ארכיונים עבור פוסטים עם התג: אלדר שרון

 

החצר הפנימית

 

את התמונות של המבנים האלה צילמתי עוד בסוכות והמתנתי עם פירסומן משום שקיוויתי להשלים כמה פרטים.
אבל לצערי, בכל התקופה הזו שבין שני הרגלים לא עלה בידי להגיע לארכיון של מחלקת הנדסה בעיריית באר-שבע כדי לצלם את התכניות ולגלות מי המתכנן.
החלטתי לפיכך לנקוט בטקטיקה אחרת ולפרסם את התמונות ללא שם האדריכל בתקווה שהפרסום עצמו יביא להשלמת הנתונים החסרים.

 

אז אני מאוד אשמח אם מי שיש לו מושג מי תיכנן (עבור חברת שיכון עובדים) את הבניינים האלה ברחוב בן יהודה 22 בבאר-שבע יודיעני על כך ואני אמהר לעדכן את הפוסט.
 

 

ה'שער' מן הרחוב

 

בכל מקרה, אותו ערב סוכות, אחרי שצילמתי את מגדל המגירות הבאר-שבעי שתמונותיו כבר התפרסמו כאן, ראיתי לידו מבנה שנראה מעניין. משהו דמוי שער המחבר בין שני בלוקי מגורים די סטנדרטיים משך את תשומת-לבי ועברתי דרכו כדי לגלות חצר פנימית קסומה שנראית כלקוחה מאיזו פנטזיה ברזילאית.

 

החצר הפנימית

 

המבנה מורכב, לפי ההתרשמות בשטח, משני בלוקים בצורת האות L בגובה ארבע קומות (כולל קומת עמודים) שמחוברים זה לזה באמצעות מעין קורה במפלס כרכוב הגג, קורה שיוצרת את ה'שער' המדובר, כך שנוצרת מסגרת ריבועית הכולאת בתוכה חצר פנימית.
בחיבור בין שתי זרועות בלוק ה -L  נמצאים גרמי המדרגות שהם פתוחים ומתחברים לכניסות הדירות במעין גשרים קצרים.

 

ניתן לראות את גשרוני הכניסה לדירות

 

אך הדבר המרתק ביותר במבנה הוא החצר הפנימית הירוקה והשופעת חיים שבמרכזו המעוטרת במטפסים ובעצים בוגרים. לא ראיתי בישראל עוד גינות 'אנכיות' שכאלה, וודאי לא בבאר-שבע הצחיחה.
 
למעשה, יש עוד אחת כזו – בבלוק השכן, אחיו התאום של הבלוק הראשון, הנמצא מעבר למגרש החנייה המשותף: גם כאן יש חצר פנימית שופעת ירק ובה עצים קצת אחרים.
 
יש ,לדעתי, לקח מעניין שניתן ללמוד מהיופי של שתי החצרות הפנימיות האלה. אמנם, יתכן שבבלוקים האלה מתגוררים אנשי מחלקת הגינון של עיריית באר-שבע ולצידם הפרופסורים מן המחלקה לבוטניקה באוניברסיטת בן-גוריון. אבל נראה לי שגם לגיאומטריה של החצר הפנימית יש תרומה לאיכויות המיוחדות שנוצרו בשתי החצרות המצולמות.
 
בחצר פנימית המבט הרחוק חסום והעין נאלצת להתמקד בקירות התוחמים ובמה שנמצא בתוך החצר. זאת, בניגוד למקובל ברחוב הישראלי המפולש והפתוח שם העין רצה קדימה לחצר השכנה, לרחוב הבא או לחזית האחורית של הבית השכן.
בה בעת, הרבה יותר קל להפוך חצר פנימית מוגבלת בשטחה לשופעת ירק. אמנם החצרות הפנימיות שצולמו כאן הם מעטירות במיוחד, אבל גם עץ גדול אחד ומטפס יכולים למלא חצר פנימית בנוכחותם ולהעניק לה תחושה ירוקה ונעימה.

 

 

מבט מלמעלה

 

במגרש ישראלי רגיל, שם הגינה מקיפה את המבנה, יש לפזר את המאמץ בשלוש חזיתות לפחות כדי ליצור תחושה דומה של גן מטופח וגם זה לא תמיד יספיק אם המבט לחצר השכנה יגלה שם הזנחה ועזובה.

בנוסף לכך חצר פנימית תחומה יכולה לתת לשוהים בה תחושה תת-סיפית של הגנה ובטחון. זאת בניגוד לרחוב הישראלי הממוצע שם אין, מחד, מספיק פתיחות של המבט שיכולה לתת תחושה של שליטה במרחב, ומאידך אין את תחושת ההגנה שיש בחצר הפנימית (1).
 

 

השער בפינת החצר

 

יתר על כן, במבנים המצולמים ה'שער' הגדול וקומת העמודים המפולשת במפלס הקרקע מבטלים את הקלאסטרופוביה שעלולה להיווצר בחצר פנימית קטנה מדי וצפופה מדי. הם גם מאפשרים לשמור על האיכויות של בלוק המגורים הישראלי: כיווני אוויר רבים לדירות וחנייה זמינה במפלס הקרקע.

 

 

המבנה מבחוץ

 
השילוב שנוצר בין מבנה סביב חצר פנימית לבין בלוק הדירות הרגיל מהווה דוגמא למודל מגורים מוצלח שניתן, כך נראה לי, להמשיך ולפתח אותו – בין השאר ליצירה בלוק עירוני רציף – מבלי לאבד את איכויות המגורים המקובלות בארץ.
כשקדחת המגדלים תרגע, מודלים כאלה של מגורים יכולים לשוב ולהפוך לרלוונטיים. 
 

עדכון מרץ 2010: סוף -סוף גיליתי מי המתכנן. שאלתי את ד"ר הדס שדר, המומחית לאדריכלות מודרנית בבאר-שבע, והיא גילתה לי שהאדריכל מבני החצר המצולמים כאן הוא משרד שרון.
 
1) הקוראים מוזמנים להוסיף פרשנות פוליטית לפי טעמם.
 
 

מודעות פרסומת

אני תמיד חשבתי שלארכיטקטורה של בה"ד 1 הייתה תרומה גדולה לכך שעברתי את קורס הקצינים, והיום כותבת אסתר זנדברג על תחרות סטודנטים שנערכה בטכניון לתכנון מחדש של שטחי הציבור בבסיס.
  
אין ספק שהברוטליזם הוא הסגנון המתאים ביותר לבסיסי צבא מדבריים: הבטון קשה ואטום, חזק ותכליתי, הגאומטריה חזרתית ונוקשה והחלונות כחרכי ירי.
אבל התוכנית של המתחם והמבנים מנסה ליצור קהילה באמצעות 'רחובות' באוויר, חצרות פנימיות וכמובן באמצעות הכיכר המרכזית – רחבת המסדרים. הקהילתיות, עם הגעגוע לאיזו תקופה קדם-מודרנית, לא נמצאת שם סתם, כי הצבא הוא גוף שיוצר קהילה (זמנית) של חיילים שמטרתה להפעיל אלימות בשמה של הקהילה הלאומית (המדומיינת?).
 
 

רחבת המסדרים של בה"ד 1 – הכיכר המרכזית וברקע המבנים והמעברים המורמים- בטקס סיום קורס הקצינים של מישהו ששם את התמונה באינטרנט (ועל כך תודתי).
 
 
כמובן שהאיסור להשתמש ברחבה המרכזית הוא בעל חשיבות ומשמעות עצומה.
כל המטרה של השהות בבה"ד 1 היא להגיע ולצעוד על רחבת המסדרים שבמרכז, אותה רואים וסביבה סובבים כל הזמן ובה אסור לדרוך (מעניין לציין שבדרך כלל מביטים על הרחבה מלמעלה, והיא לא נישאת מעל האזורים שבשימוש יומיומי).
זוהי הדרך של המערכת הצבאית להפוך דבר סתמי – רחבת מסדרים, כומתא צבעונית – לסמל בעל חשיבות, חשוב יותר מהמטרה עצמה – להיות קצין, להיות קרבי. הסמל הוא שמדרבן את החייל להתיישר לדרישות המערכת יותר מאיזו מטרה תכליתית שעליה ניתן להתווכח. הצבא, כמערכת של כפייה ומשמעת, מצליח לטעון את האדריכלות במשמעות ובסמליות שכבר לא ניתן להקנות לה בחברה דמוקרטית.
 
קשה ולא הוגן לשפוט תכנית מוצעת על בסיס הדמייה אחת, אבל אני מקווה שבבה"ד 1 לא יסגרו את המרפסות ולא יטייחו את הבטון וישמרו על האיכויות המונומנטליות של המבנה, המתאימות כל-כך לתכליתו.