על אדריכלות קונקרטית

ספרו הקודם של שרון רוטברד 'עיר לבנה,עיר שחורה' סימן את סופו של הגל הראשון בהיסטוריוגרפיה של האדריכלות הישראלית.

בספר מגדיר רוטברד ותוחם את התיעוד ההיסטורי של האדיכלות הישראלית עד 1948 – מספרו של פרופ' מיכאל לוין 'עיר לבנה', דרך הכתיבה אסתר זנדברג ושל ניצה סמוק ועד להכרזה על תל-אביב כעל עיר מורשת בינלאומית ע"י אונסקו.
רוטברד מסכם את הפרק הראשון הזה בהיסטוריוגרפיה של האדריכלות היהודית בישראל – ויוצא נגדו כדי לקעקע אותו כליל.
עם מעט מאוד סלחנות עושה הספר מאמצים ניכרים לפרק את המיתוס שנבנה סביב 'הבאוהאוס' הישראלי והעיר הלבנה – ובכך בעצם פותח את הפתח לגל השני בתיעודה של האדריכלות הישראלית (1).

הגל השני שאנו נמצאים בעיצומו מתאר תקופה שונה ועושה זאת בשיטה אחרת.
אותו גל שני נשען בראש ובראשונה על ספרו המונומנטלי של צבי אפרת 'הפרוייקט הישראלי' שסוקר את האדריכלות הישראלית מקום המדינה ועד מלחמת יום-כיפור.
בניגוד לספרי הגל הראשון שנמנעו מלעסוק בשאלות של פוליטיקה ומדיניות תכנון, ב'פרויקט הישראלי' נעשה מאמץ מכוון להרחיב את יריעת האדריכלות עד כמה שניתן ולהשתמש באדריכלות כראי לתהליכים פוליטיים, היסטוריים וחברתיים: פרוטוקולים של ישיבות הממשלה מקבלים בו מקום שווה לתצלומים של מבנים.

לגל ספרי אדריכלות המדינה מצטרף ספרו השני של שרון רוטברד על 'אברהם יסקי – אדריכלות קונקרטית'.

הספר החדש מוצא את רוטברד כועס הרבה פחות.
תורמת לכך וודאי העובדה שהספר על אברהם יסקי הוא ספר מוזמן: דווקא בהקשר זה ניתן למצוא בספר לא מעט אבחנות ביקורתיות מרתקות, שהן תעודות כבוד ליסקי, על רקע נוף האדריכלות הישראלית הטופחת לעצמה תדיר על השכם.
המהלך שרוטברד נוקט בו כדי לכתוב ספר בנימה אוהדת היא להתמקד בקטעים בקריירה של יסקי שאליהם יש לו הערכה אמיתית – התקופה הברוטליסטית של יסקי ו(הרבה פחות מכך) המגדלים.
בכך הוא ממשיך את המהלך שסומן כבר בספר הפרוייקט הישראלי – החזרה לברוטליזם 'האפור' וההתרפקות עליו, לצד הערצה – מהולה בהסתייגות מרומזת – למגדל, כאילוסטרציה לסוגיית הגודל שרם קולהאס זיהה והפך לאופנתית.

אך בכך יש כדי להמעיט מהישגו של רוטברד בספר.
רוטברד ממנף את הקריירה העשירה , שלא לומר מדהימה, של אברהם יסקי, כדי לתקוף באומץ נושאי יסוד של האדריכלות הישראלית:
כיכר מלכי ישראל כסמל לציבוריות הישראלית,

בנייני האוניברסיטה בגבעת-רם כסמל לאפשרות שנזנחה לבנייה חילונית ישראלית בירושלים,
הפרוייקטים של יסקי בבאר שבע ובדרום כמצע לדיון בעיירות הפיתוח כולן שנולדו (בחטא?) מתכנית שרון
ועיסוק נרחב בשאלת המגורים – שאלת המפתח החברתית של האדריכלות המודרנית- באמצעות סקירה של פרוייקטי המגורים שתכנן יסקי משכונות השטיח, דרך ההוסטלים לעולים שנבנו בנצרת ובבאר-שבע וכלה במגדלי המגורים המתוכננים להיבנות בככר המדינה.

כפי שבספרו 'עיר לבנה ,עיר שחורה' הביט רוטברד מבעד למבט המיתי המצועף של ההיסטוריונים של הבאוהאוס, הספר על אברהם יסקי הוא זירה למבט שני, מעט ביקורתי יותר על הנושאים והתקופות בהם עסק הספר 'הפרוייקט הישראלי'.

רוטברד עוסק באותן סוגיות יסוד אך הוא מסונוור פחות מן העוצמה והיכולת הביצועית והאדריכלית, שצבי אפרת נדמה לפעמים כמסוחרר ממנה .
לדוגמה, אצל צבי אפרת בלוק רבע הקילומטר מבנה המגורים שתכנן יסקי לבאר שבע – שמצביע על 'על ענקיותם הניסיונית ,על מרדנותם האדולסנטית' ( של הסופר-בלוקים) – 'הושחת (על ידי דייריו)…והוגדר על-ידי אברהם יסקי…כניסיון מודע שנכשל לחלוטין" (2)(3).
רוטברד לעומתו, שפותח בהצגת 'הדחף הזכרי' של השאיפה המודרניסטית לגודל , יכול לראות גם את 'מי שהיו אמורים לאכלס את בלוק רבע-הקילומטר' שעבורם 'חווית המגורים בו הייתה עשויה להיות מעיקה'…'למרות או אולי בגלל האיכויות הארכיטקטונית הלא-רגילות של הפרוייקט' (4)(5).

רוטברד כותב על האדריכלות המוקדמת של יסקי – בשותפויותיו עם פבזנר ועם אלכסנדרוני – בפירוט רב ומתוך אהדה אמיתית למבנים ולסגנון הקורובוזיאני שלהם.
למרות שרוטברד ער להיבטים הפוליטיים המפוקפקים של הבנייה בשנות ה-50 וה-60 מנקודת המבט השמאלנית הרדיקלית – הספר נפתח בהצגת הכישלון של 'בתי יסקי' בקריית-גת (6) , ולא מסתיר את האפלייה בקבלת העולים במעון לעולים אקדמאים בבאר-שבע (7) – האקט של הבנייה הציבורית בו בונה המדינה עבור אזרחיה והכנות של הבטון כחומר גלם וגמר – שובים את לבו.

מתיאור מדוקדק זה של העשייה של יסקי בצמתים המכריעות של האדריכלות הישראלית שלפני 1967 מדלג רוטברד בקלילות למגדלי המשרדים והמגורים שבנה משרד יסקי מסוף שנות ה-70 ואילך, והם משמשים לו לתובנות מאירות עיניים – אם כי נראה שהוא רוחש הרבה פחות אהדה למגדלים הנוצצים והמאוחרים של משרד יסקי.

כאן נוצרת החמצה, מכוונת בוודאי, אך צורמת.
העשייה המרובה של אברהם יסקי מעבר לקו הירוק זוכה להתייחסות חלקית ביותר – הקורא זוכה לאיזכור כוללני של מגמות התכנון בשכונות שנבנו בשטחים שסופחו לירושלים אחרי מלחמת ששת-הימים, ולאחר מכן לתמונות וטקסטים מתוך מגזינים בני התקופה שסוקרים את שכונת גילה שיסקי תיכן את תכנית האב שלה – במקום לכתיבה היסטורית (8) .
כנראה שמה שהיה לשרון רוטברד לומר על התכנון מעבר לקו הירוק לא יכול היה להיכתב בספר הנכתב לכבודו של אברהם יסקי.
בשל כך, מן הסתם,תכנית האב שעשה יסקי להתנחלות אלפי מנשה מוזכרת רק ברשימת הפרוייקטים שבסוף הספר (9).

בכך בעצם מוותר רוטברד על הזדמנות להמחיש האם וכיצד ידע יסקי להיות 'מדיום של הכוח…בחכמה, בתבונה, בהגינות וברהיטות' גם כשהכוח של המדינה הישראלית הפך לכוח דורסני באמת (10).

גם כוחו של ההון – אותו עבר יסקי לשרת בשנות התשעים – מקבל הנחה.
בניגוד למגדלים, שזוכים לסקירה מעמיקה, הקניונים הרבים שתכנן משרד יסקי – מלחה בירושלים, קניון חיפה, קניון הנגב, קניון השרון, קניון רמת-אביב – מבנים מרכזיים יותר ליומיום הישראלי אך גם בעייתים יותר לאדריכל האנין – כמעט שלא זוכים לאיזכור.
ההתמקדות בסוגיות הטכניות והחברתיות של הבנייה לגובה מאפשרת לרוטברד לטשטש את התפניות הסגנוניות (11) של יסקי כמעין אפיזודות בטכנולוגיה של תכנון המגדל, שעל-פי רוטברד 'אמיתי' כמו מבנה הבטון החשוף, מכיוון שהטכנולוגיה והצרכים מגדירים את צורתו והוא 'מבקש לבטא אמת כלכלית שהתמצקה ברגע נתון' (12).
בקניון, לעומת זאת, הדקורציה של הקופסא היא אף פעם לא יותר מאשר דקורציה – למשל השימוש במוטיבים של ספינה בקניון חיפה – ולכן למודרניסט כמו רוטברד קשה הרבה יותר להסביר או להצדיק אותם.

בכך מוחמץ דיון חשוב ועקרוני – ובמקרה של יסקי גם חיוני – על המתח שבין סגנון אישי לאופנות מתחלפות ובין כשרון לנקיטת עמדה.
הבהירות הגיאומטרית, הסדר האדריכלי והרהיטות של יסקי באים לידי ביטוי גם כשהוא מעתיק אלמנטיים פוסט-מודרניים מובהקים מגלריית קלור של סטירלינג לקניון הנגב – הכישרון, 'היד' של היוצר, ניכרת.
מה שחסר הוא נקיטת עמדה, פריבילגיה שאדריכל שנצמד למקורות הכוח כנראה לא יכול להרשות לעצמו.

אבל מצד שני, מי שבונה מספיק תמיד יכול לערוך את התמונה בדיעבד.

הערות

1. קצת עצוב שבישראל 'גל' של כתיבה אדריכלית הוא יותר כמו אדווה קלילה שמניבה פחות מעשרה ספרים לפני שהיא דועכת למיסחור מחד ולפירוק ביקורתי מאידך.
יש עוד לא מעט לומר על תקופת הבאוהאוס בישראל.
2. צבי אפרת (2004) הפרויקט הישראלי, כר' 1, עמ' 253, הוצ' מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב.
3. שם, עמ' 339
4. שרון רוטברד (2007) אברהם יסקי אדריכלות קונקרטית, עמ' 622, הוצאת בבל, תל-אביב.
5. שם, עמ' 631
6. שם, עמ' 15
7. שם עמ' 431
8. שם עמ' 718 ואילך.
9. שם, עמ' 987 רשימת פרוייקטים – הופתעתי לראות שיסקי תיכנן די הרבה בשטחים. לפי הרשימה יסקי הוא גם אדריכל הדגל של מערכת הביטחון הישראלית.
10. שם, עמ' 57
11. האם ניתן למצוא קשר בין השינויים בסגנון העבודות של משרד יסקי להתחלפות של השותפים?
פבזנר הוא איש תקופת קורבוזיה המוקדם, אלכסנדרוני מביא את הברוטליזם, עם יעקב גיל הברוטליזם מתחיל להתעבות ויוסי סיון מביא עימו את הרמזים הראשונים של פוסט מודרניזם. הצטרפות דור הבנים מסמנת את החזרה למודרניזם דרך הנוסח ההולנדי.
באופן מקרי – או לא – שינוי השותפים מקביל לתולדות מלחמות ישראל – עם פבזנר עד 1956 (מבצע סיני), גיל מצטרף ב1967 (ששת- הימים) וסיון ב1973 (יום-כיפור).
12. שם, עמ. 872