ארכיונים עבור פוסטים עם התג: מזרחיים

בעקבות התערוכה 'שיכונים מבפנים' המוצגת בגלריה בבית האדריכל, היו לי כמה שיחות מעניינות.

מסתבר שלמרות שבמרכז התערוכה עומדות דווקא דוגמאות קונקרטיות וחוויות אישיות של דיירים ולמרות הנימה הלא פולמית המאפיינת אותה, נקראת  התערוכה, לפחות אצל אחדים, ככתב אישום נגד מדיניות השיכון הציבורי בישראל. ואכן, אין ספק שהתערוכה, בהמחישה את אי-ההלימה בין התכנון לבין הרצונות והצרכים של הדיירים, מאירה את המגבלות של תכנון השיכון הציבורי בראשית ימי המדינה ודווקא מן הזווית הפרטית, שזכתה בדרך-כלל לפחות תשומת לב.

כשאנשים מגיבים לאישום מרומז זה עולה בדרך-כלל הטיעון הכלכלי המסביר את המגבלות הכספיות שהיו מוטלות מאז ומתמיד על הדיור הציבורי ובייחוד בימי ראשית המדינה. מהסבר זה משתלשל הטיעון שהבעיה היא רק בעיה של שטח דיור, כלומר של כסף, ושאין מדובר בבעיה של התפיסה, או של היכולת, התכנונית.

שיכון ברחוב גדליהו, חיפה. צילמה: שרון ברק

כשמתייחסים לטיעונים אלה חשוב קודם כל לציין שמדיניות השיכון הישראלית, הן כמדיניות ציבורית והן בהיבטים הפרטניים של הפתרונות האדריכליים שלה, היא מגוונת. הגישות והשיטות השתנו בהתאם לאילוצים המשתנים אך גם בהתאם לאינטרסים פוליטיים ולאידיאולוגיות. הפתרונות האדריכליים השתנו בעקבות שינויי גישה בעולם ובישראל ובשל הפקת לקחים ושינויים בצרכים ובמשאבים. כך שכל התייחסות היא בהכרח חלקית  ובמקרה שלי גם מבוססת על התרשמות ולא על מחקר מעמיק (בשביל מחקר תצטרכו לפנות אל ד"ר הדס שדר).

ועדיין, ניתן להתייחס אל הטיעונים עצמם.

בהיבט המשאבים הלאומיים, יש לשאול, בראש ובראשונה, את השאלה הגדולה והיא האם ביחס לעוגת התקציב המצומצמת בניית השיכונים קיבלה את חלקה היחסי הראוי. אבא אלחנני, למשל, בספרו 'המאבק לעצמאות של האדריכלות הישראלית במאה ה-20'  מציין "כך קרה שבצד עיירות עלובות ושכונות שנבנו כמשכנות עוני, תוכננו מוסדות מפוארים של תרבות והשכלה גבוהה, שאין פוגשים דוגמתם גם בהרבה ארצות עשירות מישראל' (עמ' 69). אפשר, ואולי צריך, לומר שכל מדינה זקוקה למונומנטים. אדריכלים ודאי יסכימו. אלא שאז לא ניתן לטעון שלא היה כסף לדיור הולם אלא שנושא הדיור חלק את התקציב  המוגבל עם מבנים נוספים ועם נושאים אחרים.

יתר על כן, ברור היום שההכרעה לבנות הרבה ישובים קטנים הפרוסים במרחב ולא להסתפק במעט ישובים גדולים הביאה לא רק לפריסה אורבאנית רעועה שאינה בת-קיימא – חברתית, כלכלית וסביבתית – אלא גם לבזבוז של משאבים שהיו יכולים ללכת לשיפור בתנאי הדיור של המשפחה הבודדת.

הסבר הביטחון הלאומי שניתן בדרך-כלל למדיניות זו מבהיר שרווחת הדיירים הייתה תמיד משנית לשליטת המדינה במרחב, אבל גם אם מקבלים את העיקרון של קדימות הביטחון ניתן לשאול אם לא היו פתרונות אחרים. חלק מעיירות הפיתוח שהוקמו בשנות החמישים והשישים נראות בדיעבד מיותרות גם מן ההיבט הגיאו-אסטרטגי – לדוגמא חצור הגלילית הצמודה לראש-פינה ובכל זאת נפרדת ממנה. ניתן, וצריך, לשאול אם לא היה אפשר להשקיע את הכספים שהושקעו בהקמתן באופן מושכל יותר, בייחוד כשמסתבר שויכוח זה התנהל כבר בשנות החמישים באגף התכנון. ידם של התומכים בערים הקטנות הייתה על העליונה, אבל שוב, כבר לא ניתן לטעון שבעיית הדיור הייתה בעיה של כסף. הייתה זו שאלה של סדר-עדיפויות ורווחת המשתכנים לא עמדה בראשו.

בית מגורים דו-קומתי ארבע משפחתי עם חצרות פרטיות ואופציה להרחבה כפי שנבנה ע"י עמידר בעכו. מתוך המחקר של יפעת אוזן.

שאלה נוספת היא האם כשהמצב הכלכלי הלאומי השתפר – ולו במעט-  תרונות הדיור השתפרו גם הם?

מעניין בהקשר זה להשוות את שיכוני העולים במודל של מבנה דו-קומתי ארבע משפחתי עם חצרות פרטיות לכל הדיירים, שהיו אחד מאבות הטיפוס הנפוצים משלהי שנות החמישים למודלים של שיכוני רכבת או בלוקי H שהופיעו באותה תקופה אך המשיכו להוות מודל של שיכון ציבורי, ודיור ישראלי בכלל, עוד תקופה ארוכה לאחר מכן.

נראה היום שהטיפוס בארבע-משפחתי, הנדיב יותר בשטח אך פשוט יותר לבנייה מהווה פיתרון מועדף בשל העובדה שניתן לפתח אותו ולהרחיבו בעוד שאת שיכוני הרכבת ואת בלוקי ה- H קשה מאד להגדיל ולפתח והם מציעים, בסך הכול, איכות דיור ואיכות חיים נמוכה יותר.

כלומר היכולת הכלכלית של המדינה המשכנת ברגע נתון אינו בהכרח ערובה לדיור מתאים יותר. לתפיסה האדריכלית, להכרעה באיזה אופן לנצל את הכסף ואת המשאבים האחרים העומדים לרשות המדינה יש גם משמעות.

ומה בנוגע להנחה המובלעת שתכנון משופר היה עולה בהכרח יותר כסף ולכן שהאדריכלים לא יכלו לתכנן אחרת מכפי שתכננו?

שני מאפיינים תכנוניים עולים מן התערוכה כסוגיות מרכזיות של אי-התאמה בין המשתכנים לבין דירותיהם.

הראשון הוא השימוש בחללי החוץ: הדירות לא הותאמו לניצול חללי החוץ והדיירים שהביאו איתם מסורת של חיים בחצר הפנימית נאלצו להתאים את דירותיהם לאורח חיים המתנהל גם מחוץ לדירה. כמובן שהשימוש היומיומי בחללי החוץ, שהוא לא סביר בגרמניה למשל, הוא צו המציאות בישראל וקשה לטעון שזוהי ציפייה לא סבירה מן האדריכלים לקחת זאת בחשבון.

אבל האם היה ניתן לעשות זאת? – בודאי.

פתיחת דירת קומת הקרקע אל החוץ היא עניין פשוט מאוד שלא הייתה לו כל משמעות תקציבית. ניתן היה להקפיד שלדירות קומת הקרקע יהיו דלתות יציאה החוצה מכל החדרים אל שטח אדמה צמוד לשימוש הדירה. כדי לשמור על השוויון בין הדיירים ניתן היה לתת את הדירות האלה למשפחות מרובות ילדים שאמנם קיבלו, כשהיה אפשר, את דירות הקרקע, אך בהעדר יציאה ישירה החוצה לא הייתה לכך משמעות רבה בהגדלת השימושיות של הדירה.

זאת ועוד, ניתן היה, בהשקעה כספית קטנה לתת גרמי מדרגות גם לדירות בקומה הראשונה כך שתהיה להן כניסה ישירה מן החוץ. מנספלד ווינרב עשו כך בפרויקטים בחיפה (דירות סולל בונה בנווה-שאנן ודירות צבא הקבע במרכז הכרמל). פתרון כזה מקל מאוד על הדיירים להשתמש באופן טבעי בחצר ונותן תחושה משופרת של פרטיות ובעלות ובתוספת תקציבית לא גדולה במיוחד.

דירת משפחת פרץ, דימונה. מתוך הסרט 'לחם,בית' במאית אפרת גורן-מור. מבוסס על המחקר של יוסי שושן.

מאפיין תכנוני אחר העולה מן התערוכה הוא השימוש הרב תכליתי בחללים.

עבור חלק ניכר מן הדיירים לא היה צורך בהפרדה בין חללי היום הפורמאליים לחללי הלילה הפרטיים ובין החללים המשרתים – בעיקר המטבח, לחללים המשורתים. זאת ועוד, ההבחנה בין החללים שעשויה להיות שימושית ומתבקשת בתנאים של רווחת דיור, אין בה הרבה תועלת במצב של צפיפות קיצונית אותו חוו רבים מהעולים, עם שבעה ועשרה דיירים בדירות של שניים וחצי חדרים.

במצבים אלה יתכן שתכנון יותר גמיש ומאפשר של חללי הבית היה מועיל יותר. כלומר במקום ליצור הול, מטבח ומרפסת כביסה ניתן היה ליצור חדרים כלליים עם אספקת מים בכל אחד מהם כשהדיירים מקבלים הזדמנות לארגן את השימוש בחללים בהתאם לצרכים שלהם.

מעניין לציין ששני כיוונים אלה אומצו היום על ידי הבנייה הקבלנית: דירת הגן וחללי הלופט האופנתיים מבטאים זאת. דירת הגן – טומי לייטרסדורף אומר שהוא המציא אותה עבור משרד השיכון במעלה אדומים – מנצלת את חללי החוץ באופן בלתי אמצעי, כפי שהיה ראוי לעשות כבר אז בשנות החמישים. הלופטים, בהשראה ניו-יורקית מאוחרת, משתעשעים בחללים רב-תכליתיים כשהמטבח והשירותים מתמזגים עם חדרי הדיור, וחללי היום והלילה הם חלל אחד.

מכאן אנו למדים שמה שנתפס ברגע מסוים כעדות למנהגים נפסדים של תרבות פרימיטיבית – יכול להפוך בקלות ובהקשרים משתנים לסמל סטאטוס. כמובן שעניין זה עובד בשני הכיוונים, ואילו היו יוצרים  בשנות החמישים והשישים טיפוסי דירות מזרחיים או מסורתיים לצד אלה המודרניסטיים/מערביים, עצם ההבדל בין טיפוסי דירות שונים היה יוצר תחושה של הפרדה ואפליה, ללא כל קשר לאיכויות בפועל של הדירה.

כי ברקע ניצב כל העת המתח העדתי ובמקרה הזה בין המתכננים האשכנזים שכפו, לכאורה, את גישתם המודרניסטית והאירופית על דיירים שבאו מן המרחב המוסלמי. המתח הזה בין תרבות מגורים מערבית ומודרנית לכאורה לבין דפוסים מזרחיים ו/או קדם מודרניים מבטא הרבה יותר מהעדפה אדריכלית או ממתח בין עדות שונות. הקונפליקט התרבותי הזה מקרין על ומושפע מן המאבק על זהותה של התרבות הישראלית, השרויה במתח המתמיד בין המזרח בו היא נטועה ביותר מאופן אחד, לבין המערב אליו היא עורגת ובו היא תלויה.

עוד על המתח בין תרבות המגורים המזרחית והמערבית בדיור ניתן יהיה לשמוע ביום העיון שיתקיים בתערוכה ב 26.1.2012 בשעה 20:00 בערב.

התערוכה עצמה, אותה אצרו הדס שדר, שלי כהן ועבדכם הנאמן פתוחה בימים א'-ה' בשעות העבודה.

כולם מוזמנים.

מודעות פרסומת

את הגיליון השישי של המגזין בלוק קניתי רק לפני מספר חודשים אבל הוא יצא לאור כבר לפני כשנה. בשנה הזו נוצרו קשרים מקצועיים ביני לבין לא מעט אנשים שהיו מעורבים באופן כזה או אחר ביצירת הגיליון הזה, ולפיכך ודאי שאינני יכול להתייחס אליו בצורה אובייקטיבית. בכל זאת, בחרתי לכתוב עליו משום שמדובר לטעמי בגיליון חשוב ומעניין שלא זכה להתייחסות רבה בתקשורת, לאחר סערת יחסי הציבור הראשונית.
סיבה נוספת היא שבאופן די מצער מדובר ככל הנראה בגיליון האחרון של המיזם החשוב הזה, שיתכן ויעבור לפורמט אינטרנטי כזה או אחר.

הגיליון השישי, אותו ערכו העורכים – האורחים דליה מרקוביץ' ויוסי יונה קרוי 'הגדה המזרחית' ומוקדש לאלמנטים המזרחיים בתרבות ובתכנון של ישראל. בכך הוא מוסיף עוד נדבך לכתיבה הפוסט-קולוניאלית על המרחב בישראל.
כפי שמתאר מאמר הפתיחה, מנסה הגיליון לשרטט באמצעות מבט על המרחב הישראלי והאדריכלות שמאפיינת אותו את המתח הזהותי שמתקיים בחברה הישראלית בין המערב – המודרני והקולוניאליסטי – לבין המזרח. המתח הזהותי הזה נע, לפי העורכים, בין שני קטבים: האחד הוא זה שמבקש להשתלב בסביבה כדי להוכיח את הקשר, והבעלות, שלו עליה ומולו זה שמבקש להתבדל מסביבתו, בין אם משום שהיא מיוחסת ליריב הערבי הפלסטיני – ובכך נותנת תוקף לאותנטיות שלו – ובין אם משום שהיא נתפסת כסמל למזרח נחשל ועוין.

קבר הבאבא סאלי בנתיבות. תצלום מהאינטרנט.

העורכים ממחישים את המתח הזה בסדרה של מאמרים ושל יצירות אמנות מעניינות.
חיים יעקובי מתאר את הדימוי המזרחי של מבנה קבר הסידנא באבא סאלי (הרב אבוחצירא) בעיר נתיבות שמבטא געגועים לגלות ומזרחיות, דימוי שפורע את הסדר המודרניסטי שניסו מתכנני העיר לכפות על תושביה. יעקובי פסימי לגבי יכולתה של תנועה זו לשנות את הסדר המערבי של הסביבה בישראל והוא כנראה צודק: הראיייה לכך היא הציון על קברו של אביו של הרב יעקב איפרגן 'הרנטגן' – בעל הכינוי הכה מערבי לעומת זה של הבאבא – שההילולה לזכרו הולכת ומאפילה על זו של הרב אבוחצירא. קברו של הרב איפרגן הוא פירמידה קטומה, שתוכננה ע"י אדריכלים תל-אביבים (משרד ארכוד, אם אינני טועה) והיא בעלת אופי מערבי מובהק בצורתה הגאומטרית ונטולת העיטורים.
האם הסגידה לרבנים נכנעה לרציונליזם המערבי או שמא המודרניזם התמסר למיסטיקה העממית? קשה לקבוע.

קבר אביו של הרב יעקב איפרגן 'הרנטגן' בנתיבות. תצלום מהאינטרנט.

יובל עברי מתאר את 'המרכז למורשת יהודי בבל' באור-יהודה כמוזיאון שבו מבקשת הההגמוניה הציונית לארגן מחדש, במסגרת התצוגה המוזיאלית, את ההיסטוריה של יהודי עיראק ככזו המנותקת מהתרבות הערבית מחד, ו'כרצף טלאולוגי המאורגן על ציר לאומי' (עמ' 75) המכוון את סיפורם כולו אל השיבה לישראל, מאידך.
אל מול מאמץ זה, החפלות העיראקיות המתקיימות באולם הארועים והכנסים של המרכז, יוצרות 'מרחב ממוזרח' של געגוע לתרבות הערבית.
למרבה הצער המאמר לא מרחיב לגבי ההיבטים החלליים והאדריכליים של המרחבים האלה. לא ידוע מי תכנן את מבנה המרכז ואת התצוגה שלו ואיך הוא נראה מבחוץ. לא מתברר לנו אם חלל המוזיאון משתף פעולה עם המסרים שהתערוכה מבקשת להעביר או שמא הוא סותר אותם באופן כלשהו – ומכאן עולה השאלה אם יתכן בכלל מוזיאון שהוא מזרחי או ערבי (שאלה אליה מתייחס בהמשך סנאן עבדאלקאדר). מסקרן גם לדעת מה ההבדל האדריכלי והחללי, אם מתקיים כזה, בין החללים 'המערביים' לבין החללים 'המזרחיים' במוזיאון.
במבט על המבנה מבחוץ מתברר לנו שמדובר במבנה בסגנון מודרניסטי עם רמיזות לאדריכלות מזרחית – למשל בסורגים – שעם השנים הוגדל ושופץ בסגנון מזרחי מסורתי מובהק שמתבטא הן בצורות והן בחומרי הבנייה – סגנון מאד לא מקובל בבנייה בישראל. חבל שהמאמר לא מתייחס לנקודה מהותית זו.

מבנה המוזיאון למורשת יהודי בבל באור-יהודה.

שלומית בנימין מתארת את האופן הטבעי בו התיישבו יהודים מהגרים מתימן בכפר הערבי הנטוש קוביבה (כפר-גבירול) שליד רחובות ואת התהליך שבו הרסו בהדרגה נציגי השלטון את רוב השרידים של הכפר הערבי.
לעומתה, מתאר יוסף רפיק ג'ברין את האופן שבו כפר האמנים עין-הוד שהוקם בבתי הכפר הערבי עין-חוד 'שימר את ייצוגיו האותנטיים של המקום אך גם הכחיש אותם בו-זמנית' (עמ' 83).
שני המאמרים מאירים בצורה חדה את הכפילות המתקיימת בתודעה הישראלית בנוגע לעדויות החומריות של התרבות הפלסטינית שהייתה כאן בכל מקום לפני 1948. מה שלא מספיק ברור מן המאמרים הוא איזו דמות היו רוצים הערבים הפלסטינים, שבמקרה של עין-הוד גרים בכפר 'חדש' שהוכר זה לא מכבר ושוכן בסמוך לכפרם המקורי, שתלבש ההתייחסות היהודית למורשת הבנויה הזו. האם יתכן סוג של יחס אדריכלי של ישראל למורשת הבנויה הפלסטינית שיחשב לטוב ומכובד – למשל כיבוד קדושתם של מבני המסגד ובתי הקברות – למרות שבבבתים עצמם גרים יהודים? או שמא עצם הבעלות היהודית על המרחב היא כפצע הפתוח שרק השבת המצב לקדמותו – או הסדר פוליטי כולל – תכפר עליה?
כישראלים ניתן לחשוב מן הכיוון ההפוך על המורשת הבנויה שלנו שכבר השארנו מאחורינו לערבים – אם כי לרוב מתוך בחירה ולא בכפייה. האם יש יחס לחורבות של ימית, של אופירה או של גוש קטיף שיתקבל כמכובד על דעת אלה שנאלצו בהחלטת ממשלתם לעזוב את ביתם, או שמא העמדה הפוליטית האתנית חזקה מכל ביטוי והתייחסות ארכיטקטונית?

אחד המאמרים המרתקים הוא המאמר בו מתארת אילה בן-פורת איך נשכרה האדריכלית הערבייה בות'ינה דביט לתכנן בית-כנסת עבור קהילה של יהודים תוניסאים ברמלה. אחת הסיבות לבחירה של המזמינים באדריכלית ערבייה היה הרצון לקבל מבנה מזרחי באופיו שיבטא את עולמם התרבותי. אלא שלמרבה הצער אין צילום של מבנה בית הכנסת כפי שתוכנן או נבנה.
לדעתי ההעדר הזה אינו מקרי והוא משתלב עם ההעדר הכמעט מוחלט בגיליון הזה של תמונות של מרחבים שהארכיטקטורה שלהם היא מזרחית באופן מובהק, קרי מתייחסת למסורות הבנייה של האיסלם או למרקם הא-פורמלי של הכפר הערבי בימינו.
[אחד הדימויים היחידים של מרחב 'מזרחי' שמופיע בגיליון הוא צילום של שי קרמר בו נראית עיר הרפאים הערבית שנבנתה בבסיס צאלים לשם אימון יחידות של הצבא הישראלי למלחמה בשטח בנוי – כהכנה למבצעים האינסופיים בעזה – מיזם מופרע ומאיים ובכל זאת, באופן פרדוקסלי, בעל איכויות אדריכליות שנעדרות מהרבה ערים ישראליות.]
ההעדר הזה משקף לדעתי רתיעה מהדימוי של הסביבה הבנויה הערבית:
פעם אחת רתיעה מדימוי סכריני ממותק של הכפר הערבי כמשאת-נפש רומנטית שמסתירה את המתחים האתניים והפוליטיים, ופעם שנייה רתיעה מהמימד הלא מודרני של האדריכלות הערבית והמוסלמית.
האדריכלות הערבית והמוסלמית המסורתית מבטאת ערכים של חברה שבה, למשל, נשים מוגבלות מאד בתנועתן משום שאסור להם לנהוג ברכב או לנסוע במכונית עם גבר זר, כפי שמשתקף בראיון שערכה ליאת בריקס-אתגר עם בדריה בירומי-קנדלפת, ראיון שבו מתוארת יוזמה של קבוצת נשים דרוזיות להקים קו אוטובוס פנימי בישוב מר'אר.
על כן, מנקודת מבט של מי שערכי השוויון מנחים אותו קשה, אפילו בלתי אפשרי, להתרפק על המסורות הישנות. מאידך המודרניזם, שמבטא לעיתים ערכים של שיוויון וקידמה, הוא גם סוכן של זהות מערבית בעלת מימד קולוניאליסטי שמוחקת ומשטחת את התרבות של המזרח על ביטויה השונים.

הדילמה הזו מבוטאת בראיון המתורגם עם פרופ' עבדין קוסנו שבוחן בעבודתו את הסביבה הבנויה הקולוניאלית והפוסט-קולוניאלית באינדונזיה. המאמר עמוס במונחים מורכבים ונטול מבוא היסטורי שיאפשר לקורא הישראלי להבין משהו מן ההיסטוריה והאדריכלות של אינדונזיה, אך עולה ממנו המורכבת והדואליות של הנסיון לשפוט ולהבין את הסביבה במונחים פוסט-קולוניאליים. מסתבר שלא פשוט להגדיר מהי אדריכלות קולוניאלית וקשה להעמיד מולה אדריכלות 'אותנטית' שלא תהיה מגוחכת.
הראיון הזה הוא עדות מעניינת להתמודדות של המזרח הערבי ו/או המוסלמי עם המודרניות על פניה השונות כפי שזו מתבטאת בסביבה הבנוייה. הראיון מאיר את הקשיים ביצירה של תרבות לאומית לא מערבית גם אחרי שהכוחות הקולוניאליסטיים עזבו ורומז בכך שהמתח בין המסורת למודרניזם – גם בבנייה – מתקיים גם מחוץ למשוואה הקולוניאלית.

בכל מקרה, גם בראיון ניכר העדר מוחלט של דימויים אדריכליים קונקרטיים. כאלה מקבלים ביטוי מסוים רק בראיון עם האדריכל סנאן עבדאלקאדר שמבטא רעיונות הנוגעים לסביבה חדשה שתגשר, אולי, על הפער בין המרחב המערבי למזרחי, ובראיון עם בות'ינה דביט שמנסה לתת, במילים, דמות לבתים ולשכונות שהיו רוצים בהם הערבים ברמלה.

דווקא בהתייחסות לתרבות לא אדריכלית יש התמודדות יותר מיידית עם 'המזרח' כפי שהוא.
גם סקירת הסרט האיראני 'קפה טרנזיט' וגם סקירת הרבעון 'בידון' פותחים צוהר לתרבות מוסלמית שמתאמצת להתמודד עם הקונפלקטים שיוצר המפגש עם המודרניות, מחוץ למאבק האתני שמתקיים כל העת בין הישראלים והפלסטינים.

הגיליון השישי של בלוק הוא גיליון מרתק שמעלה מחשבות והרהורים רבים – וזאת עוד לפני ההתייחסות ליצירות האמנות המצויינות המשולבות בו.
חבל מאד שזה יהיה הגיליון האחרון.

אמנם מאד שמחתי כששמעתי שפירסמו ספר על שכונת שפירא, אבל אני מודה ומתוודה שאילולא קיבלתי את הספר החדש של הוצאת בבל 'לא ביפו ולא בתל-אביב' משרון רוטברד, ספק אם הייתי קורא אותו. כיוון שסברתי שזהו ספר הכולל מעט היסטוריה וארכיטקטורה של השכונה והרבה סיפורים אישיים של תושבים מהשכונה, לא הייתי משוכנע שאמצא בו עניין.
ובכל זאת, קראתי את הספר במהירות ומאד נהנתי.
פעם אחת הנאה (שמאלנית) פשוטה שסוף סוף יוצא בדפוס ספר שעושה כבוד לשכונה הדחויה.
ופעם שנייה הנאה מעצם הסיפורים המשקפים את הניסיון של אנשים מן הישוב לאחוז בכנף ביגדה של ההיסטוריה ובתוך כך לתת מקום ומשמעות לזיכרונות הילדות שלהם, כמי שגדלו באחת השכונות הנישכחות יותר של העיר העברית.

הספר, כרוך בהידור ומעוצב בצורה בהירה ואלגנטית, אוצר בתוכו חומרים שונים: מאמרים היסטוריים ואדריכליים המתארים את ההיסטוריה ואת ההתפתחות של שכונת שפירא ושל המבנים הערביים ששכנו בסביבתה, הרבה צילומים ומעט תעתיקים של מסמכים היסטוריים שונים הנוגעים לשכונה, סיפורים של תושבי השכונה וחומר על פעילותו של ארגון בינ"ה – שהיה בין היוזמים והמוציאים לאור של הספר – ועל התארגנויות חברתיות אחרות בשכונה.
הספר מאורגן, בעיקרו, באופן כרונולוגי – משלהי התקופה העות'מאנית ועד היום – כאשר בפרקים מסויימים המידע יותר היסטורי – למשל אלה העוסקים בשכונות, בכפרים ובבתים הערביים באזור ואילו פרקים אחרים מכילים בעיקר חומר סנטימנטלי ונוסטלגי שמבוסס על זכרונות שהעלו תושבים ותושבים לשעבר של השכונה במסגרת 'חוג סיפורי השכונה'- חוג שהיווה קטליזטור ליצירת הספר.

 

 

צולם בשכונת שפירא

איני מומחה בספרי זיכרונות ואף לא בספרים המתעדים את היישוב היהודי בארץ. זה אמנם ז'אנר נפוץ מאד בכתיבה העברית אבל בדרך-כלל לא גיליתי בו עניין (1). משום כך איני יכול לשקול ולהשוות את החלק הנוסטלגי של הספר לסטנדרט המקובל בתחום, אבל בי עוררו הגעגועים לימי הילדות שמבטאים הסיפורים, למרות העוני והקושי שהם משקפים, התרגשות.
אהבתי את הסיפורים הקצרים ונטולי הפואנטה שנוצרו מאליהם ומתארים, בין השאר, את בית-הקולנוע (עמ' 275), את חופרי הג'ורות (עמ' 211) ואת החיים המשותפים בחצרות הצפופות (עמ' 152).

התעודות והמסמכים הרשמיים הכלולים בספר מופיעים ברובם כצילומים מוקטנים של המקור, בניגוד למשל לאופן בו מביא צבי אפרת בספרו 'הפרוייקט הישראלי' תעתיקים מתוך מסמכים ממשלתיים. טכניקה זו מקשה על הקריאה בהם, כך שקשה לקורא המזדמן להתעמק בהם, אך היא בהחלט מוסיפה לספר עניין גרפי.

אותי כמובן עניינו בעיקר המאמרים הנוגעים לאדריכלות.
שרון רוטברד פורש סקירה מעניינת של תולדות השכונה ומזהה בה ארכיטקטורת אד-הוק מיוחדת, אדריכלות של 'בריקולאז" המאפיינת, אם גם במידה פחותה, חלקים ניכרים מהסביבה הבנויה בישראל, אדריכלות שאולי עדיין לא קיבלה את תשומת הלב שמגיעה לה (2). האדריכלות הזו, של מציאת פתרונות מיידים ושל משא-מתן מתמיד בין השכנים היא, על-פי רוטברד, אולי גם המפתח ליצירת סוג של רב-קיום בשכונה שלא מצליחה לשמור על רציפות של אוכלוסיה (עמ' 49).
שרון רוטברד מקדיש חלק ממאמרו לסוגית גבולותיה של השכונה. איני יודע אם הספר הזה הוא המקום הנכון לכך, אבל אותי היה מעניין לראות ניתוחים גרפיים ומפות נוספות המתארות את התפתחות השכונה, שיבהירו את המרקם המיוחד שמאפיין אותה ואת היחס בין תכניות בניין העיר השונות ובין המציאות.

 

 

צולם בשכונת שפירא

בפרק המוקדש לשלהי התקופה העות'מאנית מתאר הד"ר אבי ששון בסדרה של מאמרים את מאפייני ההתיישבות והבנייה הערבית באזור בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 ותורם להבנה מעמיקה ואקדמית יותר של נושא בתי הבייארה שזכה לתשומת לב ולהכרה רק באחרונה.
מדהים לחשוב שכל האזור בעצם היה אזור פורה של פרדסים, בין השאר משום שהדימוי של העיר על החולות כל-כך מושרש בתודעה הציונית שלנו. ולא בכדי – המראה הנוכחי של תל-אביב ניתן, אולי, להצדקה אם הוא מחליף חולות נודדים ושממה, אבל אם הוא בא במקום פרדסים ירוקים – הרבה יותר קשה לקבל את העליבות שלו…

בהמשך הספר יש מאמר נוסף של שרון רוטברד העוסק בתחנה המרכזית החדשה (3) שגרמה לנזק עצום כל-כך לשכונת שפירא.
גם כאן הייתי שמח לעוד הרחבה הן על היחסים שהתפתחו בין השכונה לבין התחנה, למשל בהקשר של מהגרי העבודה, עוד הסברים על הנזק שנגרם ע"י התחנה ואולי גם על הפוטנציאל שבכל זאת יש בה, ובטח גם משהו על התחנה המרכזית הישנה והנוראית, הזכורה לדראון. אבל אני מניח שזה היה הופך את הדיון למעט מקצועי מדי.

עוד חסר לי עיסוק בתהליכים הסוציולוגיים והגיאוגרפיים המתרחשים בשכונה 'שהפכה לתחנת מעבר' (עמ' 22). רוטברד ומוקי צור נוגעים לא-נוגעים בסוגיה של האוכלוסייות המתחלפות בשכונה וקושרים אותן הן למבנה הפיזי של השכונה והן לתהליכים גלובליים, אך לטעמי היה מקום להרחיב את היריעה בנושא זה.
ואכן, רוב האנשים שמספרים על תולדות השכונה כבר לא גרים בה – כך עולה מן הספר.
האוכלוסייה הנוכחית של השכונה – מהגרי העבודה, עולים חדשים ממדינות מרכז אסיה ופלשתינאים שסייעו לכוחות הביטחון הישראליים – אמנם מוזכרת בספר אך כמעט לא מדברת בקולה. אין ספק שאחת הסיבות לכך היא שמדובר באוכלוסיות עניות ומוחלשות שאין להן את הפנאי, השפה ואולי גם הרצון לכבוש להן מקום בסיפור התל-אביבי העברי. אולי רק בעוד חמישים שנה האוכלוסיות האלה יכתבו את הפרק הבא בסיפור הציוני של השכונה.
ואכן, אין ספק שהספר מכוון להפוך את השכונה לחלק מהיסטוריה עברית וציונית, ולא למקם את תושביה בתוך תבניות ביקורתיות של הגירה ומעמד.
הן הסיפורים משנות השלושים, הארבעים והחמישים והן המסמכים, מבטאים מציאות של שכונה שראתה בעצמה חלק מן המפעל הציוני: הן בהיבט הדתי – עם הדגש על בתי הכנסת, הן בהיבט הצבאי – בהקשר של החברות של תושבי השכונה במחתרות, בעיקר באצ"ל ובלח"י, והן בהיבט הארגוני.
בהיבט זה מבטאים המסמכים המצורפים נסיון נואש של השכונה, כמעט מאז הקמתה, להתנתק מיפו ולהפוך לחלק מתל-אביב, מה שמעיד שזוהי שכונה ואוכלוסיה שהדלות והעליבות נכפו עליה ולא היו חלק מן המהות שלה. מן המסמכים המופיעים בספר שהצלחתי לפענח עולה שהייתה זו בעיקר עיריית יפו ומושליה הבריטיים של הארץ שלא איפשרו לשכונת שפירא להתנתק מיפו ולהפוך לחלק מתל-אביב. אך ההזנחה וההתעלמות של תל-אביב מן השכונות העבריות שסופחו אליה לאחר 1948 רומזת לכך שהעיר העברית הראשונה, גם היא לא הייתה מעוניינת במיוחד ששכונת שפירא, על שלל מצוקותיה, תהפוך לחלק ממנה.

 

 

צולם בשכונת שפירא

ההדגשה של האספקטים הציוניים, שהיא כמובן אותנטית כשלעצמה ועולה באופן טבעי מרוב סיפורי הזיכרונות של התושבים, היא נכונה מבחינת המטרה של להפוך את ההיסטוריה של שכונת שפירא לחלק מההיסטוריה של תל-אביב.
הדרך של היהודים המזרחיים ותושבי השכונות אל התודעה של המרכז עוברת דרך ההתחברות לסיפור הציוני ולא דרך ההתרסה נגדו (4) – ולכן גם אין יותר מדי סוציולוגיה ביקורתית אך יש לא מעט סיפורים על חלוצים (5). גם הארכיטקטורה – שכמו אוכל או מוסיקה יש לה גם מימד אוניברסלי – מסייעת במאמץ לכלול את השכונה בתוך הסיפור התל-אביבי והישראלי שה'מרכז' יכול בקלות (יחסית) להתחבר אליו. כל זאת מבלי להתכחש לרגע לעליבות ולהזנחה שהיו מנת חלקם של תושבי השכונה מראשיתה, ללא עוול בכפם, בבחינת הצל השחור של העיר הלבנה, כפי שכבר למדנו מספרו הקודם של רוטברד בנושא.
בכל מקרה, ניתן להניח שהספר החשוב הזה יפתח מאגרים נסתרים של כתיבה על השכונה שיבחנו אותה מנקודות מבט נוספות. 

הספר הזה, למרות מהותו התיעודית, נגע לליבי מאד, אולי בשל תודעה 'דרומית' מסוימת שהתפתחה בי מאז עברנו לגור ביד אליהו (6).
אני חושב שבינ"ה והוצאת בבל והעורכים מוקי צור ושרון רוטברד עשו דבר גדול בכך שהקדישו ספר רציני ומעניין כל-כך לשכונה שנמצאה תמיד בשולי התודעה.

1) הקוראים וודאי מתארים לעצמם שאני חובב של ז'אנר יותר ביקורתי, למרות שלפעמים דווקא קריאה ב'תיאוריה וביקורת' עשויה לעורר בקורא גם סוג של הערכה לציונות, שהקריאה במסמכים פחות ביקורתיים לאו דווקא מעוררת.
2) אם כי קטלוג הביתן הישראלי בביאנלה האחרונה לאדריכלות בונציה בהחלט היה צעד בכיוון הנכון.
3) ראוי לציין בהקשר זה את סדרת הכתבות המעולה של חן שמש בנושא זה שהתפרסמה באחרונה בעיתון 'העיר'.
4) ראו אצל יוסי יונה ויצחק ספורטא 'מדיניות קרקע ודיור: מגבלותיו של שיח האזרחות' עמ' 137 ואילך, בתוך יהודה שנהב, עורך, תיאוריה וביקורת 16, ירושלים, מכון ון-ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד.
5) שהם תחום ההתמחות של ההיסטוריון ד"ר מוקי צור שערך את הספר יחד עם שרון רוטברד.
6) שכונת התקווה וודאי ראויה אף היא לספר רציני שכזה, אם כי היא זכתה לפחות לתאור ספרותי מרגש פרי עטו של דודו בוסי בספר 'הירח ירוק בוואדי'.

 

זוהי המצגת של ההרצאה בנושא אדריכלות בנה-ביתך והמזרחיים.

אפשר לצפות בגודל מלא דרך האתר.

אשמח לתגובות.

SlideShare | View | Upload your own

פרוייקט בנה-ביתך שהחל בסוף שנות ה-70 (1) נתן הזדמנות מיוחדת לעולים יוצאי ארצות ערב בישראל (להלן "מזרחיים") לבטא את עצמם ואת תרבותם בבנייה. שכונות הוילות שנבנו בעיירות הפיתוח, לעיתים קרובות תוך מתן הטבות נדיבות לתושבי המקום, המזרחיים, איפשרו להם לתכנן את ביתם על פי טעמם. כיוון שקיימת הנחה שהתרבות של היהודים המזרחיים שונה מזו של האשכנזים וההגבלות האדריכליות שהפכו אחר-כך לנפוצות עוד לא היו בתוקף והחירות התכנונית הייתה רבה, ניתן היה לצפות לביטוי מבני שונה.

ואכן משהו שם היה אחר ופרוייקט בנה ביתך עורר את זעמו של הממסד האדריכלי.
בעיתונות האדריכלית משנות ה-80 ניתן למצוא ביקורות שרואות בתוצרי האדריכלות של בנה ביתך 'גיבוב של ערב-רב ארכיטקטוני הניכר למרחוק' (2) . בימי עיון האשימו את הדיירים ב"ואקום תרבותי" ובוולגריות (3). אדריכלים מסוימים אף ראו בתוצרי אדריכלות בנה ביתך את 'הביטוי האדריכלי לערכי הצריכה והכוח של חברה וולגרית ושטחית' (4) המגלה 'פרצוף מכוער שכולו אך ראוותנות יומרנית, חוסר תרבות ושורשים, טעם רע וזלזול בכל מסורתיות בבניה, במיוחד מסורות אזורנו' (5).

ביקורות אלה מעוררות, מצד אחד, ציפייה למשהו שונה ואחר, מעין פרק חדש (ועצוב?)באדריכלות הישראלית. מצד שני, מסקרן לגלות מהם תווי-הפנים של אותו 'פרצוף מכוער' ומהן התרבויות שמסתתרות מאחורי אותו ואקום תרבותי.

האם הסגנון של 'בנה-ביתך' הוא כל-כך אחר?
סקירה של הבנייה בשכונת בנה-ביתך טיפוסית ביבנה מראה מציאות שונה.
אם מנפים את היוצאים מן הכלל – מיעוט קטן של בתים בסגנון מודרני ובית או שניים שנבנו בהעתקה מדויקת של סגנון אירופי כלשהו – ניתן לראות הרבה בתים שנראים אותו דבר: מרביתם עם גג רעפים דו-שיפועי עם רעפי חרס אדומים, קירותיהם 'שפריץ' לבן, עם חלונות בגדלים שונים (6) ולהם, בדרך כלל, מסגרת בטון להצללה. הבתים עשויים במתכונת התכנית החופשית עם מרפסות בקומה הראשונה (7) ועם לא מעט קיטומים של 45 מעלות בתכנית.

מה מקורם של האלמנטים האלה? האם הם חריגים בהיסטוריה של האדריכלות הישראלית?
לא ממש.
בית עם טיח שפריץ לבן וגג רעפים אדום מהווה את הטיפוס הג'נרי, הסמל של הבנייה הכפרית הישראלית מראשיתה (8), החל במושבות, דרך הקיבוצים הראשונים וכלה במושבי העולים.
הבית הפרטי הדו-קומתי, שתכניתו וחזיתותיו חופשיות ללא אלמנטים מארגנים ברורים של סמטריה וחזרתיות הוא, עפ"י חמשת העקרונות של לה-קורבוזייה, המודל הבסיסי של האדריכלות המודרנית (9). כזו היא גם מרפסת הגג בקומה הראשונה (10).
כלומר, עד-כאן כל האלמנטים האדריכליים של סגנון בנה ביתך הם אלמנטים שיש להם תקדימים סגנוניים רבים באדריכלות הישראלית המודרנית. למרבה הצער, השילוב בין התכנית החופשית ומרפסת הגג השימושית לגג הרעפים בדרך כלל לא עולה יפה. גג הרעפים מבקש פשטות גיאומטרית ומתיחתו כשמיכה על התכניות הלא רגולריות יוצרת חזיתות תזזיתיות ועצבניות, הפוכות לפשטות של האדריכלות הורנקולרית אליה כנראה שאפו המתכננים והבונים.

לעקרונות בסיסיים אלה המשותפים לחלק ניכר מהבתים שנבנו במסגרת אדריכלות בנה-ביתך – כמו גם לחלק ניכר מן הבתים הפרטיים בישראל מהרצליה פיתוח ודרומה – נוספו בשכונות בנה-ביתך העממיות גם אלמנטים שונים של קישוט. קישוטים אלה, מן הסתם, הם שעוררו את זעמם של האדריכלים הישראלים, שהיו שבויים עדיין בתפיסות של האדריכל הוינאי אדולף לוס (Loos), שטען שרק העמים הפרימיטיביים באפריקה והפושעים מקשטים את גופם בקעקועים ולכן קישוט – גם של מבנה – הוא לכל הפחות סימן לחשיבה פרימיטיבית, לא-אירופית, שלא לומר פשע ממש. זאת למרות שבאותה עת עסקו האדריכלים המובילים בעולם מפיליפ ג'ונסון ועד ג'יימס סטירילינג, בניסיון לקשט את הקופסה המודרניסטית במיני קישוטים שונים, בדרך-כלל וריאציות על אלמנטים היסטוריים שנועדו להפוך את המבנים שלהם לתקשורתיים יותר ואהודים יותר.

מהם, אם כן, הקישוטים בהם בחרו הדיירים לקשט את הוילה שלהם והאם הם מצטרפים לאמירה כלשהי?
בין האלמנטים שחוזרים ניתן לזהות חיפוי של חלקי בניין באבן טבעית, חדרי-הסבה שבולטים מן הבניין בצורת חצי-מעגל או טרפז, פינות מעוגלות, עמודי דמה בולטים וגם קורות בולטות, "קוקיות" בגגות הרעפים, ארובות, זיגזוג בקוו המעקה של המרפסות העליונות ומעט קשתות מעל החלונות. כל אלה מהווים וריאציות דלות, מדוללות ומופשטות לאלמנטים שונים של האדריכלות האירופית: הארובות והקוקיות בגג הרעפים מתייחסות לאדריכלות המסורתית של צפון-אירופה, העמודים וקורות הדמה הם קישוטים אדריכליים מקובלים באדריכלות הקלאסית ובכלל, וזיגזוג קו המעקה שאול מן הטירות הימי-ביניימיות. הפינות המעוגלות שאובות מן האקספסיוניזם המודרניסטי והפינות הקטומות הן אלמנט הנפוץ, בין השאר, באדריכלות האקלקטית וגם בברוטליזם הישראלי המאוחר. כל אלה יחדיו נראים כמו ניסיונות נואשים לתת נופך יחודי לוילה מבלי להתרחק יותר מדי מההפשטה הצורנית של המודרניזם ומעולם הצורות האירופי.
הדוגמאות המועטות של וילות ש'הלכו עד הסוף' עם האלמנטים הקלאסיציסטיים ועיטרו עצמן בעמודים דוריים או קורינתיים או בגגות מנסרד פריזאיים רק מלמדת כמה רחוק עוד ניתן היה ללכת בשאילת אלמנטים סגנוניים מסורתיים.

בכל אלה, בולטים בהעדרם אלמנטים של קישוט בסגנון המזרחי.
היכן הקשתות המחודדות, הכיפות, המשרביות ועיטורי הקרמיקה הגאומטריים? (11) הרי לא הייתה כל מניעה לשלב גם אותם באותו 'גיבוב של ערב-רב ארכיטקטוני הניכר למרחוק' של אלה שבבניית בתיהם לא היססו לשאול אלמנטים מאירופה ומן המודרניזם. מדוע, אם כן, לא ניתן כמעט לזהות אלמנטים השאולים מן הבנייה הערבית והמוסלמית? הרי ידע מקצועי והשראה לביצוע של מוטיבים ערביים ואיסלמיים בבניה מודרנית לא קשה היה למצוא גם מבלי להעז ולהביט על הכפרים הערביים או מעבר לגבולות. אדריכלים ישראלים בכל התקופות עיבדו אלמנטים וסימנים מן הבנייה הערבית המסורתית לתוך ההקשר של הבנייה המודרנית – החל באדריכלות האקלקטית של שנות ה-20, דרך רמזים לקשתות וכיפות אצל אדריכלי הבאוהאוס של שנות ה-30 ועד ההתפרצות הורנקולרית של הבנייה בירושלים לאחר 1967.

בנוסף, היתה גם לגיטימציה תרבותית לשילוב אלמנטים ברוח הבנייה הערבית במסגרת פרוייקט בנה ביתך מצד הממסד האדריכלי, אם מתוך פטרונות כלפי המזרחיים ואם מתוך הרצון להשתלב בגל הפוסט-מודרני שדרש היטמעות במקום ובעבר – ובמקרה זה בעברה הערבי של הארץ. מעיון בספרות המקצועית של אותה עת מתגלה שרוב האדריכלים ציפו שבמסגרת בנה ביתך תיווצר אדריכלות ורנקולרית מסורתית בסגנון מזרח-תיכוני, אולי בדמות חלום הכפר הערבי שמלווה את האדריכלות הישראלית כצל מאז שנות ה-60. הדברים ניכרים בהמלצתו של אדריכל גרוברמן 'לעבור לשלב ההתפתחות הבא…שלב ההשלמה …בינינו לבין הסובב אותנו' (12). האדריכל דוד קנפו מעמיד מול האנרכיה התרבותית של בנה ביתך את החזרה למקורות התרבות היהודית כדרך לקיום דו-שיח עם המקום (13). גם בהצעות קונקרטיות שהציעו בכירי האדריכלים בישראל כתחליף או כפתרון לסוגיית בנה ביתך ניתן לראות את הגעגועים לכפר הערבי. כך מציע רם כרמי מערכת של בניינים צמודי קרקע השואבת את השראתה מבתי החצר שבאיספהן שבאיראן, ואל מנספלד, בהצעה שזכתה במקום הראשון בתחרות הרעיונית של אגודת האדריכלים בנושא בנה ביתך, מציג פתרון של 'בניה מופנמת עם חללים פתוחים לשמיים המהווים את גרעין הבית' ברוח הבניה הים התיכונית.

מדוע אם כן נעדרים אלמנטים כאלה כמעט לחלוטין מאדריכלות בנה-ביתך?
אנלוגיה למוסיקה המזרחית בישראל יכולה אולי להאיר את הסוגיה.
בדומה לאדריכלות, גם המוסיקה נעה בכל הטווח שבין אמנות גבוהה לפופלרית (14). בתחום המוסיקה, כמו גם בתחום האדריכלות, יש מסורת ערבית עשירה ומובחנת שהייתה לחלק מחייהם של היהודים שחיו בארצות הערביות והמוסלמיות.
תהליך קבלתה של ה'מוסיקה המזרחית' לתוך הקאנון הישראלי מסמל את המאבק לקבלת הלגיטימציה של התרבות המזרחית במסגרת התרבות הישראלית.

את ההתפתחות של המוסיקה המזרחית בישראל ניתן לחלק לכמה תקופות:
בתחילה, המוזיקה הערבית שהובאה ע"י העולים מארצות מוצאם בראשית שנות ה-50 לא השתלבה במרחב הישראלי ונותרה תחומה בתוך הקהילות והמועדונים המזרחיים. מאוחר יותר, הדור השני ששמע את המוזיקה המזרחית בבית לא מיהר להחצין אותה לתוך המרחב הישראלי המשותף. במקום זאת, בחרו בני הנוער המזרחיים לאמץ את תרבות הפופ המערבית כהתרסה נגד ההגמוניה התרבותית של מפא"י כפי שהתבטאה בשירי הלהקות הצבאיות (15). רק לאחר המהפך הפוליטי של 1977 המוזיקה המזרחית הפופולרית פורצת את גבולות העדה ובמרחב הציבורי מופיעה המוזיקה 'הים-תיכונית'. במוזיקה זו מופיעים זה לצד זה לחנים ועיבודים בסגנון יווני וספרדי ושירים ועיבודים הקשורים באופן יותר ישיר למסורות מוסיקליות ערביות. רק במהלך שנות ה-90 החלה המוזיקה ערבית לחדור לתרבות הגבוהה, בכל הטווח שבין עיבודים ערביים לשירים של יוצרי רוק מרכזיים לבין אורקסטרות קלאסיות כמו התזמורת האנדלוסית זוכת פרס ישראל.
ניתן, אם כן, לזהות כאן מודל של הדחקת המורשת המזרחית אצל המזרחיים בני הדור השני, לצד התרסה ויציאה מול ההגמוניה התרבותית השלטת באמצעות אימוץ אלמנטים מערבייים שהיו מחוץ לקאנון הישראלי של אותו זמן. זהו תהליך, לאו דווקא מודע, בו בן המהגרים המזרחי מפנים את הדחייה של החברה למורשת של הוריו אך בו זמנית רוצה לבטא את שונותו – ולכן הוא בוחר להישאר בתוך התרבות המערבית אך לבחור באפיק אחר שלה.

אם מחילים את המודל הזה, הלקוח מן התהליכים התרבותיים שעברו על המוסיקה המזרחית בישראל, על האדריכלות שבנו לעצמם המזרחיים במסגרת פרוייקט בנה-ביתך, ניתן לומר שורנקולר הוילות של שנות ה-80 מצוי בשלב של ההתרסה המודחקת. הבונים המזרחיים דוחים את המודרניזם (על גווניו וגינוניו הברוטליסטיים והססטרקטורליסטיים) שהיה הסגנון ההגמוני, אך רוצים לאמץ את המסגרת התרבותית המערבית. הם מבטאים את ההתרחקות מן ההגמוניה באמצעות אימוץ אלמנטים הלקוחים ממסורת אדריכליות קדם-מודרניות אירופיות לצד אלמנטים מן הבנייה הכפרית הישראלית, שגם היא הייתה מחוץ לקאנון.
הפריצה הזו של האתוס הסגנוני המודרנסטי היא ההתרסה, והיא מצליחה לעורר את כעסם של האדריכלים שומרי-החומות של הטעם הישראלי. אך עדיין אין בה ביטוי של מורשת תרבותית השונה מזו של התרבות השלטת (16). המזרחיים רוצים גם להשתייך וגם לצאת דופן – והפרדוקס הזהותי הזה לא מצליח להיפתר לסגנון שהוא קוהרנטי ומספק מבחינה אסתטית.

יתכן שכמו במוסיקה, שלב ההתרסה המודחקת הוא שלב חיוני בדרך אל ההתקרבות אל המסורות המודחקות.
דווקא בדור השני של אדריכלות בנה-ביתך, זו שנמצאת בעיקר בהרחבות במושבים, ניתן לראות גל של אדריכלות 'ים-תיכונית'. הגגות השטוחים, הצבעוניות, אלמנטי המשרבייה והחלונות הקטנים והמאורכים המופיעים בלא מעט וילות, מסמלים את ההתקרבות ההדרגתית לשפה מזרחית באדריכלות, דווקא בקרב אוכלוסיה שאין לה זהות מזרחית מובהקת, ודווקא בקיבוצים ובמושבים, שהם הסמל לבנייה הכפרית הישראלית אליה שאפו אנשי 'בנה-ביתך' מן הדור הקודם.

האם זהו תחילתו של ורנקולר אדריכלי ישראלי רגיונלי, השואב את השראתו ממסורות ערביות וים-תיכוניות, לו ייחלו אדריכלי שנות ה-80, או שזוהי אופנה חולפת שתתחלף באופנות חדשות שיגיעו מארצות הים?
רק ימים יגידו.

חמש הנקודות של אדריכלות בנה ביתך

הערות
1 על ההיסטוריה של פרוייקט בנה ביתך ראה אצל דיקלה יזהר 'פרוייקט בנה-ביתך – סכיזופרניה מקצועית והחלום האדריכלי' בתוך טלי חתוקה (עורכת) בלוק 03, תל-אביב, 2006. עמוד 92 ואילך.
2 עמי שנער 'מראש פינה עד יבנה' אא, גיליון 6 נומבר 1984.
3 ראובן הרץ 'בנה ביתך – תופעה חברתית?' מבנים 35, 1985
4 ש. גרוברמן 'אדריכלות וחברה בישראל', מבנים 47, יולי 1986.
5 שנער, שם.
6 זה נשמע בנאלי אבל בבניה המסורתית רוב הפתחים היו בגודל דומה או זהה.
7 מרפסת גג-שימושית בבית צמוד-קרקע היא ענין מיותר, שממחיש את עליונותו של התכתיב הסגנוני על הצרכים האמיתיים.
8 גג הרעפים הוא אלמנט 'ציוני', השאול בין השאר מן הטמפלרים, ועומד לצד מגדל המים בניגוד לגגות השטוחים ולצריחי המסגדים של הכפר הערבי.
9 מעניין שדווקא הוילה המפורסמת ביותר של לה-קורבוזייה, וילה סבוי שליד פריס, בנויה לפי כללי סימטריה נוקשים ביותר.
10 לאלמנט של הגג השימושי יש לא מעט תקדימים גם בבנייה המוסלמית.
11 כל זאת עוד לפני הדיון בהעדרם של אלמנטים תכנוניים, ולא סגנוניים, של האדריכלות הערבית כמו הדיוואן שאליו מתנקזים כל חדרי הבית או החצר הפנימית.
12 גרוברמן, שם.
13 דוד קנפו, 'אדריכלות ישראלית- לקראת זהות יהודית מקומית' אדריכלות ישראלית 3, נובמבר 1998.
14 יש מוסיקה עממית ויש מוסיקה אמנותית ואת כל הרצף שביניהן. זאת בניגוד למזון שבו אין תרבות גבוהה ולספרות שהרכיב הפופלרי שלה מצומצם.
15 עודד היילברונר 'מחאה דרך טקסים' בתוך ע. היילברונר ומ. לוין (עורכים) 'העיר הישראלית', רסלינג, תל-אביב 2006 , עמ' 124 ואילך.
16 אילו היו הבונים המזרחיים מדלגים ישירות לסגנון השואל מן האדריכלות הערבית, האם אז היו זוכים ללגיטימציה מצד קובעי-הטעם? תהמני.