ארכיונים עבור פוסטים עם התג: בת-ים

תמונות שצילמתי בבת-ים.

מודעות פרסומת

הביאנלה לאדריכלות הנוף העירוני, שהתקיימה בשלושת ימי חול-המועד סוכות, הביאה אותי שוב לבת-ים וזה כבר טוב.

השנה הוקדשה הביאנלה לאלמנטים זמניים בעיר, סונכרנה עם אירועי פסטיבל תיאטרון הרחוב והייתה מאורגנת להפליא. כל מרחב הביאנלה, ששכן בחלקה הדרומי של העיר, בין חוף הים לאזור התעשייה, המה אנשים בסרבלים כתומים, שלטים אלגנטיים, ומתחמי מידע ומינהלה מוצללים עם מים. למעשה, הארגון היה כל-כך נוכח שהייתה לו נוכחות עירונית גדולה הרבה יותר משל העבודות שהיו השנה מינוריות מאד, באופן יחסי .

נדמה שנושא הזמניות שהיה התימה של הביאנלה השנייה נלקח ברצינות רבה מדי על-ידי המארגנות והצוותים המשתתפים.

אני מודה שאני לא כל-כך אוהב זמניות, בעיקר לא בארכיטקטורה. לטעמי, אדריכלות עוסקת בקבוע ובקונקרטי וזהו מקור כוחה. את הזמני אני מעדיף להשאיר לתיאטרון. ואכן, כמה מן התפאורות של תיאטרון הרחוב היו מוצלחות ומרשימות יותר מן המיצבים האדריכליים. זאת ועוד, הסביבה הישראלית היא בין כה וכה כל-כך זמנית ותזזיתית שבהפניית זרקור לזמניות אין יחוד רב.

זמניות ספונטנית בבת-ים

התפאורה של 'החלום המתוק' של קבוצת תיאטרון ביט ישראל בעיצוב יניב ברפמן

תפאורת המופע 'בוקס בוילר' של דנה טל שגב ואהוד שגב

ובכל זאת היה מעניין.

מוקד אחד של הביאנלה היה בחוף הים.

העבודות שהוצבו לאורך הטיילת הבת-ימית היו מלאות בכוונות טובות אבל בשמש הצהריים הקופחת והמסנוורת, ואל מול העוצמה האדירה של הים הפתוח, לא היה להן הרבה סיכוי למשוך את הקשב ואת תשומת הלב.

עבודה שכן שבתה את ליבי היא עבודת הפיסול/טקסט של יוחאי מטוס שהתאפיינה בהומור ציני יותר מאשר בעשיית טוב. מטוס יצר עמדת תצפית מוגבהת הצופה אל אתר בנייה מגודר שמעבר לו מבליח הים. על עמדת התצפית הוא כתב טקסט מזמין ועל הגדר המרוחקת כתב את המילה LANDSCAPE – אולי קצת מתחכם אבל הטקסט שהיה עשוי בסגנון שנות ה-50 על רקע החולות שעוד נותרו בבת-ים גרמו לי לחשוב על לאס-וגאס.

מתקן התפלת מים מליחים כחלק מ'פארק טמגוצ'י' של עופר ביליק ויעקוב סצני

על הטיילת: 'בדרך אל הים' של דרמן-ורבאקל אדריכלים

מתוך העבודה Landscape של יוחאי מטוס

עבודה זו הייתה חלק מסדרה של עבודות שעסקו בגדרות האיסכורית המקיפות אתרי בנייה בישראל – גדרות פלדה לבנות שחזותן אינה מלבבת.

מבין העבודות הרבות שעסקו בנושא זה היו עבודות משעשעות כמו תריסול שהחליף את הגדר ויצר חזית דינאמית לאתר הבנייה (בירן וטלמון); עבודות שהיו קלילות ומשחקיות כמו עבודה שהציעה להציץ לתוך אתר בנייה שהוא בור הצופה אל הים (דנציג וויטס); ועבודות שהיו מעניינות כרעיון – אולי יותר מאשר כפי שבוצעו בפועל – כמו שילוב של אדניות ועציצים בגדר או חירור הגדר לכדי עבודת תחרה.

מה שתסכל אותי בעבודות אלה הייתה שכל המאמץ לא השפיע באופן משמעותי על הסביבה. במקרים רבים, אילולא עמוד ההכוונה הכתום לא היה ניתן בכלל להבחין בעבודה שנעשתה בגדר.

כנראה שהפיתרון לגדרות של אתרי הבנייה צריך להיות דומה לזה שהציגה מיה ברקאי. ברקאי כיסתה את הגדר בדמויות של איש עובד בכביש הלקוחות מתמרורי 'עובדים בדרך'  מכל רחבי העולם, קולקציה שהייתה מאוד מעניינת ומשעשעת.

גדר האיסכורית של דרמן-ורבאקל אדריכלים

מבט לים דרך הגדר של דנציג ו-וויטס

גדר התריס של בירן וטלמון

גדר התחרה של שירי כנעני

ה'איש העובד' של מיה ברקאי

העבודה המשיכו מחוף הים אל עבר אזור התעשייה דרך ביתן הפרפרים של ויינשטיין-ועדיה. למרות שלא הבחנתי באף פרפר (אני מבין שיקח להם זמן) מבנה הרשת שיצרו, המבוסס על דמות גנרית של בית, מצא חן בעיני. מצא חן בעיני גם הפארק (תכנון: מוריה-סקלי) שנוצר – יש מאין – במקום ואני תקווה שהוא ימשיך להתפתח גם אחרי הביאנלה.

בכלל, אחד הדברים הבולטים ביותר בביאנלה הזו הם כל  המקומות שבהם העירייה ניקתה, סידרה, ריצפה, צבעה וכיסתה בשטיחים טריים של דשא אתרים זנוחים ברחבי העיר. התערבויות אלה בלטו במיוחד באזור התעשייה, שם הן הגדירו מחדש את המרחב. ההתערבות המשמעותית ביותר היא ככל הנראה זו שיצרה את הפארק החדש בתפר של אזור התעשייה עם אזורי המגורים של העיר, באזור רחוב יוספטל, אותו תכננו R&B studio. בעת ביקורי הפארק היה מאוד טרי ולא היה ברור כמה ממנו זמני ומה מתוכו יישאר ואני מקווה שהוא יצליח להפוך למוקד משמעותי בעיר.

ביתן הפרפרים של ויינשטיין-ועדיה ומוריה-סקלי

הסיבוב באזור התעשייה של בת-ים היה מהנה מאוד אם כי לא רק בגלל העבודות – אני פשוט די אוהב אזורי תעשייה, בעיקר אם הם קצת ישנים.

מבין העבודות שנעשו באזור התעשייה, שתי התערבויות שטיפלו בשלדי בניינים קיימים באמצעות צמחיה נראו לי במיוחד. אמיר לוטן הפך מבנה הרוס ופרוץ לגן באמצעות צבע, צמחים וגבעות של אספלט. אסף מולכו וענבל רוטברד הפכו מבנה נטוש לחלל הרצאות באמצעות עטיפתו בגדר חי המטפסת על גדרות מתכת ותוספת של מאווררים בחלל הפנימי. אני יודע שניתן לנהל שיחות על טבע מופר, ועל אסתטיקה של כבישים ומשטחי בטון אינסופיים, אבל מבחינתי העיקר שנוספה קצת צמחייה ירוקה משיבת-נפש לאזור התעשייה הצחיח.

'עבודה זרה' של אמיר לוטן

דשא, אספלט, צמחיה וצהוב קצת בוהק מדי בעבודה של אמיר לוטן

'ג'ונגל הבטון' של מולכו ורוטברד

הצמחיה העוטפת את הבניין משנה את התחושה בחלל אצל רוטברד ומולכו

בהקשר זה הייתה גם עבודה מעניינת של עצים ניידים – שלל עצים צעירים בתוך ארגזים על גלגלים שיצרו אד וול, יעל בר-מאור ומייק דרינג. זהו רעיון ממש מגניב שמעורר כל מיני דיונים, וכמובן שהוא גם ביקורת מוצלחת ולכן מעציבה. הרי העצים הניידים, ולא משנה לאן ישנעו אותם, לא יצרו ולא יוכלו ליצור חלל נעים משום שלעולם לא יגדלו – עד שישתלו מחדש באדמה אמיתית (כפי שמתוכנן).  על רקע כל מרבדי הדשא שפוזרו לכבוד הביאנלה בכל פינה בעיר אין ספק שהמיצב הזה מעלה מחשבות מעניינות.

היער הנודד של וול, בר-מאור ודרינג

עוד רעיון שמתייחס יותר לשיח פנים-אדריכלי מאשר לשינוי קונקרטי בשטח הוא העבודה 'רקמה עירונית' של חלי אלול-צלניקר וחוי ליבנה ששרטטו תכנית אדריכלית לפיתוח הרחוב בגודל אמיתי על הרחוב הקיים, כולל בלוקי אוטוקאד של עצים וגם  HATCH. בביצוע בשטח הרעיון קצת נעלם  – אולי היה צריך לבצע אותו על אזור גדול יותר – אבל הוא הצטלם מאוד יפה.

'בקנה מידה עירוני' של אלול-צלניקר וליבנה

איש מטפס על גדר בקנה מידה עירוני (צלניקר-אלול וליבנה)

מי שכן בלטו בשטח היו הצוותים של פרויקט ' 72 שעות של פעולה עירונית'. מתרוצצים בתזזית עם סרבליהם הכתומים הם יצרו אווירה ממש פסטיבלית למרות שהתוצאות של עבודותיהם לא היו ממש ברורות במהלך הביאנלה והן התבררו רק לקראת סופה.

72 שעות פעילות עירונית

בכלל נדמה שהביאנלה הזו שאפה יותר לעסוק בהתנעת תהליכים ובסימון של מתחמים שעיריית בת-ים שואפת לטפל בהם בעתיד, במקום בעבודות העומדות בזכות עצמן. אין ספק שראוי להתניע, במסגרת הביאנלה, פרויקטים של נוף עירוני, שעשויים להביא לשינויים עמוקים ומקיפים בעיר. אבל בהשוואה לביאנלה הקודמת הייתה לי תחושה מסוימת של אכזבה. יתכן שהדבר נובע לא רק מאופיין הזמני והשברירי של רוב העבודות, אלא מן העובדה שהן הוצבו באזורים שבהם קשה מאוד להתערבויות מקומיות לעשות אימפקט. בעוד שבביאנלה הקודמת הרקע לעבודות היו בעיקר גנים ציבוריים ושטחים פתוחים באזורי המגורים של העיר, שהם מטופחים יותר ומתוחמים יותר (וגם אז העבודות נראו מינוריות מדי) ,הבחירה באזור התעשייה ובחוף הים לא איפשרה לעבודות לבוא לידי ביטוי הולם.

אני מרשה לעצמי להציע שהביאנלה הבאה תתמקד ברחוב בלפור, רחוב מעניין שלדחיסותו העירונית אין, לדעתי, אח ורע בישראל. נדמה לי גם שכדאי להוסיף לאירועי הסוכות בבת-ים גם פסטיבל אוכל. יחד עם אירועי תיאטרון הרחוב והמיצבים האדריכליים, תוספת כזו של אוכל, שתייה ושמחה תעניק לאירועי הביאנלה את הנופך הראוי של קרנבל.

התערבות בחללים עירוניים - פעולה שלא במסגרת הביאנלה

שבשבות - פרוייקט בדגש אקולוגי?

הביאנלה בבת-ים 'לאדריכלות הנוף העירוני' תתרחש בשנת 2010 בפעם השנייה ולאחרונה יצא קול שקורא, לכל מי שרוצה, להציע עבודות שישתתפו בה.

נושא הביאנלה הוא פעולות עירוניות…טבעה המשתנה של העיר…תהליכי בנייה ותשתיות…מרחבים זמניים שימושיים: העבודות נועדו לתת מזור זמני לתושבים במקומות שנמצאים בתהליך של בנייה, אך ההגדרות גמישות מספיק ומאפשרות להציע כל הצעה כמעט, חוץ אולי מפסל מוזהב של שלומי לחיאני…
מועד ההגשה הראשון להצעות הוא ה-30 באוגוסט, יש מועד נוסף בסוף ספטמבר ואת כל הפרטים על כך ניתן למצוא באתר הביאנלה.

לא מזמן, אגב, עברתי ברחוב יהודה הימית ביפו ויש שם מרחב זמני שימושי שיכול לזכות בפרס בכל ביאנלה: במסגרת שיפוץ הרחוב סגרו את הכביש ופתחו את האדמה לשם ביצוע עבודות חפירה ארכיאולוגיות.
העבודות מבוצעות באופן שיוצר מעין חדרים חפורים ברחוב – קירות בגובה מותן מתחת למפלס המדרכה וביניהם חפירות בגבהים שונים.
החפירות מעוררות הרהורים לגבי רסיסי החיים שנחבאים מתחת לרקמת החיים היומיומית והאופן המיידי כל-כך שבו ניתן לפרום אותה ולגלות מתחתיה משהו אחר לגמרי.
מעל לחפירות פרשו רשתות הצללה שמגדירות ותוחמות את החלל ומספקות צל, וכך החפירות יוצרות מקומות של השתהות והמתנה במקום תנועת המכוניות הסואנת.
הטרנספורמציה של הרחוב פתאומית ומלאה.

תחרות אחרת, שגם אם תרצו לא תוכלו לגשת אליה כי כבר יש בה זוכים, היא התחרות ReBurbia.
זוהי תערוכה שמציעה רעיונות למיחזור של המרחב הפרברי.
יש לה אמנם קשר מסוים לביאנלה בבת-ים שעוסקת גם היא במרחב שהוא פרברי לכאורה, אלא שתחרות ReBurbia ('שיעבור' בעברית) מתמקדת בפרברים (אמריקאיים) אמיתיים עם בתים פרטיים, גינות וקניונים ענקיים המוקפים בחנויות ויש לה מימד של פנטסיה.
התחרות מציגה רעיונות מגוונים ומשעשעים ומעלה לתודעה נושא חשוב ומעניין שראוי שיעסקו בו גם בישראל.

עבודה של לקוסט וסטיבנסון מתוך התחרות ReBurbia

 

הסקירה הזו של הביאנלה בבת-ים היא מאוחרת, חלקית ואישית.
היא מתבססת על הרשמים האישיים שלי מסיור שערכתי בכל האתרים כמעט בצהרי יום מהבילים במהלך חול המועד.

צריך לפתוח ולומר שהביאנלה היא מהלך יחצ"ני מבריק.
מקובל לראות ביחסי ציבור משהו שלילי, אבל כשיש למקום יחסי ציבור גרועים – ולא בהכרח מוצדקים – הדרך היחידה לטפל בהם היא באמצעות יחסי ציבור טובים.
הביאנלה עשתה זאת בשני אופנים:
ראשית, היא יצרה 'באזז' גדול במדיה לגבי העיר בת-ים ועוררה סקרנות ודיון שנתן לעיר תדמית אומנתית ומתקדמת שודאי תתרום לה.

'לשימור' – צילום מתוך אתר הביאנלה. מבנה יפה שנעשה מקופסאות שימורים ריקות.

שנית, היא הביאה לעיר מבקרים רבים שכנראה לא היו מגיעים אליה משום סיבה אחרת. בת-ים לא זרה לי והסתובבתי בה בכל מיני הזדמנויות – כולל רחצה בחוף הים המצוין של העיר – אבל בזכות הביאנלה הגעתי לפינות של העיר שאינני חושב שהייתי מגיע אליהן בהזדמנות אחרת. שם גם הבחנתי שהשיפור ברמת הניקיון והטיפוח של העיר לא מוגבל רק לרחובות הראשיים ולטיילת אלא גם לשכונות פחות מרכזיות – ומרבדי הדשא הטריים שניתן היה לראות במקומות רבים מראים שהביאנלה דירבנה גם את העירייה להשקיע עוד בטיפוח השטחים הציבוריים.

גם הנושא של הביאנלה – המרחבים הפתוחים והציבוריים בעיר כמנוף ליצירת עיר שנעים להיות בה – הוא נושא חשוב ומעניין.

אחרי כל אלה הביאנלה עצמה הייתה עבורי סוג של אכזבה.
אני חושב שהציפיות שלי היו קצת לא ריאליות – ציפיתי לפרוייקטים גדולים יותר, טוטאליים יותר שיהפכו מקומות נשכחים בעיר ליפיפיים ושוקקי פעילות.

'משחק עירוני' – צילום מתוך אתר הביאנלה.

כאלה היו רק מעטים:
הפרויקט 'משחק עירוני' של קבוצת עירבול – שבו המבקרים יכולים לבנות 'מבנים' מקוביות קלקר – היה אחד המיצגים הפעילים ביותר, אם כי כנראה לא יותיר חותם מתמשך על העיר: כשביקרתי שם בשעה שלוש האתר היה מלא בילדים ששיחקו, בונים – והורסים – מבנים מסוגים שונים.
זה סוג של בילוי לילדים שלא ראיתי קודם ונראה היה שכולם נהנים. אני לא יודע אם אפשר או צריך לראות בו 'ניסוי בארגון המרחב' אבל זה היה מוצלח מאוד.

'טבע בעיר' – צילום מתוך אתר הביאנלה

הרבה פחות פעיל ממנו אבל דומה יותר למה שציפיתי מבחינת קנה המידה היה הפרוייקט 'טבע בעיר' של אמיר לוטן ומשרד מוריה-סקלי שניסה לשחזר בגן די גדול, בין בניינים, את נוף הדיונות שהיה (כנראה) באזור לפני שהעיר נבנתה באמצעות קצת חול והרבה שתילה של צמחים מתאימים.
ברם, הפרוייקט הזה מדגים את המגבלה של פרוייקטי נוף מוגבלים בזמן – בעת ביקורי היה הגן עשוי ממעט דיונות והרבה שתילים רכים שלא יצרו שום נוף.
פרוייקט כזה, שיכולה להיות לו השפעה אמיתית ומתמשכת על הנוף, צריך זמן הרבה יותר ארוך כדי להבשיל ולצמוח. יהיה מעניין לבקר שם בעוד כמה שנים.

כמה פרוייקטים יצרו התערבות עירונית שיכולה להפוך קבועה – להישאר בעיר ולתרום לה.
במיוחד אהבתי את המזרקה האורבנית 'פיצוץ בצנרת' של שלי פדרמן שיוצרת מזרקה מקומית בפינת הרחוב – שינוי קטן ומפתיע שתורם לפינת הרחוב בה הוא נמצא. יהיה נחמד אם יצליחו להפוך אלמנט כזה לקבוע – כלומר כזה שיוכל לנבוע בלי ששומר יהיה צריך להיות מופקד עליו – אם כי ברור שזה לא פשוט מבחינת חוקי-עזר עירוניים ותחזוקה.

'פיצוץ בצנרת' – צילום מתוך אתר הביאנלה

פרוייקט The Real estate של אבי ליזר ודנה הירש ליזר יצר מרחב עירוני מוגדר ומעוצב. גל הבטון שהם יצרו מצא חן בעיני אם כי מיקומו בקצה העיר שלל ממנו את העוצמה שהייתה יכולה להיות לו אילו היה ממוקם במרחב עירוני יותר צפוף ואינטנסיבי.

The REAL estate

'קיק-טוס'

גם פרוייקט 'קיק-טוס' (דורפמן, מגד, ברייאר) מצא חן בעיני באופן שבו יצרו טופוגרפיה מהגומי הממוחזר שמשמש לריצוף משטחי משחק. המשטח הופך לגוף תלת מימדי (ברוח טרמינל יוקוהמה ונמל תל-אביב) של גבעות וספסלים רכים למראה ולמגע ובנוסף הוצבו עמודים לאימוני קיקבוקס. הפינה הנעימה שנוצרה תוכננה בשיתוף חברי מועדון הנוער והיא אמורה לתת להם מענה לפעילות חוץ.
בביקור אגבי (כמו של רוב האורחים בביאנלה) קשה לקבוע אם המתחם ממלא את יעודו ומעניין אם מישהו יעקוב לאורך זמן אחרי השימוש והפעילות באתרים שיוותרו אחרי הביאנלה.

'מקום (חניה)'

הרעיון להפוך חנייה לרחבה של שוק, במסגרת פרוייקט 'מקום (חניה)' של יעל גלעד וגלית שיף, הוא רעיון מוצלח וגם האלמנטים הצבעוניים שפוזרו בשטח והכרזות שניתלו על המבנה הסמוך היו אטרקטיביים למראה אבל נראה לי שבמקרה הזה הוחמץ האלמנט העיקרי שהיה יכול לשנות את אופי המקום – הצללה – שהיא כמעט כל מה שמגרש חנייה צריך כדי להפוך למקום עירוני.

יהיה גם מאוד נחמד אם הבתים על שנבנו על העצים בגן וולקר ע"י קבוצת קצת אחרת יוכלו להישאר על מכונם בתום הביאנלה. הם היו מאוד יפים בעיני וגם היו שוקקי חיים כשביקרתי כנראה משום ששבט הצופים המשיך כל העת לבנות ולפתח אותם.

'מטבחוץ' – צילום מתוך אתר הביאנלה

יש בביאנלה לא מעט פרוייקטים שנראים כמו רעיון מעניין אבל לא הצלחתי לשפוט בביקורי אם הם הופכים באמת לזירה של פעילות חברתית.
אחד כזה הוא אתר הסדנאות הבישול 'מטבחוץ' (עמיר, דוידוב, שמחוני, ברגל) שאמור לארח סדנאות בישול (פעילות מאוד פופלרית היום) במרחב הגן הציבורי. ללא פעילות נראים השולחנות הארוכים קצת נטושים, אבל הרעיון של סדנאות בישול בגן הציבורי נראה לי מעורר-תיאבון.
ואגב, מה אם פארק מנגלים שכונתי שמאפשר לתושבים למנגל קצת מתחת לבית בלי להפריע לשכנים? לא ראיתי שעשו משהו כזה – אולי זה לא מתאים לתדמית החדשה של העיר – אבל איזשהו פתרון של ארובות יכול לעשות את עבודת סילוק הריח והעשן, קצת מטפים, מיסוך אקוסטי וכמובן שולחן לבישול ושולחן לאכילה ויש (אולי) רעיון לפעם הבאה.

יש גם כמה פרוייקטים שמהווים רעיון מבריק שנראה שלא עלה יפה.
אחד מהם הוא 'גן עירוני' (בלחמן, ביליק, דהרי, מצרי ומתן הגנן) שמנסה להפוך צומת דרכים ליד רחוב בלפור למקום של פעילות ציבורית. הרעיון הוא מצויין והאומץ של העירייה לבצעו ראוי לציון אך התוכן שממלא את הצומת – במקום מכוניות – אינו ממש גן שופע שיכול להיות אנטיתיזה לכביש שתחתיו וגם לא מוקד של פעילות אחרת – למשל גלישה על סקייטבורד או משחקי שח.

'מנות גן'

גם הרעיון של אורי פדן וגלעד רונן ליצור 'מנות גן' – לחלק חצר ציבורית למתחמים פרטיים לתקופת הביאנלה הוא רעיון מעניין אך נראה לי שהמימוש שלו בחצר יחסית מטופחת מחמיץ את המטרה.
נראה לי שאם היו מנסים לחלק ולתת לדיירים נתח מאחת החצרות היותר מוזנחות, כמותן למרבה הצער לא קשה למצוא, התוצאות היו מעניינות יותר- אם כי אולי פחות יצוגיות – והיו נותנות לפרנסי העיר אינדיקציה אם הפרטת החצרות של הבתים המשותפים היא צעד מעשי שיכול להוביל לשיפור רמת התחזוקה שלהן.

במרכז של המיצג 'גן עדן קטן' של צבי וכרם הלברכט היה מבנה הצללה מאוד יפה מבמבוק ויריעות בד אבל הערוגות של החקלאות העירונית המחישו, בעיני, את המגבלות של רעיון החקלאות העירונית.
לי נראה שכל הערוגות יחדיו לא מניבות יותר תוצרת מבסטה ממוצעת בשוק ביום אחד, אבל מכיוון שכל העיבוד צריך להיעשות ביד הן דורשות השקעת הרבה יותר משאבים. הפיתרון הזה נראה כל-כך לא יעיל באספקת מזון לבני-אדם ביחס לחקלאות המתועשת שנראה לי שעדיף להתמקד בנטיעת עצי צל בשטחים הפתוחים של העיר.

'גן-עדן קטן' – צילום מתוך אתר הביאנלה

לפני סיכום אני חייב לציין את הניסוחים המעורפלים, המתאנגלזים ואולי אפילו היומרניים בתיאורים של אתרי הביאנלה. לא כל בית על עץ או ערוגה צריכים הסברים כל-כך מלומדים, ובפעם הבאה אני חושב שניתן יהיה להסתפק בתיאורים יותר קונקרטיים. גם אתר האינטרנט יכול להיות קצת יותר ידידותי, כשדווקא בשטח היו הרבה מפות ושלטים שסייעו למצוא את המיצגים הנחבאים.

וכך, בציפייה לביאנלה הבאה, בעוד שנתיים, אני חושב שצריך להודות לעירייה ולמארגנים על אירוע מעניין ומוצלח.

מוזיאון בת-ים וברקע בית-כנסת