ארכיונים עבור פוסטים עם התג: דיור בר-השגה

בעקבות התערוכה 'שיכונים מבפנים' המוצגת בגלריה בבית האדריכל, היו לי כמה שיחות מעניינות.

מסתבר שלמרות שבמרכז התערוכה עומדות דווקא דוגמאות קונקרטיות וחוויות אישיות של דיירים ולמרות הנימה הלא פולמית המאפיינת אותה, נקראת  התערוכה, לפחות אצל אחדים, ככתב אישום נגד מדיניות השיכון הציבורי בישראל. ואכן, אין ספק שהתערוכה, בהמחישה את אי-ההלימה בין התכנון לבין הרצונות והצרכים של הדיירים, מאירה את המגבלות של תכנון השיכון הציבורי בראשית ימי המדינה ודווקא מן הזווית הפרטית, שזכתה בדרך-כלל לפחות תשומת לב.

כשאנשים מגיבים לאישום מרומז זה עולה בדרך-כלל הטיעון הכלכלי המסביר את המגבלות הכספיות שהיו מוטלות מאז ומתמיד על הדיור הציבורי ובייחוד בימי ראשית המדינה. מהסבר זה משתלשל הטיעון שהבעיה היא רק בעיה של שטח דיור, כלומר של כסף, ושאין מדובר בבעיה של התפיסה, או של היכולת, התכנונית.

שיכון ברחוב גדליהו, חיפה. צילמה: שרון ברק

כשמתייחסים לטיעונים אלה חשוב קודם כל לציין שמדיניות השיכון הישראלית, הן כמדיניות ציבורית והן בהיבטים הפרטניים של הפתרונות האדריכליים שלה, היא מגוונת. הגישות והשיטות השתנו בהתאם לאילוצים המשתנים אך גם בהתאם לאינטרסים פוליטיים ולאידיאולוגיות. הפתרונות האדריכליים השתנו בעקבות שינויי גישה בעולם ובישראל ובשל הפקת לקחים ושינויים בצרכים ובמשאבים. כך שכל התייחסות היא בהכרח חלקית  ובמקרה שלי גם מבוססת על התרשמות ולא על מחקר מעמיק (בשביל מחקר תצטרכו לפנות אל ד"ר הדס שדר).

ועדיין, ניתן להתייחס אל הטיעונים עצמם.

בהיבט המשאבים הלאומיים, יש לשאול, בראש ובראשונה, את השאלה הגדולה והיא האם ביחס לעוגת התקציב המצומצמת בניית השיכונים קיבלה את חלקה היחסי הראוי. אבא אלחנני, למשל, בספרו 'המאבק לעצמאות של האדריכלות הישראלית במאה ה-20'  מציין "כך קרה שבצד עיירות עלובות ושכונות שנבנו כמשכנות עוני, תוכננו מוסדות מפוארים של תרבות והשכלה גבוהה, שאין פוגשים דוגמתם גם בהרבה ארצות עשירות מישראל' (עמ' 69). אפשר, ואולי צריך, לומר שכל מדינה זקוקה למונומנטים. אדריכלים ודאי יסכימו. אלא שאז לא ניתן לטעון שלא היה כסף לדיור הולם אלא שנושא הדיור חלק את התקציב  המוגבל עם מבנים נוספים ועם נושאים אחרים.

יתר על כן, ברור היום שההכרעה לבנות הרבה ישובים קטנים הפרוסים במרחב ולא להסתפק במעט ישובים גדולים הביאה לא רק לפריסה אורבאנית רעועה שאינה בת-קיימא – חברתית, כלכלית וסביבתית – אלא גם לבזבוז של משאבים שהיו יכולים ללכת לשיפור בתנאי הדיור של המשפחה הבודדת.

הסבר הביטחון הלאומי שניתן בדרך-כלל למדיניות זו מבהיר שרווחת הדיירים הייתה תמיד משנית לשליטת המדינה במרחב, אבל גם אם מקבלים את העיקרון של קדימות הביטחון ניתן לשאול אם לא היו פתרונות אחרים. חלק מעיירות הפיתוח שהוקמו בשנות החמישים והשישים נראות בדיעבד מיותרות גם מן ההיבט הגיאו-אסטרטגי – לדוגמא חצור הגלילית הצמודה לראש-פינה ובכל זאת נפרדת ממנה. ניתן, וצריך, לשאול אם לא היה אפשר להשקיע את הכספים שהושקעו בהקמתן באופן מושכל יותר, בייחוד כשמסתבר שויכוח זה התנהל כבר בשנות החמישים באגף התכנון. ידם של התומכים בערים הקטנות הייתה על העליונה, אבל שוב, כבר לא ניתן לטעון שבעיית הדיור הייתה בעיה של כסף. הייתה זו שאלה של סדר-עדיפויות ורווחת המשתכנים לא עמדה בראשו.

בית מגורים דו-קומתי ארבע משפחתי עם חצרות פרטיות ואופציה להרחבה כפי שנבנה ע"י עמידר בעכו. מתוך המחקר של יפעת אוזן.

שאלה נוספת היא האם כשהמצב הכלכלי הלאומי השתפר – ולו במעט-  תרונות הדיור השתפרו גם הם?

מעניין בהקשר זה להשוות את שיכוני העולים במודל של מבנה דו-קומתי ארבע משפחתי עם חצרות פרטיות לכל הדיירים, שהיו אחד מאבות הטיפוס הנפוצים משלהי שנות החמישים למודלים של שיכוני רכבת או בלוקי H שהופיעו באותה תקופה אך המשיכו להוות מודל של שיכון ציבורי, ודיור ישראלי בכלל, עוד תקופה ארוכה לאחר מכן.

נראה היום שהטיפוס בארבע-משפחתי, הנדיב יותר בשטח אך פשוט יותר לבנייה מהווה פיתרון מועדף בשל העובדה שניתן לפתח אותו ולהרחיבו בעוד שאת שיכוני הרכבת ואת בלוקי ה- H קשה מאד להגדיל ולפתח והם מציעים, בסך הכול, איכות דיור ואיכות חיים נמוכה יותר.

כלומר היכולת הכלכלית של המדינה המשכנת ברגע נתון אינו בהכרח ערובה לדיור מתאים יותר. לתפיסה האדריכלית, להכרעה באיזה אופן לנצל את הכסף ואת המשאבים האחרים העומדים לרשות המדינה יש גם משמעות.

ומה בנוגע להנחה המובלעת שתכנון משופר היה עולה בהכרח יותר כסף ולכן שהאדריכלים לא יכלו לתכנן אחרת מכפי שתכננו?

שני מאפיינים תכנוניים עולים מן התערוכה כסוגיות מרכזיות של אי-התאמה בין המשתכנים לבין דירותיהם.

הראשון הוא השימוש בחללי החוץ: הדירות לא הותאמו לניצול חללי החוץ והדיירים שהביאו איתם מסורת של חיים בחצר הפנימית נאלצו להתאים את דירותיהם לאורח חיים המתנהל גם מחוץ לדירה. כמובן שהשימוש היומיומי בחללי החוץ, שהוא לא סביר בגרמניה למשל, הוא צו המציאות בישראל וקשה לטעון שזוהי ציפייה לא סבירה מן האדריכלים לקחת זאת בחשבון.

אבל האם היה ניתן לעשות זאת? – בודאי.

פתיחת דירת קומת הקרקע אל החוץ היא עניין פשוט מאוד שלא הייתה לו כל משמעות תקציבית. ניתן היה להקפיד שלדירות קומת הקרקע יהיו דלתות יציאה החוצה מכל החדרים אל שטח אדמה צמוד לשימוש הדירה. כדי לשמור על השוויון בין הדיירים ניתן היה לתת את הדירות האלה למשפחות מרובות ילדים שאמנם קיבלו, כשהיה אפשר, את דירות הקרקע, אך בהעדר יציאה ישירה החוצה לא הייתה לכך משמעות רבה בהגדלת השימושיות של הדירה.

זאת ועוד, ניתן היה, בהשקעה כספית קטנה לתת גרמי מדרגות גם לדירות בקומה הראשונה כך שתהיה להן כניסה ישירה מן החוץ. מנספלד ווינרב עשו כך בפרויקטים בחיפה (דירות סולל בונה בנווה-שאנן ודירות צבא הקבע במרכז הכרמל). פתרון כזה מקל מאוד על הדיירים להשתמש באופן טבעי בחצר ונותן תחושה משופרת של פרטיות ובעלות ובתוספת תקציבית לא גדולה במיוחד.

דירת משפחת פרץ, דימונה. מתוך הסרט 'לחם,בית' במאית אפרת גורן-מור. מבוסס על המחקר של יוסי שושן.

מאפיין תכנוני אחר העולה מן התערוכה הוא השימוש הרב תכליתי בחללים.

עבור חלק ניכר מן הדיירים לא היה צורך בהפרדה בין חללי היום הפורמאליים לחללי הלילה הפרטיים ובין החללים המשרתים – בעיקר המטבח, לחללים המשורתים. זאת ועוד, ההבחנה בין החללים שעשויה להיות שימושית ומתבקשת בתנאים של רווחת דיור, אין בה הרבה תועלת במצב של צפיפות קיצונית אותו חוו רבים מהעולים, עם שבעה ועשרה דיירים בדירות של שניים וחצי חדרים.

במצבים אלה יתכן שתכנון יותר גמיש ומאפשר של חללי הבית היה מועיל יותר. כלומר במקום ליצור הול, מטבח ומרפסת כביסה ניתן היה ליצור חדרים כלליים עם אספקת מים בכל אחד מהם כשהדיירים מקבלים הזדמנות לארגן את השימוש בחללים בהתאם לצרכים שלהם.

מעניין לציין ששני כיוונים אלה אומצו היום על ידי הבנייה הקבלנית: דירת הגן וחללי הלופט האופנתיים מבטאים זאת. דירת הגן – טומי לייטרסדורף אומר שהוא המציא אותה עבור משרד השיכון במעלה אדומים – מנצלת את חללי החוץ באופן בלתי אמצעי, כפי שהיה ראוי לעשות כבר אז בשנות החמישים. הלופטים, בהשראה ניו-יורקית מאוחרת, משתעשעים בחללים רב-תכליתיים כשהמטבח והשירותים מתמזגים עם חדרי הדיור, וחללי היום והלילה הם חלל אחד.

מכאן אנו למדים שמה שנתפס ברגע מסוים כעדות למנהגים נפסדים של תרבות פרימיטיבית – יכול להפוך בקלות ובהקשרים משתנים לסמל סטאטוס. כמובן שעניין זה עובד בשני הכיוונים, ואילו היו יוצרים  בשנות החמישים והשישים טיפוסי דירות מזרחיים או מסורתיים לצד אלה המודרניסטיים/מערביים, עצם ההבדל בין טיפוסי דירות שונים היה יוצר תחושה של הפרדה ואפליה, ללא כל קשר לאיכויות בפועל של הדירה.

כי ברקע ניצב כל העת המתח העדתי ובמקרה הזה בין המתכננים האשכנזים שכפו, לכאורה, את גישתם המודרניסטית והאירופית על דיירים שבאו מן המרחב המוסלמי. המתח הזה בין תרבות מגורים מערבית ומודרנית לכאורה לבין דפוסים מזרחיים ו/או קדם מודרניים מבטא הרבה יותר מהעדפה אדריכלית או ממתח בין עדות שונות. הקונפליקט התרבותי הזה מקרין על ומושפע מן המאבק על זהותה של התרבות הישראלית, השרויה במתח המתמיד בין המזרח בו היא נטועה ביותר מאופן אחד, לבין המערב אליו היא עורגת ובו היא תלויה.

עוד על המתח בין תרבות המגורים המזרחית והמערבית בדיור ניתן יהיה לשמוע ביום העיון שיתקיים בתערוכה ב 26.1.2012 בשעה 20:00 בערב.

התערוכה עצמה, אותה אצרו הדס שדר, שלי כהן ועבדכם הנאמן פתוחה בימים א'-ה' בשעות העבודה.

כולם מוזמנים.

מודעות פרסומת
  1. דבר מוזר קורה לך ברגע שרכשת דירה. לפתע, ירידת מחירי הדירות כבר לא
    נראית אטרקטיבית כל-כך. גם אם העלייה בערך הנכס שבו אתה גר היא וירטואלית
    לגמרי, משום שכל הנכסים האחרים עולים בהתאמה, יש משהו שמחמם את הלב בכך שיש
    לך נכס שכבר שווה מיליון, לא, מיליון וחצי, לא, שני מיליון שקלים  – ורק השמים הם הגבול. אולי דווקא משום כך
    ראוי לחזק את ידיהם של הנאבקים על הדיור. אין זה כלל מאבק טריוויאלי ומובן
    מאליו משום שהוא יוצא נגד האינטרס של כל בעלי הדירות.
  2. האוויר מלא עכשיו בשלל הצעות לפתרון בעיית הדיור. כולם, מראש ממשלה
    ועד אחרון הטוקבקיסטים, מראש עיריית חיפה ועד יו"ר הוועדה הקרואה בלוד
    כולם שולפים את ההצעה שלהם. חלק מן הפתרונות משתלבים זה בזה והאחרים סותרים.
    חלקם מובנים מאליהם, רק שמשום מה הם לעולם לא מתממשים במציאות ואחרים מבטיחים
    מאוד אך דורשים מאמץ חקיקתי וביצועי לא מבוטל. על הדיון חולשים, מן הסתם,
    כלכלנים ועורכי דין שידם בכל ואף פעם לא ניתן לדעת איזה אינטרס הם משרתים. קולם
    של האדריכלים, המתכננים העירוניים והסוציולוגים כמעט שלא נשמע, אולי בגלל
    החולשה המובנית של המגזרים האלה ואולי משום שיש ביניהם כאלה שמודעים למורכבות
    של הסוגיות ולחוסר האפשרות לדון בהן באמצעות סאונד-בייטס.
  3. האדריכלות רכבה לא פעם אחת על מצוקת הדיור בכדי להאדיר את עצמה ואת
    השירותים שהיא יכולה לתת לציבור הרחב. לא פעם ולא פעמיים כשלה האדריכלות כשלון
    חרוץ בעמידה בכל אותן הבטחות. אמנם, מפעל השיכון שבעקבות מלחמת העולם השנייה
    בישראל ובעולם סיפק קרות גג למיליונים ואין לזלזל בכך. אלא שבתוך עשורים
    ספורים הפכו רבים ממפעלי השיכון המפוארים למלכודות של עוני ומצוקה. אבל גם זו
    איננה המילה האחרונה, ויתכן שבמרוצת השנים, אותם שיכונים ישתנו שוב, ויהפכו
    למורשת חשובה ולמקומות אטרקטיביים ומבוקשים. הנה עוד סיבה להיות זהירים
    ולחשוד בסיסמאות: הבנייה והאדריכלות משאירות חותם עמוק לשנים, עמוק מן האופנות
    המתחלפות של המנפנפים בעט, וכותב שורות אלה בכללם.
  4. אך פטור בלי כמה הצעות אי-אפשר, אף שאני ממליץ לקוראי לקחת גם אותן עם
    קורט של מלח, כפי שאומרים האנגלים. בעבר כתבתי של הקשר בין בנייה לתעשייה
    לבין מצוקת הדיור של אותם אלה שחייבים לגור ברדיוס מסוים משדירות רוטשילד.
    הרעיון הוא שציפוף של התעשייה הזעירה בתל-אביב ובמרכז הארץ תוביל לפינוי
    שטחים במיקומים אסטרטגיים לדיור, דיור שעשוי להיות מוזל בשל סמיכותו לאזורים
    של תעשייה לשעבר. זאת תוך שימור התעשיות הזעירות בעיר ובמרכז ואפילו שיפור
    בתנאיהם. כפי שתכנית פינוי המשרדים מן הדירות שהובילו אדם מזור ועיריית
    תל-אביב תרמו להיווצרות לב-תל-אביב כפי שאנו מכירים אותו היום, פינוי התעשייה
    למתחמי תעשייה חדשניים תסייע לשכונות כמו פלורנטין, מונטיפיורי ואחרות להפוך
    לשכונות מגורים אטרקטיביות באמת.
  5. התייחסתי גם לפינוי-בינוי, שרחוק מלהיות פתרון הקסם שכולם מייחלים
    לו. אני סבור שצריך למקד את פינוי הבינוי בשכונות של צמודי קרקע, בייחוד
    היוקרתיות שבהן. אם תאושר התב"ע
    הנכונה, תהליכים טבעיים ומהירים יהפכו שכונות כמו צהלה ואפקה לשכונות עירוניות
    צפופות ואיכותיות שיגדילו באופן משמעותי את היצע הדיור במרכז. הדבר נכון גם לשכונות
    של צמודי קרקע ברמת-השרון, ראשון-לציון ושאר ערי המרכז. זוהי בסופו של דבר
    הדרך בה התפתחו הערים בישראל, משכונת אחוזת בית הפרברית, ותאומותיה בירושלים
    וחיפה, למרכז עירוני שוקק חיים.
  6. כאשר יגיעו לבנות את כל אותם מגורים מוזלים וברי השגה, אני חושב
    שחשוב לשקול את פתרון שכונת השטיח. שכונות כאלה הן פשוטות ומהירות לבנייה אך
    מציעות רמה סבירה ביותר של ציפוף. הן מתבססות על הליכה ברגל ולא על כבישים
    ובכך הן מתאימות במיוחד לאוכלוסייה צעירה ובעלת הכנסה ממוצעת ומטה. יתרונן הגדול
    של שכונות השטיח הוא שהבתים בהם צמודי קרקע, כך שהן מאפשרות התפתחות עתידית
    וגידול
    מבלי להפוך מלכודת של מצוקה בה כל הדיירים קושרים את גורלם לחולייה
    החלשה ביותר בשרשרת.
  7. בסוף, חשוב לזכור, זה עניין של כסף. בין אם כסף שהמדינה מוציאה ובין
    אם הכנסות, מקרקעות למשל, שהיא – כלומר אנחנו האזרחים – מוותרים עליו.
    לאדריכלות ולתכנון יכולה להיות תרומה מסוימת בצד החיסכון הכספי –אם האדריכלים
    והמהנדסים ידעו איך לבנות יותר בפחות ובאופן יותר יעיל. אך כל מי שמכיר את
    ההיסטוריה של הדיור הציבורי יודע שהחיסכון – שלא לומר הקמצנות – של המדינה
    בבואה לבנות לקהל שבוי של דיירים גרמה להידרדרותו ולכישלונו של השיכון הציבורי.
    אשר-על-כן כדאי לחשוב על הגדלת העוגה או בפשטות על העלאת המיסים – ובפסיפס
    המיסוי הישראלי הסבוך יש מס אחד שהיעדרותו בולטת. מס כל-כך מוצדק שגם הנוקב שבמריטוקרטים
    הקפיטליסטיים לא יכול להתנגד לו. מדובר כמובן במס העיזבון, מס שהיה פה פעם,
    שקיים אפילו בארה"ב, אך בוטל כדי שנזכה לחיות פה עם שרי אריסון. אז כששואלים
    אתכם מאיפה יבוא הכסף לכל אותן יוזמות דיור ברוכות, תחשבו על הדירה שהשאיר
    לכם סבא זכרונו לברכה.

גרסא נוספת של מאמר זה התפרסמה באתר The Marker