העיר והמסחר היו תמיד שלובים זה בזה, עוד מימי הערים הראשונות שנוסדו על צמתים של דרכי המסחר, אך בכל זאת נראה שיש היום נטייה חזקה לזהות עירוניות מוצלחת עם מסחר קמעונאי שוקק.
תנועת העירוניות המתחדשת שמה את הנושא הזה במרכז, וניתן לראות זאת אצל ג'יין גייקובס שרואה בבעלי החנויות את השומרים של המדרכה והסוכנים העיקריים של הרבגוניות ברובעי המגורים ואף מעירה "…אינני סבורה ששמתי דגש גדול מדי על המסחר הקמעונאי, גם אם כך נראה הדבר. רבגוניות במסחר היא כשלעצמה בעלת חשיבות רבה לעיר…" (1).
גם הטרנד המבורך של שיקום מרכזי העריםבישראל וכנראה גם בעולם – מונע מתרומתו למסחר העירוני ומודד את הצלחתו על-פיה. מסחר מצליח וחנויות יוקרתיות ניתפסים כהצלחה אורבנית גם אם לא תמיד כל הציבור יוצא מכך נישכר.

מצידו השני של המתרס אין ספק שהקניון – בסך הכל אוסף של חנויות במרחב סגור  – הוא הסמל המובהק של העיר מבוססת הרכב ומופרדת השימושים.
אמנם, רק אדריכלים מעטים מבססים על הקניון את תפיסת התרבות העירונית שלהם, אבל אחד האדריכלים שהעמיק בנושא – נביא האירוניה רם קולהאס – לא מהסס לעשות שימוש במוטיבים הלקוחים מן הקניונים בפרוייקטים יותר יוקרתיים כמו הדרגנוע המפציע בספריה העירונית של סיאטל.

ובישראל, רחוב שינקין, שאולי אין זה מפתיע שהפיכתו לסמל התרחשה במקביל לעליית התרבות הצרכנית בישראל, הוא דוגמא לכוחן של החנויות לעצב רחוב ותודעה עירונית.
שינקין הוא רחוב שיש בו כמעט רק חנויות: כל התרבות שהתהוותה בו היא תרבות של מסחר קמעונאי שהרי כמעט ואין ברחוב אולמות מופעים, גלריות או ספריות, ואף שמבחינה תכנונית-עירונית שינקין הוא רחוב המצוי בסיטואציה ספציפית קשה לומר שהוא חריג במיוחד במבנהו ביחס לרחובות אחרים ברחבי העיר. ובכל זאת הפך רחוב שינקין לסמל כל-כך מרכזי (2) של תרבות שלמה על שלל ערכיה, שחלקם, באופן פרדוקסלי, אנטי-צרכניים. האם אופיין של החנויות שלאורך רחוב משפיע על הזהות העירונית של הרחוב ושל הרובע יותר מאשר צורתם של המבנים? – זוהי שאלה שמצריכה עיון נוסף.

המודרניזם, בגרסאותיו המוקדמות, לא נטה לייחס חשיבות רבה לחנויות. זאת אולי בשל הנטייה הסוציאליסטית שלו שראתה במפעל התעשייתי את המודל האסתטי העיקרי ובפתרון בעיית המגורים את המרכז של העשייה האדריכלית. אך היום המגורים, ברוח עיר הגנים והעיר הקורנת, מתנתקים עוד ועוד מהרחוב במגדלים ובקהילות מגודרות, ואילו שאר מבני הציבור- מן הרמה השכונתית ועד הרמה הלאומית – בוחרים להסתתר מאחורי גדרות אבטחה וביתני שומר.
וכך נותרה החנות המבנה היחיד שבאמת מעוניין שנבוא בשעריו. אפילו הקניון, שמקיף את החנויות בקירות אטומים ומציב שומרים בכניסה, מבוסס בסופו של דבר על כניסה של קהל – גם אם זה עובר 'סינון' – בשעריו.
החנות, לפחות זו שברחוב, היא אלמנט מזמין, כמעט דמוקרטי, במבנה שלה: היא מפנה אל הולכת הרגל ברחוב חלון גדול המזמין אותה להביט פנימה ללא כל התחייבות ומפצירה במשוטט העירוני להיכנס אל תוך התחום הפרטי למחצה שבפנים.

מעניין בהקשר הזה להשוות את החנות למוזיאון.
המוזיאון, גוף ציבורי הממומן ממיסי האזרחים ומיועד לרווחתם והשכלתם, מסתיר בדרך כלל את האמנות שהוא אמור להציג: אני כמובן לא מצפה שהמוזיאון יציג את המונה ליזה באור התכלת העזה של הרחוב. אבל בכל מוזיאון יש היום יצירות העשויות במדיה חדשה שלא יפגעו, ובוודאי יצאו נישכרות מהצגה פתוחה ודמוקרטית. ובכל זאת יש כל-כך מעט מקרים בהם, כמו בתערוכה 'הלנה' שנערכה בביתן הלנה רובנשטיין, הופכים חלונות המוזיאון שקופים ונותנים לעוברים והשבים להציץ אל תוך התערוכה.
מוזיאון ישראל מרוחק מן העיר ואפילו ממגרש החנייה שלו עצמו ומוקף בגדר – כמו פאוור-סנטר של תרבות.
מוזיאון תל-אביב אמנם פתוח לרחבה ציבורית אך עובר-האורח יכול רק להציץ על כמה פסלים החבויים בגן הפסלים הקבור ומוקף הגדר, משום שהמוזיאון עצמו הוא מבנה אטום, כמו מין קניון של אמנות שמחלון הראווה הקטנטן שהוא מפנה אל הכיכר לא ניתן לראות אף יצירת אמנות ורק בקושי לחוש את החלל המרשים של ההיכל המרכזי.
מוזיאון חיפה שוכן דווקא בלב איזור עירוני מאוד, אך גם שם יצירות האמנות נסתרות – לעומת העבודות שפזורות במדרחוב הסמוך של וואדי ניסנס ומהוות דוגמה לכך שניתן להציג אמנות בצורה אחרת, אבל אולי רק במרחב ערבי, שעוד לא 'הפך' מודרני.
דוגמא נוספת לחשיפה ציבורית של אמנות היא דווקא הגלריה הפרטית 'רוזנפלד' במשכנה הקודם ברחוב דיזנגוף בת"א שהציגה חלק מהתערוכות בויטרינה שקופה והולך הרגל ברחוב יכול היה לראותן, אך גם היא נסגרה, ונדדה להאנגר בדרום העיר.
אם כך, האם יש לעולם התרבות הגבוהה, זו שלא נאה לדבר בה על כסף, מה ללמוד מעולמם המיוזע של החנוונים? (3)

נראה שהמקום מרכזי שתופס המסחר הקימעונאי בתפיסה של העירוניות בימינו היא תולדה של תקופתנו בה הצרכנות היא ערך מרכזי בחברה, שהרי אין ספק שבתקופות אחרות הייתה לפחות יומרה לבסס את הקהילה סביב המפעל, בית-הכנסת או בית-העם. אך אולי עלינו להתגבר על הסלידה האנינה מן העולם ההמוני של המסחר ולראות בו גורם חילוני, שפוי וממתן, מקום שבו בכל זאת יכולים להיפגש אנשים בני דתות ותרבויות שונות ולהסכים, ולו רק על המחיר? אולי צריך לנסות ולעשות בו שימוש חברתי ברוח תנועת 'הסחר ההוגן'?

והנה הצעה אחת: אפשר שבמקום להשקיע בשיפורי תשתית מורכבים על-מנת להתניע שיקום של מסחר וחיים עירוניים באזור בעיר שנמצא בדעיכה, במקום לקשט את המדרכות כדי שחנויות הבגדים יואילו להופיע, אולי צריך להתחיל מהסוף, בחנויות עצמן.
העירייה יכולה לשכור חנויות נטושות ולסבסד את השכרתן לתקופה מוגבלת לאמנים ולמעצבים שיתחייבו להציג בהן עבודות. ניתן אפילו למסור אותן ישירות למוזיאונים העירוניים כדי שיפעילו אותן כשלוחות של הגלריות ושל חנויות המוזיאון שלהם. האמנות תצא אל הציבור והציבור, אפשר לקוות, יבוא אל האמנות ויתניע את ההתחדשות העירונית.

עידכון 10.12.09: מסתבר שכבר חשבו על הרעיון הזה ויישמו אותו בסן-פרנסיסקו.

הערות
1) ג'יין ג'ייקובס, מותן וחייהן של עירם אמריקאיות גדולות, תל-אביב, בבל, 2008, עמ' 190.
2) כך בישראל. באנגליה אפשר לחשוב על קרנבי סטריט.
3) הרי כל האדריכלים הגדולים כבר תכננו חנויות של בגדים.