ארכיונים עבור קטגוריה: שוטף

לעיתים דווקא המגוון והעושר של עשייה אדריכלית מקשה על הניסוח של זהות אמנותית ברורה, אייקונית, המקבעת יוצר מסוים בהיסטוריה של התחום.

נדמה שזהו המצב במקרה של משרד נדלר, נדלר, ביקסון גיל עם אלקון, במשך שישים וארבע שנים של עבודה יצרו בני הזוג שולמית ומיכאל נדלר ושותפיהם שמואל ביקסון, משה גיל ורינה אלקון גוף נרחב של יצירות אדריכלות איכותיות ומרכזיות. עבודות אלה מתפרשות על מגוון רחב של סגנונות אדריכליים ודרכי ביטוי, ובמבט ראשון לא בהכרח נראות כעבודותיו של גוף יוצר אחד.

בניין מועצת הפועלות ע"ש אלישבע אשכול, ירושלים, 1962

בניין מועצת הפועלות ע"ש אלישבע אשכול, ירושלים, 1962

בראשית דרכם תכננו נדלר, נדלר ביקסון בניינים כמו בית אלישבע ובית תרבות העמים בירושלים, מבנים היוצאים מגדרם בכדי ליצוק תכנים פוריסטים לאבן הירושלמית ומתהדרים בפשטות חמורת סבר. אותה פשטות כמעט דיאגרמטית מצויה גם בבית עיריית באר שבע, אלא ששם מקבלת חזית הבניין ביטוי אקספרסיבי הרבה יותר, בדמות מסך של פסי בטון גלוי אנכיים, בעוביים שונים, היושבים על מסד של אבן פראית. מגדל התצפית המתווסף למבנה קושר אותו דווקא להשפעות של אדריכלות אסלאמית. השימוש בבטון, שמדבריה שבדיעבד של שולמית נדלר כאילו נכפה על המתכננים בידי רוח הזמן, ממשיך בבניין אחר בבאר-שבע. ספריית ארן שבאוניברסיטת בן-גוריון בנויה אף היא בטון חשוף, אלא ששם השפה המינימליסטית מומרת בעושר ומורכבות צורנית המהדהדת את המורכבות הפורמליסטית שאפיינה את האדריכלות הישראלית באותה תקופה. ספריית ארן היא כולה מחווה לזווית החדה ולקשיחות של הבטון אך כנגדה בתיאטרון ירושלים, אותו תכננו האדריכלים לאורך שלושה עשורים, אנו מגלים שפה שונה בתכלית. האבן הגסה שנדחתה בפרויקטים אחרים של המשרד בעיר מעטרת קירות המתעגלים ברכות היוצרים בניין גדול המשתלב בנעימות בסביבתו ומגדיר סוג מיוחד של מודרניות ירושלמיות.

52.הספרייה המרכזית ע"ש ארן, אוניברסיטת בן גוריון, באר שבע, 1972-1968

הספרייה המרכזית ע"ש ארן, אוניברסיטת בן גוריון, באר שבע, 1972-1968

אפילו הספריות הרבות שיצרו נדלר, נדלר, ביקסון, גיל בקמפוס של אוניברסיטת תל-אביב מדברות כל אחת בשפה שונה, אם כי רובם מסתופפות תחת הגלימה הברוטליסטית. ספריית סוראסקי, כראוי לספרייה הראשונה והראשית בקמפוס, היא מבנה נישא ואייקוני המשדך בין בטון בעיבוד גס לבין צורות מתעגלות. בסוראסקי הצורה של המכלול היא העיקר ואלמנטי התאורה והארגון הפנימי מוצנעים. לעומתה, ספריית מנהיים למדעים מדויקים והנדסה מדברת בשפת הזווית החדה ונראית כחלק ממערכת חזרתית המדגישה את השימוש בתאורה הטבעית. בספרייה למדעי החברה והניהול ניתן לראות גישה אחרת: הספרייה מצניעה את עצמה ומתחפרת אל תוך הגבעה  וחזיתותיה עשויות בקורות אופקיות המסדירות ומסתירות את המערך הזוויתי של התכנית.

עבודותיהם המאוחרות של נדלר ביקסון גיל מוותרות על הברוטליזם בכדי ליצור קומפוזיציות פוסט מודרניות המתאפיינות בסימטריה ובשאילת אלמנטים היסטוריים. הדוגמא המוכרת ביותר היא בתי המשפט בנצרת העושים שימוש בעושר, אולי עושר גדול מדי, של חומרי גמר ואופני ביטוי, אך המשרד יצר גם  מחוות לעיר ההיסטורית בשכונה הקהילתית בקטמונים אותה תכננו בירושלים בשנות השמונים.

מנעד סגנוני נרחב כל-כך מאפיין את רוב האדריכלים בני-דורם של הנדלרים, שהתאימו את עשייתם לשפות האדריכליות המשתנות לאורך העשורים, ומן הסתם גם להעדפות המזמין ולדרישות הפרויקט והאתר.  הן מוכיחות, ככל הנראה, שלא ניתן לדבר על סגנון ישראלי אחד באדריכלות, אלא לכל היותר על דגשים מקומיים בפרשנות לסגנונות משתנים.

147

הספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי, אוניברסיטת תל אביב, תל אביב, 1968-1964

אך אין זה הוגן להחזיק בעושר של העשייה האדריכלית של נדלר נדלר ביקסון גיל כנגדם. כפי שמציין צבי אפרת, בכל נקודה בזמן, בכל סגנון וניב אדריכלי שבחרו לאמץ, יצרו הנדלרים פרשנות מקורית העומדת בפני עצמה ומוסיפה נדבך נוסף לסגנון שבו אולי השתמשו גם אחרים.

תיאטרון ירושלים הינו יצירת ייחודית עם תנופה ואופי המשלבת אומנות ואדריכלות למכלול אקספרסיבי אחד באופן נדיר. קשה למצוא לה תקדימים רבים או, למרבה הצער, יורשים.

ספריית סוראסקי בתל-אביב מתיכה את העקרונות הארגוניים של וילה סבואה של לה-קורבוזייה עם עולם הטקסטורות הצורות החופשיות שיצר אותו אדריכל בשאנדיגאר וברונשמפ, באופן היוצר מהות שהיא חדשה לגמרי.

בית עיריית באר-שבע מהווה פרשנות מודרנית לאלמנטים מדבריים ואסלאמיים שהוא רלוונטי גם היום אולי אפילו בהקשר אזורי, מעבר לגבולות התרבות הישראלית.

נדלר, נדלר, ביקסון גיל ואלקון היו משרתיה הנאמנים של המדינה הישראלית מראשיתה. שלא כבני דורם, הם לא העבירו את מרכז הכובד של עשייתם למבני מגורים ומסחר פרטיים, כמעט ולא בנו מחוץ לישראל ואף לא עשו שימוש באדריכלות בכדי לנסח חלומות גרנדיוזיים המתיימרים, לטוב ולרע, להציע כיוונים תרבותיים חדשים. הם התמחו בניסוח מבנים המגדירים את מוסדות התרבות הישראליים – הספריות האוניברסיטאיות ובתי הספר, היכלות התרבות והיכלי המשפט.

יש מקום להמשיך ולנתח את עבודתם של הנדלרים. ההיסטוריה של האמנות תבחן אם ישנם עקרונות מארגנים חוזרים המאפיינים את עבודתם; הפרשנות התרבותית תשאל אם וכיצד הם מבטאים את האופן בו תופס את עצמו הממסד הישראלי לאורך השנים; אך האדריכלים צריכים ללמוד מעבודתם שבכל פרויקט ובכל תקופה ניתן לשאוף ולהשיג אלגנטיות ומקוריות ארכיטקטונית.

מחר בשעה 20:00 יתקיים ערב עיון בתערוכה, בגלריה בבית האדריכל, רחוב המגדלור 15 ביפו.

פרופ' אדריכל צבי אפרת ישוחח עם שולמית נדלר ומשה גיל על עבודות המשרד.

פרטים נוספים בהזמנה

ערב עיון

ביום שישי הקרוב 24.05.13 יתקיים שיח גלריה בתערוכה 'פאלאס' המוצגת בגלריה בבית האדריכל.

השיח יחל בשעה 11:00 ויכלול שיחה עם האמנית, סמנטה אדלר דה אוליבירה ועם האוצרת קרני ברזילי.

כמובן שזו גם ההזדמנות שלכם לראות את התערוכה עצמה.

הגלריה נמצאת ביפו, ברחוב המגדלור 15, לא רחוק מן העיר העתיקה והנמל.

הזמנה סופית

פאלאס / סמנטה אדלר דה אוליבירה

 

פאלאס, תערוכת היחיד של סמנטה אדלר דה אוליבירה, הינה תוצר של תהליך בו האמנית תיעדה במשך למעלה משנתיים את בנייתו של מלון וולדורף אסטוריה בירושלים.
בראשית נבנה המלון בשנת 1929 על ידי המופתי של ירושלים תחת השם – "פאלאס" ומוקם בלב העיר על גבול בית הקברות המוסלמי בממילא. לאורך השנים עבר המבנה אינסוף גלגולים ותהפוכות בעקבות שינויים פוליטיים וחברתיים בעיר. בעשרים השנים האחרונות עמד נטוש וכיום מצוי תחת שיפוץ נרחב אשר שם לו למטרה לבנות מחדש את פנים המלון, תוך כדי שימור חלקו הקדמי אותה חזית מפוארת בעלת עיטורי האבן והקשתות.

אדלר דה אוליבירה פועלת באתר כמתבוננת על מגוון האפשרויות המתקיימות בו. מחד, המציאות הנוכחית של אתר בניה מפורק, ומאידך, מציאות הטומנת בחובה פוטנציאל עתידי. עבור האמנית, המלון, כפי שהוא היום – אתר בהתהוות, מקיים מציאות אנומלית, בה הוא מתפקד כמעין בית זמני לפועלי הבניין שאמונים על בנייתו. האתר מכיל את יחסי הכוחות המאפיינים את החברה הישראלית, אל מול מטרתו הייעודית להוות מרחב המנותק מזמן וממקום שבא לספק למבקריו מעט אסקפיזם מאותה המציאות. מתוך פער זה בין המציאות היומיומית לקיומם של עולמות מלאכותיים המנותקים מכל הקשר יוצרת אדלר דה אוליבירה. היא מוצאת עניין במלון כמקום שמטרתו לייצר אשליות חווייתיות ולהעניק למשתמשיו תחושת חופש, סדר, ויוקרה. זאת ועוד, היא רואה בו סממנים של שפע וריבוי בשילוב הסגנונות האדריכליים המרכיבים אותו: עיטורי אבן וקשתות בסגנון ניאו-ממלוכי לצד טכניקות עיצוב פנים עכשוויות.

בעת ביקוריה באתר הבנייה של המלון מזהה אדלר דה אוליבירה עניין בפן הפרפורמטיבי המתקיים במקום. היא עושה זאת באמצעות שיבוש והפרה של הסדר היומיומי ומתוך כך מייצרת פעולה בידורית, משחקית ופואטית. כך, בטרילוגית הוידיאו 'פאלאס', 2013 היא מזמנת בכל פעם אלמנט אחר (כדור, גוף תאורה, שירה) אל תוך הסצנה, ובאמצעותם מייצרת מימד פנטסטי ואבסורדי במרחב הריק. היא בונה סיטואציות הנעות בין התיעודי למבוים ובין הפונקציונאלי לקישוטי. אם בעבר הבסיס ליצירותיה היה הקשר שבין הגוף לאדריכלות, בעבודות אלו אותו הגוף מתקיים רק באופן מרומז ולעיתים אף נעדר לחלוטין או הופך כלי המשרת את החלל, הבונה ומפעיל אותו. בעבודת הטרילוגיה הסאונד מתפקד כגוף באמצעותו היא שוזרת את ההווה עם העבר, את המציאות עם החלום והקסם.

בסדרת הצילומים 'פאלאס', 2010-2013, מתעדת האמנית אלמנטים אדריכליים ומרחבים נטושים – בכולם היא מציעה מימד דרמטי. מצבים מוכרים ובנאליים באתר בנייה, הופכים לכלים באמצעותם היא משתעשעת ומהם יוצרת אשליה בעלת סממנים תאטרליים המרמזת על עשייה והשתנות. אולם, בשלושת הצילומים "חדר לדוגמא", יוצרת אדלר דה אוליבירה מתח ודרמה מסוג אחר – מרחב מנוכר בו הזמן עצר מלאכת. הסימטריה, הפלסטיות והנוקשות בו מצביעים על האופן שבו החלל/החדר מנותק מהקשר ומנוגד למציאות הדינמית המתקיימת מחוץ אליו. כשמו כן הוא – חדר לדוגמא, חלל סגור המתפקד כאפשרות של מציאות, כלומר, מציאות בלתי ניתנת להתערבות.

במיצב 'פארק מידרון', 2013 בנתה האמנית מודל צורני של האתר המצוי לא רחוק מהגלריה בבית האדריכל. הפארק ביפו נבנה על ערמת פסולת בנייה ומשטחי הדשא בו מייצרים מעטפת אחידה ומצוחצחת, פיסת טבע מעשה ידי אדם. המיצב כולו מדגיש את המלאכותיות שבו, ואילו, הקרנת החול הנשפך מנסה להגיע לאזור הפנימי, העמוק, ה"טבעי" אולם ללא הצלחה. מתקיים הדהוד לפעולות של חפירה והריסה – ניסיון החזרתו אל העבר, היותו אתר (פסולת) מקום שאינו מקום.

בתערוכה הנוכחית מהווים הפארק והמלון שני אתרים שבאמצעותם חושפת אדלר דה אוליבירה את היחס שבין אדריכלות לפעולה ובין המונומנט ליומיומי. היא פועלת באמצעות חשיפת הנסתר וטשטוש הגבולות בין הקבוע לזמני, הסטטי לדינמי בחיבור שבין התרבותי הבידורי והפוליטי.

קרני ברזילי

 

2L_סמנטה אדלר דה אוליבירה_מתוך הסדרה_פאלאס_2013

סמנטה אדלר דה אוליבירה, ילידת 1985, נולדה בפריז וגדלה בבריסל. למדה שלוש שנים ב-King’s College לונדון וחצי שנה ב- School of Visual Arts בניו יורק. עלתה לארץ לפני כחמש שנים ולמדה בבצלאל, שם סיימה את לימודיה בשנת 2012. היא הציגה בתערוכות קבוצתיות בארץ ובחו"ל. זוהי תערוכת היחיד הראשונה שלה.

בית הקולנוע היה, לרגע היסטורי, ליבה הפועם של העיר: כמו קתדראלות של העידן המודרני, היו בכל מרכזי הערים בתי-קולנוע גדולים ומרשימים בהם התקבצו מאות אנשים לרגעים של תוכן ומשמעות. אך פריחתו של בית הקולנוע כאייקון תרבותי ואדריכלי הייתה קצרה: המבנים המהודרים נשכחו וננטשו, הופקרו לתלאות הזמן ולספקולציות יזמיות. עבודתו של שרון רז, אדריכל בהכשרתו ומתעד עיקש של מבנים זנוחים לפי ליבו, עוקבת אחרי דעיכתם של בתי הקולנוע הנטושים של ישראל. מצפון ועד דרום, מבפנים ומבחוץ, מתעד רז את התפוררותם ההדרגתית של אותם היכלות נטושים.

הפריחה הנרחבת והקמילה המהירה של מבנה בית הקולנוע היא מרתקת ורבת משמעויות. יותר מכל מפתיעה המהירות וההחלטיות בה מבנים גדולים, מונומנטליים ובעלי נוכחות בולטת במרכזי הערים איבדו, בתוך דור אחד בלבד, את תפקידם ואת ייעודם והפכו לחורים שחורים של עזובה והזנחה. בהיבט הזה בית הקולנוע הוא ברומטר נאמן לתהליכים של דעיכת מרכזי הערים, כאשר שימושים מסוימים נדדו החוצה אל שולי העיר ולעולם לא שבו. בהמשך, ובאופן מצער, הרנסנס המהוסס של העירוניות בישראל מתבטא בדרך כלל בהריסת בתי- קולנוע ובניית מבנים אחרים במקומם. מרתק ומצער לראות את הקושי הגדול של מבני בתי הקולנוע לסגל לעצמם יעודים חדשים. בתי-הקולנוע נבנו בדרך-כלל ביוזמה פרטית, אך הם היו כה ספציפיים לייעודם עד שכמעט לא הייתה להם יכולת להשתנות ולקלוט שימושים חדשים. אי-אילו בתי-קולנוע הפכו למועדונים, לחנויות, למכוני כושר, אפילו לבתי-כנסת – אך רובם נעזבו וקפאו בזמן, כרזות הפרסום עדיין מכריזות על סרטים 'חדשים' שכבר נשתכחו.

דעיכת בתי הקולנוע מסמלת את קמילתה ההדרגתית של החוויה הקולקטיבית; מהיכלות ענקיים בהם מאות אנשים זרים לוקחים לרגע חלק בריגוש קולנועי משותף במרכז העיר, הפכו בהדרגה בתי-הקולנוע לזירות צפייה מרובות מסכים השוכנות בשולי המטרופולין והופכות את החוויה הקולנועית לאינדיווידואלית יותר, מן הסתם כדרך להתמודד עם החוויה הפרטית שמציעה הטלוויזיה. יש מה לומר בזכות הריבוי והשחרור של החוויה הקולנועית המגדילה את החירות והביטוי העצמי של הצופים והיוצרים; אך לא ברור אם כוחות השוק, והארכיטקטורה המבטאת אותם, שקושרים היום את הקולנוע באופן הדוק כל-כך עם הצריכה, השכילו לבטא נכונה את החוויה הקולנועית בפתח המאה ה-21.

בתי הקולנוע הנטושים הינם, אם כן, דוגמא מובהקת לאופן בו תהליכים ארכיטקטוניים מבטאים השתנות מואצת בערכיה של החברה, במערב המתועש בכלל ובישראל בפרט. אך מה לגבי התיעוד של בתי-הקולנוע הנטושים? האם יש בו משהו מעבר לסמליות החברתית, מעבר לכמיהה לעבר המשתקף דרך האספקלריה של הקולנוע של פעם? בתצלומי בתי-הקולנוע הנטושים בישראל של שרון רז יש רצון לשמר, ולו רק בצילום, אדריכלות אחרת, לעיתים מוקפדת יותר, לעיתים יותר צנועה ובוודאי נוצצת ותוקפנית פחות, במיוחד כשכבר ניכרים בה סימני הזמן. התצלומים הם גם קינה על ההזנחה המאפיינת את היחס הישראלי לסביבה ולמבנים.

אך בבית הקולנוע ההופך לחורבה יש משהו המייחד אותו מכל מבנה נטוש אחר. החוויה הקולנועית היא חוויה המתרחשת באפלה אך סוחפת את כל הצופים למסע דמיוני משותף. בית הקולנוע הוא מוקד חברתי קבוע המתחדש תדיר עם חילופי הסרטים ויומני החדשות, מעוגן למקומו אך מציג ומפיץ דימויים ורעיונות הנובעים מתרבויות הרחוקות אלפי מילין – מהוליווד ועד בומבי. בבית הקולנוע הנטוש מתהפכת החוויה. באור השמש הנוקב, ללא גג ולעיתים ללא קירות מאבד בית הקולנוע את הקסם המסתורי של זרקור באפילה; מאובק וחשוף לפגעי הזמן הקולנוע מאבד את העדכניות והאוניברסליות שאפיינה אותו כמרכז תרבותי; נטוש וריק מאדם מאבד בית הקולנוע את מקומו כמוקד של חוויה משותפת. אבל לאור היום, בשלבי ההריסה וההתפוררות, כשהוא מקולף מציפויים ורהיטים, חושף מבנה בית הקולנוע את הארכיטקטורה שלו: הכיסאות הריקים הם ציפייה אילמת לקהל; חרכי ההקרנה יוצרים מרקמים קוביסטיים; המיפתחים הגדולים נחשפים ויחד עם הרצפה המשתפעת והמבט המופנה אל המסך מתגלים חללים ייחודים, העשויים להזכיר את תחריטיו של פיראנזי.

היכל בית-הקולנוע הנטוש הוא מניפסט נוגה של נטישה וקמילה, של תהילת עולם חולפת, מקום שדווקא דעיכתו חושפת את איכויותיו הארכיטקטוניות. שהרי אם בית הקולנוע היה סוג של מקדש מודרניסטי הרי הריסותיו הן גרסה בת-זמננו לחורבות הנשגבות של העבר, והן נושאות מסר דומה על כוחו של הזמן החולף.

000-היכלות נטושים הזמנה

 

 

היכלות נטושים – שרון רז

תיעוד בתי קולנוע נכחדים בישראל

תערוכה חדשה בגלריה בבית האדריכל

18.04.13– 07.03.13

שרון רז,  אדריכל וצלם העוסק בתיעוד אדריכלות נכחדת בישראל. כותב ועורך את אתר האינטרנט  'אדריכלות נעלמת' את הבלוג 'נטוש' ואת האינדקס המקוון 'בתי-קולנוע נעלמים בישראל'.

אוצר: אדר' ערן טמיר- טאוויל

פתיחה: יום חמישי 07.03.13  בשעה 20:00

ערב עיון בהשתתפות אורחים מתחומי האדריכלות והקולנוע: יום חמישי 18.04.13

נעילה: 18.04.13

שעות פתיחה: א', ג',ד' ה' 10:00-17:00, ב' 10:00- 19:00

טל' לתיאומים: 03-5188234

לתיאום ביקורים בימי ו' ובערבי חג ניתן לפנות לדוא"ל  bddaba@gmail.com

גלריה בבית האדריכל, המגדלור 15, יפו

התערוכה בחסות :

משרד התרבות והספורט, עיריית תל אביב – יפו, עמותת אדריכלים מאוחדים בישראל

monolitבתוך הגיאומטריה המינימליסטית של המגדלים המונוליטיים מרחפת רוח הזמן של התקופה שלנו.

בהנחיית אדריכלית ורד פלוק וד"ר דרור פימנטל.

(בתמונה בית הבנק בינלאומי בתכנון פיי-קוב-פריד וניר-קוץ אדריכלים. צילם עמית גירון)

התערוכה:  "ب" – האות ב' בערבית שמשמעותה בתוך או עם, ועומדת גם בראש המילה "בית" – עוסקת במושג, בשם, ובאובייקט – בבית ובאי אפשרותו.

התערוכה היא רטרוספקטיבה של 12 שנות יצירה של גיל מועלם דורון באמנות ובאדריכלות  שיתופית, פדגוגית, חברתית ופוליטית בישראל ובחו"ל.

התערוכה כוללת מייצבים, סרטים, תיעוד מייצגי רחוב והתערבויות אורבניות, צילומים ורישומים.

חלק מהעבודות נעשו עם קהילות שונות של תלמידים, נשים, תושבי שכונות ביפו ובג'סי כהן בחולון, עם הומלסים בארץ ובחו"ל, עם אקטיביסטים, עם פעילים במרכז הגאה של קהילת הלהט"ב ועוד.

במסגרת התערוכה יוצגו גם עבודות "הסטודיו לאדריכלות קהילתית" שפעל עד לאחרונה במכון אבני ובמכללה למנהל – המסלול האקדמי.

 

 אוצר: עמי שטייניץ.

פתיחה: יום חמישי 6 בספטמבר שעה 19:00.

בערב הפתיחה יתקיים מייצג של גיל מועלם דורון, רפעת חטאב ואושרת ישראלי.

ביום שבת 8 בספטמבר בשעה  12:00 יתקיים שיח גלריה במסגרת אירועי 'אוהבים אומנות' עם האמן גיל מועלם דורון ועם האוצר עמי שטייניץ.

ערב עיון בתערוכה יתקיים ב-10.10.12

נעילה: 18.10.12

אירועים נוספים יפורסמו בדף הפייסבוק של התערוכה

שעות פתיחה: א', ג', ד' ה' 10:00-17:00, ב' 10:00- 19:00

חול המועד סוכות: א'-ה' 16:00-19:00

טל' לתיאומים: 03-5188234

גלריה בבית האדריכל, המגדלור 15, יפו

התערוכה בחסות קרן רבינוביץ לאמנות, מחלקת אמנות של עיריית תל אביב, משרד התרבות והספורט ועמותת האדריכלים המאוחדים בישראל.

ערב עיון בתערוכה יתקיים ביום חמישי, 19.07.2012, בשעה 20:00, בבית האדריכל. ערב העיון יכלול פאנל בו ידונו היתרונות, המגבלות והפוטנציאל של תמ"א 38.

בערב העיון ננסה לבחון את התמ"א באופן ביקורתי ולשאול האם תמ"א 38 היא הכלי המתאים ביותר להתמודדות עם סיכוני רעידת האדמה, האם היא מגלמת הבטחה להתחדשות עירונית או שמא איום על מרקמים קיימים ומה ניתן לעשות בכדי לשפר אותה.

משתתפים:

פרופ' שמאי אסיף, אדריכל ובונה ערים, חבר סגל בפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון וראש המרכז לחקר עיר ואזור. שותף – 'גוטמן- אסיף אדריכלים',  מוסמך בארכיטקטורה ובינוי ערים – הטכניון,  מסטר בארכיטקטורה ובינוי ערים – אוניברסיטת הרווארד. שימש כראש ענף תכנון בצה"ל, מהנדס העיר תל-אביב יפו, היה שותף במשרד 'אסיף-מליס' וראש צוות תמ"א 35. בתפקידו האחרון כראש מינהל התכנון במשרד הפנים היה מעורב בתהליכי אישורה וקידומה של תמ"א 38.

אנדה בר, אדריכלית, שימשה בתפקידי תכנון בעיריית ירושלים, בלשכת התכנון המחוזית ירושלים, במינהל מקרקעי ישראל וכן כאדריכלית עצמאית. כמו-כן שימשה כיושבת ראש עמותת האדריכלים. כיום מכהנת כמהנדסת העיר קריית-אונו. במסגרת תפקידה זה הייתה מעורבת בייזום תכניות מתאר עירוניות ההופכות את תמ"א 38 למנוף להתחדשות עירונית.

ארז קמיניץ, עורך דין, בעל תואר ראשון במשפטים מאוניברסיטת תל-אביב ותואר שני במשפטים מהאוניברסיטה העברית. לאחר שלוש שנים בפרקטיקה פרטית ומזה כאחת עשרה שנים עובד במחלקת הייעוץ והחקיקה (אזרחי) במשרד המשפטים. עוסק בתחומים אזרחיים שונים ובעיקר בענייני קניין ותכנון. ליווה את חקיקת חוק המקרקעין (חיזוק מבנים מפני רעידות אדמה) וכנציג משרד המשפטים במועצה הארצית לתכנון ובניה ליווה את תהליכי הניסוח של תמ"א 38

יהושע גוטמן, אדריכל, מוסמך אוניברסיטת קולומביה. מרצה במחלקה לארכיטקטורה בבצלאל. מייסד ושותף במשרד 'גוטמן- אסיף אדריכלים'. מעורב בשלל פרויקטים של עיבוי על בסיס תמ"א 38.

תמ"א 38 : לפני ואחרי – קריקטורה של אדריכל אלי ענבר

תמ"א 38 היא תוכנית המתאר הארצית המשמעותית ביותר שאושרה בשנים האחרונות.

התוכנית, המאפשרת תוספת קומות ויחידות דיור לבניינים בכל רחבי הארץ, היא הפתרון המערכתי היחיד שהמדינה מציעה למאות אלפי מבנים ישנים, שעלולים להיפגע קשות ברעידת אדמה חזקה.

התוכנית מעניקה זכויות בנייה בתמורה לחיזוק המבנה הקיים, בניסיון ליצור מנגנון כלכלי שיממן את החיזוק באמצעות מכירת הדירות החדשות שייבנו. למעשה, מדובר בתהליך בו מועברת האחריות לחיזוק מבנים ולחיי הדיירים המתגוררים בהם מהממשלה אל השוק הפרטי.

למרות  הדיון הציבורי הער בתמ"א 38 לא קיבלו מגבלותיה של התוכנית התייחסות רבה.

לא דובר על כך שתמ"א 38 מכפיפה את האינטרס הלאומי בחיזוק מבנים ובמניעת קורבנות בנפש לשיקולים כלכליים ויזמיים: כאשר אין כדאיות כלכלית ביישום התוכנית, לא מתבצעות עבודות לחיזוק מבנים מפני רעידות אדמה.

לא הודגשה העובדה שאין כדאיות כלכלית ביישום התוכנית ברוב היישובים בישראל, ובפועל היא מבוצעת כמעט רק באזורי הביקוש שבמרכז הארץ, בעוד שביישובים בפריפריה הנמצאים בסיכון סיסמי מוגבר אין היתכנות כלכלית ליישום התמ"א.

בצד היותה כלי לחיזוק של מבנים נתפסת תמ"א 38 כאמצעי להתחדשות עירונית.

אך השימוש בתוכנית מתאר ארצית להתנעת תהליכים עירוניים רגישים ותלויי-הקשר ומקום מעורר קשיים רבים. בין השאר, עולות שאלות לגבי ההשפעה שנודעת לתוספת גדולה של קומות, שטחים מבונים ויחידות דיור למתחם קיים על יכולת הנשיאה של התשתיות העירוניות ועל איכות החיים בשכונות עירוניות צפופות.

התערוכה 38 מנסה לבחון נושאים אלה באופן ביקורתי ולשאול האם תמ"א 38 היא הכלי המתאים ביותר להתמודדות עם סיכוני רעידת האדמה. במקביל נוגעת התערוכה בפתרונות אלטרנטיביים לחיזוק מבנים קיימים.

גם הצד האדריכלי של התמ"א נותר נסתר.

התערוכה מציגה פרויקטים של עיבוי וחיזוק שנעשו במסגרת תמ"א 38 וחושפת מגוון תשובות אפשריות לאתגרים של חיזוק מבנים; החל מתוספות מינימליסטיות של קומה על הגג, דרך הרחבות והגדלות וכלה במודלים מורכבים של תוספות לשיכונים ציבוריים.

הפרויקטים המוצגים מעוררים מחשבות על אבולוציה ארכיטקטונית וטכנולוגית של הבנייה הגנרית של העיר הישראלית ועל האפשרויות הגלומות בה.

בצד הפרויקטים הקונקרטיים מציגה התערוכה היבטים תיאורטיים ורעיוניים של חיזוק מבנים בפני רעידות אדמה.

ההסתכלות על התוכנית ממגוון נקודות מבט מעלה לדיון הציבורי בכלל, ולדיון האדריכלי בפרט, את האספקטים הסמויים של תמ"א 38, אלה המסתתרים מאחורי הסיסמאות וההצעות המפתות, ובכך אולי להבין את מגבלותיה של התוכנית, את ההבטחות הטמונות בה ואת השפעותיה האפשריות על חיי האזרחים בישראל.

 

 


משתתפים :  במקום, גוטמן אסיף אדריכלים, דוד דרך אדריכלים, החדר אדריכלים, יעל טומשין אדריכלים, סיגל כץ ברקן אדריכלות, לוי-לוסטיג אדריכלים, אדריכל מרק טופילסקי + מונא אדריכלות (אדריכל יואש ינקוביץ), אדריכלית מרית סבר, עיריית קריית אונו ומקום אדריכלות ובינוי ערים, עמותת אדריכלים מאוחדים סניף ירושלים, אדריכל אלי ענבר, קוניאק אדריכלים, אדריכל דרור רימוק , שיכון –תיקון, פורום שרת, תמא אדריכלות, תשובה סוסנר אדריכלים

במסגרת התערוכה יוצגו קטעים מן הסרט מבצע נפתלי של ורד ירוחם ואורן רייך

אוצר: ערן טמיר-טאוויל

 

פתיחה: יום חמישי 28.06.12  בשעה 20:00

נעילה: 09.08.12

שעות פתיחה: א', ג',ד' ה' 10:00-17:00, ב' 10:00- 19:00

טל' לתיאומים: 03-5188234

גלריה בבית האדריכל, המגדלור 15, יפו

התערוכה בשיתוף במקום

 

התערוכה בחסות:  מחלקת האמנויות של  עירית תל-אביב     משרד התרבות והספורט

ערב עיון בתערוכה יתקיים ביום חמישי, 19.07.2012, בשעה 20:00, בבית האדריכל.

העיר אפופה בפסטיבלים אומנותיים ואדריכליים רבים שנדמה שמתעקשים להתקיים במקביל.

כיוון שאני משוכנע שקוראי החרוצים – המעטים שנותרו לאחר שתיקתו המתמשכת של הבלוג הזה  –  מספיקים לפקוד את הארועים כולם, אני מרשה לעצמי להזמין אתכם לסיור שיתקיים במסגרת ארועי 'בתים מבפנים'.

הסיור יערך בשכונת יד-אליהו ויציג את המרקם העירוני של השכונה ואת מגמות הפיתוח העתידיות הצפונות לה.

את הסיור אירגנו אדריכל מאיר אלואיל מצוות מזרח של עיריית תל-אביב ואיתי הורביץ, אדריכל תושב השכונה. אדריכל דני לזר יציג את תכנית המדיניות שהכין לשכונה.

גם עבדכם הנאמן משתתף בסיור ובמסגרתו אדבר על המרקם האורבני ועל המשמעות הארכיטקטונית של הבינוי בשכונה.

אני חושב שהסיור עשוי להיות מעניין מאוד, גם עבור מי שמכיר את השכונה ובעיקר עבור מי שמעוניין להתוודע אליה ואל הסוגיות המשמעותיות שעולות בדיון עליה.

הסיור יערך בבוקר יום שבת הקרוב (19.05.2012) בשעה 10:00 בבוקר ויתחיל ליד בית השריון (רחוב גליפולי 51), מרחק הליכה קצרה מהיכל נוקיה.

נתראה בסיור!

פרסומת לשכונת יד-אליהו שנעשתה בידי העירייה, מתוך הספר 'עיר עם קונספציה' של נתי מרום.

מחר, יום שלישי 20.3.2012: פתיחה של התערוכה 'תהודת אחריות' בבית האדריכל.

בהיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל, הנרטיב האדריכלי חייב את תפיסת הקרקע ובניה מזורזת של אלפי יחידות דיור מהר ובזול. היה בכך צורך לאומי שמצא בתיאוריות הרווחות באותן שנים, נקודת משען איתנה. המודרניזם שחרט על דגלו פונקציונאליות, יעילות, חסכוניות, התאים למצב פוסט מלחמה בכל העולם. בשנות החמישים קמו בארץ עשרות ערים, מאות ישובים ורבבות יחידות דיור. תשתית ציבורית, חינוכית ובריאותית שהצטרפו לפרויקט פיתוח חסר תקדים במימדיו היחסיים.
הבניה המהירה של הארץ בשנות הקמתה, בנית החירום, הפכה לתרבות בניה המשמרת את אותם עקרונות: "מהר" ו"זול", ואלו נטמעו מבלי להרגיש גם בבסיס המחשבה התכנונית, האדריכלית. בעשורים האחרונים מתמודדת תרבות הבניה בישראל מצד אחד עם הצורך לטפל במבנים מזדקנים משנות הקמת המדינה ומצד שני עם המשך מפעל ההתיישבות והקמה של שכונות מגורים חדשות, בהן, תחת כסות של "מפרט טכני עשיר" שמשווק באגרסיביות, מסתתרת אותה תרבות בניה בעייתית – מהירה וזולה, לאו דווקא כמדיניות ממשלתית אלא כאמצעי ליצירת הון קבלני.
נדמה כי בתרבות הבניה שהתהוותה, המטרה האדריכלית היא לסיים את התכנון, לתעד את הבניין ולמסור את המפתח. וכך הסיפור האדריכלי, בדומה לאגדות המסתיימות בנשף הפתיחה, מסתיים לרוב, עם קבלת טופס האכלוס. האם לא זאת נקודת הפתיחה של הסיפור האמיתי? ואם תכנון בניין הוא כמו הריון – דימוי שגור אצל אדריכלים ואדריכליות – מה קורה לבניין אחרי שהוא נולד? ומה כשהוא מזדקן? מי צריך לקחת עליו אחריות ולדאוג לו?
האחריות האדריכלית אינה רק כלפי הקונים המיידיים של הבניין, אלא מהדהדת הלאה אל המשתמשים, הדיירים או העובדים בו, אל הסביבה, מחוץ לתחום הבניין, הגדר שמקיפה אותו, אל השומרים על ניקיונו ושלמותו וכלפי מעגלים מתרחבים והולכים של הקהילה, השכונה, הרובע, העיר ולפעמים המדינה כולה. זאת תהודת האחריות של האדריכל.

התערוכה מציגה עבודות של ארבעה אמנים/אדריכלים הבוחנים שאלות אדריכליות, חברתיות אלה בכלים מדיסציפלינה אחרת, צילום: בוידאו ארט ובסטילס.

אמיר בנאי פונה אל כלי עבודה הלקוחים מארגז הכלים של האדריכל ועוסק בחומרים או דימויים מאותו תחום -זוויות הצילום כמבטי חזית שטוחים, הגריד או הרשת כקובעי קומפוזיציה ומשחקי אור-צל כמימד עומק בצילום. אלו חוזרים בצילומיו אך כאן הם מופיעים לא ככלי תכנון אלא כהתאמות שנעשו על ידי אדריכלי היומיום, או כתוצרים של בלייה והתדרדרות. הוא בוחן את האדריכלות המאולתרת של המשתמשים ואת השפעתה על הבניין. לדבריו "העשייה האדריכלית יוצאת לאוויר העולם תחומה בסדר והיגיון, מספרת סיפור על כל השותפים לעשייה ומגרש המשחקים בו הם פועלים. האור, האקראיות, המשתמשים, הבלייה והזמן מביאים עימם צופן נוסף שעתיד לשנות את פניה". צילומיו עוקבים אחר השינויים, קטנים כגדולים, מייצרים אדריכלות חדשה ומראים את גבולות החזון האדריכלי, לעיתים את היופי באקראיות ולעיתים את המקום החסר באדריכלות למימד האנושי ולתהליכים תלויי זמן, כמו גם את המרחב הצר שיש לאלה להתקיים.

את האדריכלית והאמנית ורד פלוק מעסיק השיבוש שנוצר במבנה עקב השפעת הזמן. עבודתה הפטיש והמגב מתייחסת אל התיאוריה של הפילוסוף מרטין היידגר לפיה אנחנו מבינים דברים לעומק רק כאשר משהו משתבש. היידגר הדגים זאת על ידי מבחן הפטיש: כשנגר מומחה מכה בפטיש – והפטיש תקין – לנגר אין צורך לחשוב עליו, הוא יכול לחשוב על ארוחת הצהרים או לשוחח עם חבר. ההכאה בפטיש מתנהלת באופן של "התמודדות שקופה", אבל אם למשל, ראשו של הפטיש מתנתק במהלומה מהקת, הנגר עוצר לבחון ולהבין את הפטיש, את המקל, את המשקולת ואת החיבור ביניהם. עבודת הוידיאו שלה קושרת קשר הדוק בין שיבוש לבין הבנה לעומק של המצב הלא משובש.
שם העבודה מזכיר סמל נשכח לאידיאולוגיה שכשלה. היום, בזמן שהעולם מתפקח גם מקפיטליזם פרוע, ונתון בעידן של שינויים גלובליים שמגדירים מהגרי עבודה, בחרה ורד להציב לרגע שוב, את הפועל במרכז. שישה חלונות בבניין רב קומות מופיעים בפריים וידאו מחוספס. הצילום מרחוק מדמה צילום של מצלמות מעקב, העוקבות אחר מנקה חלונות שפעולתו מעלה אל פני השטח שאלות בדבר תחזוקה וניקיון. לצד מונחים חשובים כמו קומפוזיציה ופרופורציות, צריכים להימצא בארגז הכלים האדריכלי גם הסמרטוט והמגב.

עדו פלוק בוחן בעבודת הוידיאו חלומות על כישלון כיצד המבנה בו הוא חי משקף את מי שהוא בעיני עצמו ובעיני החברה. בעבודה הוא מקביל בין המבנה וההתיישנות שלו, לגוף ולדימוי עצמי. העבודה קושרת בין מראה הסביבה הפיזית שעוטפת את היחיד לבין ההערכה החברתית מעמדית ובוחנת כיצד אדם מיוצג ומקוטלג על ידי עיצוב החלל בו הוא חי או עובד. הוא הופך את מצלמת הוידיאו למיקרוסקופ, ומכוון אותה אל החללים המידיים שמקיפים אותו. הבדיקה הדיגיטלית הופכת את הקירות העייפים, התקרות המתקלפות, וכתמי החלודה, לנופים עצומים, לכר חלומות. כך, לדבריו, מתוך הסביבה המיידית שלו, הולכת ומתגלה גיאוגרפיה של כישלון, ניסתר לעין, רובץ בין שכבות ארציות של צבע, מלט, וטפט ישן. הממצאים של המחקר המיקרוסקופי, מציגים פאניקה כבושה, המסתתרת בין השורות, בסאבטקסט של חייו.

עבודת הוידיאו של אמנון וינר חוזרת אל הבית ברחוב לינקולן, בית סבו שנפטר בסוף שנות השבעים. סגנון הבניה והפרטים מתחברים אל דמות סבו, אל הדור שלו ואל תקופה בה הבית עמד במלוא הדרו ותכנונו התאים לצרכי דייריו ולאופיים. באמצעות מעקב אחר פרטי הבניה של הבית הוא מעלה שאלות לגבי הקשר בין סגנון הבניה לבין סגנון החיים המשתנה. האם בנין שנבנה בתקופה מסוימת ועבור דור אחר, עונה על צרכי הדור החדש? האם אי ההתאמה שלו מהווה הצדקה או אישור לרמוס אותו ואיתו את הערכים שהוא מייצג? הקשר בין ישן לחדש, למסורת ולכיבודה נידונים בעבודה באמצעות הדגשת הנתק בין הבניין לדייריו כיום, בעוד הבית מתחנן לשמור על תפיסת העולם והחזון של יוצריו אל מול הדרים ושיני הזמן.

אצירת התערוכה וטקסט מלווה: אדריכלית שרון יאבו איילון