כמה תמונות שצילמתי בפורטוגל בשלהי שנות השמונים.

היא הייתה כמו קפואה בזמן באותן השנים.

אולי לא תאמינו, אבל התכוונתי לכתוב על הקוטג'ים הטוריים שתכנון ישראל גודוביץ' באור-יהודה עוד לפני שנועם דביר כתב עליהם במסגרת המדור המצוין שלו ב'הארץ'.

מבט מהצד על המכלול יוצר מבט דרמטי

האמת היא שזה לא משנה. זוהי פשוט רוח הזמן שמביאה אותנו לשוב ולהתבונן בניסיונות הנועזים, והלא כל-כך מוצלחים בסופו של דבר, של שנות השישים והשבעים. במבט לאחור ניתן אולי לראות אותם כניסיונות האחרונים של מדינת הרווחה הסוציאל-דמוקרטית להמציא את עצמה מחדש רגע לפני שהימין השמרני יבטל אותה כליל.

חשוב לציין שמודל הקוטג' הטורי הוא מודל מאוד מקובל בעולם כולו כפתרון המשלב אפשרות לבית פרטי עם יעילות בניצול הקרקע. בישראל זכה המודל להצלחה חלקית ביותר מסיבות הראויות לעיון נפרד. יתכן שהבית הטורי היה יותר מדי בגדר פשרה: קולקטיבסטי מדי לאלה שרצו בית פרטי עם גינה ויותר מדי בורגני לאלה שהתנגדו לכל בעלות פרטית על קרקע.

מבחינה תכנונית הבעייה של הבנייה הטורית היא הכנסת אור אל תוך עומק הבית, ולא הצלחתי לגלות אם גודוביץ' הצליח לפתור אותה בדוגמא המסוימת הזו. מה שגודוביץ' כן עשה הוא להכניס מורכבות גיאומטרית לתכנית הבינוי של המתחם באמצעות הסטה של כל מבנה ביחס לשכנו. מורכבות זו איפשרה יצירה של חלל פתוח מרכזי משותף לגינון ולמקלטים המתווסף לגינה הפרטית שיש לכל בית. חלל מרכזי זה לא ממש הוכיח את עצמו והוא נמצא במצב די מוזנח. מעבר לבעיות הנובעות מאחזקה משותפת של גינה, בעיקר כזו שאין בה ממש צורך כי לכל הדיירים גם גינות פרטיות, לא בטוח שהצורה התזזיתית והעצבנית שנוצרת תורמת לחווית החלל, למרות שהיא יוצרת זויות צילום מעניינות.

מהלך ארכיטקטוני נוסף של גודוביץ' הוא הניסיון לשלב בבינוי את אוכפי הבטון שכה העסיקו אותו באותן שנים. בניגוד לבית ספר שדה חצבה שם יצר השימוש בטרפזי הבטון מצבים בלתי אפשריים כאן הם הפכו לאלמנט גג שמתנתק מדימויי הכוורות המקורי ורומז יותר מכל לגג רעפים. גודוביץ' אף הותיר שתי קליפות מבנה ריקות המשמשות כשערים למתחם ורומזות על שיטת הבנייה ומימדי הבתים, אך בהעדר רצף עירוני, שערי הענק שנוצרו נראים מעט תלושים.

כמובן שליבת הפרוייקט היא הניסיון ליצור דיור זול לזוגות צעירים שאמורים היו להשלים את הבנייה בעצמם. מסיבות הדורשות בירור הפרוייקט לא עלה יפה ואף לרעיון לא ממש היה המשך. נראה לי שבכל מקרה החיסכון המושג בטיפוס הבנייה שהציע גודוביץ, הנובע מדחיית עבודות הגמר בלבד, הוא לא כל-כך משמעותי לעומת הטירחה שהוא מסב לדיירים.

כיום מצוי הפרוייקט במצב מעט מוזנח, כאשר תוספות הבנייה והצבע הדוהה לא תורמים למראה של המכלול. ניתן להאשים את הקבלן וגם את הדיירים, וכמובן שכולם נושאים באחריות ,אבל גם לניכור הברוטליסטי המקורי, ולתזזית הגיאומטרית המכוונת של התכנון יש לטעמי חלק בתוצאה.

חשוב לזכור זאת כאשר מתמלאים בנוסטלגיה לאדריכלות של שנות השישים והשבעים.

מבט אל החלל המשותף שבמרכז המתחם

החלל המרכזי המשותף

מבט אל עבר ה'שער' ממחיש את אורך החצר ורוחב המבנה