ארכיונים עבור קטגוריה: עולם

מה המשמעות של המרחב בעיצוב המחאה הפוליטית? שאלה זו עומדת במוקד התערוכה הכוריאוגרפיה של המחאה המבקשת לבחון את הקשר בין עיצוב המרחב לפעולה הפוליטית. הרעיון של הכוריאוגרפיה מוצע בתערוכה כאמצעי לבירור קשר זה והאופן שבו העיצוב המרחבי של המחאות עוזר או מקשה על משתתפים להשיג את מטרותיהם. גבולות פיזיים, מיקום גיאוגרפי, קנה מידה, צורה וסטרוקטורה, סמלים, ונורמות חברתיות – כולם תורמים לארגון המרחבי והחברתי של המחאה.

נקודת המוצא של התערוכה היא כי מחאה תמיד קשורה למקום, ולכל מקום יש משמעויות המובנים לפועלים בתוכו. מקומות אלו מייצגים את הזהות האזרחית של חברה ולפיכך לבחירה במקום כלשהו לשם פעולה של מחאה יש משמעות רבה הן עבור המשתתפים, והן עבור הצופים בהם. במובן זה, לכוריאוגרפיה המרחבית של המחאה תפקיד כפול: היא מהווה הן מנגנון לבניית משמעות ופרשנות למציאות חברתית והן מכשיר למשא ומתן בין המוחה למדינה.

התערוכה, שתוצג בגלריה בבית האדריכל החל ביום ה' 03.12.2015, מבוססת על מחקרה של ד"ר טלי חתוקה, ראש המעבדה לעיצוב עירוני (LCUD) בחוג לגיאוגרפיה וסביבת האדם באוניברסיטת תל אביב. התערוכה הוצגה בגלריה Compton  מוזיאון של המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT), בשנת 2008. התערוכה מוצגת בישראל לרגל השלמת המחקר וכתיבת הספר, The Design of Protest, הצפוי לצאת לאור בשנת 2016.

למידע נוסף, אנא בקרו באתר התערוכה http://designprotest.tau.ac.il/

 

protest_invitation_final

מחקר ואוצרות: אדריכלית ד"ר טלי חתוקה

 עיצוב גרפי: רחל פרידמן

 

פתיחה: יום ה' 03.12.2015 שעה 20:00

ערב עיון ונעילה: 22.01.16 שעה 20:00

 

הגלריה בבית האדריכל, המגדלור 15, יפו.

 שעות פתיחה: א', ג', ד', ה' 10:00-17:00, ב' 19:00- 10:00.

טל' לתיאומים: 03-5188234.

 

התערוכה בחסות:

עמותת אדריכלים מאוחדים בישראל, משרד התרבות והספורט, עיריית תל-אביב יפו,

המעבדה לעיצוב עירוני, החוג לגיאוגרפיה וסביבת האדם, הפקולטה למדעי הרוח ע"ש לסטר וסאלי אנטין, אוניברסיטת תל-אביב

מודעות פרסומת

כמה תמונות שצילמתי בפורטוגל בשלהי שנות השמונים.

היא הייתה כמו קפואה בזמן באותן השנים.

"הפרברים הגיעו לפרקם  והם ראויים לשדרוג. הספר Rertrofitting Suburbia מתעד את השינויים הדרמטיים המתרחשים בפרברים של צפון אמריקה. שינויים הצופנים בחובם את האפשרות להחליף פיתוח לא מקיים במקומות מקיימים ובעלי ערך." (מתוך ההקדמה לספר, עמ'  VI)

הספר 'שדרוג הפרברים' (בתרגום חופשי) שהתפרסם בארה"ב בשנת 2009 ונכתב בידי צמד האדריכליות והחוקרות אלן דונהם-ג'ונס וג'ון וויאלמסון, סוקר מגמה שהחלה להתגבש בשנים האחרונות בארה"ב ונדמה שעדיין לא הגיע לישראל: עירוניזציה של הפרברים על מופעיהם השונים.

מדובר בתהליך מרתק עם פוטנציאל עצום שיש בו סוג של תקווה שיכולה לקחת אותנו מעבר לדיון הבאנלי 'עיר – כן / פרברים – לא' (או להיפך) שאנו עדיין נתונים בו. תהליך, שבסופו יתכן שהפרברים כפי שאנו מכירים אותם ישתנו לחלוטין ויהפכו דומים הרבה יותר לעיר. לחילופין, עשוי להתקבל מגוון עשיר של מודלים שונים של מגורים וחיים שבין העיר לפרבר.

הספר Retrofitting Suburbia הוא ספר אמריקאי מאוד ומכאן שהוא מקיף, ממצה אבל גם תכליתי מאוד. הוא חדור באמונה אמיתית אך לא חושש מלהציג את כל הבעיות, המורכבויות והכשלונות שאורבים בדרך הארוכה להפיכת הפרבר הטיפוסי לאיבר עירוני מתפקד.

הספר עוסק בפרבר האמריקאי, מודל עירוני שהאמריקאים אולי לא המציאו אבל פיתחו ואחר-כך ייצאו לכל העולם, פרבר שהוא תופעה השונה במובנים רבים מן הפרברים הישראליים. הפרבר האמריקאי הוא ותיק יותר מאחיו הישראליים ומעוגן עמוק הרבה יותר בחקיקה, בפרקטיקה התכנונית ואפילו בעולם הערכים האמריקאי. כיוון שהוא מתקיים בארץ גדולה, עשירה ויסודית כארה"ב הוא גם הרבה יותר נרחב וטוטלי מהחיקוי הישראלי שלו. על המתכנן הישראלי ללמוד את הספר ואת הלקחים שיש בו בזהירות, אבל, ראוי כנראה להתחיל לחשוב עליהם כבר עכשיו. בסופו של דבר, רוב התהליכים העירוניים – והחברתיים בכלל – שמתחילים בארה"ב מגיעים גם אלינו.

הספר מתאר בשיטתיות את טיפוסי המבנים והמרקמים השונים המתקיימים בפרברים – בתים צמודי-קרקע, קניונים, פארקי תעסוקה –  ובוחן את הדרכים בהן תהליכים של עירוניזציה מתרחשים, או מתוכננים להתרחש בהם. זאת באמצעות סקירה היסטורית של כל טיפוס בינוי ותיאור של פרוייקטים שונים שהפכו, או יהפכו אותו, לעירוני מעט יותר. בהמשך יש לימוד מפורט – כרונולוגי ותכנוני – של לפחות פרוייקט אחד, המאיר את מכלול הסוגיות הרלוונטיות לתהליך – כולל שיקולים כלכליים, משפטיים וסטאטוריים.

לויט-טאון - הפרבר האמריקאי הג'נרי Levittown

וילות

המודל הפרברי הראשון שנבחן הוא פרבר המגורים.

הספר עוסק בשני מודלים של מגורים בפרברים: הראשון הוא הבית צמוד-הקרקע המוכר לנו כחלום האמריקאי הטיפוסי.

השני הוא המודל של ה-Garden Apartments – שבהם הכוונה למבני דירות משותפים ונמוכים החולקים גינה. מודל זה הוא קרוב רחוק של בלוק השיכון הישראלי, המבוסס על תקדימים אירופיים.

Garden apartments in Seattle

הספר בוחן, בראש ובראשונה, את התהליכים החברתיים והדמוגרפיים שהתרחשו בפרברים שונים לאורך שנות קיומם. אחרי הכל, פרבר המגורים האמריקאי הקלאסי, שהפך למודל נפוץ כל-כך אחרי מלחמת העולם השנייה, הוא כבר בן 60 שנה. תהליכים של הזדקנות אוכלוסייה, שינויים בציפיות הדיירים ובסטנדרטים של המגורים ותנועה של אוכלוסייה של מהגרים ושל אוכלוסייה שחורה (נושא שהספר מוכיח שהוא עדיין מאוד רלוונטי בארה"ב) – כל אלה מאלצים את הפרבר האמריקני להשתנות.

מודל ההתפתחות המוצע לפרבר בספר הוא מודל של עיבוי זהיר והרחבה של יחידות המגורים הפרטיות, מחד, ומאידך הגדלה מסוימת של מספר יחידות הדיור במגרש – ע"י תוספת של דירות חדר למשל – כך שלסביבה הפרברית של צמודי-הקרקע, שתוכננה בעיקר עבור משפחות עם ילדים, תוכלנה להיכנס אוכלוסיות נוספות של אנשים צעירים או זקנים. לשכונה הפרברית מוצעים מודלים של יצירת קישוריות של תנועת רכב ורגל, במקום המארג של רחובות ללא מוצא המאפיין את הפרבר האמריקני. זאת, לצד חיבורים לתחנות ולמוקדים של תחבורה ציבורית שיאפשרו להקטין את התלות המוחלטת של תושבי הפרבר ברכבם הפרטי.

דווקא לגבי 'דירות הגינה המשותפת' המודל העיקרי המוצע בספר הוא מודל של פינוי-בינוי. פתרונות של עיבוי או של עירוניזציה באמצעות הפיכת השטחים הפרטיים הפתוחים לרחובות זוכים לפחות תשומת-לב. יתכן שבכלכלה האמריקאית תוספת דירות בפינצטה – כפי שמוצע בישראל בנוגע לחלק מבלוקי המגורים – היא עניין שאין בו תוחלת.

סטריפ מסחרי אמריקאי

סטריפ

מן המגורים עובר הספר למסחר הפרברי ופותח את הדיון ב'סטריפ'.

ה'סטריפ' המסחרי האמריקאי, שהעיר לאס-וגאס והאדריכל רוברט ונטורי הכניסו לדיון הגלובלי באדריכלות, הוא דרך עירונית שלאורכה התפתח מסחר בקני-מידה ובאינטנסיביות משתנים. באזורים מסוימים ה'סטריפ' הוא כמעט רחוב מסחרי רגיל ואילו במקומות אחרים הוא מתגלם בדמות מוקד מסחר נקודתי המוקף בחנייה לרכב – בדומה למרכז המסחרי המוכר במקומותינו. בעוד שרצף מסחרי לינארי לאורך דרכים עירוניות הוא מודל נפוץ פחות בישראל, הדעיכה של מרכזים מסחריים שכונתיים היא תופעה שבהחלט מוכרת גם כאן. תהליך זה הנובעת מהזדקנותם של המבנים ושל האוכלוסייה ששירתו לצד  ההתפתחות של מרכזים מסחריים אטרקטיביים יותר, בדמות הקניונים.

לפני: מרכז מסחרי כושל בלוס-אנג'לס

אחרי : בית-הספר Camino Nuevo בתכנון Daly Genik

הספר מציג דוגמאות של מרכזים מסחריים ומבנים של חנויות גדולות שהוסבו למבני ציבור מסוגים שונים: בתי ספר, ספריות וכנסיות, כמו גם משרדים ומרכזי תעסוקה. בנוסף, מרכזים מסחריים שהשתרעו על שטחים גדולים יותר נהרסו לחלוטין והוחלפו במרקם חדש. לעיתים מדובר במרקם של מגורים ומשרדים מעל מסחר, אך בהזדמנות אחת נהרסו מרכז מסחרי ומגרשי החנייה ששירתו אותו והוחלפו באגם שסביבו מדשאות ובתים – מן תהליך כמעט בלתי-יאמן המחזיר את הטבע לקדמותו.

הספר ממשיך ומתאר את השינויים הנדרשים בכדי להפוך דרכים עירוניות לרחובות עירוניים מתפקדים, תוך התמודדות עם נפחי התנועה ועם אילוצי תכנון הדרכים. זאת בין השאר באמצעות יצירת שדרות רב-מסלוליות כפי שממליצים יודן רופא ועמיתיו.

לפני: הסטריפ ב- Mashpee Commons

אחרי: הסטריפ הפך לעיר

קניון

מהמרכזים המסחריים עובר הספר לטיפוס המבנה שהכחיד אותם, לאחר שכבר הרס את הרחוב העירוני – הקניון.

בישראל, הקניון הוא תופעה יחסית צעירה ולמרות אי-אילו מקרים של קניונים שכשלו  ונסגרו אין בישראל קניונים זקנים באמת. למרות זאת, מתיחת הפנים שחלק מן הקניונים כבר החלו לעבור מלמדת אותנו, שגם כאן לא לעולם חוסן, והקניון לא יכול לקפוא על שמריו. בארה"ב תרבות הקניונים היא כבר בת כמעט 50 שנה ויש כבר לא מעט קניונים שדעכו והגיעו עד סגירה. הסיבות לכך הן, בין השאר, בנייה של קניונים גדולים וחדשים יותר באזור, לצד התיישנות של המצאי הבנוי של הקניון עד לרמה כזו שלא משתלם לשפץ אותו.

לפני: הקניון 'וילה-איטליה' שנבנה ב-1966 בקולורדו.

אחרי: המרכז העירוני Belmar שנבנה במקום הקניון.

מסתבר, שבחלק מן המקומות בוחרים היזמים להמיר את הקניון הגווע במערך של רחובות עירוניים הכוללים מסחר לאורך רחובות פתוחים, במקרים רבים כאלה המיועדים להולכי רגל בלבד, כשמעליהם בנויים משרדים ודירות מגורים. במסגרת מרחבים עירוניים חדשים אלה הנוצרים יש מאין, נשמר מקום לחלק מקופסאות הענק שהיו – וממשיכות לתפקד – כחנויות הכל-בו של הקניון או בתי הקולנוע שלו והן משתלבות במרקם הקיים. לעיתים נעשה שילוב זה באמצעות עטיפת המבנים הקיימים במבנים חדשים היוצרים חזית חיה ופעילה אל הרחוב, המסתירה מאחוריה את החזיתות האטומות של ה'קופסא הגדולה'. במסגרת המערך העירוני החדש נשמר לעיתים גם מספר גדול של מקומות חניה, בשונה מן המקובל באזורים עירוניים מובהקים. החניות בדרך-כלל  מוסתרות מאחורי המבנים החדשים היוצרים את הרחוב או נמצאות בתוך מבני חנייה רב קומתיים, שגם הם נעטפים במבנים חדשים.

הספר סוקר בפרוטרוט לא רק את האסטרטגיות התכנוניות הרלוונטיות אלא גם את התהליך היזמי כולו, מניתוח החלופות בשלב התכנון הראשוני, דרך הניתוחים הכלכליים והתנועתיים המדוקדקים וכלה בבניית הקואליציות המקומיות עם פרנסי העיר ומתכנניה, הנדרשות להפיכת מהלך רדיקלי כל-כך לאפשרי.

עיר-קצה

מתחום המסחר עובר הספר לתחום התעסוקה שגם היא מתקיימת במרחב הפרברי, בניגוד, אולי, לאינטואיציה הפשוטה.

אלמנט התעסוקה הפרברי הראשון שסוקר הספר הוא עיר-הקצה – מתחמים של משרדים שהתפתחו בצמתים ראשיות והם מרכזים היום חלק ניכר מן הפעילות העסקית בארה"ב.

בישראל התופעות האלה קצת פחות מוכרות. פיתוח של מרכזי עסקים נגישים התמקד בעיקר באזורי תעשייה שנמצאו בקצה העיר ועברו הסבה למשרדים. כך למשל מת"מ בחיפה, פארק המדע בירושלים, פארק אזורים בפ"ת או אזור התעשייה של הרצליה. זהו תהליך ראוי של בניה על Brown- Fields אך הוא יוצר, למעשה, מתחמי תעסוקה פרבריים הנמצאים בקצה העיר ורחוק מן המרכז, באזור הנגיש לרכב פרטי (אם כי לעיתים גם לתחבורה ציבורית), ושאין בו כמעט עירוב מהותי של שימושים.

מעיר-קצה לעיר - Addison Circle, Texas

הספר מתאר את התהליכים שמתרחשים היום בערי הקצה בארה"ב: למרקם הקיים של מבני משרדים השוכנים בינות לשדות האספלט מתווספים שימושי קרקע נוספים כגון מגורים – מגדלים עם דירות יוקרה הם תוספת פופלרית, פעילויות מסחר ומוקדי בילוי שהופכים את רקמת המשרדים הדלילה לעיר. בה בעת, מתרחש צמצום של שטחי החנייה ושל הכבישים שהיו הלב של המערך הבנוי ובמקומו משתלבות במארג הקיים או בסמוך לו מערכות תחבורה ציבוריות חדשות – בעיקר רכבות קלות. כל אלה הופכים את עיר הקצה לעיר, המסוגלת לתת למשתמשים בה קיום גם מעבר לעבודה ולהקטין את עומסי התנועה באזור כולו. שהרי בסופו של דבר, ההתפתחות המתמדת של הערים מחייבת התפתחות של מרכזים עירוניים נוספים לצד המרכז ההיסטורי וערי-הקצה הן המוקד המתבקש להתרחשות כזו.

מערי הקצה עובר הספר לתאר את ההסבה של אזורי תעשייה פרבריים ושל קמפוסי משרדים לאזורים עירוניים יותר. כאן מתייחסות הכותבות לתיאוריה הנוגעת ל'מעמד היצירתי' – אותם צעירים משכילים ומקוריים העומדים בליבה של כלכלת המידע. מסתבר שזהו קהל שיש למשוך אותו באמצעות ההסבה של פארקי העסקים הפסטורליים שהתאימו ל'איש הארגון' של שנות החמישים והשישים לאזורים עם אוווירה עירונית אטרקטיבית.

מודל הפארק התעשייתי או קמפוס המשרדים השוכן באזור פסטורלי – לא רחוק מהקאונטרי-קלאב של המנכ"ל  – המיועד לחברת ענק גם הוא מודל שאינו מקובל כל-כך בישראל. ניתן להצביע על המודלים של פארקי התעשייה של סטף ורטהיימר בגליל ובנגב ועל יוזמות שהוקמו על קרקע חקלאית באזור המרכז כמו 'יורו-פארק' ביקום, פארק התעשייה אפק בראש-העין ו'איירפורט סיטי' שבין לוד לשוהם. כלומר המודל של פארק העסקים מתחיל רק עכשיו להתבסס בארץ.

לפני - מבני משרדים נצורים בפרברים

אחרי: מרכז עירוני University Town Center, Maryland

בארה"ב, לעומת זאת, כבר יש דוגמאות לקמפוסי תעשייה ותעסוקה ששכנו הרחק מן העיר, במרקם מודרניסטי של מבנים בפארק,  ועברו באחרונה שינוי והסבה לכדי מרקם עירוני. זאת באמצעות תוספת של מגורים – לעיתים אף במסגרת הסבה של מבני המשרדים השקופים והמבריקים – ובאמצעות תוספת של רחובות ומבנים חדשים, במקום החניות הנרחבות ותוך שילוב של תחבורה ציבורית.

מבט קדימה

הספר Rertrofitting Suburbia  מסתיים בניסיון לצייר תמונת עתיד שבה לא רק נקודות מסויימות בפרברים הופכות עירוניות יותר אלא המרחב המטרופוליני כולו הופך לאזור המקוטב בצורה ברורה בין אזורים עירוניים יעילים ופעילים לבין שטחים פתוחים וטבעיים. מגמת העירוניזציה של הפרברים נראית כגל תכנוני חדש ומבטיח. לאחר הסחף האנטי-אורבני שאפיין את המאה העשרים ובהמשך למגמה המבורכת של החזרה למרכז העיר בעשורים האחרונים, הטיפול בפרברים נדמה לא רק כמשימה מבטיחה אלא גם כיעד חשוב ביותר.

בהקשר הישראלי יש מקום לנסות ולהבין לעומק כיצד הדוגמאות האמריקאיות עשויות להיות רלוונטיות לכאן. ישראל היא מדינה הנעדרת את הדאון-טאון המובהק שיש (גם) באמריקה מחד, אך מאידך, הפרברים שלה, מצומצמים ודלים יותר, הם למעשה גם מתוכננים ועירוניים הרבה יותר. בהחלט יתכן, שהשינויים הנדרשים לשם הפיכת המרחב הפרברי הישראלי לעיר אמיתית הם הרבה יותר קטנים ופשוטים ממה שנדמה.


[1] Ellen Dunham-Jones, June Williamson, Retrofitting suburbia: urban design solutions for redesigning suburbs (New-Jersey : John Wiley & Sons, 2009)

שתי תמונות שצילמתי פעם בפראג.

בצל סדרת המשברים התוקפת את הכלכלה העולמית, קשה שלא לחשוב על הקשר בין אדריכלות לבין קריסה כלכלית.

בארצות הברית נבע משבר הסאבפריים מהשקעות לא זהירות בנדל"ן. במקביל נרשם בשנים האחרונות מין רנסאנס אדריכלי בארצות-הברית כשידיהם של סטארכיטקטים אירופיים ומקומיים מלאות בעבודה בשל הזדמנויות מעניינות שקיבלו בניו-יורק ובכל רחבי ארצות-הברית.

באירלנד ובספרד יש קשר בין בועת הנכסים לבין ההתמוטטות הכלכלית, ובאופן לא מקרי האדריכלות בספרד ובעיקר באירלנד קיבלה לא מעט תשומת לב תקשורתית במגזינים המקצועיים בשנים האחרונות.

גם ביוון יש הקושרים את המשבר להשקעות האדירות בבנייה ובפיתוח שנעשו עבור האולימיפיאדה, והדוגמא הבולטת ביותר היא כמובן דובאי, שם קרסה הכלכלה בפתאומיות ימים אחדים לפני חנוכת המגדל הגבוה בעולם.

אין ספק שניפוח שוק הנדל"ן ויצירת בועת נכסים קשורה קשר הדוק למשברים כלכליים עמוקים. גם בעולם של כלכלה וירטואלית והנדסה פיננסית לנכסי המגורים יש משקל עצום בהון של כל ציבור וכל מדינה.

באופן טבעי, כשערכי הנכסים עולים מתגלה לפתע עניין בארכיטקטורה שפתאום, ביחס למחירי הנכסים ולתשואות שניתן להפיק מהם, הופכת זולה ולבעלת תועלת כספית בשוק רווי-ביקושים. האדריכלות נתפסת לפתע ככלי להשבחת נכסים ולהמשך גילגולם בשוק שאמור לעלות בלי הפסקה, והיזמים שלוקחים סיכונים פיננסיים אדירים באופן יומיומי מרשים לעצמם גם סיכונים אדריכליים פה ושם, אולי רק בשביל להרגיש שהם עושים משהו גם בשביל התרבות ולא רק בשביל הכיס.

והמדינה? זו מחרה מחזיקה אחרי אזרחיה ומשקיעה במונומנטים אדריכליים שנועדו להושיע את העיר באמצעות מחווה אדריכלית נועזת אחת.

מסתבר שהאדריכלות היא סוג של לוקסוס וריבוי של כאלה מסמן בדרך-כלל בזבוז וחוסר זהירות.

אם כן, האם אדריכלות, במקום ליצור ערכים בני-קיימא, עוסקת בהשמדת ערך? דרך יותר אופטימית לחשוב על כך היא שמכל סממני העושר המוגזמים, האדריכלות היא היחידה שמותירה משהו קונקרטי, מבנה שאפילו אם אין לא ערך אסתטי או חווייתי לפחות נותר כסמל ואות להיבריס של הגאות הקודמת.

אבל אם, בכל זאת, אדריכלים עסוקים ומונומנטים נוצצים הם סימנים מנבאים של קריסה כלכלית, הייתי ממהר למשוך את השקעותי מסין, שהיא כנראה הבאה בתור.

דובאי: המגדל הגבוה בעולם שנחנך אחרי הקריסה הפיננסית של הנסיכות

בשנת 1966 נהרסה העיר טשקנט שבאוזבקיסטן, אז חלק מברית-המועצות, ברעידת אדמה.

הממשלה המרכזית במוסקווה נרתמה לשיקום ההריסות ובנתה עיר חדשה, גדולה ונעימה למדי, עם שדרות רחבות, מטרו מהמפוארים בעולם ובלוקי מגורים עצומים. מסתבר שהממשלה הסובייטית גם ניצלה את ההזדמנות גם כדי להגדיל את האוכלוסייה הרוסית בעיר על חשבון האוכלוסייה המקומית.

למרות זאת, בעיטור בלוקי המגורים, ובחלק ממבני הציבור ניסו המתכננים, שאני מניח שחלקם היו אוזבקים וחלקם רוסים (ובטח לא מעט מהם הגיעו לישראל בעלייה הגדולה מחבר המדינות), לבטא את המסורות המפוארות של האדריכלות המוסלמית של אוזבקיסטן. בלוקי המגורים שמרו על מידותיהם העצומות ועל המונוטניות שלהם אך פני השטח עוטרו בעיטורים שהם הגדלה עצומה של העיטורים הגיאומטריים העדינים והמפורטים של האדריכלות המוסלמית מן העבר.

 

 

עיטורים מוסלמיים

 

 

עיטורים מוסלמיים

 

נראה שהעיטורים העצומים של החזיתות היו כמעין משרבייה למרפסות אך בשנים שחלפו סגרו הדיירים את המרפסות (אממ..רעיון מעניין..) במגוון של טכניקות. בשל הגיאומטריה הסבוכה של העיטורים נוצרו סגירות מוזרות ומגוונות שהוסיפו את שלהן לפני השטח העשירים של הבלוקים הסובייטיים העצומים.

 

 

עיטורים מוסלמיים

 

 

 

עיטורים מוסלמיים

 
 
 

למרבה הצער, ברוב המקרים ויתרו המתכננים על הצבעוניות העשירה, שגם היא מאפיין של האדריכלות המוסלמית באוזבקיסטן.

גם במבנים ציבוריים נעשה ניסיון דומה להגדיל עיטורים בכמה סדרי גודל ולהפוך אותם לפני השטח של מבנים צבוריים ענקיים – במקרה זה היכל תרבות.

 

 

 

לצד אלה יש גם מגדלים מודרניסטיים בסגנון אקספרסיוניסטי שלא היה מבייש את אריך מנדלסון. נראה שהמבנה נבנה בשנות ה-60, כי קשה לי להאמין שמבנים גבוהים וכה עדכניים נבנו בטשקנט של שנות ה-30, אבל אני אשמח לגלות שאני טועה.

באוזבקיסטן כל המסעדות, בכל חלקי הארץ הענקית הזאת, מגישות כמעט בדיוק את אותו תפריט שהוא אמנם מאוד טעים אבל קצת מייגע כשאוכלים אותו פעמיים ביום במשך שבועיים.

לעומת זאת, אין שם שתי תחנות אוטובוס זהות. יש תחנות בסגנון היי-טק, יש בסגנון מסורתי ויש גם כאלה בסגנון כפרי.
על רקע האחידות של הנוף הגיוון של התחנות הוא מאוד חינני.