ארכיונים עבור פוסטים עם התג: המצב

את הגיליון השישי של המגזין בלוק קניתי רק לפני מספר חודשים אבל הוא יצא לאור כבר לפני כשנה. בשנה הזו נוצרו קשרים מקצועיים ביני לבין לא מעט אנשים שהיו מעורבים באופן כזה או אחר ביצירת הגיליון הזה, ולפיכך ודאי שאינני יכול להתייחס אליו בצורה אובייקטיבית. בכל זאת, בחרתי לכתוב עליו משום שמדובר לטעמי בגיליון חשוב ומעניין שלא זכה להתייחסות רבה בתקשורת, לאחר סערת יחסי הציבור הראשונית.
סיבה נוספת היא שבאופן די מצער מדובר ככל הנראה בגיליון האחרון של המיזם החשוב הזה, שיתכן ויעבור לפורמט אינטרנטי כזה או אחר.

הגיליון השישי, אותו ערכו העורכים – האורחים דליה מרקוביץ' ויוסי יונה קרוי 'הגדה המזרחית' ומוקדש לאלמנטים המזרחיים בתרבות ובתכנון של ישראל. בכך הוא מוסיף עוד נדבך לכתיבה הפוסט-קולוניאלית על המרחב בישראל.
כפי שמתאר מאמר הפתיחה, מנסה הגיליון לשרטט באמצעות מבט על המרחב הישראלי והאדריכלות שמאפיינת אותו את המתח הזהותי שמתקיים בחברה הישראלית בין המערב – המודרני והקולוניאליסטי – לבין המזרח. המתח הזהותי הזה נע, לפי העורכים, בין שני קטבים: האחד הוא זה שמבקש להשתלב בסביבה כדי להוכיח את הקשר, והבעלות, שלו עליה ומולו זה שמבקש להתבדל מסביבתו, בין אם משום שהיא מיוחסת ליריב הערבי הפלסטיני – ובכך נותנת תוקף לאותנטיות שלו – ובין אם משום שהיא נתפסת כסמל למזרח נחשל ועוין.

קבר הבאבא סאלי בנתיבות. תצלום מהאינטרנט.

העורכים ממחישים את המתח הזה בסדרה של מאמרים ושל יצירות אמנות מעניינות.
חיים יעקובי מתאר את הדימוי המזרחי של מבנה קבר הסידנא באבא סאלי (הרב אבוחצירא) בעיר נתיבות שמבטא געגועים לגלות ומזרחיות, דימוי שפורע את הסדר המודרניסטי שניסו מתכנני העיר לכפות על תושביה. יעקובי פסימי לגבי יכולתה של תנועה זו לשנות את הסדר המערבי של הסביבה בישראל והוא כנראה צודק: הראיייה לכך היא הציון על קברו של אביו של הרב יעקב איפרגן 'הרנטגן' – בעל הכינוי הכה מערבי לעומת זה של הבאבא – שההילולה לזכרו הולכת ומאפילה על זו של הרב אבוחצירא. קברו של הרב איפרגן הוא פירמידה קטומה, שתוכננה ע"י אדריכלים תל-אביבים (משרד ארכוד, אם אינני טועה) והיא בעלת אופי מערבי מובהק בצורתה הגאומטרית ונטולת העיטורים.
האם הסגידה לרבנים נכנעה לרציונליזם המערבי או שמא המודרניזם התמסר למיסטיקה העממית? קשה לקבוע.

קבר אביו של הרב יעקב איפרגן 'הרנטגן' בנתיבות. תצלום מהאינטרנט.

יובל עברי מתאר את 'המרכז למורשת יהודי בבל' באור-יהודה כמוזיאון שבו מבקשת הההגמוניה הציונית לארגן מחדש, במסגרת התצוגה המוזיאלית, את ההיסטוריה של יהודי עיראק ככזו המנותקת מהתרבות הערבית מחד, ו'כרצף טלאולוגי המאורגן על ציר לאומי' (עמ' 75) המכוון את סיפורם כולו אל השיבה לישראל, מאידך.
אל מול מאמץ זה, החפלות העיראקיות המתקיימות באולם הארועים והכנסים של המרכז, יוצרות 'מרחב ממוזרח' של געגוע לתרבות הערבית.
למרבה הצער המאמר לא מרחיב לגבי ההיבטים החלליים והאדריכליים של המרחבים האלה. לא ידוע מי תכנן את מבנה המרכז ואת התצוגה שלו ואיך הוא נראה מבחוץ. לא מתברר לנו אם חלל המוזיאון משתף פעולה עם המסרים שהתערוכה מבקשת להעביר או שמא הוא סותר אותם באופן כלשהו – ומכאן עולה השאלה אם יתכן בכלל מוזיאון שהוא מזרחי או ערבי (שאלה אליה מתייחס בהמשך סנאן עבדאלקאדר). מסקרן גם לדעת מה ההבדל האדריכלי והחללי, אם מתקיים כזה, בין החללים 'המערביים' לבין החללים 'המזרחיים' במוזיאון.
במבט על המבנה מבחוץ מתברר לנו שמדובר במבנה בסגנון מודרניסטי עם רמיזות לאדריכלות מזרחית – למשל בסורגים – שעם השנים הוגדל ושופץ בסגנון מזרחי מסורתי מובהק שמתבטא הן בצורות והן בחומרי הבנייה – סגנון מאד לא מקובל בבנייה בישראל. חבל שהמאמר לא מתייחס לנקודה מהותית זו.

מבנה המוזיאון למורשת יהודי בבל באור-יהודה.

שלומית בנימין מתארת את האופן הטבעי בו התיישבו יהודים מהגרים מתימן בכפר הערבי הנטוש קוביבה (כפר-גבירול) שליד רחובות ואת התהליך שבו הרסו בהדרגה נציגי השלטון את רוב השרידים של הכפר הערבי.
לעומתה, מתאר יוסף רפיק ג'ברין את האופן שבו כפר האמנים עין-הוד שהוקם בבתי הכפר הערבי עין-חוד 'שימר את ייצוגיו האותנטיים של המקום אך גם הכחיש אותם בו-זמנית' (עמ' 83).
שני המאמרים מאירים בצורה חדה את הכפילות המתקיימת בתודעה הישראלית בנוגע לעדויות החומריות של התרבות הפלסטינית שהייתה כאן בכל מקום לפני 1948. מה שלא מספיק ברור מן המאמרים הוא איזו דמות היו רוצים הערבים הפלסטינים, שבמקרה של עין-הוד גרים בכפר 'חדש' שהוכר זה לא מכבר ושוכן בסמוך לכפרם המקורי, שתלבש ההתייחסות היהודית למורשת הבנויה הזו. האם יתכן סוג של יחס אדריכלי של ישראל למורשת הבנויה הפלסטינית שיחשב לטוב ומכובד – למשל כיבוד קדושתם של מבני המסגד ובתי הקברות – למרות שבבבתים עצמם גרים יהודים? או שמא עצם הבעלות היהודית על המרחב היא כפצע הפתוח שרק השבת המצב לקדמותו – או הסדר פוליטי כולל – תכפר עליה?
כישראלים ניתן לחשוב מן הכיוון ההפוך על המורשת הבנויה שלנו שכבר השארנו מאחורינו לערבים – אם כי לרוב מתוך בחירה ולא בכפייה. האם יש יחס לחורבות של ימית, של אופירה או של גוש קטיף שיתקבל כמכובד על דעת אלה שנאלצו בהחלטת ממשלתם לעזוב את ביתם, או שמא העמדה הפוליטית האתנית חזקה מכל ביטוי והתייחסות ארכיטקטונית?

אחד המאמרים המרתקים הוא המאמר בו מתארת אילה בן-פורת איך נשכרה האדריכלית הערבייה בות'ינה דביט לתכנן בית-כנסת עבור קהילה של יהודים תוניסאים ברמלה. אחת הסיבות לבחירה של המזמינים באדריכלית ערבייה היה הרצון לקבל מבנה מזרחי באופיו שיבטא את עולמם התרבותי. אלא שלמרבה הצער אין צילום של מבנה בית הכנסת כפי שתוכנן או נבנה.
לדעתי ההעדר הזה אינו מקרי והוא משתלב עם ההעדר הכמעט מוחלט בגיליון הזה של תמונות של מרחבים שהארכיטקטורה שלהם היא מזרחית באופן מובהק, קרי מתייחסת למסורות הבנייה של האיסלם או למרקם הא-פורמלי של הכפר הערבי בימינו.
[אחד הדימויים היחידים של מרחב 'מזרחי' שמופיע בגיליון הוא צילום של שי קרמר בו נראית עיר הרפאים הערבית שנבנתה בבסיס צאלים לשם אימון יחידות של הצבא הישראלי למלחמה בשטח בנוי – כהכנה למבצעים האינסופיים בעזה – מיזם מופרע ומאיים ובכל זאת, באופן פרדוקסלי, בעל איכויות אדריכליות שנעדרות מהרבה ערים ישראליות.]
ההעדר הזה משקף לדעתי רתיעה מהדימוי של הסביבה הבנויה הערבית:
פעם אחת רתיעה מדימוי סכריני ממותק של הכפר הערבי כמשאת-נפש רומנטית שמסתירה את המתחים האתניים והפוליטיים, ופעם שנייה רתיעה מהמימד הלא מודרני של האדריכלות הערבית והמוסלמית.
האדריכלות הערבית והמוסלמית המסורתית מבטאת ערכים של חברה שבה, למשל, נשים מוגבלות מאד בתנועתן משום שאסור להם לנהוג ברכב או לנסוע במכונית עם גבר זר, כפי שמשתקף בראיון שערכה ליאת בריקס-אתגר עם בדריה בירומי-קנדלפת, ראיון שבו מתוארת יוזמה של קבוצת נשים דרוזיות להקים קו אוטובוס פנימי בישוב מר'אר.
על כן, מנקודת מבט של מי שערכי השוויון מנחים אותו קשה, אפילו בלתי אפשרי, להתרפק על המסורות הישנות. מאידך המודרניזם, שמבטא לעיתים ערכים של שיוויון וקידמה, הוא גם סוכן של זהות מערבית בעלת מימד קולוניאליסטי שמוחקת ומשטחת את התרבות של המזרח על ביטויה השונים.

הדילמה הזו מבוטאת בראיון המתורגם עם פרופ' עבדין קוסנו שבוחן בעבודתו את הסביבה הבנויה הקולוניאלית והפוסט-קולוניאלית באינדונזיה. המאמר עמוס במונחים מורכבים ונטול מבוא היסטורי שיאפשר לקורא הישראלי להבין משהו מן ההיסטוריה והאדריכלות של אינדונזיה, אך עולה ממנו המורכבת והדואליות של הנסיון לשפוט ולהבין את הסביבה במונחים פוסט-קולוניאליים. מסתבר שלא פשוט להגדיר מהי אדריכלות קולוניאלית וקשה להעמיד מולה אדריכלות 'אותנטית' שלא תהיה מגוחכת.
הראיון הזה הוא עדות מעניינת להתמודדות של המזרח הערבי ו/או המוסלמי עם המודרניות על פניה השונות כפי שזו מתבטאת בסביבה הבנוייה. הראיון מאיר את הקשיים ביצירה של תרבות לאומית לא מערבית גם אחרי שהכוחות הקולוניאליסטיים עזבו ורומז בכך שהמתח בין המסורת למודרניזם – גם בבנייה – מתקיים גם מחוץ למשוואה הקולוניאלית.

בכל מקרה, גם בראיון ניכר העדר מוחלט של דימויים אדריכליים קונקרטיים. כאלה מקבלים ביטוי מסוים רק בראיון עם האדריכל סנאן עבדאלקאדר שמבטא רעיונות הנוגעים לסביבה חדשה שתגשר, אולי, על הפער בין המרחב המערבי למזרחי, ובראיון עם בות'ינה דביט שמנסה לתת, במילים, דמות לבתים ולשכונות שהיו רוצים בהם הערבים ברמלה.

דווקא בהתייחסות לתרבות לא אדריכלית יש התמודדות יותר מיידית עם 'המזרח' כפי שהוא.
גם סקירת הסרט האיראני 'קפה טרנזיט' וגם סקירת הרבעון 'בידון' פותחים צוהר לתרבות מוסלמית שמתאמצת להתמודד עם הקונפלקטים שיוצר המפגש עם המודרניות, מחוץ למאבק האתני שמתקיים כל העת בין הישראלים והפלסטינים.

הגיליון השישי של בלוק הוא גיליון מרתק שמעלה מחשבות והרהורים רבים – וזאת עוד לפני ההתייחסות ליצירות האמנות המצויינות המשולבות בו.
חבל מאד שזה יהיה הגיליון האחרון.

מודעות פרסומת

וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם, וַיֹּאמַר: הַאַף תִּסְפֶּה, צַדִּיק עִם-רָשָׁע. אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם, בְּתוֹךְ הָעִיר; הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא-תִשָּׂא לַמָּקוֹם, לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ. חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה, לְהָמִית צַדִּיק עִם-רָשָׁע, וְהָיָה כַצַּדִּיק, כָּרָשָׁע; חָלִלָה לָּךְ–הֲשֹׁפֵט כָּל-הָאָרֶץ, לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט.

בראשית יח, כג-כה

 

 

 

בעקבות הגיליון הרביעי של המגזין בלוק 'ערים זמניות', עלו בראשי כמה מתווים, סקיצות למאמרים שיעסקו בזמניות כפי שהיא מתבטאת במרחב הישראלי.
אילו הם ראשי-פרקים, מראי-מקום בלבד, שבאופן זמני מתחלקים לכותרות וכותרות משנה.
יום אחד אולי יתאחדו לכדי משהו אחד שלם – או שלא.
הזמני הוא הרי הקבוע.

שער הגיליון הרביעי של מגזים בלוק

אוהל מועד, הסוכה והמאחז – מבנים זמניים מראשית ישראל ועד הציונות הדתית
למבנים הזמניים יש מקום מרכזי ביהדות, הן במיתוס, למשל אוהל מועד – מקדש זמני ונייד, והן בהלכה, בדמות הסוכה – סמל נצחי לבנייה זמנית.
השימוש במבנים זמניים היה מאפיין של הציונות מראשיתה: מחומה ומגדל(1), דרך הבדונים והפחונים של המעברות (2) וכלה בקראוונים שיועדו למתנחלים, אח"כ לעולים החדשים ועכשיו שוב למתנחלים לאחר פינויים מגוש קטיף: בישראל המבנים הזמניים תמיד בשימוש, תמיד במרכז העניינים.

חומה ומגדל

מתנחלי הציונות הדתית הגדילו לעשות והפכו את המבנה הזמני – הקראוון, ואת הישוב הזמני – המאחז, לסמלים שהם משמעותיים יותר ממבני ומישובי הקבע.
מה סוד הקסם של המבנה הזמני עבור הציונות?
עד כמה הוא מבטא את היותה פרוייקט צבאי במהותו, פרוייקט מתמשך הנמצא בתנועה קדימה כל העת, ועד כמה הוא מבטא כמיהות יהודיות עמוקות יותר – של שלילה מתמדת של ישיבת הקבע וכמיהה לנדודים ולגלות?

תמיד זמניים 1 – הנדודים הפנימיים של הציבור הדתי לאומי – פינוי כפוי ותנועה יזומה במרחב הארצישראלי.
בהמשך לכך, לפעמים נוצרת תחושה שהציבור הדתי-לאומי נמצא בתנועה מתמדת: ממגורים בארץ להתנחלויות בשטחים, ולאחר שאלה התבססו למאחזים שכנים.
לצד תנועה זו מתקיימת מגמה של מעבר מן ההתנחלויות לישובים חדשים בנגב (כמו הישוב החדש 'מרחב-עם' ליד ירוחם) או לשכונות מעורבות ולישובים ערביים בתוך ישראל (בעכו או בפקיעין). כל זה בשל משימת ייהוד הארץ שהפכה לנשמת אפה של הציונות הדתית.
בה בעת מתנחלים מאבדים את בתי-הקבע שבנו ברצועת עזה וחוזרים לגור בישובים זמניים כמו ניצן,יתד ויבול, בהמתנה לישובי הקבע החדשים שהובטחו להם.
האם יש פשר לתנועה התזזיתית הזו?

תמיד זמניים 2 – על הארכיטקטורה של מחנות הפליטים הפלסטיניים
מאז 1948 חיים אלפי פלסטינאים במחנות פליטים ברחבי המזרח התיכון.
מחנות הפליטים הם אילוץ אך גם סמל.
מהם הקודים האורבניים והאדריכליים שהתפתחו במחנות הפליטים?
האם ניתן ללמוד מהם משהו על החיים במציאות טריטוראלית לא-יציבה ועל ההתמודדות של הבנייה והאדריכלות עם מצבים כאלה?
מאמרה של החוקרת הצרפתייה סילווין בול "אי-משמעת והתקוממות בארכיטקטורה" פותח את הדיון בנושאים האלה.

מחנות צה"ל כמיצג של בנייה זמנית
צבא הוא גוף שמהותו היא להתקדם קדימה ולנוע: ישיבת הקבע היא עבורו מצב זמני.
מחנות צה"ל מבטאים היטב מצב זה בהיותם מורכבים, לפחות עד לאחרונה, מגיבוב של מבנים זמניים שונים : מצריפי העץ הבריטיים ,ששורדים כבר 60 שנה, דרך גיבובים של קראוונים ומכולות וכלה באוהלים.

גם מבני הקבע הטרומיים המשוכפלים מבסיס לבסיס נראים תמיד כמועמדים לפירוק ותורמים לרושם הזמניות.
מהו חלקה של האסתטיקה הצה"לית בגיבוש תמונת העולם האדריכלית של הישראלים?

המרפסות סגורות – סגירות זמניות כנוכח קבוע בנוף העירוני
תריסי הפלסטיק הם מאפיין מרכזי של הנוף הבנוי הישראלי.
כוחם בזמניותם וניידותם – לכאורה ניתן לפרק אותם בכל רגע ולאפשר חזרה למצב הפתוח, החוקי.

לכן זה לא כל-כך נורא שהם כאן כל הזמן.
אבל בעצם מה שזמני היא המרפסת הפתוחה – ממתינה בדריכות לרגע שתיסגר ותתאחד עם פנים הבית.

מבד לפח – מוטיבים ארכיטקטוניים בהתיישבות של הפזורה הבדואית בנגב

לבניה בפזורה הבדואית יש אופי אדריכלי מובחן – ובמרכזו השימוש בפח גלי -איסכורית- כחומר גלם מרכזי. מהם האילוצים שמכתיבים את הבחירה הזו, מהם יתרונותיה וחסרונותיה והאם יש לה משמעויות והשלכות תרבותיות?

מבנים זמניים- טיפולוגיה של מחסני האסבסט כטיפוס מרכזי בנוף הישראלי
בחינה אדריכלית של שיטת הבנייה הפופלרית של חברת מ.ל.ט שהתבססה על מערכת לוחות בטון מודולריים וגגות אסבסט הניתנת לפירוק והרכבה, והפכה למבנה הטרומי הפופלרי ביותר.
מעניין לצלם את המבנים האלה במקומות שונים בארץ – במחנות צבא, בקיבוצים, בחצרות של בתים פרטיים – ולתעד את ההשתלבות ואת ההתנכרות שלהם לרקע.

מחסנים טרומיים של חברת מ.ל.ט מתוך הספר 'הפרוייקט הישראלי' עמ' 652

סוף לנדודים: מגמות אורבניות בהתיישבות הפזורה הבדואית בנגב
העיסוק בכפרים הבדואיים בנגב שלא-מוכרים על-ידי המדינה עוסק תמיד בשאלת החוקיות, הזכות והבעלות.
אבל מהם המאפיינים האורבניים והגאוגרפיים של ההתיישבות הספונטנית הזו? מהם הדפוסים הכלכליים והחברתיים שמעצבים את צורתה?

נדמה שבתרבות הערבית לנווד – לבדואי – יש משמעות כסמל, כביטוי של המקור האותנטי של הערביות.

האם בבחירה בהתיישבות לא-מוסדרת יש גם כמיהה לשמור על איזה שריד של הזהות הזו?

ישוב בדואי בנגב (תצלום מאתר YNET)

1 ניתוח של חומה ומגדל והמבנים הזמניים כסמל של האדריכלות הישראלית:
Sharon Rotbard (2003) 'Wall and Tower-The Mold of Israeli Architecture' in Rafi Segal, Eyal Weizman (Eds.) 'A Civilian Occupation' pp. 39-56 Babel and Verso, Tel-Aviv, London
2 על המעברות ראה אצל:
צבי אפרת (2004) הפרויקט הישראלי, כר' 1, עמ' 513-558, הוצ' מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב.

באתר מכונת-קריאה של הוצאת בבל התפרסם בימים אלה הראיון שערכתי בשנת 2002 עם האדריכל טומי לייטרסדורף. הריאיון, שנערך ביוזמתו של אייל וייצמן, עסק בעיקר בתכנון של שתי התנחלויות עירוניות – מעלה-אדומים ועמנואל, שללייטרסדורף היה תפקיד מכריע בעיצוב דמותן. המאמר התפרסם בעבר בספר 'Civilian Occupation' (עורכים: אייל וייצמן ורפי סגל) שיצא לאור באנגלית ובצרפתית, אך זוהי הפעם הראשונה שהוא מתפרסם בעברית.

 

בשנים האחרונות מתעוררת לאיטה המודעות לממדים הפוליטיים של האדריכלות.
ביטוי חד לכך ניתן למצוא אצל אסתר זנדברג, מבקרת האדריכלות של 'הארץ', שלכתיבתה, שבו-זמנית מתארת מגמה וגם מתווה אותה, נוסף בשנים האחרונות מימד פוליטי ברור.
הניתוח של המימד האדריכלי של הכיבוש על-ידי האדריכלים אייל וייצמן ורפי סגל, שעשה רבות להצפת הנושא לתודעה (1), כמו גם הכתיבה המודעת פוליטית של צבי אפרת, שרון רוטברד ואחרים הציבו את הבנייה הישראלית בתוך הקונטקסט המדיני והכלכלי שלה.
בשטח הדבר בא לידי ביטוי בפעילות של גוף כמו ''במקום', ובתערוכות וימי עיון של עמותת האדריכלים.
הפוליטיזציה הזו של האדריכלות קשורה הן לתהליכים פוליטיים ואינטלקטואליים מקומיים והן למגמות בינלאומיות במחשבה, במחקר ובאמנות שמעודדות, אפילו מחייבות, מימד פוליטי מובהק בביקורת האמנות והתרבות.
אפילו אל תוך האקדמיה האדריכלית הישנונית מחלחלת לאיטה המודעות הפוליטית.

ההתנחלות חומש לפני פינויה. צולם בדצמבר 2005 ע"י נריה הרואה.

בעיני זוהי התפתחות חיובית מעיקרה. אבל במאמר הזה אני מבקש דווקא לסמן את הגבולות והמגבלות של הקשר בין אדריכלות ופוליטיקה.

כמבקר יש לאדריכל הרבה לתרום בשדה הפוליטי.
כיוון שהבנייה דורשת הרבה 'כוח' (2) היא תמיד פוליטית, ולכן מי שמביט באדריכלות ומבין אותה יכול וצריך לזהות את התהליכים והכוחות הפוליטיים שהיא מבטאת ויוצרת, לסמן ונתח אותם.
בישראל, היכן שהסכסוך בין היהודים לערבים מתבטא בבנייה והתיישבות – הידע המקצועי הספציפי של האדריכל יכול לתרום לא מעט כדי להבהיר התרחשויות פוליטיות בעודן קורות. כך למשל במשימות כמו ניתוח תכניות מתאר של התנחלויות, ניתוח המטרות וההשפעות של גדר ההפרדה, או ניתוח דפוסי ההתיישבות של הבדואים ושל חוות הבודדים בנגב, ועוד ועוד משני צידי המתרס הפוליטי.
לא פחות מכך אמורים הדברים בזיהוי תמורות במרחב הבנוי שמבטאות תהליכים חברתיים וכלכליים. תהליכים כאלה הם חמקניים יותר ובין כה וכה נחשבים כמשניים לסכסוך המתמשך בינינו ובין שכנינו.
דווקא משום כך על האדריכל הביקורתי להשתמש בביקורת של הסביבה הבנויה כדי להנהיר תהליכים כלכליים וחברתיים סמויים מן העין: העדרה של דרך מהירה ממוחלפת מדרום לאשדוד מבהירה יותר מאלף סיסמאות את המדיניות האמיתית של ממשלות ישראל ביחס לדרום.

אבל, אם כל חשיבותן והכרחיותן של פעולות אלה חשוב להבין את היותן צדדיות למשימתו העיקרית של האדריכל : בסופו של דבר תפקידו של האדריכל הוא לתכנן. כמתכננים, מרחב הפעולה הפוליטי של האדריכלים והאדריכליות מוגבל הרבה יותר.
יש מרחק גדול מאוד בין לתכן תכנית ולבצע אותה. את המרחק הזה ממלאים בעלי הכוח והכסף – המדינה, היזמים והבורגנות.
אדריכלים אמנם יכולים להתארגן ולהפוך ליזמים של פרוייקטים למשל יובל אמיר ז"ל, מיכל ויטל, שרון צ'סנובסקי ואחרים שבנו מרפאה בכפר בדואי לא-מוכר או תכניות מתאר חילופית שנעשות באירגון 'במקום', אך במקרה כזו היזמות הופכת פוליטית הרבה יותר מן האדריכלות; האקט של בנייית מרפאה בכפר בדואי חשובה ומשמעותית יותר מן העובדה שהמרפאה בנויה מבוץ או מבלוקים.
כמשרתם של בעלי הכוח והשררה לאדריכל יש חופש תכנוני מוגבל הרבה יותר.
אם אתה אדריכל שמאלני אתה יכול לסרב לבנות או לתכנן בהתנחלות. אתה יכול לסרב לתכנן מגדל בלב מרקם נמוך או וילה בהרחבה של קיבוץ, אבל קשה לי לראות אדריכל שמניע יזם לוותר על תכניתו לבנות מגדל מגורים לעשירים בתל-אביב ובמקומו לשים את הכסף על דיור מוגן מוזל לקשישים בקריית שמונה.

ההנחה המובלעת בביקורתה של אסתר זנדברג על האדריכלים הישראלים (למשל יעקב יער לאחר זכיייתו בפרס ישראל) היא שהם תמיד יעדיפו לבנות מאשר להיות נאמנים לעקרונותיהם הפוליטיים.
יש בכך משהו: כשמישהו מצהיר שהוא שמאלני בדעותיו, והתכנון שלו מנסה לבטא ערכים של שיוויון וחירות אבל המבנה המתוכנן נמצא, אופס, מעבר לקו הירוק יש בכך צביעות בלתי-נסבלת.

 

שכונת פיסגת זאב בירושלים, מעבר לקו הירוק. תוכננה ע"י יעקב יער. מתוך האתר jerusalemshots.com

אבל אם נמצא הרצון והכסף לבנות התנחלויות למשל, ימצא גם ימצא מי שיתכנן אותן – אם לא אדריכל אחד, אז אחר.
בכך אני לא מנסה לנקות את האדריכלים שיאמרו "בכל מקרה מישהו היה מתכנן את ההתנחלות הזאת, אז למה לא אני?"
אני רק מנסה לרמוז שסירוב המוני של אדריכלים שמאלנים לתכנן מעבר לקו הירוק לא היה ממוטט את מפעל ההתנחלות – כי ההנחה המובלעת אצל זנדברג שכל האדריכלים הם בהכרח שמאלנים אינה נכונה.

תכניות האב הראשוניות של רוב ההתנחלויות נערכו ע"י אדריכלים שהיו שכירים של החטיבה להתיישבות של ההסתדרות הציונית. אחרות תוכננו בידי אדריכלים שעבדו במשרד השיכון.
יש גם אדריכלים עצמאיים בעלי שיעור-קומה שהם ימנים בדעותיהם, כמו למשל מוטי בן חורין, טומי לייטרסדורף שתכנן בין השאר את מעלה אדומים ועמנואל, סעדיה מנדל שתיכנן עבור הישוב היהודי בחברון והפרופסורים אברהם וכמן ומיכה בורט שהציעו בזמנם תכנית להתיישבות בבקעה שנקראה 'שדרה שנייה לישראל'. 

במאמר מוסגר יאמר כי קווי התיחום של הקונצנזוס בנוגע לבנייה מעבר לקו הירוק מטושטשים וניידים: כשראש הממשלה ושר הביטחון – שניים מהפוליטיקאים עם הרטוריקה היותר שמאלנית שנראו כאן, אחד מהם עומד בראשה של מפלגת 'השמאל' הגדולה – תומכים ב'גושי ההתיישבות' בשטחים, שלא לדבר על 'ירושלים המאוחדת לנצח-נצחים' קצת קשה, סוציולוגית וסטטיסטית, לצפות מציבור האדריכלים שיעמוד ברובו משמאל להם.

בעולם אידאלי יש רצף בין תכנון העיר, השכונה, הבניין וידית הדלת. אבל בעולם האמיתי, לפחות זה המוכר לי בישראל, יש במקרים רבים נתק בין התכנון העירוני והאיזורי לבין התכנון של המבנה.
הדבר נובע מן הפיצול בין הלקוחות: התכנון הארצי או העירוני ניזום ומבוצע ע"י רשויות המדינה והעיריות ואילו המגרשים, לאחר שחולקו, מתוכננים ע"י היזמים הפרטיים שרכשו אותם.
כך נוצר נתק בין ההחלטות, הפוליטיות במהותן, של התכנון האזורי והעירוני שנעשות, כפי שצריך שיעשו, ע"י הגופים השלטוניים, החלטות שנותרות אנונימיות ובלתי-נראות ולעיתים מקבלות צורה בנויה שנים רבות לאחר שנתקבלו ואושרו, לבין הייצוג שלהם בבניינים: הנתק הזה הוא הנתק בין המסמן האדריכלי הבנוי למסומן התכנוני הפוליטי.
הביקורת האדריכלית, כמו האדריכלות עצמה, חיה על התפר בין המסמן והמסומן: המבנה הוא באותה עת סמל לערכים, שאיפות ורעיונות אך הוא גם ישות קונקרטית ושימושית שמשפיעה על העולם באופן ישיר – בניגוד לציור, למשל.
בביקורת הפוליטית של האדריכלות יש רצון רטורי מובן ליצור קשר בין המסומן – למשל וילה בהתנחלות, שנכפית הר כגיגית על שכניה הערבים, שהיא 'שחקן' של התיכנון האזורי, לבין המסמן – גג הרעפים שמעטר חלק ניכר מן הבנייה של הבתים הפרטיים בהתנחלויות (3).
בהקשר של התכנון האזורי, בהקשר של המוסר של התכנון, גג-הרעפים הוא רק פרט זניח, אבל לעין הוא סמל ברור ומוחשי. לכן קל ומעניין לתקוף את המסמן – גג הרעפים – ולא את המסומן – למשל את התפרוסת של ההתנחלויות ואת רשת השליטה במרחב שהן יוצרות.

אבל למרבה הצער, למוסר הפוליטי לא יכול להיות איכפת מסמלים ומכוונות אסתטיות. אם יש פגם מוסרי בהקמת ההתנחליות, סגנון הבניה שלהן לא מעלה ולא מוריד, בין אם הוא מנסה להשתלב בבנייה הערבית (למשל בבנייה בשכונת גילה) ובין אם הוא מנסה להתנכר לה באמצעות סמלים כמו גג הרעפים ואפילו אם הוא עוף אדריכלי מוזר כמו שכונת הכוורות של צבי הקר ברמות.
אם יש פסול בסגירת המעבר הציבורי לים בפרוייקט ביפו או במגדל עצום שמצל על שכונה שלמה, חד הוא אם הפרוייקט עשוי בסגנון נאו-יפואי כמו גבעת אנדרומדה או במודרניזם של בתי-מלון בנוסח מגדל נווה-צדק.
הבחירה הסגנונית מלמדת אותנו משהו – היא איננה ריקה ממשמעות, אבל לא ניתן להחליף את הויכוח על חוקיות ההתנחלויות בויכוח על טוהרו הפוליטי של הגג השטוח מול גג הרעפים.

 

רמות-פולין בירושלים בתכנונו של צבי הקר. צולם ע"י נחמיה ג.

לכן יש לנהוג זהירות רבה בהבחנה בין ניתוח של סגנון בנייה שיכול, וצריך, ללמד על מבני עומק מחשבתיים של חברה או משטר מסויים, לבין המהות הפוליטית של תוכנית ספציפית.
מה בונים והיכן בונים היא שאלה פוליטית מהותית. איך בונים ואיך זה נראה – הרבה פחות.

כסמל, האדריכלות מתמסרת בקלות לפירוש פוליטי. הזיהוי של סגנון מסוים עם תרבות או דת, לאום או תקופה – אדריכלות יוונית, אדריכלות מוסלמית, או אדריכלות ג'ורג'יאנית – משאיל עצמו מאוד בקלות לזיהוי פוליטי מסוים.

אבל גם כאן צריך להיזהר. הניאו-קלאסיציזם שימש הן למבנים של הדמוקרטיה האמריקאית והן למבני הראווה המטורפים של אדריכלו של היטלר, אלברט שפר.
המודרניזם של הסגנון הבינלאומי היו אמנם שנוא על רוב המשטרים הפשיסטיים והקומוניסטיים אך בכל זאת אחת מאבני הדרך שלו היא ה- casa del fascio ('בית הפשיסטים') בתכנונו של האדריכל ג'יוספה טריאני (Giuseppe Terragni) בקומו שתוכנן עבור וששימש כמטה המפלגה הפשיסטית בעיר (4).

גם את סגנונות המועטים ששימשו את האדריכלים בישראל קשה לצבוע בצבע אחד.
לכאורה המודרניזם הבינלאומי של 'העיר הלבנה' הוא סגנון הומניסטי המתרחק מהסגנונות החביבים על הימין הישראלי אך מבחינה סגנונית הוא מנוכר לגמרי ומתעלם מן הבנייה הערבית שהייתה בארץ-ישראל/פלסטין לפניו ולצידו, כפי שמראה שרון רוטברד בספרו עיר לבנה/ עיר שחורה (5).
האם האדריכלות הפונקציונליסטית של שיכוני שנות ה-50 אמורה בפשטות, ביעילות ובחוסר היומרה שלה לנחם את הפליט הפלסטיני שעל אדמתו היא נבנתה? האם הברוטליזם של הבניינים הראשונים בכרמיאל מכשירה את הפקעת האדמות של שטח 9? או שאלה רק נימוקים בהם אנו משתמשים כנגד רגשות האשמה של עצמנו, בבחינת 'אמנם לקחנו את האדמות מן הערבים, אבל לפחות לא בנינו עליהן ארמונות'?
לעומתם, הסגנון הנאו-ורנקולרי שמנסה לחקות או ללמוד מן הבנייה ערבית, בעיקר זו הכפרית המסורתית, 'נוסח יהודה' כפי שמכנה אותו רוטברד (6), הוא סגנון ששימש למפעלים התנחלותיים מובהקים כמו הרובע היהודי בעיר העתיקה או שכונת גילה. משום כך, יש כאלה הרואים בו, במידה מסוימת של צדק, סגנון שמבטא ניסיון לרשת את הערבים ו'להחליף' אותם. אבל באותה עת זהו סגנון שמאלץ את המתכנן להביט וללמוד מהאדריכלות הערבית מתוך הודאה שיש לה ערך, שיש בה איכויות חשובות בעבורו – היא איננה שקופה ולא נחותה.

באדריכלות, כבאמנות, תמיד יהיה משהו חמקמק, משהו שמבטא יחסים אמביוולנטיים ודו-ערכיים, משהו שמתפרש אחרת לעיני כל אחד שמתבונן בו. זהו מותר האמנות (הפוליטית) על מצע המפלגה ותכנית המדיניות.
לפיכך בעוד שביקורת תכנונית צריכה וחייבת להיות נוקבת וחד משמעית בביטוי של עמדה פוליטית ושל ביטויה בשטח, העיסוק במשמעויות ובערכים הפוליטיים של מבנה או סגנון מסוים צריכות להיות פתוחות ורב-משמעיות הרבה יותר.

1 גילוי נאות: לקחתי חלק בפרוייקט התיעוד והניתוח של רפי סגל ואייל וייצמן אצלם למדתי ועבדתי.
2 שרון רוטברד (2007) אברהם יסקי אדריכלות קונקרטית, עמ' 55, הוצאת בבל, תל-אביב.
3 אייל וייצמן מצא שמועצת יש"ע מכתיבה בנייה של גג רעפים בהתנחלויות בכדי להבדיל אותן מן הכפרים הערביים.
4 P. Koulermos (1995) 20th Century European Rationalism pp. 85, Academy Editions, London
5 שרון רוטברד (2005) עיר לבנה, עיר שחורה, עמ' 290 ואילך, הוצאת בבל, תל-אביב.
6 שרון רוטברד (2007) אברהם יסקי אדריכלות קונקרטית, עמ' 718, הוצאת בבל, תל-אביב.

התמונות של שכונת רמות וחומש מתוך אתר ויקיפדיה.

באחרונה התלהט שוב הויכוח בנושא ישובים חדשים בישראל, בעקבות היוזמה הממשלתית הקורמת עור וגידים להקים למפוני גוש קטיף ישובים חדשים באזור לכיש.

בויכוח, תומכי הישובים החדשים מציגים תמיד את הטיעון הציוני-ביטחוני בדבר השליטה בקרקע מול הערבים. זהו טיעון מנצח מכיוון שמי שמעז להתנגד לו הוא כמובן פוסט-ציוני עוכר ישראל ולכן דעתו בהכרח אינה נחשבת.
לטיעון הציוני מספר רבדים:
הרובד הראשון הוא צבאי-ביטחוני ולפיו התושבים בישובי הספר הם מעין כוח מילואים שבשגרה צופה ומשגיח על שכניו הערבים בארץ ומעבר לגבולות (1) ובשעת חירום מתארגן ומחזיק את הקו מול צבא האויב כמו דגניה מול הטנקים הסורים.

הרובד השני הוא רובד 'מדיני' ולפיו שטח שבו יש ישובים יהודיים הוא שטח שהמעצמות לא ידרשו מאיתנו להחזיר, אסטרטגיה שהופעלה לראשונה בשטח שנכבש על-ידי מדינת ישראל מעבר לגבולות החלוקה במלחמת העצמאות ובהמשך (כמעט) בכל מקום.

הרובד השלישי הוא רובד 'חברתי' ולפיו עצם ההתיישבות בספר, בישובים קטנים ו'קהילתיים', יוצרת חברה טובה ובריאה יותר.

אני לא חושב שהטיעונים האלה הם לגמרי ריקים מתוכן. יש בהם ודאי אמת מסוימת במצבים מסוימים – אבל הם רחוקים מלהיות אקסיומות.

במלחמת השחרור היו אזורים שהייתה בהם נוכחות יהודית ובכל זאת נפלו בידי האויב כמו גוש עציון או הרובע היהודי של ירושלים. מאידך היו אזורים כמו הגליל המרכזי שהייתה בהם התיישבות יהודית דלילה ביותר ונוכחות פלסטינית נרחבת, ובכל זאת הם נכבשו ע"י צה"ל והפכו לחלק ממדינת ישראל.
לפלסטינים, מאידך, היו ישובים רבים בכל המרחב וזה לא הציל אותם מתבוסה צבאית וגירוש.
למעשה, יותר מ-500 שנה של כיבושים קולוניאליים מלמדות שצבא זר יכול להגיע בספינות, בלי שום ישוב בשטח, להשתלט על חברה שיושבת 'על האדמה', לשלוט בה מאות שנים ולפעמים אפילו לרשת אותה לחלוטין כמו בארה"ב ובאוסטרליה (2).

הטיעון המדיני בעייתי אף יותר. לא רק הערבים אלא גם המעצמות הידידותיות ביותר עדיין לא קיבלו את הלגיטימיות של ישובים עירוניים וחקלאיים שהוקמו בשטחים שנכבשו ב-1967. למעשה, מדינת ישראל עצמה כבר הוכיחה בהסכם השלום עם מצרים ולאחר מכן בהתנתקות שבנסיבות פוליטיות מסוימות היא אינה מהססת להחריב ישובים שהקימה.

גם לטענה שלפיה יש להתיישבות בספר ערך חברתי היא טענה בעייתית.
הצורך למשוך אוכלוסיה לפריפריה ולפזר אותה במרחב יצר שברי ישובים, הומוגניים מאוד בתוכם, עד לרמה של חמולה מכורדיסטאן או של מחזור מסויים של צופי רמת-גן, אך מנוכרים זה לזה מאוד: מנוכרים מתוקף הריחוק הגיאוגרפי ביניהם ומתוקף החלוקה למועצות, עיירות ותנועות התיישבות נבדלות.
אותם יישובים מתחרים על משאבים מוגבלים של מתיישבים איכותיים, כסף ותשומת-לב של השלטון המרכזי וכך מתחדדת ביניהם התחרות: עדות לכך ניתן לראות במתחים שעדיין מתקיימים בין הקיבוצים והמועצות האזוריות לבין עיירות הפיתוח לאחר יותר מחמישים שנה של שכנות. וכך, מתחים וזהויות שהחיים בעיר יכולים לטשטש ולהעלים משגשגים בואקום של הישובים הפריפריאליים הקטנים.

כל אלה הם טיעונים מוכרים של המתנגדים להקמה סיטונית של ישובים חדשים וניתן למצוא דיון בהם אצל  אורן יפתחאל, צפריר רינת ואסתר זנדברג, אם למנות רק כמה.

בולדוזר מקים ישוב חדש בנגב – אבל דווקא ישוב בדואי – ביר ה-דאג', כך על-פי האתר של מינהל מקרקעי ישראל.

אך אם אין תועלת רבה בייסוד ישובים חדשים, מהו סוד קסמם האפל?
מדוע כל הטיעונים ההגיוניים והיפים של המתכננים, הגיאוגרפים והארגונים הירוקים נופלים על אזניים ערלות? מדוע אריק שרון ובעקבותיו אהוד אולמרט יכולים באותו מהלך לפנות ישובים שנועדו לקבוע עובדות אסטרטגיות נצחיות בשטח ואת מפוניהם לשכן בישובים חדשים שנועדו גם הם לקבוע עובדות אסטרטגיות נצחיות?
מהו הדחף ששוכן מעבר לתועלות הפוליטיות והכלכליות המיידיות שצומחות למעורבים ולמקורבים?

הדחף הוא הפחד. הפחד העמוק מהעלמות המדינה היהודית.
פחד מחורבן וגלות שיש לו גורמים מוחשיים ויסודות קמאיים.
פחד שנובע מהמלחמה המתמשכת מול הפלסטינים ומהצהרותיהם של מנהיגים ערביים ומוסלמיים שמבקשים לחזות בסופה של הישות הציונית.
פחד שנובע ממורשת מחזורית של חורבן וגלות, שהמחזור האחרון שלה הוא שואת יהודי אירופה.

פחד שנובע גם, באופן פרדוקסלי, מהשבר הלאומי שהמטנו על הפלסטינים, שמחד ממחיש את מה שעלול לקרות גם לנו, ומאידך הוא הגורם לאיומים המתמשכים על קיומנו הלאומי.

לצידו של הפחד שוכנת גם תחושת זרות מודחקת: תחושת זרות טבעית של אלה שזה מקרוב באו לארץ זרה שנופיה אינם נופי ילדותם, בין אם גדלו על גדות הריין או הנילוס, תחושה טבעית, אך כזו שהם היו חייבים להתכחש אליה.

במהותה, הציונות מאמינה בהתמודדות עם האיום, עם הפחד ועם הקונפליקטים האידיאולוגיים והרגשיים באמצעות עשייה. עשייה אינטנסיבית, קומפולסיבית, נוירוטית כמעט, שמסגירה את הפחדים הקמאיים שמאחוריה.
בניית ישובים יהודיים – ומחיקת שרידים של ישובים ערביים (3) – היא הדרך הישראלית להתמודד עם חרדת החורבן ועם תחושת הזרות לארץ המלוות אותנו לאן שנפנה.

לכן להיגיון האקולוגי, התכנוני ואפילו המדיני-אסטרטגי אין כל דרך להשפיע על הדחף ההתיישבותי.

אלא שאם לדחף ההתיישבותי, היום, אחרי כמעט אלף ישובים יהודיים חדשים, אין תכלית לאומית אמיתית פרט להתמודדות עם האימה והזרות, אולי צריך להפוך אותו למזיק פחות, לבזבני פחות במשאבים הקרקעיים והכספיים המוגבלים של המדינה.

הרצון הוא הרי לסמן נקודה נוספת על המפה, כי דמות הארץ, בדיוק כמו הפחדים, קיימים בתודעה לא פחות, ואולי אף יותר, מאשר במציאות.
ולכן במקום להקים יישוב חדש בפועל אפשר אולי לתת לו קיום וירטואלי בלבד – קיום בתודעה, קיום שיחזק וינחם אותנו מבלי שהיישוב יתקיים באמת.
הרי גם ככה כמעט אף אחד לא מגיע לכל אותם היישובים הנידחים, חדשים או ישנים, אבל לראות את שמם על המפה ובשלטים בצידי הדרכים  – זה תמיד נותן הרגשה טובה של חיים בארץ גדולה, מפותחת ומיושבת למשעי.

צריך אם כן להתחיל בהכרזה ניצחת ונחושה על הקמת יישוב חדש.
צריך להתלבט על בחירת השם – להתחיל עם משהו תמים אך שורשי ואז אולי לצרף רמז לשמו של איזה פוליטיקאי או תורם מחו"ל (4).
צריך לתכנן את הישוב החדש בקפידה ולתת לו מעמד ועומק סטטוטורי עם קלסרים של תכתובת וריבים קטנוניים בין פקידים ופוליטיקאים זוטרים. גם מאמרים פובליציסטיים בעד ונגד וודאי לא יזיקו.
אפשר לפרסם את טיפוסי הבתים במגזינים ולממן כתבות יחצנות שיקראו למשפחות צעירות ואמידות להגשים את עצמן במרחבי הנגב והגליל.

מיד לאחר מכן יש לעדכן את כל המפות והשלטים כדי שהיישוב יופיע בהם בגאון.

רק על דבר אחד צריך לוותר: על הקמת היישוב עצמו, על תשתיותיו הבזבזניות, על המשפחות הצעירות שיגורו בו במקום בוילה בעיירה הסמוכה, ועל פגיעתו בשטח הפתוח.
אפשר להסתפק בקרוואן שיפעל בשבתות כמוקד לקליטת משפחות ובבולדוזר ישן שיעשה איזה סיבוב בשטח פעם בכמה ימים, כך שמי שמאמין לשלטים ולמפות יראה משהו אם הוא נקלע במקרה לאזור.

את הכסף שנחסך יהיה אפשר להעביר לצה"ל או למחלקת החינוך של עיירת הפיתוח השכנה – ובא לציון גואל.

1 בבג"צ אלון מורה יש, אם אינני טועה, התייחסות לעניין זה.
2 ואכן, לא הפלישתים או העמונים, האדומים או השומרונים הם שהחריבו את הבית, בראשונה ובשנייה, אלא אימפריות גדולות שצבאן הכובש הגיע ממרחק אלפי קילומטרים.
3 כמובן שמדינת ישראל הותירה על מכונם ישובים ערביים רבים והיא אף משקיעה בפיתוחם. אך ההרס השיטתי של הישובים שננטשו, כולל השרידים הדתיים ו
הארכיאולוגיים, חייב אותי להתייחס לעניין.
4 אם ארקדי יתרום נקרא ליישוב 'גיא-עמק' ואם אדלסון יתן קצת מרווחי ההימורים אולי נוכל לקרוא ליישוב 'שלד-און'.

בעצם הבנייה היחידה שנכונה בישראל היא בנייה של חורבות.
לא חייבים לתכנן את הבניין כחורבה: אפשר, ורצוי, לחשוב על הילדים שישתמשו בחדרי הילדים ועל המסיבות שיערכו בסלון; אפשר לתכנן בקפידה את פירטי האלומיניום ואת מפגשי האבן והעץ.

אבל זה לא משנה, כי בסוף ממילא הכול יחרב. ככה זה פה וככה זה אצלנו.
לא סתם המונומנט האדריכלי הראשי שלנו, ואולי היחיד, הוא שריד מהחומה שהקיפה מקדש לפני אלפיים שנה; לא סתם המחשבה היחידה שלנו על מונומנטים עתידיים מחייבת, באופן בלתי נמנע, את החרבתם של מסגדי חראם-אל-שריף.

תחשבו על זה כשאתם מתכננים פיר שירותים או חלון אחורי; יכול להיות שכמו הכותל גם הם יהפכו במקרה לקיר שמתפללים עליו ותוחבים בו פתקים, אם דווקא הם, ולא משהו אחר, ישרדו.

 

חיפה, ואדי ניסנאס

 כשחברים מחו"ל או תיירים באים, מה יש לנו להראות להם חוף מהריסות וחורבות?
יש את ההריסות שחפרנו, כל מיני תילים עתיקים וערים רומיות וצלבניות שחילצנו מתוך העפר והאפר.
יש את החורבות ששיקמנו, תוך שפחלצנו אותן, כמו יפו העתיקה או הרובע היהודי בירושלים.
במקרה או שלא במקרה, המונומנט האדריכלי העיקרי של הרובע, לצד הכותל, הוא בית-הכנסת 'החורבה' – שלמרות כל התכניות עדיין לא בנו במקומו שום דבר.

ויש את חורבות חיינו, כמו שאנחנו מגלים כשאנחנו מציגים את תל-אביב עיר הבאוהאוס או את יפו לתייר מזדמן.
כי תל-אביב, כמו שמגלים כשמביטים בה בעין בלתי מזוינת, היא עיר צעירה אבל כולה מתפוררת. תל-אביב אולי מרגשת, אבל לעין אדריכלית כל המבנים בה, אלה שיש להם ערך עיצובי ואלה שהם סתם, הם במצב של הזנחה פושעת, מכוסים כולם במזגנים מתפרצים ושלטים שמשתלטים, עם טיח שמתפורר לנגד עיניך.
זה לא במקרה שכל שיפוץ – של בתים שהם בסך הכול בני שישים שנה – נראה מיד כמו יצירת מופת אדריכלית.

אזורי הבילוי של העיר תל-אביב הם הרי אזורי אסון פר-אקסלנס.
בנמל תל-אביב, עם מסעדות שאפשר לדפוק בהן משכורת חודשית של אדריכל על ארוחה, אפילו הכבישים, עליהם אתה פוסע באין מדרכות, קרועים ובלויים כולם, ובין אזור לאזור מפרידות גדרות מתכת חלודות שמטות לנפול עליך. או דרום העיר – אזור שממש מתאים כתפאורה בלויה לסרט על מלחמה, כי בעצם לא הרבה השתנה שם מאז מלחמת השחרור.

ומתחת להכל מבצבצות החורבות האמיתיות : שרידים של בנייה ערבית, לפעמים רק איזה בית מ -1932 שבגלל ששרד במקרה נושא על כתפיו איזה מסר של משמעות ואשמה, ומסתיר מאחורי תוספות פרוביזוריות…שום דבר, לפעמים, חוץ מן הנטל של ההיסטוריה.

לפעמים אני חושב, איך יראו החורבות שלנו? מה יישאר ויהפוך אחרי שנים לבתים של הנובורישים כמו עג'מי? מה יהפוך מיד לבתים של אצולת הממון והשלטון – אולי אפקה תהיה כמו שכונת בקעה? ומה ייהרס ויוותרו ממנו רק כמה שרידים אילמים בתוך אזור של מוסכים?
איך נראית היום העיר אופירה בסיני?

אולי בגלל זה אנחנו כל-כך נהנים להרוס גם את מה שבנינו בעצמנו – כמו שרם כרמי, מגלם בגופו את האדריכלות הישראלית כולה, רוצה להרוס את הוילות של אריך מנדלסון ברחביה.
לא לתת לזמן ולהיסטוריה צ'אנס לתפוס אותנו – לא לראות מישהו אחר גר במה שיצרנו; הנה הבתים בגוש קטיף – עוד לפני שאושרה ההתנתקות בכנסת כבר החליטו שאת הבתים יהרסו.

 

בי"ח אייזנברג ביפו, לקראת הסוף

אבל לא נורא: יש הרבה בניינים שהרבה יותר מתאים להם להיות חורבות, שאז קירות המסך בצבעיהם המזעזעים יתמוטטו ויחשפו את קירות הבטון האציליים שימתינו ככה שנים בעוד סטודנטים נלהבים לאדריכלות עושים עליהם פרויקט אחר פרויקט, עד שיום אחד אדריכל רגיש מדור אחר ישקם אותם כמו שמעולם לא היו – או שפשוט יהרסו אותם, כמו את שלד בית החולים אייזנברג ביפו.
(כי בואו נזכור, גם הפרתנון הוא בסך הכול חורבה. כמו שהוא היה באמת, צבוע כולו ועוד עם גג רעפים, אף אדריכל שמכבד את עצמנו לא היה נראה לידו.)

בין כל הפיגועים והסיכולים, המבצעים והמלחמות, אין מקום למגדלי זכוכית שבירים וחדרי מדיטציה מנייר, בטון חשוף ובמבוק.
לנו מתאים המוצב – רב עוצמה ואלגנטי אך לא מוגמר לעולם, נכון תמיד להיות החורבה הנצחית.
ועל יד המוצב, האדריכלות-הלא-גמורה מעולם  – ולכן תמיד הרוסה מראש – של אזורי המוסכים, התעשייה הקלה והבילוי, הדבקה מקרית של קורות פלדה וקירות בלוק 20 מכוסים לגמרי בשלטי פרסומת המתחרים זה בזה. מקומות שנראים תמיד כאילו הם אחרי פיגוע, כשאנשי זק"א כבר הלכו אבל אנשי מס רכוש עדיין לא הגיעו.

 

יש לי הרגשה שהחורבה היא האדריכלות הכי נכונה בשבילנו.