ארכיונים עבור פוסטים עם התג: בלוק

את הגיליון השישי של המגזין בלוק קניתי רק לפני מספר חודשים אבל הוא יצא לאור כבר לפני כשנה. בשנה הזו נוצרו קשרים מקצועיים ביני לבין לא מעט אנשים שהיו מעורבים באופן כזה או אחר ביצירת הגיליון הזה, ולפיכך ודאי שאינני יכול להתייחס אליו בצורה אובייקטיבית. בכל זאת, בחרתי לכתוב עליו משום שמדובר לטעמי בגיליון חשוב ומעניין שלא זכה להתייחסות רבה בתקשורת, לאחר סערת יחסי הציבור הראשונית.
סיבה נוספת היא שבאופן די מצער מדובר ככל הנראה בגיליון האחרון של המיזם החשוב הזה, שיתכן ויעבור לפורמט אינטרנטי כזה או אחר.

הגיליון השישי, אותו ערכו העורכים – האורחים דליה מרקוביץ' ויוסי יונה קרוי 'הגדה המזרחית' ומוקדש לאלמנטים המזרחיים בתרבות ובתכנון של ישראל. בכך הוא מוסיף עוד נדבך לכתיבה הפוסט-קולוניאלית על המרחב בישראל.
כפי שמתאר מאמר הפתיחה, מנסה הגיליון לשרטט באמצעות מבט על המרחב הישראלי והאדריכלות שמאפיינת אותו את המתח הזהותי שמתקיים בחברה הישראלית בין המערב – המודרני והקולוניאליסטי – לבין המזרח. המתח הזהותי הזה נע, לפי העורכים, בין שני קטבים: האחד הוא זה שמבקש להשתלב בסביבה כדי להוכיח את הקשר, והבעלות, שלו עליה ומולו זה שמבקש להתבדל מסביבתו, בין אם משום שהיא מיוחסת ליריב הערבי הפלסטיני – ובכך נותנת תוקף לאותנטיות שלו – ובין אם משום שהיא נתפסת כסמל למזרח נחשל ועוין.

קבר הבאבא סאלי בנתיבות. תצלום מהאינטרנט.

העורכים ממחישים את המתח הזה בסדרה של מאמרים ושל יצירות אמנות מעניינות.
חיים יעקובי מתאר את הדימוי המזרחי של מבנה קבר הסידנא באבא סאלי (הרב אבוחצירא) בעיר נתיבות שמבטא געגועים לגלות ומזרחיות, דימוי שפורע את הסדר המודרניסטי שניסו מתכנני העיר לכפות על תושביה. יעקובי פסימי לגבי יכולתה של תנועה זו לשנות את הסדר המערבי של הסביבה בישראל והוא כנראה צודק: הראיייה לכך היא הציון על קברו של אביו של הרב יעקב איפרגן 'הרנטגן' – בעל הכינוי הכה מערבי לעומת זה של הבאבא – שההילולה לזכרו הולכת ומאפילה על זו של הרב אבוחצירא. קברו של הרב איפרגן הוא פירמידה קטומה, שתוכננה ע"י אדריכלים תל-אביבים (משרד ארכוד, אם אינני טועה) והיא בעלת אופי מערבי מובהק בצורתה הגאומטרית ונטולת העיטורים.
האם הסגידה לרבנים נכנעה לרציונליזם המערבי או שמא המודרניזם התמסר למיסטיקה העממית? קשה לקבוע.

קבר אביו של הרב יעקב איפרגן 'הרנטגן' בנתיבות. תצלום מהאינטרנט.

יובל עברי מתאר את 'המרכז למורשת יהודי בבל' באור-יהודה כמוזיאון שבו מבקשת הההגמוניה הציונית לארגן מחדש, במסגרת התצוגה המוזיאלית, את ההיסטוריה של יהודי עיראק ככזו המנותקת מהתרבות הערבית מחד, ו'כרצף טלאולוגי המאורגן על ציר לאומי' (עמ' 75) המכוון את סיפורם כולו אל השיבה לישראל, מאידך.
אל מול מאמץ זה, החפלות העיראקיות המתקיימות באולם הארועים והכנסים של המרכז, יוצרות 'מרחב ממוזרח' של געגוע לתרבות הערבית.
למרבה הצער המאמר לא מרחיב לגבי ההיבטים החלליים והאדריכליים של המרחבים האלה. לא ידוע מי תכנן את מבנה המרכז ואת התצוגה שלו ואיך הוא נראה מבחוץ. לא מתברר לנו אם חלל המוזיאון משתף פעולה עם המסרים שהתערוכה מבקשת להעביר או שמא הוא סותר אותם באופן כלשהו – ומכאן עולה השאלה אם יתכן בכלל מוזיאון שהוא מזרחי או ערבי (שאלה אליה מתייחס בהמשך סנאן עבדאלקאדר). מסקרן גם לדעת מה ההבדל האדריכלי והחללי, אם מתקיים כזה, בין החללים 'המערביים' לבין החללים 'המזרחיים' במוזיאון.
במבט על המבנה מבחוץ מתברר לנו שמדובר במבנה בסגנון מודרניסטי עם רמיזות לאדריכלות מזרחית – למשל בסורגים – שעם השנים הוגדל ושופץ בסגנון מזרחי מסורתי מובהק שמתבטא הן בצורות והן בחומרי הבנייה – סגנון מאד לא מקובל בבנייה בישראל. חבל שהמאמר לא מתייחס לנקודה מהותית זו.

מבנה המוזיאון למורשת יהודי בבל באור-יהודה.

שלומית בנימין מתארת את האופן הטבעי בו התיישבו יהודים מהגרים מתימן בכפר הערבי הנטוש קוביבה (כפר-גבירול) שליד רחובות ואת התהליך שבו הרסו בהדרגה נציגי השלטון את רוב השרידים של הכפר הערבי.
לעומתה, מתאר יוסף רפיק ג'ברין את האופן שבו כפר האמנים עין-הוד שהוקם בבתי הכפר הערבי עין-חוד 'שימר את ייצוגיו האותנטיים של המקום אך גם הכחיש אותם בו-זמנית' (עמ' 83).
שני המאמרים מאירים בצורה חדה את הכפילות המתקיימת בתודעה הישראלית בנוגע לעדויות החומריות של התרבות הפלסטינית שהייתה כאן בכל מקום לפני 1948. מה שלא מספיק ברור מן המאמרים הוא איזו דמות היו רוצים הערבים הפלסטינים, שבמקרה של עין-הוד גרים בכפר 'חדש' שהוכר זה לא מכבר ושוכן בסמוך לכפרם המקורי, שתלבש ההתייחסות היהודית למורשת הבנויה הזו. האם יתכן סוג של יחס אדריכלי של ישראל למורשת הבנויה הפלסטינית שיחשב לטוב ומכובד – למשל כיבוד קדושתם של מבני המסגד ובתי הקברות – למרות שבבבתים עצמם גרים יהודים? או שמא עצם הבעלות היהודית על המרחב היא כפצע הפתוח שרק השבת המצב לקדמותו – או הסדר פוליטי כולל – תכפר עליה?
כישראלים ניתן לחשוב מן הכיוון ההפוך על המורשת הבנויה שלנו שכבר השארנו מאחורינו לערבים – אם כי לרוב מתוך בחירה ולא בכפייה. האם יש יחס לחורבות של ימית, של אופירה או של גוש קטיף שיתקבל כמכובד על דעת אלה שנאלצו בהחלטת ממשלתם לעזוב את ביתם, או שמא העמדה הפוליטית האתנית חזקה מכל ביטוי והתייחסות ארכיטקטונית?

אחד המאמרים המרתקים הוא המאמר בו מתארת אילה בן-פורת איך נשכרה האדריכלית הערבייה בות'ינה דביט לתכנן בית-כנסת עבור קהילה של יהודים תוניסאים ברמלה. אחת הסיבות לבחירה של המזמינים באדריכלית ערבייה היה הרצון לקבל מבנה מזרחי באופיו שיבטא את עולמם התרבותי. אלא שלמרבה הצער אין צילום של מבנה בית הכנסת כפי שתוכנן או נבנה.
לדעתי ההעדר הזה אינו מקרי והוא משתלב עם ההעדר הכמעט מוחלט בגיליון הזה של תמונות של מרחבים שהארכיטקטורה שלהם היא מזרחית באופן מובהק, קרי מתייחסת למסורות הבנייה של האיסלם או למרקם הא-פורמלי של הכפר הערבי בימינו.
[אחד הדימויים היחידים של מרחב 'מזרחי' שמופיע בגיליון הוא צילום של שי קרמר בו נראית עיר הרפאים הערבית שנבנתה בבסיס צאלים לשם אימון יחידות של הצבא הישראלי למלחמה בשטח בנוי – כהכנה למבצעים האינסופיים בעזה – מיזם מופרע ומאיים ובכל זאת, באופן פרדוקסלי, בעל איכויות אדריכליות שנעדרות מהרבה ערים ישראליות.]
ההעדר הזה משקף לדעתי רתיעה מהדימוי של הסביבה הבנויה הערבית:
פעם אחת רתיעה מדימוי סכריני ממותק של הכפר הערבי כמשאת-נפש רומנטית שמסתירה את המתחים האתניים והפוליטיים, ופעם שנייה רתיעה מהמימד הלא מודרני של האדריכלות הערבית והמוסלמית.
האדריכלות הערבית והמוסלמית המסורתית מבטאת ערכים של חברה שבה, למשל, נשים מוגבלות מאד בתנועתן משום שאסור להם לנהוג ברכב או לנסוע במכונית עם גבר זר, כפי שמשתקף בראיון שערכה ליאת בריקס-אתגר עם בדריה בירומי-קנדלפת, ראיון שבו מתוארת יוזמה של קבוצת נשים דרוזיות להקים קו אוטובוס פנימי בישוב מר'אר.
על כן, מנקודת מבט של מי שערכי השוויון מנחים אותו קשה, אפילו בלתי אפשרי, להתרפק על המסורות הישנות. מאידך המודרניזם, שמבטא לעיתים ערכים של שיוויון וקידמה, הוא גם סוכן של זהות מערבית בעלת מימד קולוניאליסטי שמוחקת ומשטחת את התרבות של המזרח על ביטויה השונים.

הדילמה הזו מבוטאת בראיון המתורגם עם פרופ' עבדין קוסנו שבוחן בעבודתו את הסביבה הבנויה הקולוניאלית והפוסט-קולוניאלית באינדונזיה. המאמר עמוס במונחים מורכבים ונטול מבוא היסטורי שיאפשר לקורא הישראלי להבין משהו מן ההיסטוריה והאדריכלות של אינדונזיה, אך עולה ממנו המורכבת והדואליות של הנסיון לשפוט ולהבין את הסביבה במונחים פוסט-קולוניאליים. מסתבר שלא פשוט להגדיר מהי אדריכלות קולוניאלית וקשה להעמיד מולה אדריכלות 'אותנטית' שלא תהיה מגוחכת.
הראיון הזה הוא עדות מעניינת להתמודדות של המזרח הערבי ו/או המוסלמי עם המודרניות על פניה השונות כפי שזו מתבטאת בסביבה הבנוייה. הראיון מאיר את הקשיים ביצירה של תרבות לאומית לא מערבית גם אחרי שהכוחות הקולוניאליסטיים עזבו ורומז בכך שהמתח בין המסורת למודרניזם – גם בבנייה – מתקיים גם מחוץ למשוואה הקולוניאלית.

בכל מקרה, גם בראיון ניכר העדר מוחלט של דימויים אדריכליים קונקרטיים. כאלה מקבלים ביטוי מסוים רק בראיון עם האדריכל סנאן עבדאלקאדר שמבטא רעיונות הנוגעים לסביבה חדשה שתגשר, אולי, על הפער בין המרחב המערבי למזרחי, ובראיון עם בות'ינה דביט שמנסה לתת, במילים, דמות לבתים ולשכונות שהיו רוצים בהם הערבים ברמלה.

דווקא בהתייחסות לתרבות לא אדריכלית יש התמודדות יותר מיידית עם 'המזרח' כפי שהוא.
גם סקירת הסרט האיראני 'קפה טרנזיט' וגם סקירת הרבעון 'בידון' פותחים צוהר לתרבות מוסלמית שמתאמצת להתמודד עם הקונפלקטים שיוצר המפגש עם המודרניות, מחוץ למאבק האתני שמתקיים כל העת בין הישראלים והפלסטינים.

הגיליון השישי של בלוק הוא גיליון מרתק שמעלה מחשבות והרהורים רבים – וזאת עוד לפני ההתייחסות ליצירות האמנות המצויינות המשולבות בו.
חבל מאד שזה יהיה הגיליון האחרון.

מודעות פרסומת

בעקבות הגיליון הרביעי של המגזין בלוק 'ערים זמניות', עלו בראשי כמה מתווים, סקיצות למאמרים שיעסקו בזמניות כפי שהיא מתבטאת במרחב הישראלי.
אילו הם ראשי-פרקים, מראי-מקום בלבד, שבאופן זמני מתחלקים לכותרות וכותרות משנה.
יום אחד אולי יתאחדו לכדי משהו אחד שלם – או שלא.
הזמני הוא הרי הקבוע.

שער הגיליון הרביעי של מגזים בלוק

אוהל מועד, הסוכה והמאחז – מבנים זמניים מראשית ישראל ועד הציונות הדתית
למבנים הזמניים יש מקום מרכזי ביהדות, הן במיתוס, למשל אוהל מועד – מקדש זמני ונייד, והן בהלכה, בדמות הסוכה – סמל נצחי לבנייה זמנית.
השימוש במבנים זמניים היה מאפיין של הציונות מראשיתה: מחומה ומגדל(1), דרך הבדונים והפחונים של המעברות (2) וכלה בקראוונים שיועדו למתנחלים, אח"כ לעולים החדשים ועכשיו שוב למתנחלים לאחר פינויים מגוש קטיף: בישראל המבנים הזמניים תמיד בשימוש, תמיד במרכז העניינים.

חומה ומגדל

מתנחלי הציונות הדתית הגדילו לעשות והפכו את המבנה הזמני – הקראוון, ואת הישוב הזמני – המאחז, לסמלים שהם משמעותיים יותר ממבני ומישובי הקבע.
מה סוד הקסם של המבנה הזמני עבור הציונות?
עד כמה הוא מבטא את היותה פרוייקט צבאי במהותו, פרוייקט מתמשך הנמצא בתנועה קדימה כל העת, ועד כמה הוא מבטא כמיהות יהודיות עמוקות יותר – של שלילה מתמדת של ישיבת הקבע וכמיהה לנדודים ולגלות?

תמיד זמניים 1 – הנדודים הפנימיים של הציבור הדתי לאומי – פינוי כפוי ותנועה יזומה במרחב הארצישראלי.
בהמשך לכך, לפעמים נוצרת תחושה שהציבור הדתי-לאומי נמצא בתנועה מתמדת: ממגורים בארץ להתנחלויות בשטחים, ולאחר שאלה התבססו למאחזים שכנים.
לצד תנועה זו מתקיימת מגמה של מעבר מן ההתנחלויות לישובים חדשים בנגב (כמו הישוב החדש 'מרחב-עם' ליד ירוחם) או לשכונות מעורבות ולישובים ערביים בתוך ישראל (בעכו או בפקיעין). כל זה בשל משימת ייהוד הארץ שהפכה לנשמת אפה של הציונות הדתית.
בה בעת מתנחלים מאבדים את בתי-הקבע שבנו ברצועת עזה וחוזרים לגור בישובים זמניים כמו ניצן,יתד ויבול, בהמתנה לישובי הקבע החדשים שהובטחו להם.
האם יש פשר לתנועה התזזיתית הזו?

תמיד זמניים 2 – על הארכיטקטורה של מחנות הפליטים הפלסטיניים
מאז 1948 חיים אלפי פלסטינאים במחנות פליטים ברחבי המזרח התיכון.
מחנות הפליטים הם אילוץ אך גם סמל.
מהם הקודים האורבניים והאדריכליים שהתפתחו במחנות הפליטים?
האם ניתן ללמוד מהם משהו על החיים במציאות טריטוראלית לא-יציבה ועל ההתמודדות של הבנייה והאדריכלות עם מצבים כאלה?
מאמרה של החוקרת הצרפתייה סילווין בול "אי-משמעת והתקוממות בארכיטקטורה" פותח את הדיון בנושאים האלה.

מחנות צה"ל כמיצג של בנייה זמנית
צבא הוא גוף שמהותו היא להתקדם קדימה ולנוע: ישיבת הקבע היא עבורו מצב זמני.
מחנות צה"ל מבטאים היטב מצב זה בהיותם מורכבים, לפחות עד לאחרונה, מגיבוב של מבנים זמניים שונים : מצריפי העץ הבריטיים ,ששורדים כבר 60 שנה, דרך גיבובים של קראוונים ומכולות וכלה באוהלים.

גם מבני הקבע הטרומיים המשוכפלים מבסיס לבסיס נראים תמיד כמועמדים לפירוק ותורמים לרושם הזמניות.
מהו חלקה של האסתטיקה הצה"לית בגיבוש תמונת העולם האדריכלית של הישראלים?

המרפסות סגורות – סגירות זמניות כנוכח קבוע בנוף העירוני
תריסי הפלסטיק הם מאפיין מרכזי של הנוף הבנוי הישראלי.
כוחם בזמניותם וניידותם – לכאורה ניתן לפרק אותם בכל רגע ולאפשר חזרה למצב הפתוח, החוקי.

לכן זה לא כל-כך נורא שהם כאן כל הזמן.
אבל בעצם מה שזמני היא המרפסת הפתוחה – ממתינה בדריכות לרגע שתיסגר ותתאחד עם פנים הבית.

מבד לפח – מוטיבים ארכיטקטוניים בהתיישבות של הפזורה הבדואית בנגב

לבניה בפזורה הבדואית יש אופי אדריכלי מובחן – ובמרכזו השימוש בפח גלי -איסכורית- כחומר גלם מרכזי. מהם האילוצים שמכתיבים את הבחירה הזו, מהם יתרונותיה וחסרונותיה והאם יש לה משמעויות והשלכות תרבותיות?

מבנים זמניים- טיפולוגיה של מחסני האסבסט כטיפוס מרכזי בנוף הישראלי
בחינה אדריכלית של שיטת הבנייה הפופלרית של חברת מ.ל.ט שהתבססה על מערכת לוחות בטון מודולריים וגגות אסבסט הניתנת לפירוק והרכבה, והפכה למבנה הטרומי הפופלרי ביותר.
מעניין לצלם את המבנים האלה במקומות שונים בארץ – במחנות צבא, בקיבוצים, בחצרות של בתים פרטיים – ולתעד את ההשתלבות ואת ההתנכרות שלהם לרקע.

מחסנים טרומיים של חברת מ.ל.ט מתוך הספר 'הפרוייקט הישראלי' עמ' 652

סוף לנדודים: מגמות אורבניות בהתיישבות הפזורה הבדואית בנגב
העיסוק בכפרים הבדואיים בנגב שלא-מוכרים על-ידי המדינה עוסק תמיד בשאלת החוקיות, הזכות והבעלות.
אבל מהם המאפיינים האורבניים והגאוגרפיים של ההתיישבות הספונטנית הזו? מהם הדפוסים הכלכליים והחברתיים שמעצבים את צורתה?

נדמה שבתרבות הערבית לנווד – לבדואי – יש משמעות כסמל, כביטוי של המקור האותנטי של הערביות.

האם בבחירה בהתיישבות לא-מוסדרת יש גם כמיהה לשמור על איזה שריד של הזהות הזו?

ישוב בדואי בנגב (תצלום מאתר YNET)

1 ניתוח של חומה ומגדל והמבנים הזמניים כסמל של האדריכלות הישראלית:
Sharon Rotbard (2003) 'Wall and Tower-The Mold of Israeli Architecture' in Rafi Segal, Eyal Weizman (Eds.) 'A Civilian Occupation' pp. 39-56 Babel and Verso, Tel-Aviv, London
2 על המעברות ראה אצל:
צבי אפרת (2004) הפרויקט הישראלי, כר' 1, עמ' 513-558, הוצ' מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב.

החזון האוטופי היא המנוע של האדריכלות המודרנית מימיה הראשונים.
האוטופיה היא גם הנושא של הגיליון השלישי של כתב העת 'בלוק' (1).
חוץ מזה כותבים בגיליון כל החשודים המיידים של השמאל התכנוני הישראלי.
אז איך יכולתי שלא לקנות אותו מיד?

ההשקעה השתלמה.
הגיליון, בעריכתה של טלי חתוקה, מציג מגוון רחב של כותבים, מפרופסורים בעלי שם בינלאומי ועד למסטרנטים ישראלים צעירים. כולם עוסקים במימדים הפוליטיים והאידיאולוגיים של התכנון מזוויות שונות, מההיסטוריה והפילוסופיה של האוטופיה ועד לביטוייה בפרוייקט בנה ביתך.

המטרה המוצהרת של הגיליון היא להחזיר את הדיון באוטופיה למרכז הבמה האדריכלית, לחזור ולהשתמש באוטופיה כמניע לתכנון וליצירה, ואולי גם, אני מרשה לעצמי לומר, ככלי להחזרת האדריכל עצמו למרכז הבמה, ממעמדו הנוכחי כעבדו הנרצע של היזם.

אבל הדרך שבה עושה זאת הבלוק השלישי היא לא הדרך הנכונה.
באקדמאיות מלאת רצון טוב בוחנים הכותבים את הרעיון האוטופי בהיסטוריה, בוחנים התממשויות שונות שלו בישראל, בוחנים היבטים אוטופיים ודכאניים של התכנון העירוני.

אבל כמעט אף אחד לא מציע אוטופיה – חזון חדש ומלהיב, מסחרר ומרגש לעתיד מופלא לישראל ולעולם שיתגשם באמצעות הארכיטקטורה.
יוברט לו-יון ואיריס ערבות – אולי לא במקרה הטכניוניסטים הותיקים היחידים בחבורה – מנסים לנסח מניפסט כלשהו לחברה אוטופית – חברה ללא קפיטליזם אצל לו-יון, ואצל ערבות רשת חברתית רופפת שמכנסת את כולם תחת גלימה של סימבוליזם שאינו סימבולי.
אך גם שניהם מלאים בספקות לגבי האוטופיה ומודעות כמעט בלתי-נמנעת לפרכותיה ואפילו לטיב הגעגועים אליה. לו-יון כותב: "..אפילו נוכח אכזבות מהיומרנות והכוחניות של פרוייקטים מודרניסטיים רבים, עדיין מתגעגעים לחזרה אל משב הרוח הרענן של האוטופיות." (עמ' 112)
שניהם גם נמנעים מנקיטת עמדה אדריכלית או תכנונית ולמעשה מדברים על חברה אוטופית שתוליד את האדריכלות האוטופית ולא, כמו ראשוני המודרניסטים, קובעים שפתרון אדריכלי מסוים הוא זה שיביא את בכנפיו את האוטופיה.

לפיכך, אין זה מקרה אולי שרוב הדימויים האדריכליים בגיליון מרוכזים בכעין גטאות, מעין מקבצים צפופים של דימויים המנותקים מכל קשר למאמרים ומאורגנים בצורה שמקשה במיוחד על הניסיון לקרוא אותם ולהבין מה הם. הדימוי הוא זר לכתיבה האקדמית על האוטופיה, כתיבה שאין לה פרוגרמה אדריכלית ברורה להציע, פרוגרמה שלא ניתן לדון בה ללא תכנית, חתך או מפה.

רק מאמר אחד חורג מהדפוס הזה ולא במקרה הוא מהיחידים שיש בהם ביטויים אדריכליים מקובלים של תכניות וחזיתות: אלכסנדר ד'הוגה הבלגי, אירופי יחיד בקהל הישראלים והאמריקאים, מציע פתרונות אוטופיים לעיר בריסל ובכלל, בדמות מבני ציבור חדשים ועצומים, שיסמלו מחדש את המוסדות ואת מוקדי הכוח המבוזרים של הדמוקרטיה הליברלית.
יש משהו אוטופי בכתיבתו: העיסוק שלו בבעיותיה של העיר בריסל, יש בו מן הילדותיות של האוטופיזם האדריכלי שמנסה לפתור בעייה אדריכלית ספיציפית אבל טוען שהוא פותר את בעיות העולם כולו: " ..את אירועי ה-11 בספטמבר, את הרציחות הפוליטיות בהולנד, את דחיית החוקה של האיחוד האירופי…" (עמ' 59) – את כולם יפתור פרוייקט בעל 'צלילים אוטופיים'. האירוצנטריזם של הכותב, שבגללו המאמר כלל אינו נהיר למי שלא מכיר היטב את בריסל, קרוב הרבה יותר לרוח האוטופיה האדריכלית של ראשית המאה ה-20 מאשר ההתלבטויות המיוסרות של מדעני החברה שפוסעים זהיר-זהיר בסבך הזהויות, המעמדות והלאומים.
גם הפתרונות של ד'הוגה הם אוטופיים ברוח הישנה – מבני ענק פורמליסטיים שנכפים על העיר הר כגיגית , בלי הקשר ברור של סביבה או תוכן ודווקא בשל כך אמורים באופן כלשהו להציל את "האוטופיה של הליברליזם…היצירה היקרה הזו של הנאורות (ה)נמצאת כעת בסכנה" (עמ' 65).

טוב שהמאמר הזה נכלל בגיליון.
הוא מזכיר לנו בצורה משכנעת את הבעיות והמגבלות העצומות של האוטופיה האדריכלית ואת הכשלון שלה ליצור את העולם החדש והמופלא אותו הבטיחה.

במדינת ישראל, כפי שממחיש מאמרו של יואב מאירי, התמזגה ונבלעה ההבטחה של האדריכלות המודרנית בתוך ההבטחות – הגורפות יותר – של המדינה הצעירה. וכך ניתן לייחס את הכשלונות של האדריכלות המודרנית למדינה: חזותו של השיכון – שאפשר לפרש אותה כביטוי מוחשי לחוסר שביעות הרצון של הדיירים מהפתרון האדריכלי שקיבלו – גם היא לפי מאירי נגזרת מהחלטת המדינה להעדיף להעלים עין מעבירות הדיירים כדי לשמור אותם כניצבים במערכה הדמוגרפית (עמ' 73).
אבל באירופה, למשל, שם הפוליטיקה והאדריכלות נכרכות זו בזו באופנים אחרים, הכשלון של התכנון העירוני, הדיור ההמוני ומבני הציבור המודרניסטיים בא לידי ביטוי מוחשי בגל הפוסט-מודרניסטי משנות ה-80 ואילך. רק לאיטה חוזרת האדריכלות המודרנית לשקם את מעמדה והפעם ללא הבטחות נועזות של חירות, זהות והנאה, אלא בעיקר כמוצר אליטיסטי, כמפגן של כוח או של חריגות, כקישוט של מוזיאונים ליודעי דבר.

יש על-כן משהו מוזר ברוחו של הגיליון. מן דיאלקטיקה בין המודעות לבעייתיות העצומה של הקשר בין אדריכלות ואוטופיה לבין איזו ציפייה, איזשהם ייחולים לחזון אוטופי חדש ,שבעצם קיומו, עוד לפני שיתממש בדמות ערים ומבנים, יגאל אותנו. כפי שמציין לורנס וייל : "…מחוות פרובוקטיביות גדולות, הצעות ותכניות בקנה -מידה גדול. אם ארכיטקטים, מתכננים ומעצבים אורבניים לא יצליחו לספק אותם, אזי המקצועות האלה יידחקו לשוליים…" (עמ' 25)

בהקשר הישראלי ניכרים הדברים בגעגועים לתכנית שרון, שמתבטאת במאמרו של דן הנדל וגם בחלקו של הגיליון שעוסק בתמ"א 35.
כולם מודעים למגבלות של תכנית שרון, לבעיות העצומות שיצרה, למניעים הלאומייים שהיו מטרתה היחידה ולכשלונה להגשים אפילו אותם באורח משביע רצון. אבל יש געגועים להחלטיות התמימה והנחרצת שלה, לדמות האב של אריה שרון וכמובן לפטרונו בן-גוריון. יש גם געגועים לזמן שבו מילה של אדריכל הייתה מילה וציורים יפים בצבעי מים הפכו מיד לעיירות המעלות אבק עד היום.
לאף אחד אין כוח לתכנית כמו תמ"א 35 שמנסה לפעול אל מול ובתוך הכוחות, שלא ניתן כבר לומר אם הם מנוגדים או מאוחדים, של ההון והשלטון, ומול מגזרים רבים שיש להם רצונות רבים וסותרים. זאת עוד לפני שמתעמקים בביקורתו של דניאל מורגנשטרן שטוען שתמ"א 35 מצהירה על עקרונות מסוימים ובפועל מקדמת אחרים (עמ' 174).

אבל מצד שני אף אחד לא מעז להציע תכנית אחרת, חזון מקומי חלופי, אוטופיה תכנונית ואדריכלית – לא אוסף של עקרונות חברתיים ופוליטיים, ראויים כשלעצמם – למדינת ישראל או למרחב המזרח-תיכוני. גם הפרוייקט 'ירושלים צודקת' של דייוויס ופרסח מתגלה בסופו של דבר כקול-קורא לפרוייקטים אורבניים שאולי, ואולי לא, יצילו את ירושלים מלפיתתן של הלאומנות והדת.

הבריחה הזו מהצעות תכנוניות קונקרטיות מקבלת צידוק במאמרו של אורן יפתחאל. יפתחאל מנתח את הקשר בין התכנון לבין המדינה, פוסל את הנאיביות שמציגה את התכנון ככלי מיטיב וחסר-פניות ומסמן אותו ככלי נוסף שמשמש את המדינה כנגד אזרחיה – וכך בעקיפין מסמן ככזו גם את האוטופיה האדריכלית.
לאור הניתוח הזה הוא מציע לנתק בין הפרקטיקה של התכנון לבין המחקר שלו, ולהפוך את המחקר של התכנון ממשרתם של המתכננים למבקר שלהם.

הדבר נכון גם לגיליון השלישי של בלוק.
השיח האקדמי, רצוף הציטוטים והניסוחים המסורבלים, המחקר האקדמי שחייב לראות את כל הצדדים של כל בעייה – לא מתאים לחשיבה האוטופית.
מניפסטים אוטופיים הם חד-צדדיים, מתלהמים ופשטניים – והם חייבים להיות כאלה. אסור להם להתלבט ולהרהר. מי שרוצה לקחת את הסיכון ולהחיות את הקשר שבין האוטופיה והאדריכלות, לא יכול להישען על הביקורת והמחקר האקדמיים. הכלים שלו צריכים להיות הסקיצות, הסיסמאות וההדמיות.

מי שחושש, ובצדק, לבסס את תכנון המרחב רק על הכלים האלה אולי ייטיב לעשות אם יגמל מגעגועיו לאוטופיה.

(1) בלוק 03# / ?Y-UTOPIA, חורף 2006, עורכים ראשיים: כרמלה יעקובי-וולק ויפתח אלוני, עורכת-אורחת ד"ר טלי חתוקה. כל הציטוטים לקוחים מן הגיליון.

אתר המגזין 'בלוק'