלרנס פרי.

[3] סין, שנאלצה להשקיע מיליארדים בכדי להציל את הונג-קונג ממפלס האוקיינוס העולה, עמדה מאחורי מדיניות זו.

[4] רוב המומחים תמימי  דעים שהעולם הגיע לנקודת ה Peak Oil כבר בשנת 2032.

[5] ניתן לטעון, בעקבות פרידמן, שערי הקצה חסמו את ההזדמנויות של השכבות החלשות ודיכאו את רוחן של השכבות החזקות יותר בחברה Freidmann 2000.

[6] פעם קראו להם בארה"ב DINKS. זה היה לפני המהפכה הפוריטנית בתקופתה של הנשיאה צ'לסי קלינטון.

[7] הצעה זו זכתה לביקורת רבה הן מצד כלכלנים קפיטליסטיים והן מצד ארגונים חברתיים.

[8] למשל Dunham-Jones & Williamson 2009

[9] The Creative  class ראו עבודתו של Richard Florida.

[10] זאת כיוון שרשת הרכבות בישראל תוכננה לשרת את מרכזי התעשייה ולא את מרכזי האוכלוסייה וחלקיה העירוניים נוונו במתכוון.

[11] לפני איחודה עם רמת-השרון, רעננה וכפר-שמריהו ליצירת העיר האמידה בישראל.

[12] כל המכללות הפכו לאוניברסיטאות בשנת 2025.

[13] מעין תחיה אקולוגית לא צפויה של רעיון העיר הליניארית של האדריכל הספרדי סוריה אי מאטה Arturo Soria y Mata.

[14] כמובן שהאוטופיות הטוטליות והמוחלטות של האדריכלות רק הדהדו את האוטופיות החברתיות והפוליטיות של ראשית המאה העשרים שהסתיימו – רובן – בשפיכות דמים נוראה.