ארכיונים עבור קטגוריה: עירוניות

לא בלי צער עזבנו את שכונת יד-אליהו לטובת גבעתיים הבורגנית.

אמנם יש הטוענים שגבעתיים תהיה לתל-אביב מה שברוקלין היא לניו-יורק, אבל אני מרשה לעצמי לפקפק בכך.

כאקורד של סיום אני מעלה לרשת עבודה שכתבתי על שימור ביד אליהו. העבודה, שנכתבה במסגרת הלימודים לתואר שני באוניברסיטת תל-אביב, בקורס בהנחיית פרופסור אדריכל אמנון בר-אור, מנסה לטעון שדווקא שימור, סלקטיבי אמנם, הוא הכלי הנכון לתחייתו של השיכון הציבורי. העבודה מצטרפת לדיון שהחל להתעורר באחרונה במורשת ההיסטורית של השיכון הציבורי ובדרכים להתמודד עמה.

שיכון ביד אליהו

שיכון ביד אליהו

מעניין בהקשר זה לראות את המהלך ההיסטוריוגרפי הארוך שלוקח לתהליכים כאלה להבשיל. המודעות לערכים ההיסטוריים והארכיטקטוניים של אדריכלות הסגנון הבינלאומי (הבאוהאוס) בישראל בכלל ובתל-אביב בפרט, התעוררה לראשונה בתערוכה 'עיר לבנה' אותה אצר מיכה לוין בשנת 1984. בשנת 2003 הוכרזה עיר כאתר מורשת עולמית, אך שימור מבני הסגנון הבינלאומי הפך ולחלק מן התרבות הפופולרית והיזמית רק בשנים האחרונות. כלומר, מדובר במהלך תרבותי המשתרע על פני יותר מחצי יובל שנים.

ההכרה בערך התרבותי והאדריכלי של אדריכלות המדינה התעוררה לראשונה במסגרת תערוכת 'הפרויקט הישראלי' שאצר צבי אפרת בשנת 2000 והקטלוג שליווה אותה. היום, יותר מעשר שנים אחרי, מתחיל המהלך הכולל של אותה תערוכה להיפרט לכנסים, למחקרים ספציפיים יותר ולמהלכי מדיניות ראשוניים. יחלפו כנראה עוד עשר שנים לפחות עד שהמורשת האפורה של האדריכלות הישראלית והשיכון הציבורי בתוכה יהפכו למוסכמה מוכרת בתרבות המקומית.

השאלה היא כמה מן הדוגמאות של השיכון הציבורי יצליחו לשרוד עד אז.

עיבוי ביד אליהו - מתוך העבודה.

עיבוי ביד אליהו – מתוך העבודה.

זהו הקישור לעבודה:

 שימור ביד-אליהו

גירסא הרבה יותר קצרה ומוקדמת ניתן למצוא במשהו שפירסמתי בעבר כאן.

מודעות פרסומת

יש חוצפה מסויימת, לאחר העדרות כה ארוכה מן הבלוג, להעלות לרשת דווקא עבודה אקדמית ולא רשימה משעשעת על בניית סוכות.

עם זאת, הביתן הישראלי בביאנלה בוונציה העלה אל התודעה את ההשפעה האמריקאית על הסביבה הישראלית וחשבתי שזו הזדמנות להעלות לדיון מעט יותר מעמיק את תופעת ערי הקצה, שהיא לטעמי אחת ההשפעות הבולטות של האמריקניזציה על התכנון הישראלי.

העבודה, המצורפת לרשימה זו, מנסה לעמוד על התהליך ההיסטורי שבו התהוו הגרסאות הישראליות (הדהויות) של ערי הקצה האמריקאיות, ולקשור אותן לתיאוריות ומודלים העוסקים בהתפתחותה של העיר.  נעשה ניסיון להבין האם ערי-הקצה הישראליות הן תופעה שהתהווה 'מעצמה' בתהליך של אירגון-עצמי או שמא  מדובר בהכוונה ממשלתית של התכנון העירוני.

ראשון לציון מערב – הבלופרינט לעיר הקצה בגרסתה הישראלית?

כמובן שהעבודה מותירה שאלות רבות פתוחות, ובראש ובראשונה, כפי שציין פרופ' יובל פורטוגלי, האם 'עיר-הקצה' הישראלית היא באמת עיר-קצה?

אם זאת, לאור הכתיבה המועטה יחסית בנושא בעברית, אני מקווה שלעבודה זו תהיה תרומה כלשהי למי שמתעניין בתחום בהקשרו הישראלי.

אני מקווה להעלות בעתיד להעלות לבלוג גרסא נגישה יותר של העבודה, כך שאשמח לשמוע ממי שיעיין בעבודה על הצדדים היותר – והפחות – מעניינים שלה.

התייחסויות נוספות שלי לנושא ערי הקצה ניתן למצוא כאן ו-כאן.

העבודה נכתבה במסגרת הקורס של יובל פורטוגלי 'תיאוריות המורכבות והעיר' במסגרת לימודי התואר השני באדריכלות באוניברסיטת תל-אביב. אני מבקש להודות ליובל על תרומתו לעבודה.

והנה הקישור לעבודה:

edge-city-in israel

וכאן טבלה המרכזת את ערי הקצה בישראל שזיהיתי. אשמח לשמוע הערות, השגות ותוספות.

ערי – קצה טבלת ריכוז

במסגרת לימודי לתואר שני באדריכלות בבית הספר לאדריכלות באוניברסיטת תל-אביב השתתפתי בסמינר של ד"ר טלי חתוקה "אוטופיה כמתודולוגית חשיבה בתכנון". הסמינר עסק בחשיבותה של החשיבה האוטופית לתכנון האדריכלי והעירוני ובעבודת הסיום נדרשנו לכתוב עבודה שתפרוש חזון אוטופי תכנוני לישראל שנת 2048.

כבר עמדתי להתחיל ולכתוב, אלא שאז זימנו לי המקרה הממוזל וקרעים באריג החלל-זמן מאמר שנכתב (ייכתב) בשנת 2048 וסיכם (יסכם) את תהליך האורבניזציה של ערי- הקצה בישראל שהתרחש (יתרחש) בארבעים השנים הקודמות (הבאות).

המאמר התאים לי בדיוק ואחרי שהוגש אני שמח להביא אותו לעיונם של קוראי הנאמנים.

1.

בבואנו לסכם את העשורים האחרונים בתחום התכנון העירוני בישראל, כחלק מתרומתנו הצנועה ללהג האינסופי הממלא את האוויר ביובל המאה של מדינת ישראל, חשבנו שמן הראוי להפנות את הזרקור לאחת ההתפתחויות המעניינות של ארבעים השנים האחרונות, שלא זכתה לתשומת לב רבה מחוץ לחוגים המקצועיים.

התהליך המדובר הוא תהליך השינוי של ערי-הקצה בישראל, ממרכזי-משנה מנותקים למוקדים עירוניים משמעותיים ומגוונים.

בעשורים הראשונים של קיומה התמקמה הפעילות העסקית, התרבותית והמסחרית של ישראל במרכזי הערים הגדולות: תל-אביב, חיפה וירושלים. הנהלות החברות הגדולות, אולמות הקולנוע והתיאטרון והחנויות החשובות שכנו במרכזי הערים האלה, העתק בזעיר-אנפין של העיר המערבית במחצית הראשונה של המאה העשרים.

בשנות ה-90 של המאה הקודמת החל המאזן להשתנות, באיחור אופנתי של עשרים שנה אחרי ארה"ב[1], כאשר מוקדים של מסחר ושל תעשיה עתירת-ידע החלו לנוע אל שולי העיר ולעבר קצה המרחב המטרופוליני.

העלייה ברמת המינוע וברמת החיים, הזדקנותם של מרכזי הערים הותיקים, גידולן של הערים וההתפתחות הפרברית שעודדו הממשלות – כל אלה תרמו להתפתחות הבלתי-נמנעת לכאורה של ערי-הקצה.

במוקדים אלה, שהתפתחו בקצהו של המרחב המטרופוליני, התרכזו שטחי המשרדים החדשים ולצידם נבנו מרכזי המסחר והבילוי החדשים – הקניונים, שכבשו את המדינה והגיעו לשפע עד כדי קריסה.

תהליכים אלה הדהדו את האוטופיות[2] של ראשית המאה העשרים. אותן אוטופיות שהולידו את הפרדת השימושים, את השכונות הפרבריות ואת הטבע או השטח הפתוח כתווך שבתוכו מתקיימים כל השימושים האחרים. בישראל לא תמיד זיהו את הקשר בין התהליכים הנפרדים לכאורה שהובילו לאותה התפתחות מטרופולינית בשולי הערים אך בארה"ב היה מי שניסח אותה כבר בשלהי המאה העשרים – העיתונאי ג'ואל גארו (Garreau 1991) בספרו 'ערי הקצה של המחר' –  שראה בה התגלמות אותנטית של הרוח האמריקאית, שלא לומר התגשמות של אוטופיה.

כדרכן של אוטופיות שמתגשמות, גם לאוטופיה של הפרברים וערי הקצה היו לא מעט צדדים שליליים. ואכן, לא מעטים ניסחו את הביקורת על ערי-הקצה בזמן אמת.

מבקרים הצביעו על חוסר התוחלת שבהסתמכות על המכונית, הן בהקשר המרחבי והן בהקשר האקולוגי. אחרים הצביעו על הפגיעה במרכזי הערים הקיימים כתוצאה מן הנדידה של הפעילויות – ושל ההכנסות – אל מחוצה להם. היו כאלה שהצביעו על ההדרה החברתית הטמונה בהתקה של פעילויות עירונית מרכזיות אל שולי העיר, שם הפכו נגישות רק לחלקים מן האוכלוסייה – אלה שהיה ברשותם הרכב הפרטי, החיוני בכדי להגיע אל קצה העיר. מבקרים נוספים מחו על הפגיעה בשטחים הפתוחים וביקרו את הריקנות חסרת הלב של המרכזים החדשים, אוסף של בועות שנדמה שנבנו במידותיה של המכונית ולא במידתו של האדם.

במבט לאחור נראה, שחלק ניכר מן הביקורות חזו את תהליך ההתדרדרות של עיר הקצה ואת חוסר היכולת שלה לקיים את עצמה לאורך זמן. אך נדמה שבדבקותם במודלים קודמים של התפתחות עירונית, לא זיהו המבקרים את יכולתה של עיר-הקצה להמציא עצמה מחדש ולא עמדו על מיקומה החיוני בתהליך האבולוציוני המתמשך של המבנה העירוני בעולם וגם בישראל.

כאשר מנסים לנתח את הסיבות למשבר שפקד את עיר הקצה בשלהי העשור השני של המאה, נראה שהתלות המוגזמת ברכב הפרטי היא אחד הגורמים המרכזיים. ככל שהפכו מוקדי הקצה לאטרקטיביים יותר כך נהרו אליהם יותר מכוניות; וככל שנהרו אליהם יותר מכוניות כך הם הפכו לפקוקים ודחוסים יותר; וכך, כפי שקורה לעיתים קרובות לאוטופיות מוגשמות, הצלחתם היא שהביאה לכישלונם ויתרונם העיקרי, אם לא היחיד, אבד לבלי שוב. הפקקים בכניסות לערי-הקצה – בהתחלה במרכז הארץ – בהרצליה פיתוח וברמת החייל, ואחר מכן גם בחיפה, ביוקנעם ובבאר-שבע, אילצו את הרשויות להשקיע עוד ועוד משאבים בפתרונות התנועה לאזורים אלה. עומסי התנועה בערי-הקצה, הסמוכות תמיד לצירי התנועה הראשיים, גלשו וחסמו מדי בוקר את הכבישים הארציים, בעוד שהחנייה בתוך המתחמים הפכה לבעייתית יותר מאשר במרכזי הערים.

אך עד מהרה התברר שהפקקים ומצוקת החנייה הן הבעיות הקטנות יותר של התכנון העירוני שהתבסס על הרכב הפרטי.

העלייה האיטית אך המתמדת במפלסי האוקיינוסים הביאו את האומות המאוחדות להכריז על מדדי פליטת גזי חממה נוקשים ביותר ועל אכיפתם באמצעות סנקציות כלכליות קפדניות[3]. אלה אילצו את ממשלת ישראל, לצד ממשלות רבות אחרות בעולם, לשנות את מדיניות האנרגיה שלה ולהעלות בחדות את מחירי הדלק והחשמל. גם הקיטון בעתודות הדלק בעולם[4], העלייה בצריכה של ארצות דרום-מזרח אסיה ומלחמות האזרחים הבלתי פוסקות בערב-הסעודית ובנסיכויות המפרץ – כל אלה הביאו לעלייה חדה במחירי האנרגיה, שגם גילוי מאגרי הגז הטבעי בים התיכון – על הסכסוכים הימיים הבלתי פוסקים שאלה הביאו עימם – לא מיתן.

חוסר היכולת להמשיך ולקיים מרחבים עירוניים המבוססים על רכב פרטי, בזבזניים בדלק ובקרקע, אילץ את ערי הקצה להשתנות באופן רדיקלי.

גם התחזיות לגבי הכשל החברתי של ערי-הקצה התממשו בחדות.

אי-השוויון הגדל בחברה הישראלית והסגרגציה של קבוצות אתניות וחברתיות התבטאה באופן חד במהומות המזון בנתניה, שבשיאן הסתערו תושבי שכונות מרכז העיר על סניף איקאה שבאזור התעשייה הדרומי ושרפו אותו כליל. מחאה זו זעזעה את ראשי העיריות ברחבי הארץ שהבינו, לראשונה, שבתי-קפה במרכז העיר וחנויות של רשתות גלובליות בשוליה אינם מספיקים בכדי ליצור התחדשות עירונית אמיתית. הסתבר שאזרחים רבים תופסים את ההחלפה של התעשייה במרכזי קניות ומשרדים כפגיעה ישירה במקום שלהם בעיר[5], ויש לתת מענה לתופעות עמוקות הרבה יותר של הפרדה מרחבית.

במקביל התברר שהמונוטוניות הכלכלית והעסקית של (חלק) מערי-הקצה הייתה דווקא נקודת התורפה שלהן.

בתחילה היו אלה מרכזים חדשים – מרוחקים ומנותקים יותר, אך גם גדולים, נגישים וחדשניים יותר -שנפתחו ודחקו את מבני הקניונים והמשרדים המתיישנים.

בתחום המסחר הייתה תופעה זו בולטת במיוחד באזור התעשייה המערבי של ראשון-לציון. באזור זה, אותם הקניונים שחיסלו את המסחר במרכז העיר החלו לפגוע זה בעסקיו של זה עד לסגירתו של קניון הזהב בשנת 2027, שקיבעה את האזור כמוקד של הזנחה עירונית, שלא בקלות ניתן היה לרפאה.

בתחום העסקי, היה זה משבר ההי-טק של שנת 2031 שהכריע ערי קצה רבות. התייתרות תעשיות האלקטרוניקה והתוכנה בעקבות הפיתוחים הטכנולוגיים החדשים לצד השינויים בדפוסי העבודה, גרמו לסגירה או לביזור של חברות ההי-טק הגדולות. אלה הותירו בקריסתן עשרות בנייני משרדים ריקים ומיושנים בערי-קצה בכל רחבי הארץ, ממת"מ בחיפה ועד עומר שבפאתי באר-שבע. ההתבססות של ערי-קצה רבות על מגזר יצרני אחד ועל פלח מסוים בחברה התגלתה כטעות יקרה וכואבת.

תהליכים כלכליים, עירוניים וחברתיים אלה, שהתנקזו אל עיר הקצה, הפכו את המוקדים שפעם היו גאוותה של העיר לאזורי מצוקה דועכים.

בה-בעת, תהליכים חברתיים וחוקתיים חדשים יצרו את התשתית לאבולוציה של ערי-הקצה.

הראשון היה השינוי בצרכי הדיור. גיל הנישואים המתאחר מחד, והארכת תוחלת החיים, מאידך, יצרו מסה של אנשים בעלי הכנסה וזמן פנוי שלא מצאו את מקומם בשיכוני הזוגות הצעירים – מודל הבינוי שהיה אבן הבניין של העיר הישראלית מראשיתה ועד שנות האלפיים. זוגות צעירים עם משכורת כפולה וללא ילדים[6] ופנסיונרים דינמיים עם הכנסה ופנאי התחרו על המגורים במרכז תל-אביב שוקק החיים, אך עליית המחירים, הצפיפות הגוברת והירידה הכללית באיכות המסעדות אילצו את הציבור הזה לחפש מוקדים חדשים להתגורר בהם.

גורם משמעותי נוסף היה החלטת הממשלה משנת 2036 לתגמל ערים על מגוון ביולוגי ונופי באמצעות הלוואות בתנאים מועדפים[7]. מדיניות זו הובילה ערים רבות לעצור את הבנייה בשטחים הפתוחים ואף לחפש דרכים ליצור מחדש מרחבים טבעיים במקומות בעיר שהטבע הופר בהם לא מכבר.

שינויים אלה פתחו אפשרויות חדשות למיחזור של ערי הקצה ולטרנספורמציה האורבאנית שלהן.

קולאז' ערי קצה - שוק הכרמל, בילו סנטר וברקע מגורים עתידיים (בתכנון משרד אדריכלים 'החדר')

2.

הטרנספורמציה של ערי הקצה, ההשתנות ההדרגתית אך מהפכנית שלהן לכדי משהו חדש, לא ארעה סתם כך. התהליכים הסטיכיים של המציאות החברתית והטכנולוגית לא הספיקו כדי לעשות את השינוי והיה הכרח לנסח אותו קודם לכדי חזון.

קבוצות שונות של אדריכלים, מתכננים ואמנים היו הראשונות לזהות את הפוטנציאל החבוי של ערי-הקצה הישראליות ואת האפשרות שלהן להפוך למשהו אחר: אקולוגי יותר, שוויוני יותר ויותר מעניין.

לצד ההשראה ששאבו מהתפתחויות דומות שכבר התממשו בארצות הברית[8] ובאירופה, זיהו חברי הקבוצה את עיר הקצה הישראלית כפתוחה יותר, פרומה יותר ממקבילותיה בעולם ובה בעת מגוונת יותר וקומפקטית, בהתאמה למימדיה הצנועים של מדינת ישראל. בשונה מן העולם, נסמכו רוב ערי הקצה בישראל על מוקדים תעשייתיים דועכים, מה שנתן להן מראש בסיס מסוים של עירוב שימושים, גרעין של תחבורה ציבורית, ומערך רחובות קוהרנטי.

מכאן עלה הרעיון הבסיסי לפיו ערי-הקצה יכולות, במובנים רבים, להפוך למרכזי הערים החדשים של ישראל, שיתווספו למרכזים הוותיקים בהציעם רובד נוסף של חיים עירוניים.

כבכל אוטופיה, גם באוטופיה של ערי הקצה התלכדו חזונות שונים, חלקם חופפים ואחרים סותרים, שראו בטרנספורמציה של עיר-הקצה הזדמנות להשיג מטרות שונות.

הקבוצות של האוטופיה האורבאנית ראו בעיר הקצה ההזדמנות ליצירת עירוניות מוצקה ואמיתית, ברוח הערים האירופיות הקומפקטיות של המאה ה-19, אך הפעם לא רק בשלושת הערים הגדולות, שתוכננו רגע לפני המודרניזם של המכונית, אלא גם בשולי מטרופולין גוש-דן ובפריפריה הישראלית שנולדה לתוך עולם אנטי-אורבאני. העירוניות החדשה של ערי-הקצה נתפשה כתיקון של אותה אנטי-עירוניות, ונועדה להציע עוד מרחבים עירוניים פעילים, מרחבים שהפכו למצרך מבוקש שמחירו האמיר. המתקנים העירוניים קיוו שהתערבות והכוונה של רשויות התכנון עירוניות, לצד השקעה מסוימת בתשתיות התחבורתיות והתרבותיות, יתניעו תהליך כלכלי שבו העסקים עצמם ייצרו את אותה תחושה עירונית אינטנסיבית של מסחר, פנאי ותרבות. זו, כך הובטח, תמשוך אל העיר את השכבה היצירתית[9] שנתפסה כחיונית לכלכלת העיר.

הקבוצות הירוקות, לעומתן, ראו במשבר ערי-הקצה הזדמנות לאוטופיה אקולוגית שבה הסמל של התכנון מוכוון הרכב הפרטי, זולל השטחים הפתוחים, יהפוך את עורו ויהיה למופת של חזרה אל הטבע. מאות דונמים שהוקצו לחניונים צרובי-שמש, הסתמכות מוחלטת על נסיעות ארוכות אל מקום העבודה ברכב הפרטי, משרדים עטויי קירות מסך שחייבו מערכות מיזוג בזבזניות, שטחים פתוחים בפאתי העיר שהפכו למרכזים מסחריים – כל אלה הצדיקו את המוניטין האנטי-סביבתי של עיר הקצה.

אך לאחר שכבר הוקמו לא יכלו הירוקים להציע הריסה כה בזבזנית של תשתיות ערי-הקצה. במקום, הם הציעו לשנות אותן מן היסוד. לפני הכל, טענו, יש להשתית אותן מחדש על תחבורה ציבורית. הירוקים הצביעו על כך שלא רק שערי-קצה רבות בישראל היו סמוכות למעשה לרשת הרכבות[10], קירבתן לצירי תנועה ראשיים הופכת אותן נגישות גם לאוטובוסים ולמוניות שירות. הישענות על תחבורה ציבורית  טענו, תאפשר לשחרר את שטחי החנייה לטובת שטחים פתוחים או לטובת ציפוף נוסף של השטחים הבנויים, בכדי ליצור ניצול מיטבי של השטח המופר. באופן כזה תוקטן בהדרגה טביעת הרגל האקולוגית של עיר הקצה וזיהום האוויר שהיא מייצרת יקטן. איכות החיים של המשתמשים ושל תושבי העיר תשתפר וכך גם התרומה למאזן גזי-החממה הגלובלי.

הוגים חברתיים ראו בעיני רוחם עולם שוויוני יותר שבו מרכזים עירוניים ששירתו בעיקר את החלקים האמידים בחברה יפתחו גם לשכבות המוחלשות, לא כמנקים ואפילו לא כצרכנים אלא כשותפים שווי-זכויות. עיר הקצה יועדה בדרך-כלל לחלקים החזקים והגלובליים של החברה: ליזמי נדל"ן העשירים שבנו אותה, לחברות הרב-לאומיות שפתחו בה את משרדיהן ולחברות האחזקה של הקניונים, שבתורן העדיפו את רשתות החנויות הגדולות. כל אלה כמעט ולא הותירו מקום ליזמים מקומיים קטנים יותר ובמקרים רבים אף דחקו אותם החוצה מאזורי התעשייה שהפכו לערי-קצה. החזון האוטופי של עיר-הקצה השוויונית הציע מקום שיש בו מגוון – מגוון כלכלי, אתני ומגדרי, מגוון של עיר הנותנת מרחב וכבוד לכל החלקים של החברה בכדי ליצור מקום טוב יותר לכולם. זאת ועוד, מיקומן של ערי-הקצה בנקודת המפגש של ערים שונות ובמרחק מן השכונות הותיקות, הפך אותן למקום מפגש פוטנציאלי ולמוקד של שיתוף-פעולה בין הקבוצות המסוכסכות של החברה הישראלית.

באופן טבעי, היו לא מעט חילוקי דעות לגבי זהות הגופים והקבוצות שיוכלו ליצור את השינוי.

היו שראו בשותפות בין הארגונים הלא-ממשלתיים והיזמים את המפתח להצלחה ואילו אחרים האמינו בהפעלת לחץ על הרשויות העירוניות והממשלתיות בכדי שאלה יכפו הסדרים חוקתיים חדשים על היזמים או אפילו כדי שיחליפו אותם בפעילות בנייה ציבורית. היו שהציעו ליצור תהליכים של שיתוף ציבור בין העסקים בעיר-הקצה לבין הדיירים בשכונות הפרבריות הסמוכות ואילו אחרים הצביעו על כך ששיתוף כזה יהיה שיתוף של המאיון העליון שידיר את שאר בעלי העניין בעיר, אותם אלה שאינם בעלי עסקים או בעלי וילות.

גם לגבי אסטרטגית הפעולה הנכונה עבור הפעילים האוטופיסטים לא הייתה הסכמה.

מתכננים רבים טענו שתפקידן של הקבוצות האוטופיות להתמקד בבניית חזון קוהרנטי והעלתו לתודעה כדי שגורמים שונים בעולם האמיתי יוכלו להפוך אותו למציאות. היו כאלה שהרחיקו לכת והציעו שכמו אבנעזר האוורד, על הכותבים וההוגים להפוך בעצמם ליזמים וליצור את השינוי במעשיהם. אחרים, לעומתם, טענו שהאוטופיה תפקידה רק לבטא את הדחף לשיפור מתמיד במצב החברה והסביבה, ואל להם לאוטופיסטים לדבוק בחזונות קונקרטיים מדי העלולים להפוך לתכתיבים דכאניים.

לאור הבדלים אלה ביחס למטרות, והדרכים להשיגן, לא ייפלא שבין הקבוצות השונות שהגדירו את האוטופיות של עיר-הקצה נתגלעו ויכוחים רבים, כשכל קבוצה מגדירה את חברתה כפוגעת בעקרונות האמיתיים של האוטופיה ובדרכים הראויות להשגתה. אף-על-פי-כן, ציניקנים יאמרו שדווקא העדר ההסכמה הפנימית איפשר לתנועה להציע  חזון לכל מגזר, דימוי לכל אינטרס, וארגז כלים של פתרונות שונים שהתממשו בהתאם לצרכים הספציפיים של כל מקום ומקום.

3.

החזון התגשם לראשונה בעיר-הקצה של אזור התעשייה של הרצליה פיתוח, שהייתה מלכתחילה החזקה והעירונית ביותר מכל ערי-הקצה.

ההכרה במעלות העירוניות חדרה לשיח התכנוני עוד בראשית שנות האלפיים, וכבר באותה תקופה ניסו ראשי ערים רבות לעורר מחדש(?) את מרכזי הערים הישנוניים שלהם. אך עד מהרה התברר שהנוסטלגיה העירונית הייתה מעט מוגזמת: מרכזי הערים הותיקים שמחוץ לשלושת הערים הגדולות לא הצליחו להפוך לשוקקי-חיים ואטרקטיביים מספיק עבור אותה אוכלוסייה נכספת של המעמד היצירתי.

בעיר הרצליה[11], שם שהשיפוץ של רחוב סוקולוב שבמרכז הוותיק של עיר לא הצליח להפוך את הירקנים וחנויות הסדקית לבתי-קפה, גילתה העירייה שיש ברשותה כבר לא מעט בתי-קפה ומסעדות, והם נמצאים כולם באזור התעשייה של הרצליה פיתוח. עיריית הרצליה הבינה שכפי שהיא מתגברת את המרכז הישן, שעיקרו מגורים, בפונקציות של פנאי ועסקים, עליה לחזק, על-פי אותו הגיון, את המרכז הקיים של פעילות העסקים והפנאי בעיר באמצעות תוספת של מגורים ותרבות. זאת, בכדי ליצור מרכז מעורב שימושים שיאפשר חיים אורבאניים, בעיר שהייתה עד לא מזמן פרבר שינה.

ההתרוקנות של מספר מבני משרדים נפלה ליד העירייה כפרי בשל והיא מיהרה להסב אותם למגורים בהליך של תב"ע מקומית – אותו תהליך שהפך בשנות השמונים את אזור התעשייה לעיר-קצה של משרדים ומסעדות. השיווק של דירות לופט שנמצאות ליד העבודה, הים והמסעדות היה ללהיט ומחירי הדירות באזור התעשייה – שם שכבר כמעט התרוקן מתוכן – שבתחילה עוד דובר בהם כפתרונות לסטודנטים (האמידים כשלעצמם) של האוניברסיטה הבינתחומית[12] – האמירו במהירות. יזמים ובעלי קרקעות באזור החלו להמטיר על העירייה בקשות להסבת מבני המשרדים שברשותם למגורי יוקרה ועד מהרה, בתהליך סטיכי כמעט, הפך אזור התעשייה של הרצליה פיתוח לפיסה משונה של עירוניות: שילוב של מגורים, משרדים, מסעדות וחנויות שהתהווה באזור שהיה רק לא מזמן אזור תעשיה. תהליכים דומים שהתרחשו באזורי התעשייה המרכזיים יותר של תל-אביב ורמת-גן, שם התאכלסו במהירות מבני התעשייה המתרוקנים, סייעה להקנות לגיטימציה למגורי יוקרה השוכנים לצד מוסכים.

תהליך זה של תחייה אורבאנית, שהפך אזור תעסוקה מונוטוני למרכז מעורב-שימושים ושוקק לא עבר ללא ביקורת. בין השאר טענו המקטרגים שלמרות שלכאורה במדובר בתהליך של תחייה עירונית, הנמענים העיקריים שלה הם אזרחים אמידים שפשוט עשו את המרחק הקצר מהוילות המרווחות שלהם בהרצליה פיתוח ללופטים, המרווחים לא פחות, של אזור התעשייה. עוד נטען שהעירוניות שהתפתחה באזור התעשייה של הרצליה-פיתוח הייתה בועה הנעדרת הקשרים רחבים יותר, פיסה של עיר שאינה יוצרת קשרים עם הטבע הפתוח שמסביבה, שמעט ממנו ניתן לראות באזור עד היום.

אך התהליך שהתרחש באזור התעשייה של הרצליה פיתוח סלל את הדרך לאפשריות נוספות, ואם בהרצליה פיתוח התגשם מודל של אבולוציה ניאו-ליברלית מעיר-קצה למרכז עיר מן הסוג המוכר, או לפחות למרכז עיר המדומיין לפי תקדימים מן העבר, ערי-קצה אחרות יצרו מודלים צפויים פחות.

אחד המקרים הייחודיים יותר התרחש בעיר הקצה של שפיים-יקום, שהפכה להיות למודל האקולוגי של ערי-הקצה המתחדשות.

עליית מחירי הדלק והאישור לפתיחת המסחר בעיר הרצליה בשבת גרמו לקריסה כמעט מוחלטת של העסקים והמשרדים שיצרו את עיר הקצה שהחלה להתהוות במשולש שפיים-רשפון-יקום. הקיבוצים, שחלק ניכר מהכנסתם הסתמך על עסקים אלה, הפעילו את מה שנותר מקשריהם והשפעתם בקריית הממשלה ואישרו בדרך-לא-דרך תכנית מהפכנית.

תכנית זו התבססה על מתווה של מערך ליניארי[13] של משרדים וחנויות שנבנה לאורך כביש החוף, על בסיס התחנות של מטרונית ת"א – נתניה. מערך זה שלח זרועות אורכיות של מגורים לכיוון הקיבוצים, חוף הים, תחנת הרכבת של יקום, ומכון וינגייט. מערך דמוי כוכב זה שנודע בכינוי 'כוכב הספורט' אושר במחיר של איסור בנייה גורף בכל שאר השטח ובדרישה להפיכת כל השטחים המופרים באזור בחזרה לשטחים טבעיים פתוחים – ולמעשה בהריסת המבנים הקיימים שמחוץ לתחום המותר לבנייה והפיכתם בחזרה לשדות או לשטחים מיוערים. מאזן השטחים הפתוחים באזור גדל, תוך שמירה על הבחנה ברורה בין האזור המבונה האינטנסיבי לאזור הפתוח הצמוד אליו, כאשר אל שניהם נאסרה הכניסה ברכב פרטי. כך הפכה עיר-הקצה המנוונת של אזור חוף השרון למוקד היברידי של נוף ועיר המשתלב בפארק המטרופליני שסביב נחל פולג.

עוד במהלך דיונים הסוערים סביב מיזם שפיים הועלתה ביקורת נוקבת נגד תנועת המיחזור העירוני של ערי-הקצה. הטענה העיקרית הייתה שהתנועה עוסקת בעיקר בסוגיות הפנאי, הדיור והנופש של העשירונים העליונים וכלל לא בוחנת את האופנים בהם התהליכים של שיקום ושדרוג ערי-הקצה עשויים לסייע לשכבות המוחלשות.

קניון הזהב בים החולות. דימוי שיצר אדריכל אלעד הורן במסגרת פרוייקט הגמר שלו 'קניונים מתאבדים' שעסק בטרנספורמציה אפשרית של קניון הזהב במערב ראשון. הפרוייקט נעשה בבצלאל בהנחיית האדריכלים יהושע גוטמן, אירית כוכבי, אסנת תדמור ורוני בורג.

מענה לביקורת זו הגיע בתהליך השיקום של אזור התעשייה המערבי של ראשון לציון. אזור זה, שהיה הסמל המובהק ביותר לתרבות הקניונים, חווה תהליך של דעיכה מהירה שהתלכדה עם הידרדרות השכונות הסובבות אותו בעקבות הזדקנות האוכלוסייה והתיישנות התשתית הבנויה.

ההתערבות הייתה משולבת: תחבורתית וכלכלית.

בהיבט התחבורתי רושת האזור בשבילי אופניים ובנתיבים מוצלים להולכי רגל. רשת של כבישונים לאופנועים וקטנועים בלבד איפשרה תנועה מהירה ללא פקקים באזור. מערך של מוניות שירות מסובסדות יצר קשרים ישירים בין עיר-הקצה לבין תחנות הרכבת והשכונות הסובבות אותה.

מגרשי החנייה שהתפנו הופקעו לטובת שמורת טבע ליניארית, שחיברה בין פארק החולות בחולון לבין אזור הנופש האקולוגי שסביב השפד"ן. יוזמה זו, שיצרה רצף של דיונות חול המחזירות לכאורה את המצב הטבעי לקדמותו, הפליאה בתחילה רבים. אך הדיונה הליניארית הפכה להצלחה גדולה ומשכה ילדים, טיילים ורצי-חולות שעשו בה שימוש נרחב.

בהיבט הכלכלי הוחלט שיש לשנות את תמהיל העסקים באזור, תמהיל שנחשב לאחד הגורמים לדעיכתו המואצת. לשם כך התערבה העירייה ובעזרת סדרה של חוקי עזר ותקנות ארנונה יצרה שינוי בתשתית הכלכלית של אזור התעשייה המערבי. המדיניות העירונית החדשה עודדה, בין השאר, פיצול של נכסים גדולים באמצעות מיסוי דיפרנציאלי והעניקה זכויות בנייה מוגדלות למגרשים קטנים. כתוצאה מכל התפתחו באזור שלל מיזמים קטנים, שהתגלו כיציבים יותר בעתות משבר. מינהלת מיוחדת שהפעילה העירייה סייעה לעסקים הקטנים להתמקם במבנים הגדולים והנטושים של אזור התעשייה באמצעות הלוואות ושירותי תכנון מסובסדים. העירייה אף רכשה את קניון 'שופ-אין' הנטוש וחילקה אותו לחנויות, עסקים קטנים, ומרכזי פעילות לאוכלוסיית הקשישים הגדולה של מערב העיר.

הצעה רדיקלית יותר, להותיר מרחבים מסוימים נטושים, זירה לפעילות שבשולי החוק שתכניס קצת מתח ועניין לתוך המערכת העירונית המתהווה של מערב ראשון, נדחתה בבוז ע"י ראש העיר והמועצה. אך יש הטוענים שזירה כזו התהוותה בין כה וכה באזור בסיסי הצבא הנטושים שעל חוף הים ושבהיותה התפתחות טבעית, היא בוודאי עדיפה פי כמה על כל יוזמה תכנונית ליצירת מכוונת של מוקדים מפוקפקים.

תהליך דומה של מיחזור חברתי התרחש בעיר-הקצה של דרך חברון בבאר שבע אך באופן רדיקאלי וספונטאני יותר{האם זה מקרה שככל שמדרימים העניינים נעשים חברתיים יותר?}. שם, במפגש הבלתי צפוי בין תל-שבע, עומר ובאר-שבע החל תהליך ההתמלאות של שטחי הריק הנרחבים, המאפיינים את באר-שבע בכלל ואת דרך חברון בפרט, בשלל עסקים קטנים.

תהליך זה החל כשוק בדואי חדש, שאמור היה להיות אטרקציה בבירת הנגב העייפה שלא מוצאת את דרכה, תוך שהוא קושר את השכנים הבדואים לעיר שעד אז ניערה מהם את חוצנה. השוק הבדואי החדש לא היה שוק של ממש, אלא אוסף של דוכנים ועסקים שניכסו לעצמם את מגרש החנייה של קניון 'השדרה השביעית' שננטש באמצע בנייתו ושל מרכז 'הביג' המתרוקן והולך. אזור זה התחבר והמשיך למעשה את עיר הקצה של תל-שבע, שנולדה ללא כל תכנון בפאתי העיירה הבדואית וכללה בעיקר מוסכים למשאיות ותחנות פיראטיות להחלפת בטריות ברכבים חשמליים.

בעקבות ההצלחה הוחלט להרחיב את המיזם וליצור את אזור המסחר החופשי של דרך חברון. תנאי המסחר החופשי איפשרו לכל אחד לפתוח עסק כל עוד הוא עומד בתנאי הרישוי המינימאליים וכל עוד שטחו של העסק קטן מ-25 מ"ר. יוזמה זו, והמעורבות השוטפת של המנהלת בפיתרון הקונפליקטים התכנוניים ובעיות הבטיחות, הביאו למקום 'זנב ארוך' של עסקים שמעולם לא הצליחו לרכוש לעצמם דריסת רגל בקניונים של בירת הנגב: החל מעסקים שמכרו עשבי מרפא בדואיים מסורתיים דרך חנויות וינטאג' שהתמחו בגרסאות מיושנות של פלאפונים לאספנים, וכלה במפעלוני טקסטיל שהכניסו חיים חדשים לשוק הגלביות במזרח התיכון. כל אלה הזרימו דם חדש לעורקי סצנת המסחר העירונית הדועכת והכניסו למעגל הסוחרים והיצרנים אזרחים פשוטים וביניהם גם נשים מן העיירות הבדואיות וצעירים חרדים מן העיר כסיף, להוטים לכל עבודה.

התהליך שהתרחש בפאתי באר-שבע סימן את הדרך בה יכולה האבולוציה של עיר הקצה לפעול לא רק ברמה העירונית אלא אף להקרין על הרמה האזורית. מיקומה של עיר הקצה בקצה המרחב העירוני עשה אותה בשלה לשיתופי פעולה של מספר ישובים, שיתוף פעולה שהייתה בו אפשרות להתגבר על הסגרגציה המרחבית של המגזרים השונים בישראל וליצור מוקד לשיתוף-פעולה מהוסס.

סיכום.

טיבן של אוטופיות אדריכליות שהן מתחילות כהצעה רדיקלית, הופכות למדיניות, נדחות ככישלון ואז שבות כנוסטלגיה.

האוטופיה של מיחזור ערי-הקצה הפכה זה מכבר למדיניות ומכאן יתכן שהיא נמצאת רגע לפני דחייתה כתפישה מיושנת, בעיקר לאור השינויים הרדיקליים בתחומי הכלכלה והתחבורה בשנים האחרונות.

איפה ניתן למקם את אוטופית מיחזור ערי-הקצה ברצף של החזונות האוטופיים הרודפים את האדריכלות מראשיתה, ובייחוד מאז המודרניזם?

מחד גיסא, אין מדובר במתכון למערך ארכיטקטוני היוצר חברה הרמונית יש מאין, הבטחה שאמנם נתנה עוצמה רבה לאוטופיות האדריכליות של ראשית המאה העשרים, אך גם הביאה למפלתן[14]. מפלה זו של המחשבה האוטופית  הביאה לתקופה ארוכה של פסימיזם תכנוני בתקופת מפנה המאה. האוטופיסטים של מיחזור ערי הקצה, שהופיעו אחרי תקופה זו, כבר הרשו לעצמם לדמיין עתיד אוטופי פרוגרסיבי, אך היו רחוקים מהחלומות הטוטאליים של ראשית המודרניזם, בין השאר כיוון שבאו לשנות מרקם קיים ולא להחריבו מן היסוד.

מאידך גיסא, לא הסתפקו אותן קבוצות בזיהוי הדחף האוטופי או בקריאה לגיבוש של אוטופיה פרוגרסיבית כלשהי, תהא אשר תהא. הן לא עסקו ביצירת מנגנונים חברתיים של שינוי ושיפור חברתי מתמיד או בניסוח של עקרונות כלליים של תכנון עירוני נכון. חזונן של קבוצות אלה היה קונקרטי יותר, תכנוני יותר ומן הסתם גם מוגבל יותר בהיקפו. פעולתן הייתה ממוקדת בטרנספורמציה ספציפית של מרחבים מוגדרים במרחב העירוני. בכך הם היו קרובות לרעיון אקופונקטורה העירונית הפוסט-מודרנית, שראתה פוטנציאל השפעה גדול של שינויים מקומיים ממוקדים על מכלול החיים העירוניים.

מה היה מקומו של החזון האוטופי ביצירת השינוי התכנוני בערי-הקצה? ניתן להציע שתי אפשרויות:

הראשונה טוענת שתהליך האבולוציה של עיר הקצה היה מתרחש מעצמו, גם ללא חזון מוגדר ודימוי קונקרטי. כוחות החברה והכלכלה, כך נטען, היו מתמרנים את השחקנים השונים ויוצרים את האבולוציה בעיר הקצה מבלי שחזון כלשהו ינחה ויכוון אותם.

כנגד גישה זו נטען שההצלחה בטרנספורמציה של ערי-הקצה, בקיצור פרק הדעיכה הבלתי-נמנעת שלהן וביכולתן להמציא עצמן מחדש – כל אלה נשענים, באופן משמעותי, על החזון האוטופי. לפי עמדה זו, שלל הדימויים הגראפיים והטקסטואליים שנוצרו במסגרת העבודה האוטופית הם שאיפשרו להתחיל ולדמיין את השינויים הנדרשים בעיר הקצה והחישו תהליכים, שגם אילו היו מתרחשים מעצמם, היו נזקקים לפרק זמן ארוך הרבה יותר בכדי להתהוות.

תקצר היריעה מכדי לנסות לפענח סוגיה זו, שהיא שאלת מפתח העוסקת במקומה של הכוונה התכנונית בעולמנו. ניתן רק להזכיר שלא מעט הוגים סבורים שכוחות הכלכלה והחברה אינם טבעיים כלל וכלל, ומהווים רק מסווה לאינטרסים של בעלי הכוח והשררה.

האוטופיה האידיאליסטית, לפיכך, היא אולי הדרך היחידה לקרוא תיגר על כוחות אלה בכדי ליצור מציאות אלטרנטיבית.

ביבליוגרפיה

Bourdieu P. (1998) "A reasoned Utopia and Economic Fatalism" New Left Review 1/227 pp. 125-130

Dunham-Jones E. & Williamson J. (2009) Retrofitting Suburbia: Urban design solutions for redesigning suburbs. New-Jersey: John Wiley & sons

Fainstein S. (2009), Planning and the Just city, in Marcuse P, Connolly J., Novy J. Olivio I, Potter C. Steil J. (eds), Searching for the Just City: debates in Urban Theory and Practice, New York Routledge

Freidmann J. (2000), "The Good City: In Defense utopian Thinking", International Journal of Urban and Regional Research Blackwell publishing 24.2 pp. 460-472

Gamble A. The Last Utopia

Garreau, J.(1991) Edge Cities: life on the new frontier (New-York: Doubleday)

Harvey D. and Potter C. (2009) The right to the JustCity, in Marcuse P, Connolly J., Novy J. Olivio I, Potter C. Steil J. (eds.), Searching for the Just City: debates in Urban Theory and Practice, New York Routledge

Jackson, K.T. (1996)'All the World's A Mall: Reflections on the Social and Economic Consequences of the AmericanShopping   Center' The American Historical Review 101/4:1111-1121

Jameson F. (2004) "The politics of Utopia", New Left Review 25, pp. 35-54

Levitas R. (2007) "The Imaginary Reconstitution of Society: Utopia as a Method" In Moylan  T. and Baccolini R., Utopia Method Vision,Bern: Peter Lang, pp. 47-68

Lyman T. S. (2007), "Choosing Utopia: Utopianism as Essential Element in Political Thought" " In Moylan  T. and Baccolini R., Utopia Method Vision,Bern: Peter Lang, pp. 301-318

Merrifield A. (2000), "The Dialectics of Dystopia: Disorder and Zero Tolerance in the City", International Journal of Urban and Regional Research Blackwell publishing 24.2 pp. 472-489

Pinder D. (2002) "In Defense of Utopian Urbanism: Imagining Cities after the 'End of Utopia" Geografiska Annaler Series B, Human Geography, Blackwell Publishing Vol. 84 no. 3/4 pp. 229-241

גולדפישר,ז. (2003), 'חדירת שימושי קרקע לא תעשייתיים לאזורי תעשייה:כוחות שוק או הכוונה ציבורית?', האוניברסיטה העברית בירושלים, המחלקה לגיאוגרפיה

וידר, א. שפר, ד. (1993) מרכזי ידע ומיקום תעשיות עתירות ידע: חקר אירוע אזור רחובות נס-ציונה בישראל  (חיפה: הטכניון)

נעם, ת. (1997) שלבים ומאפייני השינוי במערך שימושי הקרקע: חקר אירוע – אזור תעשיה של הרצליה פיתוח, חיבור על מחקר לשם קבלת תואר מגיסטר (חיפה: הטכניון)

עיתונות

לוי, ד. (10.05.10) 'ראשון-לציון –יותר מדי קניונים, פחות מדי היי-טק' עיתון כלכליסט

מירובסקי, א. ( 2.4.2006) 'עלייתה, נפילתה ועלייתה של עיר הקניונים' עיתון הארץ


[1] התהליך בארה"ב החל בשנות החמישים עם Park Forest, IL ועם עבודתו של ויקטור גרואן ובישראל בשנת 1985 עם פתיחת קניון איילון.

[2] בין השאר 'העיר הקורנת' של לה קורבוזייה, 'עיר הגנים' של אבנעזר האוורד 'ויחידת השכנות' של קלרנס פרי.

[3] סין, שנאלצה להשקיע מיליארדים בכדי להציל את הונג-קונג ממפלס האוקיינוס העולה, עמדה מאחורי מדיניות זו.

[4] רוב המומחים תמימי  דעים שהעולם הגיע לנקודת ה Peak Oil כבר בשנת 2032.

[5] ניתן לטעון, בעקבות פרידמן, שערי הקצה חסמו את ההזדמנויות של השכבות החלשות ודיכאו את רוחן של השכבות החזקות יותר בחברה Freidmann 2000.

[6] פעם קראו להם בארה"ב DINKS. זה היה לפני המהפכה הפוריטנית בתקופתה של הנשיאה צ'לסי קלינטון.

[7] הצעה זו זכתה לביקורת רבה הן מצד כלכלנים קפיטליסטיים והן מצד ארגונים חברתיים.

[8] למשל Dunham-Jones & Williamson 2009

[9] The Creative  class ראו עבודתו של Richard Florida.

[10] זאת כיוון שרשת הרכבות בישראל תוכננה לשרת את מרכזי התעשייה ולא את מרכזי האוכלוסייה וחלקיה העירוניים נוונו במתכוון.

[11] לפני איחודה עם רמת-השרון, רעננה וכפר-שמריהו ליצירת העיר האמידה בישראל.

[12] כל המכללות הפכו לאוניברסיטאות בשנת 2025.

[13] מעין תחיה אקולוגית לא צפויה של רעיון העיר הליניארית של האדריכל הספרדי סוריה אי מאטה Arturo Soria y Mata.

[14] כמובן שהאוטופיות הטוטליות והמוחלטות של האדריכלות רק הדהדו את האוטופיות החברתיות והפוליטיות של ראשית המאה העשרים שהסתיימו – רובן – בשפיכות דמים נוראה.

  1. דבר מוזר קורה לך ברגע שרכשת דירה. לפתע, ירידת מחירי הדירות כבר לא
    נראית אטרקטיבית כל-כך. גם אם העלייה בערך הנכס שבו אתה גר היא וירטואלית
    לגמרי, משום שכל הנכסים האחרים עולים בהתאמה, יש משהו שמחמם את הלב בכך שיש
    לך נכס שכבר שווה מיליון, לא, מיליון וחצי, לא, שני מיליון שקלים  – ורק השמים הם הגבול. אולי דווקא משום כך
    ראוי לחזק את ידיהם של הנאבקים על הדיור. אין זה כלל מאבק טריוויאלי ומובן
    מאליו משום שהוא יוצא נגד האינטרס של כל בעלי הדירות.
  2. האוויר מלא עכשיו בשלל הצעות לפתרון בעיית הדיור. כולם, מראש ממשלה
    ועד אחרון הטוקבקיסטים, מראש עיריית חיפה ועד יו"ר הוועדה הקרואה בלוד
    כולם שולפים את ההצעה שלהם. חלק מן הפתרונות משתלבים זה בזה והאחרים סותרים.
    חלקם מובנים מאליהם, רק שמשום מה הם לעולם לא מתממשים במציאות ואחרים מבטיחים
    מאוד אך דורשים מאמץ חקיקתי וביצועי לא מבוטל. על הדיון חולשים, מן הסתם,
    כלכלנים ועורכי דין שידם בכל ואף פעם לא ניתן לדעת איזה אינטרס הם משרתים. קולם
    של האדריכלים, המתכננים העירוניים והסוציולוגים כמעט שלא נשמע, אולי בגלל
    החולשה המובנית של המגזרים האלה ואולי משום שיש ביניהם כאלה שמודעים למורכבות
    של הסוגיות ולחוסר האפשרות לדון בהן באמצעות סאונד-בייטס.
  3. האדריכלות רכבה לא פעם אחת על מצוקת הדיור בכדי להאדיר את עצמה ואת
    השירותים שהיא יכולה לתת לציבור הרחב. לא פעם ולא פעמיים כשלה האדריכלות כשלון
    חרוץ בעמידה בכל אותן הבטחות. אמנם, מפעל השיכון שבעקבות מלחמת העולם השנייה
    בישראל ובעולם סיפק קרות גג למיליונים ואין לזלזל בכך. אלא שבתוך עשורים
    ספורים הפכו רבים ממפעלי השיכון המפוארים למלכודות של עוני ומצוקה. אבל גם זו
    איננה המילה האחרונה, ויתכן שבמרוצת השנים, אותם שיכונים ישתנו שוב, ויהפכו
    למורשת חשובה ולמקומות אטרקטיביים ומבוקשים. הנה עוד סיבה להיות זהירים
    ולחשוד בסיסמאות: הבנייה והאדריכלות משאירות חותם עמוק לשנים, עמוק מן האופנות
    המתחלפות של המנפנפים בעט, וכותב שורות אלה בכללם.
  4. אך פטור בלי כמה הצעות אי-אפשר, אף שאני ממליץ לקוראי לקחת גם אותן עם
    קורט של מלח, כפי שאומרים האנגלים. בעבר כתבתי של הקשר בין בנייה לתעשייה
    לבין מצוקת הדיור של אותם אלה שחייבים לגור ברדיוס מסוים משדירות רוטשילד.
    הרעיון הוא שציפוף של התעשייה הזעירה בתל-אביב ובמרכז הארץ תוביל לפינוי
    שטחים במיקומים אסטרטגיים לדיור, דיור שעשוי להיות מוזל בשל סמיכותו לאזורים
    של תעשייה לשעבר. זאת תוך שימור התעשיות הזעירות בעיר ובמרכז ואפילו שיפור
    בתנאיהם. כפי שתכנית פינוי המשרדים מן הדירות שהובילו אדם מזור ועיריית
    תל-אביב תרמו להיווצרות לב-תל-אביב כפי שאנו מכירים אותו היום, פינוי התעשייה
    למתחמי תעשייה חדשניים תסייע לשכונות כמו פלורנטין, מונטיפיורי ואחרות להפוך
    לשכונות מגורים אטרקטיביות באמת.
  5. התייחסתי גם לפינוי-בינוי, שרחוק מלהיות פתרון הקסם שכולם מייחלים
    לו. אני סבור שצריך למקד את פינוי הבינוי בשכונות של צמודי קרקע, בייחוד
    היוקרתיות שבהן. אם תאושר התב"ע
    הנכונה, תהליכים טבעיים ומהירים יהפכו שכונות כמו צהלה ואפקה לשכונות עירוניות
    צפופות ואיכותיות שיגדילו באופן משמעותי את היצע הדיור במרכז. הדבר נכון גם לשכונות
    של צמודי קרקע ברמת-השרון, ראשון-לציון ושאר ערי המרכז. זוהי בסופו של דבר
    הדרך בה התפתחו הערים בישראל, משכונת אחוזת בית הפרברית, ותאומותיה בירושלים
    וחיפה, למרכז עירוני שוקק חיים.
  6. כאשר יגיעו לבנות את כל אותם מגורים מוזלים וברי השגה, אני חושב
    שחשוב לשקול את פתרון שכונת השטיח. שכונות כאלה הן פשוטות ומהירות לבנייה אך
    מציעות רמה סבירה ביותר של ציפוף. הן מתבססות על הליכה ברגל ולא על כבישים
    ובכך הן מתאימות במיוחד לאוכלוסייה צעירה ובעלת הכנסה ממוצעת ומטה. יתרונן הגדול
    של שכונות השטיח הוא שהבתים בהם צמודי קרקע, כך שהן מאפשרות התפתחות עתידית
    וגידול
    מבלי להפוך מלכודת של מצוקה בה כל הדיירים קושרים את גורלם לחולייה
    החלשה ביותר בשרשרת.
  7. בסוף, חשוב לזכור, זה עניין של כסף. בין אם כסף שהמדינה מוציאה ובין
    אם הכנסות, מקרקעות למשל, שהיא – כלומר אנחנו האזרחים – מוותרים עליו.
    לאדריכלות ולתכנון יכולה להיות תרומה מסוימת בצד החיסכון הכספי –אם האדריכלים
    והמהנדסים ידעו איך לבנות יותר בפחות ובאופן יותר יעיל. אך כל מי שמכיר את
    ההיסטוריה של הדיור הציבורי יודע שהחיסכון – שלא לומר הקמצנות – של המדינה
    בבואה לבנות לקהל שבוי של דיירים גרמה להידרדרותו ולכישלונו של השיכון הציבורי.
    אשר-על-כן כדאי לחשוב על הגדלת העוגה או בפשטות על העלאת המיסים – ובפסיפס
    המיסוי הישראלי הסבוך יש מס אחד שהיעדרותו בולטת. מס כל-כך מוצדק שגם הנוקב שבמריטוקרטים
    הקפיטליסטיים לא יכול להתנגד לו. מדובר כמובן במס העיזבון, מס שהיה פה פעם,
    שקיים אפילו בארה"ב, אך בוטל כדי שנזכה לחיות פה עם שרי אריסון. אז כששואלים
    אתכם מאיפה יבוא הכסף לכל אותן יוזמות דיור ברוכות, תחשבו על הדירה שהשאיר
    לכם סבא זכרונו לברכה.

גרסא נוספת של מאמר זה התפרסמה באתר The Marker

במסגרת אירועי 'בתים מבפנים' 2010 נערך סיור בשכונת יד-אליהו.

לסיור, שאורגן ביוזמתו של האדריכל תושב השכונה איתי הורביץ, הגיעה כמות מפתיעה של אנשים: אלה סיירו ברחבי השכונה ושמעו הסברים על העבר, ובעיקר על העתיד התכנוני של השכונה, ממגוון אורחים נכבדים.

הנוכחות הערה בסיור, כתבות המופיעות חדשות לבקרים ומספרות על העתיד המזהיר הצפוי לשכונה ובעיקר תוכנית האב החדשה לשכונה שיצר האדריכל דני לזר עבור העירייה: כל אלה מהווים רקע מעניין לכתיבה על השכונה בה אני מתגורר כבר שמונה שנים כמעט.

אני לא מבקש לספר לכם על פוטנציאל הנדל"ן בשכונה – לדעתי כבר קשה לעשות פה רווחים גדולים. אני לא אענה על השאלות שכולם שואלים אותי לגבי ה'אוכלוסייה', בתי הספר והגנים. אני אף לא אפרוש פה היסטוריה תכנונית מדויקת שלא היה לי הפנאי לחקור.

המטרה העיקרית בפוסט זה היא להעלות מספר מחשבות על שכונת יד-אליהו בהיבט של מורפולוגיה עירונית כפי שהיא באה לידי ביטוי במערך הרחובות ובבינוי.

 

שכונת יד אליהו שוכנת מעברו המזרחי של נחל האיילון בין שכונת התקווה, השוכנת מדרום לה, ואזורי התעשייה שסביב דרך השלום התוחמים אותה מצפון.

השכונה תוכננה ע"י מחלקת ההנדסה של עירית תל-אביב בראשותו של המהנדס העירוני יעקב בן סירה ונבנתה ע"י העירייה משנת 1946 ואילך[1].

 

תכנית K ליד אליהו והאזור ממזרח לנחל האיילון, מתוך אתר עיריית תל-אביב

המבנה האורבאני של שכונת יד-אליהו עשוי משלושה אלמנטים עיקריים שהשילוב ביניהם מקנה לשכונה את אופייה:

בלוקי הסרגל

שכונות השטיח

והשדרות.

 

במבט ראשון בלוקי הסרגל[2] הם האלמנט הבולט ביותר בשכונה.

מדובר בגרסא הישראלית למודל ה-Zeilenbau הגרמני שהתפתח בעיקר בגרמניה, בתקופה שבין המלחמות. אדריכלים סוציאליסטיים מאסכולת 'האובייקטיביות החדשה' כוולטר גרופיוס, הנס מאייר, לודוויג הילברסהיימר ואחרים פיתחו את בלוק המגורים הארוך כאלמנט המרכזי בפרויקטי שיכון עצומים שנועדו להביא תנאי מגורים ראויים למעמד העובדים.

לאחר מלחמת העולם הפך הבלוק הליניארי, שצבי אפרת רואה אותו כמבטא את הבנייה בידי המדינה בניגוד לבנייה של השוק הפרטי, למודל הבסיסי של שיכונים ברחבי העולם, וגם בישראל.

 

יד-אליהו בעת בנייתה בשנות ה-50 (מתוך 'הפרוייקט הישראלי')

מבחינה מורפולוגית ניצבים בלוקי הסרגל בין שני מודלים של בינוי למגורים.

מן העבר האחד, הבלוק העירוני ההיקפי, שבישראל ניתן למצוא דוגמאות מעטות שלו, למשל במעונות העובדים במרכז תל-אביב או בשכונת פלורנטין, שבדרומה, שהייתה מעון עובדים אמיתי.

במודל ההיקפי המבנה בנוי ברצף לאורך כל הרחובות המקיפים את הבלוק. יחידת המגורים היא חלק ממערכת גדולה יותר כאשר הפניותיה והפתיחות שלה אל החוץ כפופות לסדר העירוני. הבלוק ההיקפי עצמו יוצר מצב ברור של 'בפנים' מול 'בחוץ'.

מן העבר השני ניצב הבית המשותף הבודד, שבנה ובונה את רוב ערי ישראל. במקרה זה אין רציפות של בנייה מעבר לרמת המגרש הבודד. כאן בית המגורים הוא, לפחות לכאורה, חזק מן הסדר העירוני והוא שובר את ההיגיון הליניארי של הרחוב. בהתאם, נהנות יחידות הדיור מתנאים משופרים של אור ואוויר, אך הן היעילות בניצול הקרקע והן תחושת החלל העירוני נפגעות.

 

יד-אליהו: בלוקים לאורך רחוב לה-גוארדיה

ביחס לשני מודלים אלה, הבלוקים, אפילו יותר מן הבית המשותף הבודד, שוברים את ההיגיון והרצף של הרחוב. כאשר הם עומדים בניצב לציר התנועה, מוקפים בשטחי ירק אורכיים נרחבים, הם משוחררים בצורה מובהקת מן ההיררכיה של הרחובות העירוניים, זו שמשקפת אולי את ההיררכיה בחברה.

אבל בה בעת הבלוקים הם מבני מגורים קולקטיבסטיים וסוציאליסטיים מאוד במהות, ואף יותר מכך בדימוי. בניגוד לבניית החצר הרציפה בלוקי הסרגל יוצרים שוויון בין הדיירים בכך שלכל הדירות תנאים דומים: אין בהם דירות פינתיות או עורפיות ואין, בעיקרון, אוריינטציות שונות ביחס לשמש, לנוף או לרחוב.

זאת ועוד, למרות שהבלוקים הישראליים הם סידרה של בתים משותפים ובהם בסך-הכול שתי דירות בקומה, כמות ההופכת כל כניסה וכניסה לאינטימית יחסית, ההצמדה של הדירות זו לזו ליצירת בלוק מגורים אחד מתיכה את כל הדיירים לקולקטיב אחד מאוחד – בניגוד לבתים העומדים לעצמם ומתנכרים לשכניהם. בהתאם, בלוקי המגורים בשכונת יד-אליהו הוקצו לקבוצות המובחנות לפי שיוך פוליטי, מקצועי או צבאי.

 

הבלוקים בנויים בניצב לרחוב

בלוקי הסרגל, כאמור, מסרבים ליצור מרקם עירוני.

בשכונת יד אליהו, כמו במודלים המקוריים, נבנו רוב הבלוקים באוריינטציה הניצבת לדרכים העיקריות. באופן כזה הבלוקים הארוכים לא יוצרים בינוי רציף אלא בנייה הנקטעת על-ידי שטחים ירוקים נרחבים השוברים את המסה העירונית[3].

האנטי עירוניות הזו, לצד יתרונותיה, יוצרת ניכור. הימנעות מתחימה של חלל וההימנעות מיצירה של 'מקום' קונקרטי וחד-פעמי לטובת חללים חזרתיים הפתוחים זה לזה יוצרת תחושה של אנונימיות. לאלה מצטרפת כמובן החזרתיות של הבלוק עצמו, הנולדת משכפול יחידות הדיור הזהות זו לצד וזו מעל זו, וכמובן, החזרה על אותו בלוק שוב ושוב, ושוב, במרחב.

מפתה לראות באנונימיות המנוכרת הזו תוצר לא מכוון של יעילות וסטנדרטיזציה תכנונית, כזו שנלקחה רחוק מדי ובוצעה בחוסר תשומת לב או רגישות. אך כפי שטוען יואב מאירי[4] בעקבות מייקל הייז K. Micheal Hays ניכור זה אינו מקרי. אצל הנס מאייר, שהיה מאלה שפיתחו את המודל של בלוק הסרגל, הניכור היה מכוון. מטרתו של הניכור בסביבה הבנויה הייתה ליצור, ולסמל, את השוויון המעמדי, זה המאופיין בהעדר הבדלים בין אנשים, ואת האדם המודרני הקוסמופוליטי והחופשי שאינו נקשר למקום אחד. מאירי מצביע על הניגוד בין הקוסמופוליטית הזו לבין השאיפה הציונית להשתמש בדיור הציבורי כדי לעגן ולקשור את הדיירים בשיכונים אל המקום ואל הארץ.

אחת משכונות הבלוקים הראשונות - סימנסשטדאט בברלין Siemensstadt, Berlin

בהקשר העירוני, האירוניה היא שהבלוקים הארוכים של יד אליהו, ודומיהם הפזורים בכל רחבי הארץ, הם אורבאניים יותר מרוב הבינוי שבא בעקבותיהם. האפשרות לבנות לגובה וההתפרסות שמכתיב הרכב הפרטי יצרו, משנות השישים ואילך, בינוי המבוסס על מגדלונים במגרשי-חנייה, בינוי שהוא עוד פחות עירוני ופחות מגדיר חלל מבלוקי הסרגל הארוכים. בינוי זה משקף כמבן גם את המעבר מחברה קולקטיביסטית ריכוזית לחברה יותר אינדיווידואליסטית.

כך זכתה יד-אליהו לבינוי שאף שאינו יוצר חלל עירוני מובחן, הוא לפחות מגדיר מעין כיוון במרחב. בינוי שכונתי שהחזרתיות שלו מעניקה לשכונה בכללותה אופי מובהק, לטוב ולרע.

הבלוקים הלינאריים מתחילים להגדיר סוג של חלל

במסגרת תכנית-האב לשכונה שנערכה ביוזמת העירייה וע"י אדריכל דני לזר עלתה ההתייחסות העקרונית לשימור של האופי או המרקם של הבינוי של שכונת יד אליהו[5].

אך למרות הדיון בנושא, ולפחות על-פי עקרונות תכנית האב כפי שפורסמה בעיתונות, נדמה שבסופו של דבר אופי הבינוי של השכונה צפוי להשתנות. אמנם ברחובות הפנימיים מוצע לעבות את הבלוקים באופן מינורי בלבד, אך הבלוקים שלאורך רחוב לה-גוארדיה, שהוא הציר המרכזי שלאורכו מחצינה השכונה את מאפייניה, ישתנו באופן דרמטי. פינוי-בינוי המוצע לאורך חלק מן הרחוב לצד עיבוי של עד שלוש קומות נוספות ותוספות בנייה רציפות לאורך הרחוב ישנו לחלוטין את 'המורשת' הבנויה של השכונה.

במידה ואפשרויות אלה ימוצו במלואן, אזי לא יהיה ניתן להבחין יותר בבינוי הייחודי של השכונה. ואם, מה שיותר סביר, הבנייה תתבצע בצורה חלקית וספוראדית, האחידות של השכונה, שהיא ממאפייניה העיקריים, תאבד גם היא.

כמובן ששימור מרקמי אינו השיקול היחיד בתכנית אב של שכונה. אך לאור ההצלחה של העיבוי המרקמי ההדרגתי באזור רובע לב-העיר שנעשה בסוג של אוריינטציה 'שימורית', מתעוררת שאלה לגבי הבינוי המסיבי המוצע בחלק מן התכנית[6]. השאלה היא האם ניתן לעשות למבנה הבלוק את אותה רהביליטציה תרבותית לה זכתה אדריכלות הבאוהאוס, כזו שבאמת תעודד גישה של שימור ושידרוג של הערכים של מרקם הבלוקים המאפיין כל-כך הרבה מרחבים בישראל?

 

היכן שניתן לגינות שבין הבניינים להתפתח נוצרת חוויה מיוחדת

אלמנט הבינוי השני שמאפיין את השכונה הן שכונות השטיח.

שכונות שטיח בישראל מוכרות בעיקר בגרסאות הסטרקטורליסטיות שלהן: הכוונה למודלים משנות השישים המבוססים על העבודות של team X ומושפעים מבית החולים של לה-קורבוזייה בונציה[7]. מודלים אלה שואבים את השראתם מהבינוי הצפוף של הקסבה הערבית וגם אם יש בהם ירק הם נוטים להפנים אותו לטובת החצנה של סביבה בנויה קשיחה ויבשה – עירונית או מדברית יותר מכפרית.

השטיחים ביד אליהו הם שונים. למעשה מדובר בבתים צמודי קרקע, חד-קומתיים וטוריים עם חצר מלפנים ומאחור. אלא שבמקום לשבת על כביש או למצער על סמטה ולהפוך לפרבר רגיל, הושבו בתים אלה כך שביניהם יש רק שבילים צרים המיועדים להולכי רגל. באופן כזה, ובייחוד כאשר השיחים והגדרות שבגבול הבתים גדלו, גבהו והגדירו את החלל של השבילים שבין הבתים בצורה חד-משמעית, נוצרת תחושה מובהקת של שכונת שטיח, על האינטימיות ועל המבטים הקצרים המאפיינים אותה. אבל, בזכות הירק הרב, שכונת השטיח של יד-אליהו נעימה יותר מאחיותיה המדבריות.

השטיח של יד-אליהו מוגדר באמצעות הגדר החיה

אגב, באופן מתמיה השבילים מצויים בין כל טור בתים למשנהו באופן שכל יחידת-דיור פונה לשביל הן מלפנים והן מאחור. למעשה, ניתן היה להקטין במחצית את מספר השבילים, אך יתרונו של התכנון כפי שבוצע הוא בכך שהוא מאפשר יותר גמישות לפיתוח עתידי וגם מגדיל את מרחב 'ההסתובבות' בשכונה.

למעשה טורי הבתים בשכונות השטיח הם מעין בלוקים בני קומה אחת. לכאורה הם יוצרים אנונימיות מונוטונית, בעיקר כאשר רבים מהם יושבים ללא כל חזיתות ציבוריות אל הרחוב. אלא שבשל הבעלות הפרטית המפוצלת התבדלו הבתים בהדרגה זה מזה ליצירת מארג מגוון של תוספות ושינויים. תוספות ושינויים אלה הפוגעים, בדרך כלל, באסתטיקה של בתים משותפים, מתקבלים טוב יותר בבתי השטיח הקטנים. ממש כמו אצל אליסון סמיתסון שראתה בשכונות השטיח שילוב של 'קולקטיב אנונימי' עם אפשרות לגדילה ושינוי[8].

 

מבט על מבני השטיח לאורך רחוב יגאל אלון

מודל השטיח של יד אליהו הוא מעניין משום שהוא ממחיש כיצד ניתן ליצור מגורים צמודי קרקע המנצלים את האדמה ביעילות ולמרות ההיצמדות של הבתים זה לזה משמרים תחושה ירוקה ואינטימית מאוד. הסוד הוא כמובן בהיעדרה של המכונית הפרטי מתוך המערך השכונתי, מצב שאינני בטוח שהישראלי המודרני יכול לעמוד בו.

אין ספק שבניגוד לדוגמאות בינוי שטיח אחרות ומאוחרות יותר השטיח של יד-אליהו הזדקן בכבוד והמחירים של המגרשים בו מעידים על כך שהוא מבוקש מאוד. ואכן, תכנית האב החדשה לשכונה מכירה בערכו של בינוי השטיח כמו גם של אזורי הבינוי הטורי הדו-קומתי בשכונה ומותירה אותם כמעט כפי שהם.

למרות שככלל אני מצדד בכך שפינוי-בינוי יתבצע על חשבון בתים פרטיים אני חושב שיש הגיון רב בקביעה זו של התכנית. ראשית, בשכונה שאינה כל-כך חזקה מבחינת המעמד החברתי-כלכלי של תושביה, בנייה צמודת-קרקע מהווה עוגן ומוקד למשיכה של אוכלוסייה חזקה יותר לשכונה[9]. שנית, הבינוי הצפוף של שכונות השטיח בין כה וכה הופך אותן לא-אטרקטיביות ואולי אף בלתי-אפשריות לפינוי. העיבוי ההדרגתי שלהם הוא טבעי, מובן מאליו וכבר מתרחש מעצמו.

 

האלמנט השלישי המאפיין את התכנון ביד אליהו עומד במין אנאכרוניזם לניכור המודרניסטי של הבלוקים ושל שכונות השטיח.

מדובר בשתי שדרות שסביבן מתארגנת השכונה.

אמנם, מבחינה תנועת כלי רכב, שני הצירים העיקריים של השכונה הם רחוב לה-גוארדיה החוצה את השכונה ממערב למזרח בניצב לנתיבי האיילון ורחוב יגאל אלון, החוצה את השכונה מצפון לדרום, במקביל לנחל שהפך לאוטוסטרדה[10].

אך הצירים שקיבלו את תשומת הלב הרבה ביותר מבחינה העיצוב העירוני הם שדרות יד-לבנים ושדרות החייל – שתי שדרות המקבילות לרחוב לה-גוארדיה ונמצאות מצפון ומדרום לו.

 

שדרות יד-לבנים - מבט מכיוון היכל נוקיה

השדרות הן רחבות, מרווחות ולאחר השיפוץ שעברו באחרונה הן גם נעימות מאוד (תכנון השיקום: חיים כהנוביץ').

מבחינה תכנונית הן רומזות למערך הסימטרי הקלאסי של מערך הרחובות בשכונת יד-אליהו. ציר לה-גוארדיה הוא ציר השיקוף של השכונה שמשני עבריו מתארגנים המבננים בצורה כמעט סימטרית. גם ייעודי הקרקע והבינוי שלאורך שתי השדרות מתקיימים במין שיקוף משני צידי רחוב לה-גוארדיה: לאורך שתי השדרות מתקיים מעבר הדרגתי, ממזרח למערב, ממגורים צמודי-קרקע לבלוקים בשילוב רצועות אורכיות של ירק ושל מבני ציבור.

אלא שהמציאות יצרה הבדלים מהותיים בין שתי השדרות. שדרות יד-לבנים נפתחות למבנה הציבורי של אצטדיון יד אליהו / היכל נוקיה שהוא מבנה ציבור בקנה מידה מטרופוליני שהשטח עליו הוא מוצב הוגדר כבר בשנת 1949 כפארק. מתוכנן שבעתיד מגרשי החנייה המקיפים את האצטדיון אכן יהפכו לפארק שיכפיל את שטחו של פארק גלית הסמוך. אלה מעצימים את המימד הציבורי של השדרה.

לעומת זאת, שדרות החייל מסתיימות בגדר של בית-ספר ובמחסן הג"א עירוני: מסתבר שהתוויה של שטח ציבורי בתכנית לא מבטיחה מבני ציבור אורבאניים או פתוחים לציבור.

אבל לשתי השדרות מצפה גורל דומה במזרח: שתיהן מסתיימות בקול ענות חלושה והופכות לשביל צר בין בנייני מגורים. אמנם, בתכנית שהתוותה בשנות החמישים, שתי השדרות אמורות היו להימשך מזרחה ולהסתיים באקט ציבורי משמעותי אך משום מה, מישהו, מתישהו[11], החליט לקטוע את השדרות ולמנוע מהן להתחבר לציר משה דיין.

הקצה המזרחי של שדרות החייל שמסתיימות בשום-דבר

נדמה שהרבה מהאופי הפרברי של שכונת יד אליהו נובע מן הניתוק המוזר הזה שמייבש את שני הצירים המרכזיים להולכי רגל בשכונה. מותר אולי לחלום שיום אחד יפתחו השדרות בכיכרות מרשימות שיגדירו מחדש את נתיבי התנועה והמבט בשכונה.

בהקשר זה מעניין להצביע על מערך נוסף המתקיים בשכונת יד-אליהו, מערך שגם הוא הפך ברבות השנים לחסום ותקוע. בניגוד לשדרות, יש לו אולי תקווה.

מדובר בציר הירוק: מערך ליניארי של פארקים ומבני ציבור היוצר רצף החותך את השכונה מצפון לדרום, בניצב לשדרות ולצירי התנועה הראשיים. לכאורה מדובר על מערך אידיאלי התופר ציר תנועה שקט ומוגן לאורך השכונה להולכי רגל ולרוכבי אופניים. למעשה, במשך השנים נחסם הציר, בעיקר על ידי בתי הספר, שהפכו בהדרגה ליעדים מבוצרים המוקפים בגדרות גבוהות.

כיום מתרקמת יוזמה של העירייה לפתוח את הציר וליצור באמצעותו רצף תנועה חופשי להולכי רגל מפארק ההשכלה החדש שבשכונת ביצרון ועד לגן התקווה ומעבר.

 

תכנית האב החדשה ליד-אליהו - אדריכל דני לזר - מתוך אתר כלכליסט

לשכונת יד אליהו יש אם כן מאפייני בינוי מובהקים ומערך רחובות מוגדר מאוד המשקף את העקרונות של אסכולת 'האובייקטיביות החדשה'. במובן הזה שכונת יד-אליהו היא שכונת באוהאוס אמיתית, במהותה גם אם לא בהכרח בעיצוב של הבניינים עצמם, שכונה המשקפת את העקרונות והאמונות של אדריכלי הבאוהאוס הרבה יותר מהבינוי במרכז תל-אביב שהוא שילוב של עקרונות 'עיר-הגנים' ושל בינוי פרטי בורגני.

יתרה מזאת, שכונת יד-אליהו, שתוכננה ונבנתה רגע לפני קום המדינה, היא תכנית-האם, המתווה, לחלק ניכר מהבניה המסיבית למגורים של ימי ראשית המדינה. ככזו וכדוגמה מובהקת ושלמה לאסכולה תכנונית חשובה יש לגשת בזהירות לפיתוח העתידי שלה.

 

זהו הרגע ההיסטורי הנכון לעיין מחדש במורשת של בלוק הסרגל הישראלי.

ההזדקנות של התשתיות ושל הדיירים המקוריים ויזמי פינוי-הבינוי הלוטשים עיניהם אל השטחים הנדיבים של שכונות הבלוקים מחייבים להעביר את הדיון בערכים, וגם בבעיות, של טיפוסי הבינוי האלה ממסדרונות האקדמיה, שם הם כבר מתקיימים מזה זמן, אל הדיון הציבורי הרחב.

האם בלוקי הסרגל יהפכו 'לבאוהאוס' החדש? לא אתפלא אם כך יקרה.

 


[1] על הרקע לתכנון ובניית שכונת יד-אליהו ראו אצל נתי מרום 'עיר עם קונספציה' עמ' 157-169.

[2] עוד על הבלוק ראו אצל צבי אפרת 'הפרויקט הישראלי' כרך 1 'בלוק' עמ' 167 ואילך.

[3] אני מניח שהיו לא מעט פרויקטי סטודנטים ששינו את האוריינטציה של הרחובות כך שהשטחים הירוקים שבין הבלוקים נהיו לסמטאות באופן היוצר בינוי רציף, שהוא כשלעצמו תופעה די נדירה בישראל.

[4] יואב מאירי 'רכוש משותף' המאמר מופיע בבלוק 03 Y-utopia? בעריכת טלי חתוקה.

[5] הנושא המתעתע של שימור בשכונות כמו יד-אליהו נידון בהרחבה אצל איתי הורביץ.

[6] אגב תכנית האב ליד אליהו מועידה גורל של פינוי-בינוי גם למערכי בינוי משמעותיים נוספים באזור, ראש וראשון להם הוא שיכון צבא הקבע שבגבול גבעתיים המיועד לפינוי בינוי למרות הרמה הגבוהה של התחזוקה והטיפוח שלו.

[7] על מבני שטיח ראו אצל Case: Le Corbusier's Venice Hospital and the Mat Building Revival, Hashim Sarkis Editor

[8] שם, עמוד 49.

[9] בשכונת יד-אליהו הבעלות על הנכסים היא בדרך-כלל של התושבים ולא של המדינה. לכן כניסה של אוכלוסייה חזקה לא בהכרח באה על חשבון הדיירים עצמם, שיכולים לבחור אם להישאר בשכונה או למכור. לעומת זאת, מי שגדל בשכונה עשוי לגלות שהוא לא יכול להרשות לעצמו לרכוש נכס בשכונה בה גדל.

[10] מעניין שדווקא במפגש בין שני הצירים החשובים – לה גוארדיה ויגאל אלון לא קורה דבר.

[11] למעשה הייתה זו העירייה בסדרה של תכניות מקומיות משנות השישים והשבעים שהסבו את המגרשים הציבוריים למגורים.

דווקא בגלל שאני מצדד בעירוניות המתחדשת, אני מרשה לעצמי להתקטנן (שוב) ולעסוק בגישות שגויות לדעתי המתבטאות בכתיבה הפופלרית על העירוניות החדשה.

הגישה הראשונה הוא הנטייה ולהראות את מרכז תל-אביב כמופת של עירוניות שניתן וראוי לשחזר בכל מקום.

אין ספק שמרכז תל-אביב הוא דוגמה מאוד מוצלחת לחיים עירוניים שוקקים המשלבים מגורים, מסחר, בילוי ועבודה.

מרכז תל-אביב הוא גם דוגמא חיובית למרכז עירוני שהצליח, בזכות מדיניות עירונית נבונה, להתגבר על משבר האנטי-עירוניות של שנות ה-70 ולחזור להיות מבוקש ואטרקטיבי.

ברור, אם כן, שזוהי דוגמא מובהקת עבור כל מי שרוצה לשוווק את העירוניות.

אבל ישנה בעייה אחת מהותית עם הצבתה של תל-אביב במרכז הדיון בעירוניות.

הבעייה היא שתל-אביב אינה מדגם מייצג לעיר ישראלית טיפוסית. היא גם אינה אמורה להיות כזו. תל-אביב היא מרכז הכלכלה והתרבות בישראל. זאת ועוד, לאור נוכחותם של המטכ"ל ושל משרד הביטחון בטבורה של העיר ניתן לומר שתל-אביב היא גם, בפועל, המרכז השילטוני של ישראל.

כיוון שכך, התהליכים המתרחשים בה אינם בהכרח רלוונטיים לערים אחרות. ירושלים וחיפה, גם הן מרכזים מטרופוליניים גדולים, עם התפתחות היסטורית דומה לזו של תל-אביב  – להן ודאי יש מה ללמוד מן ההצלחות של תל-אביב. אבל, לא ברור מה במצב התל-אביב רלוונטי לחדרה.

עירוב מושכל של שימושים והטיית התכנון לטובת הולכי רגל הם רלוונטיים לכל עיר בישראל.

אבל ה FEEL התל-אביבי של חיים תרבותיים שוקקים,

של ברים, מסעדות ובתי-קפה מתחת לבית,

של תיאטראות וגלריות מעבר לפינה,

ושל משרדי פירסום בדירת הפרטר הוא לא מוצר שניתן לייצא בקלות.

אמנם, רמת החיים העולה בישראל מביאה אלמנטיים עירוניים שפעם היו קיימים רק בעיר הגדולה גם לערי השדה ולפרברים. היום בערים רבות יש לפחות קניון אחד עם הרבה חנויות חדשות, ומכללה והיכל תרבות וגם כמה בתי-קפה. לפעמים יש הרגשה, שאילו רק היו מרכזים את כל אותם אלמנטיים של חיים עירוניים יחדיו, כמעט כל עיר בינונית בארץ הייתה הופכת לעיר 'אמיתית' במקום אוסף של מתחמים סגורים.

אבל בהחלט יכול להיות שגם אם יעשו את כל זה בעיר כמו נתניה, היא עדיין לא תהפוך להיות 'תל-אביבית'.

המסחר בתל-אביב הוא מסחר ארצי. התרבות בתל-אביב היא תרבות ארצית וכך גם הפעילות הכלכלית.

היתרונות של הגודל ושל המרכזיות לעומת הביזור הן במהות טענותיה של העירוניות החדשה. על-כן זו טעות להעמיד פנים כאילו כל מקום יכול להיות פתאום מרכז תל-אביב.

יותר מזה: ההתפתחות המסחרית המשמעותי של ראשון לציון, למשל, הייתה בזכות אזורי מסחר שהציעו נגישות ושטחים מסחר גדולים וזולים. יתכן שאילו הייתה ראשון-לציון מפתחת דווקא אזורים עירוניים מגווני שימושים היא לא הייתה אטרקטיבית באותה מידה לסוחרים, שללא יתרונות מובהקים, היו מעדיפים את תל-אביב על פניה. אגב, אני מקווה שאני טועה באשר לנקודה זו.

חשוב לזכור כמה עובדות לגבי תל-אביב: מרכז תל-אביב הוא אמנם מוקד של עירוניות וסוג של מקלט בטוח להולכי הרגל אך הוא מוקף בכבישים מהירים המנקזים את התנועה של המדינה כולה ההופכים את מרכז תל-אביב למקום הנגיש ביותר בישראל לנהגים.

מרכז תל-אביב גם משורת בידי אזורים עירוניים באופיים, אך מוזנחים מאוד, בהם מתגוררת שכבת הפועלים של העיר – ויהיו אלה יהודים מזרחיים, ערבים או מהגרי עבודה. הם אלה המאפשרים למרכז להנות מרמת חיים גבוהה במחיר סביר. אותן שכונות הפועלים והתעשייה הזעירה  של דרום העיר, הן אזורים שלמרות עירוב השימושים – הלא-מבוקר – המתקיים בהם ולמרות קנה המידה העירוני – שהוא למעשה הרבה יותר קרוב לעיר אמיתית מאשר תכנית גדס –  לא הפכו, עדיין, לאזורים אטקרטיביים.

לצד שכונות העוני מוקף מרכז תל-אביב באזורים פרבריים מסוגים שונים המזינים את המרכז באוכלוסייה קונה ועובדת, בין אם מדובר בפרברי וילות אמידים ומרווחים כמו אפקה ורמת-חן, ובין עם מדובר בפרברים עממיים יותר כמו יד-אליהו. ברור שבעיר האידאלית של העירוניות החדשה יש מענה, תיאורטי ומעשי, לרבות מן הסוגיות האלה: נושאים כמו מגורים לכל שכבות האוכלוסייה או הטיפול באזורים שהם מוטי-מגורים הם נושאים הזוכים להתייחסות. אבל בדיון הפופולרי יותר, חשוב להדגיש את ההקשרים הנרחבים יותר בהם פועל מרכז העיר תל-אביב.

על-כן חשוב לדבר על עירוניות בעוד מקומות. ושוב, לא רק על מרכז ירושלים – המוצלח והמיוחד, או על חיפה בעלת הפוטנציאל אלא על מרחבים שהם מוצלחים מבחינה עירונית גם אם הם אינם ליבה של מטרופולין.

אני חושב על מקומות כמו מרכז כפר-סבא. על רחוב ביאליק ברמת-גן ואולי על מרכז חולון, על כיכר העצמאות בנתניה ועל השדרות בבת-ים. אלה מקומות שיש להם פוטניציאל של עירוניות, הנמצאת ברמת התפתחות כזו או אחרת, ושהדגמה של עקרונות העירוניות עליהם עשויה להיות רלוונטית ומשמעותי אפילו יותר מהדיון המתמשך העוסק במרכז תל-אביב.

גישה או סיסמא שנייה שמופיעה מפעם לפעם בדיון המתלהט היא הסימון של אזור מערב ראשון כקוטב המובהק של האנטי עירוניות. (על הדוגמא המובהקת השנייה – מודיעין- אולי אכתוב בעתיד).

אינני מתיימר לטעון שמערב ראשון-לציון היא אזור אורבני – למרות שיש שם מספר שכונות מוצלחות ואפילו אלמנטים עירוניים כמו מכללה ובית משפט המתקיימים בסמוך למגורים. כמובן שמדובר במרחב אנטי-עירוני מובהק: התלות ברכב, הצפיפות המתונה, הניתוק בין מגורים לפעילות פנאי ותעסוקה, הקניונים הרבים – כל אלה חוברים לגודלו של האזור כדי להפוך אותו למטרה נוחה.

אבל לטעמי יש לביקורת זו גם היבט מעמדי, שיש להיות מודעים אליו.

מערב ראשון היא שם הגנאי הכללי לבורגנות הזעירה, האמידה מעט פחות והמשכילה פחות שהמעמד היצירתי, אותה שיכבה (דקה?) של אנשים כותבים ויוצרים, רואה בה איום תרבותי מתמיד. אין בכך כל חדש, שהרי הזעיר-בורגנות תמיד הייתה שק-החבטות של האליטה האינטלקטואלית, הרבה יותר מן העניים, עליהם יש לרחם, או מן העשירים, שלכספם זקוקים גם האינטלקטואלים.

והרי הזעיר-בורגנות תמיד נחשבה למעוז הטעם הרע בשל ההמוניות שלה ואולי גם להפך – כל מה שההמון אוהב מוגדר אוטומטית כטעם רע.

זוהי לדעתי הסיבה האמיתית להיטפלות דווקא למערב ראשון ולא לרמת אביב ג' למשל- שהיא אולי מטופחת יותר אבל אנטי-אורבנית בדיוק כמו מערב ראשון.

צמודי-קרקע, מגדלים מנוכרים ותלות מוחלטת ברכב יש גם ברמת-אביב ג' אבל בסופו של דבר רבים היו לגור שם (אולי כי יש שם הרבה אשכנזים) – ולכן להביא אותה כדוגמה שלילית יכול להיות עניין הרסני לטיעונים של העירוניות החדשה.

במערב ראשון, לעומת זאת, אף אחד לא ממש גאה לגור, ועל- כן קל ונעים להביא אותה כדוגמא שלילית.

ההצבה של מרכז תל-אביב מול מערב ראשון משרתת היטב את הדיון הדמגוגי, שמטרתו לשכנע ולסחוף. אך חילחול של הדוגמאות האלה, ללא הבנה מעמיקה, אל תוך הפרקטיקה התיכנונית, עשוי, בטווח הארוך, לפגוע במטרות האמיתיות של העירוניות המתחדשת בישראל.

יש סיבות רבות לנידחותן של עיירות הפיתוח בישראל.

ניתן למנות ביניהן, בין השאר, את היסודות הכלכליים הרעועים עליהם הוקמו, את האוכלוסייה החלשה שהופנתה לישובים כנגד רצונה, את ההשקעות הדלות בפיתוח ובתשתית ועוד ועוד. נכתבו על כך ספרים ומחקרים רבים, ורבים עוד יכתבו.

מן הסתם התכנון העירוני אינו הגורם המרכזי לשבר החלום של עיירות הפיתוח.

ובכל זאת, קשה שלא להתייחס אליו: תכנון עירוני שנדמה שעשה כל מאמץ אפשרי בכדי למנוע התפתחות של חיים עירוניים. כפי שהעיר האדריכל יצחק ישר 'היה עולם תעשייתי, היו ערים עצומות. שם הלכו וחיפשו את הפיזור…אותו רעיון…הועבר לבאר-שבע…שבה אתה מחפש את התנועה, מחפש התגודדות חברתית – שם בתוך המדבר, פתרת את הבעייה של לונדון.'[1]

יש בהחלט תחושה שתכנון שהיה מעודד יצירת מרכז עירוני מובהק ופעיל היה יכול לסייע לעיירות הפיתוח הן באמצעות חיזוק כלכלת המסחר המקומית ובעיקר בזכות יצירה של מרכז מובהק של פעילות שהיה מאזן את השלווה ומפחית את תחושת הנידחות והריקנות.

באזור הכניסה לעיר אופקים

אחד המפתחות ליצירה של חיים עירוניים בעיירות קטנות הוא החיבור לדרכים הארציות העוברות בסמוך להן.

ההתפתחות של ערים בצומת הדרכים היא המצב הטבעי. גם היום ערים מרכזיות יושבות בצמתים, צמתים ההופכים בהדרגה ממפגשי תנועה מקומיים למוקדים גלובליים ברשת של מטוסים, אוניות ורכבות מהירות.

הערים החדשות בישראל לא נוצרו באופן הזה.

היצירה של תבנית ישובית יש מאין אחרי מלחמת תש"ח אמנם התבססה על תיאוריה ששאבה את השראתה מהמרקם האורגני של עיירות מסחר במרחב הכפרי האירופי (תיאוריית המקומות המרכזיים של כריסטלר[2]) אבל התכנון של הישובים התבסס על הגישות הפרבריות – שלא לומר אנטי אורבניות – של  CIAM ושל עיר הגנים האנגלית שמשלו באותה עת בכיפה.

על בסיס מקורות ההשראה האלה ומתוך רצון להרחיק את שכונות העיר מן הדרכים 'ההומות' והלא בריאות של הנגב והגליל מוקמו בדרך כלל עיירות הפיתוח במרחק-מה מצומת הדרכים הקרובה ומצומת הכניסה לישוב. המרחק בדרך-כלל כלל אינו גדול, וברכב כמעט ואין לו משמעות. אבל להולך הרגל, שהוא זה שיוצר ומגדיר את החיים העירונים, למרחק הזה יש משמעות גדולה ההופכת את צומת הדרכים למרחב המנותק מן העיר.

אפשר להמחיש את ההבדל באמצעות השוואה בין הערים נתיבות ואופקים.

לא אתיימר לנתח את כל ההבדלים בין שתי העיירות שהם היסטוריים, דמוגרפיים וגאוגרפיים. לא ניתן גם לכמת, ללא מחקר יסודי, את היתרון הכלכלי הצומח מן הפעילות העירונית שנראית בעין. אבל ניתן לומר שתחושת המבקר לרגע היא שבנתיבות יש אזור מסחרי הרבה יותר פעיל מאשר זה של אופקים. גם אזור הכניסה לנתיבות וגם העורף שלו הנושק לאזור התעשייה מאוכלסים בחנויות ויש בהם תנועה ערה של מכוניות ואנשים. באופקים, לעומת זאת, נראה שהרחוב הראשי הארוך והמרכז המסחרי הסמוך לעירייה מאכלסים פעילות דלילה בלבד. מעט יותר פעילות יש במרכז ה'ביג' שגם הוא נמצא בקצה דרך ללא מוצא באזור התעשייה.

הכניסה לעיר נתיבות כפי שהיא נראית מהכביש לבאר-שבע

נדמה שלפחות סיבה אחת למצב עניינים זה היא שמרכז העיר של אופקים נמצא במרחק מן הכניסה לעיר והוא מנותק ממנה, ואילו בנתיבות שוכן המרכז בצומת הכניסה לישוב. המרכז הזה כולל תחנת דלק – אלמנט שהרבה פעמיים מהווה גרעין של התפתחות אורבנית על אם הדרך – חנויות, מסעדות ומשרדים, כיכר ציבורית ומבני ציבור. בעורף אזור זה, בסביבות רחוב סמילו, יש אזור שוקק נוסף.

באופקים נמצאת על אם הדרך תחנת המשטרה , מגרש חניה למשאיות ופנצ'ריה – וזה כמעט הכל. מי שרוצה לעצור ולסעוד על אם הדרך לא ימצא דבר, ולא ניתן אפילו לעצור ולמלא דלק[3].

מבט על אזור הכניסה לעיר אופקים, כמעט ללא מוקדים של פעילות

כך, העסקים באופקים כלל לא נהנים ממעט התנועה שכבר עוברת באזור – עסקיהם לא נחשפים ולא זוכים ללקוחות מזדמנים. המרכז הקיים מפסיד פעמים – פעם אחת מהעדר תנועה ומגוון אנושי היוצרים את ההתגודדות החברתית והעניין ופעם שניה ממסחר רדום בעל היצע מוגבל הנסמך רק על משאביהם הדלים של תושבי העיר. פיתוח של פעילות מסחרית בצומת הכניסה לאופקים היה עשויה למשוך תנועה עוברת גם של תושבי האזור וגם של תיירים וחיילים ובכך וליצור מכפיל כח שהיה עשוי לקדם את העיר.

אופקים כמובן אינה חריגה בעניין זה. רוב עיירות הפיתוח בישראל מפנות את עורפן אל הכביש הראשי המזין אותן ולא משתמשות בצמתים הקרובות לעיר כדי לפתח סביבם פעילות מסחרית.

שדרות וירוחם שוכנות על צומת של כבישים מקומיים אך מסתגרות מפניהם.

מעלות-תרשיחא מפנה אל הכביש העובר פארק יפיפה המנתק בין החלק הערבי והחלק היהודי של הישוב.

בדימונה ובחצור הגלילית החלה בשנים האחרונות להיווצר פעילות מסחרית המנצלת את הכבישים הארציים המהירים העוברים בגבול העיר, אך למרבה הצער פעילת זו מתנקזת דווקא לקניונים ולא למערך של רחובות שיכול להיקשר לשאר חלקי העיר.

גם כרמיאל וערד החדשות והמצליחות יותר לא עושות מאמץ מיוחד להתחבר אל התנועה העוברת.

דווקא קרית-שמונה בנויה על העורק הראשי העולה צפונה (אם כי לא על צומת הדרכים האזוריות) ומעניין אם ניתן לזהות השפעה של מאפיין זה על ההתפתחות המסחרית של העיר.

מגדל המים בכניסה לעיר נותן לנתיבות מוקד וסמל מול התנועה העוברת

המרכז המסחרי המנומנם באופקים

פיתוח עירוני לאורך דרכים ראשיות ובצמתים של דרכים ארציות איננו עניין טריוואלי ודורש טיפול מבוקר של התנועה המהירה, התנועה המקומית ותנועת הולכי-הרגל[4]. אבל הדוגמא של נתיבות מלמדת שלא חייבים להפוך את הכביש הארצי לדרך עירונית. מספיק לפתוח את המרכז העירוני אל הצומת ע"י יצירת המשכיות של מבט, של תנועה ושל פעילות בכדי ליצור מוקד של חיים עירוניים גם בישובים קטנים על גבול הישימון.


[1] מתוך 'דיון על ערים חדשות' הנדסה ואדריכלות מרץ 1964, עמ' 15, מצוטט אצל צבי אפרת 'הפרויקט הישראלי' כרך 2 עמ' 210

[2] ראה צבי אפרת 'הפרוייקט הישראלי', כרך 2 עמ' 998

[3] אגב, הן באופקים והן בנתיבות שוכן המרכז בסמוך לאזור המלאכה או התעשייה. נראה שסמיכות זו כשלעצמה לא מספיקה כדי להפוך אזור עירוני לפעיל, לפחות לא עד השלב שבו התעשייה הופכת להיי-טק.

[4] כפי שחוקר ומציע יודן רופא.

מפת העיר נתיבות עם סימון המרכז בכניסה חעיר

מפת העיר אופקים עם סימון הכניסה הראשית לעיר