הסטודיו 'א-פורמלי' של אדריכל סנאן עבדלקאדר בבצלאל עוסק בבנייה לא-פורמלית – כזו המתרחשת ללא תכנון מקצועי סטטוטורי ובדגש על הבנייה במזרח ירושלים הערבית.
בשנת הלימודים הקודמת (2008-09) יצא הסטודיו (או יחידת הלימוד, כפי שיש לכנותה) לסיור לימודי באיסטנבול על-מנת להכיר מיד ראשונה את נושא הבנייה הלא-פורמלית והלא-חוקית בעיר איסטנבול ואת ההתמודדות של הרשויות שם עם הנושא וכך לתת לסטודנטים, וגם למנחים, זווית ראייה רחבה וגלובלית יותר על הנושא והזדמנות להכיר את התחום בהקשר שבו לבנייה הלא-חוקית אין (כמעט) רקע של סכסוך לאומי, רקע שמאפיין את התופעה בישראל.
כאסיסטנט ביחידה, יחד עם יעל פדן וליאת בריקס-אתגר, השתתפתי בסיור ומשום שבמספר הזדמנויות התרשמתי שהנושא יכול לעניין אנשים הקרובים לתחום בישראל אני מציג להלן סיכום קצר והתרשמויות אישיות שלי בעקבות הסיור. חשוב לציין שיש עושר גדול (1) של כתיבה אקדמית על התחום והתיאור המובא כאן הוא רק קצה הקרחון.
משלהי שנות ה-40 (2) ואילך החלה בתורכיה מגמה של נהירת אוכלוסייה מהכפרים, על כלכלתם החקלאית הדועכת, אל המרכזים התעשייתיים בערים ובראשן העיר איסטנבול, בירתה של תורכיה בתקופת האימפריה העותומאנית והמרכז התעשייתי העיקרי במדינה.
מדובר בתופעה הדומה לזו שהתרחשה בצפון-מערב אירופה כמאה שנה קודם לכן, עם ראשית המהפכה התעשייתית והיא מתלווה לתהליך התיעוש גם היום, במדינות מתפתחות כמו סין והודו.
השלטון התורכי לא היה ערוך לנדידה המונית זו, למרות שעמד מאחורי מגמת התיעוש במרכזים העירוניים, ולכן לא עסק כמעט ביצירת תשתיות עירוניות לקליטתם של כל אותם תושבים חדשים שהגיעו לעיר בחיפוש אחרי עבודה ורווחה כלכלית.
אך אותם מהגרי פנימיים לא התכוונו לוותר. הם ניצלו את קרקעות המדינה הפנויות לפיתוח בפאתי הערים ואת העלמת העין של השלטונות כדי להקים לעצמם בתים ושכונות בשולי העיר, ללא אישור חוקי של הממשל העירוני והארצי וללא תכנון מנחה המוכתב מעל.
רוחו של החוק העותמאני האוסר להרוס מבנה שהוקם תוך לילה אחד (חוק שנוצל גם ע"י ישובי חומה ומגדל) למרות שכבר לא היה לו תוקף ברפובליקה התורכית, עמדה, אולי, מאחורי הגישה הטבעית והנינוחה של הבונים ושל השלטונות לצעד זה. גם כינויה של בנייה לא-פורמלית זו בתורכית – ג'שקונדו (Gecekondu) – שפירושו 'להתיישב בלילה' מבטא את המאפיין הזה של הבניה הלא פורמלית.
בניה לא-פורמלית כזו הפכה לתופעה גורפת ביותר ויצרה, בין-לילה כמעט, שכונות חדשות בעיר שהכפילו את שטחה ואת אוכלוסייתה.
השכונות נבנו בתחילה מחומרים קלים וזמניים אך עד מהרה הפכו לבתים קשיחים הבנויים בטון ומחופים ברעפים בהתאם לדגם הבית הכפרי התורכי. שכונות אלה התמקמו בדרך-כלל במורדות הגבעות, בשטחים שהיו מתאימים פחות לחקלאות, בעוד שמרכזי התעשייה שכנו לאורך אפיקי הנחלים שבעמק. מצב זה איפשר לתושבים להתגורר בסמוך למקומות העבודה שלהם מבלי להסתמך על התחבורה הציבורית שכמעט ולא הייתה קיימת.
המצב שנוצר היה נוח לכל הגורמים. תושבי העיר החדשים זכו לדיור מהיר, זול ומותאם לצורכיהם האישיים. התעשיינים קיבלו עובדים המתגוררים בסמוך למפעלים מבלי להשקיע הון בדיור ובתחבורה וגם מן השלטון המרכזי נחסכה העלות של בניית התשתיות הנדרשות לקליטת רבבות העובדים שהניעו את המהפך הכלכלי שהפך את תורכיה מחברה חקלאית לחברה מתועשת.
כך נוצרו מעין פרברי גנים (3) אד-הוק, כאשר חלק מהשכונות נבנו ללא כל תכנון ריכוזי ואילו באזורים אחרים ניכר שהתוותה את צורתן יד מכוונת.
לאחר תקופה ראשונית שבה פעלו המדינה והמשטרה כנגד השכונות החדשות (אם כי בהצלחה מועטת) ומכיוון שתושבי אותן שכונות לא פורמליות היו אזרחים מן המניין ושותפים מלאים ולגיטימיים במשחק הפוליטי התורכי, המפלגות היו מעוניינות לקבל את קולותיהם והיו מוכנות לתת תמורה בדמות הלבנת הבנייה הלא-חוקית. וכך, כתוצאה מהיכולת של דיירי השכונות להתארגן ולדרוש תמורה עבור תמיכתם הפוליטית יצאו עיריית איסטנבול והממשלה, בתקופות שונות ובהנהגת מפלגות שונות, במבצעים של לגליזציה שבמסגרתם נרשמו הבעלים במרשם המקרקעין, הבתים הוכשרו מבחינה חוקית והשכונות חוברו לתשתיות המים, החשמל והתחבורה העירוניות.
שכונת גנים לא פורמלית מהדור הראשון (צילום: ערן גלנטה)
במסגרת סיורנו ביקרנו בשכונת ג'שקונדו מן הדור הראשון שנבנתה בצורה לא-פורמלית ונותרה כמקבץ של בתים פרטיים עם גינות המשמשות לנוי ולחקלאות וצופה אל הדרך המהירה הטרנס-אירופית המקיפה את איסטנבול.
כיום, עם גדילת העצים ועם השיפור ההדרגתי ברמת הבנייה והגמר של המבנים שהוקמו בן-לילה השכונה דומה יותר לכפר פסטורלי מאשר למשכנות עוני מוזנחים.
לעומת זאת, ראינו גם גרסא פסטורלית פחות של בנייה לא-פורמלית במרקם 'כפרי': מקבץ של בתים חד-קומתיים, נטועים במרקם עירוני של תשתיות תעשייה ותחבורה, נמוכים מן הרחוב, צמודים למצוק ומגובבים זה על זה. מקבץ הבתים כלל, לצד המגורים, גם את הפנצ'ריה שמשרתת את תחנת מוניות השירות הסמוכה ובאופן לא מיקרי איכלסו אותו צוענים שגם בתורכיה נמצאים במעמד הנמוך ביותר בחברה.
אך בכך לא נסתיים הסיפור של השכונות הלא-פורמליות של איסטנבול.
במהלך שנות השבעים והשמונים ההגירה המתמשכת מאזור הכפר, מחד, והגבלת האפשרויות לבנייה על שטחים בתולים, מאידך, יצרו לחצים נדל"ניים שהפכו בנייה גבוהה וצפופה יותר באותן שכונות לכדאית. כל זאת לצד מגמות קפיטליסטיות נאו-ליברליות שעודדו את היוזמה הפרטית.
כך החל תהליך החלפה הדרגתי של המרקם הכפרי הקיים במבנים רב-קומתיים שנסמכו על התשתיות שהונחו, בדרך כלל לאחר מעשה, עבור הגל הראשון של הבנייה הלא-פורמלית. תהליך זה התרחש בצורה ספונטנית ופורמלית למחצה ומבלי שהמבנים החדשים – ברובם בתי דירות בני כ-4 קומות – עברו תהליך מסודר של רישוי בנייה. במקרים רבים פרנסי השכונות שהיו בני הג'שקונדו בעצמם הכשירו בדיעבד את הבניינים החדשים שהחליפו את הבתים הקטנים וחצרותיהם (4). גם במקרים בהם התכנון השכונה הותווה מראש לא נעשה תכנון מתארי כלל עירוני הבוחן את הפיתוח בהקשר אזורי.
כך הומר המרקם הכפרי שאפיין את שכונות הג'שקונדו בנוף עירוני צפוף והמהגרים מן הכפר הפכו לא רק לבעלים של פיסת אדמה אלא אף ליזמים ובעלי בתים.
בנייה רוויה לא פורמלית (צילום: ערן גלנטה)
סיורנו – ולאחר מכן גם הפרויקטים של הסטודנטים – התמקדו בעמק קאיטנה (Kagithane) השוכן מצפון למרכז איסטנבול בקצה 'קרן הזהב' אפיק הנהר עליו שוכן המרכז ההיסטורי של העיר.
סיירנו בשתי שכונות שהחלו כשכונות ג'שקונדו לא פורמליות אך עברו כבר תהליך של עיבוי והן מתאפיינות בבניה עירונית צפופה.
אחת השכונות התאפיינה במתאר רחובות חופשי יחסית שנגזר ממיקומה על גבעה. האלמנט הלא-שיגרתי שבלט בשכונה ביחס למתחמים מתוכננים הוא מערך הכבישים שמתייחד בשיפועים תלולים במיוחד ובסיבובים חדים שדורשים יכולת וירטואוזית מן הנהגים.
השכונה השנייה השוכנת באותו אזור בולטת בכך שלמרות שנבנתה באופן לא פורמלי הייתה מאורגנת ברשת אורטוגונלית מובהקת שנכפתה על-גבי הטופוגרפיה של הגבעה והגדירה רחוב ראשי וכיכרות פורמליים לגמרי. המדריכים שלנו בסיור סיפרו על השמועה האומרת שהשכונה תוכננה על-יד מאפיה מקומית שחילקה את המגרשים והתוותה את צורתם הסדורה.
שכונת מגדלים מוקפת גדר (צילום: סטודנטים מאוניברסיטת בילגי באיסטנבול)
בעשור האחרון החל להתרחש תהליך נוסף באזורים שעד אותה עת היו נחלת הבנייה הבלתי פורמלית.
המגמות הקפיטליסטיות, דעיכת התעשייה הכבדה, הפריחה הכלכלית של תורכיה והרצון להתאים את עצמה לנורמות אירופיות התבטאו בכניסה חברות בנייה פרטיות גדולות ושל חברות בנייה עירוניות לתחום בניית המגורים שהיה עד אז נחלתם של שחקנים קטנים יותר – פורמליים ולא פורמליים כאחד. גם הנזק העצום שגרם רעש-האדמה של 1999 למבנים שנבנו באופן בלתי-חוקי הוביל לרצון למסד את תחום הבנייה. כתוצאה מכך החלו להיבנות מתחמי מגורים גדולים באזורים הסמוכים לשכונות בלתי פורמליות קיימות ואף במקומן. חלק ניכר ממתחמים אלה מאורגן כשכונות מגודרות.
ביקרנו בשכונה אחת כזו שיועדה דווקא לעובדי עירייה מהמעמד הבינוני. שכונה זו הייתה אוסף של בתי דירות מטיפוס מגדלי נקודה שהיו פזורים בין הגנים ומגרשי החנייה, לתפארת התכנון המודרניסטי של שנות החמישים – זה שגם בישראל עדיין לא ממש התקדמו מעבר לו – והייתה אכן מוקפת גדר עם ביתן שומר מאויש בכניסה (5).
באזורים מסוימים שכונות מגודרות מטיפוסים כאלה, או מטיפוסים יוקרתיים הרבה יותר המתאפיינים בוילות בסגנון 'אמריקאי', מתוכננים להחליף מתחמים קיימים של בנייה לא פורמלית בתהליך של פינוי-בינוי שנכפה במידה רבה על התושבים הקיימים.
במקביל התקיים לפחות עד ראשית שנות התשעים תהליך של השתלטות על קרקע שהתאפיין בכך שהיה מאורגן על-ידי בעלי כוח מקומיים ולא ע"י אנשים עבור עצמם. תהליך זה התרחש גם על חשבון קרקעות פרטיות (בניגוד לאדמות מדינה) וגם על-חשבון אזורים רגישים מבחינה אקולוגית.
הבנייה הבלתי-פורמלית באיסטנבול נמצאת אם כן בתהליך מתמיד של שינוי.
צפיפות הבנייה הלא-פורמלית (צילום: ערן גלנטה)
תובנה אחת שעלתה מן הסיורים היא תרומתם המועטה של האדריכלים לבנייה של שכונות מגורים. מבחינה של אסתטיקה עירונית המרקמים שחווינו היו נעימים וחלקם אף מוצלחים ממש. נדמה לי שהם היו שוקקים יותר משכונות עירוניות דומות שמוכרות לנו מישראל, ולמרות שלא בדקתי את הנושא לעומקו יש לי הרושם שרמת הפרטיות ותחושת הצפיפות של הדיירים לא שונות באופן מהותי משכונות מתוכננות בעלות מאפייני בינוי דומים, כאלה המתאפיינות בבנייה רציפה בקו הרחוב, כזו שניתן לראות גם ברבעים אמידים של ערים אירופאיות.
על-פניו נראה שאין בשכונות בעיה עקרונית של הקצאת קרקע לצורכי ציבור משום שבכל השכונות בלטו מסגדים גדולים ומפוארים – שחלקו בדרך-כלל את המגרש עם שימושי קרקע ציבוריים – ומסחריים – אחרים, וכן חנויות ובתי-ספר. ברור עם זאת שרק סקר מקיף יכול ללמד עם הצרכים בתחום מבני ציבור אכן נענים.
גם בתחום השטחים הציבוריים הפתוחים לא ניתן לקבוע עמדה ללא סקירה מדויקת ועל פי הספרות קיים מחסור בשצ"פים. עם זאת בשכונות הספציפיות בהן סיירנו נראו פארקים ומגרשי ספורט ציבוריים שפותחו באחרונה, וזאת גם בזכות הטופוגרפיה התלולה של האזור המותירה בדרך-כלל שטחים פנויים שיש אפשרות להפכם לשטחים ירוקים אם קיים הרצון לעשות זאת.
היעדר התכנון הסטטוטורי בשכונות אלה לא ניכר, אם כן, בצורה מובהקת בתוצר האדריכלי, וגם לא בעיצובם של המבנים עצמם שדומים למבנים 'פורמליים' שניתן לראות באזורים אחרים בעיר.
אך העדר התכנון בא לידי ביטוי – וחשוב להדגיש זאת – בהיבטים ההנדסיים.
הגורם המשמעותי ביותר הוא הנושא הקונסטרוקטיבי: הבניה נעשית ללא פיקוח על יציבות המבנה ואיכות הבנייה ובאזור המועד לרעידות אדמה כמו איסטנבול הדבר מן הסתם יגרום לאסונות גם ברעידת האדמה הבאה שבוא תבוא, כפי שכבר קרה בעבר.
גם נושא תנועה הממונעת היה יכול לצאת נשכר ממעט יותר תכנון מקצועי מוסדר, כי למרות שתכנון התנועה המודרני הוא הגורם הראשון במעלה ליצירת הערים המנוכרות שאנו מכירים, לא מעט כבישים בשכונות, בהן סיירנו באוטובוס, הן אתגר רציני לכל נהג.
אמנם, העובדה שהמכוניות בתורכיה מעפילות בעליות וחונות בירידות שהיו גורמות למהנדס תנועה להתעלף מלמדת שמהנדסי התנועה שלנו לוקחים מקדמי ביטחון לא בהכרח חיוניים על חשבון האיכות האדריכלית (וגם על חשבון תקציב עבודות העפר), אך עלי לציין שלא בדקתי אם הכבישים התלולים והבלתי-מתוכננים גורמים ליותר תאונות דרכים.
הרחובות התלולים בשכונות הלא-פורמליות (צילום: ערן גלנטה)
כמובן שיש היבטים נוספים של הבעיות שיוצרת בנייה לא-פורמלית בהיקף כה גדול, בין השאר בהיבט האקולוגי של ההשפעה על אגני הניקוז ועל היערות המקיפים את העיר ובהיבט של תכנון יעיל של התחבורה הציבורית.
למרות כל זאת, המרקמים המתוכננים שראינו – הן מרקמי המגורים החדשים והן מרקמי התעסוקה על מגדלי המשרדים העצומים והנוצצים שלהם – עושים רושם מצער מאד ומנוכר מאד: למרות הבעייתיות של הבנייה הלא-פורמלית היא מרגישה, בהיבט של התחושה העירונית, יותר מוצלחת.
ייתכן שהפתרון הוא התוויה כללית (ואכיפה) של אזורים המותרים לפיתוח ובתוכם פיקוח הרבה יותר רופף על הבנייה (6).
עמק קאיטנה: תעשיה, מגורים לא-פורמליים וברקע מגדלי המשרדים החדשים (צילום: ערן גלנטה)
תובנה נוספת ששאבתי מן הביקור היא שניתן להלבין ולהכשיר בנייה לא חוקית בהיקפים גדולים אם רק קיים הרצון הפוליטי לעשות כן.
ייצוג של האוכלוסייה המתגוררת בשכונות הלא-פורמליות במסגרות הפוליטיות העירוניות והלאומיות מוביל באופן טבעי לתהליכים כאלה, והכשרת הבינוי הלא-חוקי מאיצה תהליכים 'טבעיים' (ובמקרה התורכי לא פורמליים אף הם) של פינוי ושל עיבוי-בינוי שלא בהכרח היו מתרחשים אם המצב הלא-חוקי היה מוקפא. זאת כמובן מבלי להתעלם מהמגבלות התשתית המשמעותיות של המרחבים הבלתי-פורמליים. יש, אם כן, חלופות פועלות ומועילות למדיניות הישראלית בתחום הבנייה הבלתי-חוקית.
בסופו של דבר הבנייה הפורמלית בה מעורבים אדריכלים מהווה חלק קטן מאד מכלל הבנייה בעולם.
ההיכרות עם היבטים של בנייה א-פורמלית חשובה כדי לסייע לאדריכלים לראות את מקומם הנכון בזירה כאנשי מקצוע וכדי להבין היכן עליהם ללמוד מתהליכים של בנייה המתרחשים גם בלעדיהם והיכן יש ביכולתם ובאפשרותם לתרום להם.
הסיור נערך בחסות המחלקה לארכיטקטורה באקדמיה בצלאל ובסיוע עיריית ירושלים – מחלקת הנדסה,
במסגרת הסטודיו א-פורמלי.
מנחה: אדריכל סינאן עבדלקאדר
אסיסטנטים:
ליאת בריקס אתגר
יעל פדן
ערן טמיר-טאוויל
ארגון ותיאום:
רויטל סגאה
הצילומים בפוסט זה הם של ערן גלנטה ואני מודה לו שהעבירם לפרסום.
את תכנית הסיור גיבשנו בעזרת אורהן אסן, מומחה תורכי לנושא הבנייה הבלתי-פורמלית, שתיאם עבורנו את המנחים המלווים.
הסיורים ההיסטוריים באיסטנבול הועברו ע"י ד"ר לואי פישמן, מומחה ללימודי מזרח-תיכון.
בחלק מן הסיורים הנחו והדריכו סטודנטים לארכיטקטורה (תואר שני) מאוניברסיטת בילגי באיסטנבול שערכו מחקר ופרויקטים באזור קאיטנה.
כל הדעות המובעות במאמר הן שלי בלבד.
הערות:
1) עושר כה גדול של כתיבה עד שכבר נכתבו מאמרים העוסקים בהיסטוריוגרפיה של התופעה.
2) לאחר סיום מלחמת העולם השנייה נכללה תורכיה בתכנית מרשל האמריקאית שהובילה למיכון החקלאות ולהתחלת תהליך של תיעוש.
3)היו גם שכונות לא-פורמליות שנבנו בתוך 'חורים' שנפערו עם דעיכתו של המרכז העירוני.
4)הדבר אולי אינו מפליא כל-כך כשמגלים שגם מלונות פאר במרכז העיר איסטנבול וגם קמפוסי אוניברסיטאות פרטיות בשולי העיר נבנים ללא היתר ואכיפת חוקי הבנייה לגביהן מתמהמהת.
5)בכלל נדמה שהתורכים לוקחים את נושא האבטחה אפילו יותר ברצינות מן הישראלים.
6)לא מעט רעיונות כאלה להתווית תשתיות או תכנון כללי לבנייה לא-פורמלית נהגו ונוסו בשנות ה-60.
לקריאה נוספת:
מפה כללית של איסטנבול המציגה את אזור קאיטנה ביחס למרכז העיר (מגוגל ארץ)
שכונת קאיטנה בתמונת לווין
שכונה לא-פורמלית בעלת מבנה רחובות אורטוגונלי
ערסיטקטורה 