בשנת 1966 נהרסה העיר טשקנט שבאוזבקיסטן, אז חלק מברית-המועצות, ברעידת אדמה.
הממשלה המרכזית במוסקווה נרתמה לשיקום ההריסות ובנתה עיר חדשה, גדולה ונעימה למדי, עם שדרות רחבות, מטרו מהמפוארים בעולם ובלוקי מגורים עצומים. מסתבר שהממשלה הסובייטית גם ניצלה את ההזדמנות גם כדי להגדיל את האוכלוסייה הרוסית בעיר על חשבון האוכלוסייה המקומית.
למרות זאת, בעיטור בלוקי המגורים, ובחלק ממבני הציבור ניסו המתכננים, שאני מניח שחלקם היו אוזבקים וחלקם רוסים (ובטח לא מעט מהם הגיעו לישראל בעלייה הגדולה מחבר המדינות), לבטא את המסורות המפוארות של האדריכלות המוסלמית של אוזבקיסטן. בלוקי המגורים שמרו על מידותיהם העצומות ועל המונוטניות שלהם אך פני השטח עוטרו בעיטורים שהם הגדלה עצומה של העיטורים הגיאומטריים העדינים והמפורטים של האדריכלות המוסלמית מן העבר.


עיטורים מוסלמיים


עיטורים מוסלמיים
נראה שהעיטורים העצומים של החזיתות היו כמעין משרבייה למרפסות אך בשנים שחלפו סגרו הדיירים את המרפסות (אממ..רעיון מעניין..) במגוון של טכניקות. בשל הגיאומטריה הסבוכה של העיטורים נוצרו סגירות מוזרות ומגוונות שהוסיפו את שלהן לפני השטח העשירים של הבלוקים הסובייטיים העצומים.


עיטורים מוסלמיים


עיטורים מוסלמיים

למרבה הצער, ברוב המקרים ויתרו המתכננים על הצבעוניות העשירה, שגם היא מאפיין של האדריכלות המוסלמית באוזבקיסטן.
גם במבנים ציבוריים נעשה ניסיון דומה להגדיל עיטורים בכמה סדרי גודל ולהפוך אותם לפני השטח של מבנים צבוריים ענקיים – במקרה זה היכל תרבות.


לצד אלה יש גם מגדלים מודרניסטיים בסגנון אקספרסיוניסטי שלא היה מבייש את אריך מנדלסון. נראה שהמבנה נבנה בשנות ה-60, כי קשה לי להאמין שמבנים גבוהים וכה עדכניים נבנו בטשקנט של שנות ה-30, אבל אני אשמח לגלות שאני טועה.

באוזבקיסטן כל המסעדות, בכל חלקי הארץ הענקית הזאת, מגישות כמעט בדיוק את אותו תפריט שהוא אמנם מאוד טעים אבל קצת מייגע כשאוכלים אותו פעמיים ביום במשך שבועיים.
לעומת זאת, אין שם שתי תחנות אוטובוס זהות. יש תחנות בסגנון היי-טק, יש בסגנון מסורתי ויש גם כאלה בסגנון כפרי.
על רקע האחידות של הנוף הגיוון של התחנות הוא מאוד חינני.



