ארכיונים עבור פוסטים עם התג: נוסטלגיה

אמנם מגדל המגירות הולך ונעלם מאחורי הבניינים החדשים לאורך שדרות יצחק (איז'ו) רגר (1) – שיהיו – או לא – השאנז אליזה של באר-שבע, אבל זו לא סיבה שלא להקדיש לו עוד שבריר של פוסט.

גיל, בנו של האדריכל גיורא גמרמן שתכנן את מגדל המגירות יחד עם משה לופנפלד, שלח לי מעט חומר על המגדל, חומר שהופיע בספר שערך לכבוד יובל השמונים של אביו.

מגדל המגירות בניו-יורק טיימס

מגדל המגירות עם הגמל ב'ניו-יורק טיימס'

מסתבר שמגדל המגירות הופיע אפילו בניו-יורק טיימס – שערו בנפשכם – עם הגמל המתבקש בחזית, כסמל של קידמה בלב המדבר, ואף צוין לשבח במסגרת פרס ריינולדס שהוענק למתכנני הערים החדשות בישראל בשנת 1970. גם באנציקלופדיה בריטניקה מופיעה תמונתו לצד הערך באר-שבע. הבחירה בדימוי המגדל נובעת מן הסתם, מן הניגוד בין האיכות המדברית של החזיתות האטומות לבין הגובה שנתפס כטכנולוגיה חדשנית וחריגה במדבר ה'פרימיטיבי' – ניגוד שאמור לסמל את הנוכחות הישראלית במדבר.

במקור היה המגדל חלק מפרוייקט נרחב יותר, בו זכו האדריכלים בתחרות באמצע שנות ה-60, לאחר שסיימו את עבודתם בתכנון הקרייה למחקר גרעיני שהיא כנראה, ולא במקרה, אתר בעל איכויות אדריכליות מרשימות (2).

megirot-1

פרספקטיבה המראה את מבני הפירמידה וברקע המגדלים

הפרוייקט שזכה בתחרות לבאר-שבע כלל גם מבני פירמידה היוצרים חלל מוצלל המתאים לאקלים המדברי – בדומה למבנה 'מרכז הנגב' של כרמי השוכן בסמוך או לבתי הפאטיו בערד. בסופו של דבר נבנה מבנה 'פירמידה' אחד בשכונה ד', בנפרד מן המגדל, כך שהרעיון של מערכת של מגורים בה לכולם מרפסות המלאות אור שמש ועציצים לא התממש. מכיוון שהמרפסות של מגדל המגירות התמלאו בעיקר בתריסים ובמזגנים זה אולי כבר לא כל-כך משנה, ולנו לפחות נשארו הפרספקטיבות היפות.

megirot-2

מבט על השכונה כפי שהוצעה ולא בוצעה.

הערות
1) אמרו לי כבר שצריך לקרוא לרחוב הזה שדרות נשיאים אבל אותי מצחיק איך ראשי הערים בישראל מונצחים ברחובות הכי מרכזיים ולפעמים עוד בחייהם.
2) מעניין מתי יעשו 'בתים מבפנים' בקמ"ג… ומתי יכתב מחקר על הקשר בין האדריכלות הישראלית ותכנית הגרעין.

ותודה לד"ר הדס שדר על האינפורמציה מאירת העיניים.

 

עוד בעניין אצל נועם דביר ב'הארץ'.

מודעות פרסומת

במסגרת המדור החביב 'מבנים ברוטליסטיים נשכחים במרחבי הנגב' אני שמח להציג כמה תמונות של פרוייקט בתי הפאטיו בערד.
מדובר בבתי מגורים משותפים שתוכננו בידי צוות של משרד השיכון, בראשות האדריכלים דרקסלר וונטורה, נבנו עם יסודה של העיר ערד בשנת 1964 ומתייחדים בשימוש שהם עושים בפאטיו, כפי שמרמז שמם.

patio-house-2

בתי הפאטיו בבנייה (מתוך אא גיליון  4/5 1983)

הפאטיו מופיע פעם אחת בדמות חצר פרטית גדולה לדירות בקומת הקרקע, חצר המוקפת בגדר גבוהה באופן המאפשר לדיירי הקומה להרחיב את דירתם עם גדילת המשפחה והשיפור בתנאים הכלכליים [על מודל מוקדם יותר של בתי פאטיו הגדלים בעצמם אפשר לקרוא אצל הדס שדר כאן.]

a4

מבט מן הרחוב אל בית-הפאטיו

a5

חלל המדרגות

פעם שנייה מופיע הפאטיו בחדר המדרגות שהורחב באופן משמעותי בכדי ליצור חלל פנימי משותף לכל גובה הבניין. החלל שנוצר פתוח משני הכיוונים ורוחבו כרוחב סמטא כך שכאשר המבנים מצטרפים זה לזה הם מגדירים נתיב תנועה הניצב לרחוב ומאפשר מעבר דרך רצף של פאטיו-ים. בצורה זו נוצר 'רחוב' מקורה ומוצל להולכי רגל בתוך השכונה, כחלק ממערך התנועה הרגלית המאפיין את התכנון המקורי של העיר ערד.

a2-1

המעבר המקורה

Arad001

בתי הפאטיו, מבט מן הצד (צולם ע"י מיכאל יעקובסון, מתוך הערך 'ערד' בויקיפדיה)

רעיון דומה, של נתיב המקורה בידי הבניינים, מופיע גם בשכונת השטיח שנבנתה במסגרת השכונה לדוגמא בבאר-שבע בתכנונם של חבקין וזולוטוב ואילו בניין מדברי רב-קומתי הבנוי סביב פאטיו מרכזי נבנה באילת ב- 1968 בתכנונו של אברהם אלואיל – כחלק מן הניסיונות ליצירת אדריכלות מדברית בישראל. בסקירה של הבנייה בנגב שכתב גלעד דובשני במסגרת חוברת של 'אא' שהוקדשה לנושא בשנת 1983 הוא מציין שההרכב האחיד מדי של שכונות אלה וניתוקן מהמרקם העירוני שסביבן מקשה על יצירת 'מקום', ובכל זאת יש בכל המבננים האלה יותר תחושה של חלל עירוני מוגדר מבהרבה טיפוסי בנייה אחרים הנפוצים במרחב הישראלי.

eilat-1-a

חתך דרך בית הפאטיו באילת

eilat-4

בית הפאטיו באילת (תצלום מתוך ישראל בונה 1971-72)

לתכנון המותאם לאקלים המדברי הייתה עדנה קצרה בישראל בעת שאדריכלים בעולם גילו עניין בדפוסי המגורים שהתפתחו במדבריות ערב, אלדו ון-אייק והקסבה המרוקאית, למשל, או הפרויקטים של ATBAT-Afrique. לא במקרה מדובר בתקופת שלהי הקולוניאליזם הצרפתי במגרב בו הייתה לא מעט עבודה לאדריכלים צרפתים, צעירים בעיקר, בבניית שיכונים לאוכלוסייה הערבית והקשר הזה בין מודרניזם, בנייה מדברית וקולוניאליזם נסקר בצורה נרחבת בתערוכה 'In The desert of Modernity' שהוצגה לא מכבר בברלין.
אך כפי שדעך העניין הבינלאומי (כדי להתעורר שוב לרגע אחד עם משבר הנפט ב- 1973) כך גם תשומת-הלב של האדריכלות הישראלית לבנייה המדברית ואף לעיר ערד נגוזה.

img75

בתי הפאטיו בבנייה (תצלום מן האתר של מוזיאון ערד)

על ערד, שהייתה אחת הפנינים בכתר עיירות הפיתוח, בעיקר בשל סינון אוכלוסיית המייסדים שנעשה בעת יסודה, עבר תהליך מצער של הדרדרות.
בין אם מדובר בתוצאה של הפניית תשומת הלב הלאומית לערים החדשות שמעבר לקו הירוק ובין אם מדובר בכך שלעיר לא היה בסופו של דבר בסיס אמיתי להתפתחות חברתית וכלכלית, היום ערד היא עיר ענייה עם אוכלוסייה גדולה הנזקקת לסעד וסיוע ועם ועדה קרואה השולטת בעיר במסגרת הפרוייקט הממשלתי לביעור הדמוקרטיה המוניציפלית בנגב.

דעיכתה של ערד מעוררת מחשבות נוגות על הסיכויים של הישובים במדבר הישראלי, מה שלא מונע מן הממשלה וגופי התכנון לנסות ולייצר עוד ישובים כאלה.
…אינני יודע אם הברוטליזם המדברי צרוב האבק הוא הפתרון או שמא שורש הבעיה, אבל אולי בכל זאת צריך לחזור אל בתי הפאטיו ולהתחיל מחדש.

a3-1

הצטערתי לקרוא על ההמלצה שנתנה מחלקת ההנדסה בעיריית תל-אביב לתוספת מגדל מעל לבית אסיה בתל-אביב.

בית-אסיה, שנבנה ב- 1979, הוא בעיני הוא אחד הבניינים המעניינים והאלגנטיים בעיר. אמנם, המבנה לא זכה לתהודה היסטורית רבה, אולי משום שקשה למקם אותו על רצף סגנוני או אידאולוגי מובהק, אך דווקא משום מקוריותו יש לו בעיני חשיבות. גם אבא אלחנני ז"ל, בספרו 'המאבק לעצמאות של האדריכלות הישראלית' (עמ' 232) מתקשה למצוא לו תקדימים אך מכיר באיכויותיו וביופיו.

את תוספת המגדל אמור לתכנן האדריכל המקורי של הבניין, מרדכי בן-חורין, כך על-פי העיתון. קשה לומר אם הדבר מבשר טובות או רעות – האם הוא ינהג ברגישות במעשה ידיו או שדווקא ירשה לעצמו לשנות ולעדכן את יצירתו המוקדמת?

למרות שמדובר במבנה משרדים שלא מייצג בסגנונו או בתכליתו אידאה ציבורית של פתיחות (סוציאליסטית) הייתי שמח לראות הירתמות לשמר את הבניין, בדומה למאמצים לשימור היכל התרבות בתל-אביב ובית מבטחים בזיכרון-יעקב, שני מאבקים חשובים שעדיין לא נסתיימו וכמו המאבק, שהצליח, לשימור אופיו של בית יבמ השכן.

איני יודע אם בעירית תל-אביב חושבים בכלל על מבנה כמו בית אסיה כמבנה הראוי לשימור והאם הציבו דרישות כאלה ליזם ולמתכנן. אבל, אין ספק שהאדמה בוערת מתחת לרגליהם של מבני האיכות משנות השישים והשבעים ויש להירתם כדי ליצור את סדר-היום הציבורי ואת המודעות הנדרשת, זו שתגרום לרשויות וליזמים לשמר אותם במקום לחרבם.

 

 

בית אסיה, צילום – יבגניה שיוק, מתוך tlv100.co.il

עידכון: שמחתי לקרוא שבניגוד למחלקת ההנדסה, הועדה המקומית לתכנון ובנייה של עיריית תל-אביב דחתה את בקשתו של היזם אלפרד אקירוב להוסיף מגדל של 12 קומות לבית אסיה ושלחה אותו לחפש חלופות לשידרוג הבניין. אני הייתי ממליץ לא לגעת בבניין ולממש את זכויות הבנייה במגרש אחר.

 

קריאה נוספת: אסתר זנדברג מראיינת את מרדכי בן-חורין. 

 

כמו לכל עיר ישראלית שמכבדת את עצמה, גם למצפה-רמון יש מגדל מים, המתנשא באמצע העיר, מעל גבעה חשופה לגמרי.
הרבה כבר נכתב על מגדל המים הישראלי והוקדשה לנושא גם תערוכה. הדוגמא הספציפית הזו בולטת מאוד, ממין שכבר לא רואים כמותו במרכז הארץ, שם צמחו הבניינים לגובה והחליפו את מגדלי המים (ואת האתוס הציוני?) כשולטים בקו הרקיע.
במצפה-רמון, מגדל המים, כל האנטנות ובלוק המגורים הברוטליסטי והאלגנטי הזה בראש הגבעה מאחור, מאוד מזכירים  בסיס צבאי ויש בהם עוצמה אילמת.

 
 
 

בלוק מאובק ודהוי עם מעט ירק ועץ אורן עצוב. שם הרחוב –  'נחל ציה' – עומד בסתירה לירוק של הדשא.

בטון חשוף ואבן לקט מקומית שהאבק המדברי הצהבהב מחמיא להם ויחד עם היובש מבטיח שיזדקנו באלגנטיות.

 

שיכונים טרומיים של משרד השיכון משנות השמונים. ניתן לראות תאומים זהים להם בעוד מקומות בארץ .
התחושה שהוצנחו היא כל כך חזקה באין פיתוח שטח שיקלוט את המבנים החזרתיים והם מרצדים להם בצחיחות המדבר מבלי שאפילו האבן החברונית הלבנה של הציפוי הטרומי תוחלף באבן 'מצפה' צהבהבה מהמחצבות המקומיות.

 

האווירה הסוריאליסטית של המבנים מתחזקת כשפוגשים בילדים אפריקאיים בתלבושות מסורתיות חגיגיות וצבעוניות המשחקים להם בחוץ. יכול להיות שהם שייכים לקהילת הכושים העבריים שהגיעה אל המדבר הישראלי משיקגו.

 

בית-הספר של גידי פבזנר בפאתי העיר עושה מאמץ מוצלח להשתלב בסביבה עם השימוש באבן הלקט לציפוי חזיתות בית-הספר, כמו שאביו עשה עוד בשנות ה-60 בבית הספר תמן בצפת.

 

המבנה שתכנן משרד לביא – אמיר (שכבר נסגר) משתלב בסביבה בשפה פשוטה ובשימוש באלמנטי הצללה מרובים.

 

מבנה בכניסה לעיר – הצללה, כנראה של שוק, שהיה סגור כשהיינו בשבת ודווקא רוצה לבלוט ועושה זאת בצורה משכנעת.

 

מבנה מעניין שהוא כנראה שיפוץ של בלוק קיים והפיכתו למלון שמעלה בזכרון את בלוק המגורים שמשרד פייגין הפך למלון 'פונדק רמון' במקום אחר בעיר. אני לא בטוח לגבי המכלול אבל החומרים והחלונות הם בהחלט מעניינים וגם המזגנים הופכים לאלמנט עיצובי.

 

החנות של אבא חזקילוב

 

פרוייקט מעניין ומוצלח של ניב-רייפר שגיליתי אחר-כך גם בחוברת של 'אא' משנות השבעים (משם לקוחות התמונות והתכניות): מין שכונת שטיח דו-קומתית שמציעה פיתרון מאד נכון, לטעמי, למגורים בעיירת פיתוח מדברית בפרט ולמגורים בצפיפות נמוכה ובינונית, בכלל.

מסתבר שהמתחם שנבנה הוא חלק מתכנית רחבה יותר, שרובה ככל הנראה לא נבנתה בסופו של דבר.
אני אוהב שכונות כאלה שיוצרות 'מקום' (כל-כך אייטיז להגיד את זה) כמעט באופן מיידי. התחימה של החלל היא לדעתי המפתח לתחושה הזו ובמקרה הזה מעניינת גם החזרתיות של האלמנטים הטרומיים ששימשו ליצירת המבנה.

 

תכנית המבנן

 

 

חתך טיפוסי

 

 

מבט מלמעלה

 

 

 

תכנית כללית של המתחם

 

 

תכנית הבינוי הכללית לעיר של ניב-רייפר

 

 

תהליך הבנייה הטרומית

עוד סיבה שהתלהבתי מהפרוייקט הזה היא שעשיתי משהו דומה בזמן הלימודים (ובאיחור אופנתי של עשור או שניים) בהנחיית דוד ינאי ז"ל.

 

אקסונומטריה מפורקת של מבנה טיפוסי

ולסיום, תמונה שיוליה צילמה.

 

 

בית דובינר הוכתר ע"י אבא אלחנני זכרו-לברכה, בספרו 'המאבק לעצמאות של האדריכלות הישראלית במאה ה-20' (1) כאחד הבניינים המוצלחים ביותר של הטריו צבי הקר, אלפרד נוימן ואלדר שרון (2). הסופר-גרופ האדריכלי הזה של ילד הפלא, הדיקן והיורש יצר מבנים מעניינים ומיוחדים – וגם בעייתיים – שאיש מהם לא הצליח ליצור שכמותם לבדו בהמשך.

אין ספק שגם היום, בולט בית דובינר, שנבנה עבור התעשיין סם דובינר ואשתו בטי על גבעה ברחוב נסתר ברמת-גן, כיצירה ייחודית. לדעתי, הזמן והצמחייה ריככו את המבנה והם מעניקים לו איזו ביתיות שיתכן וחסרה לו בראשית הדרך.

הכניסה למבנה מראש הגבעה

אלחנני מנתח בפרוטרוט את צורתו של המבנה, שתכניתו היא צורת משושה העשוי בעצמו מרשת של משושים מאורכים 'המוטלים' בדירוג על המדרון התלול, ומזהה סימטריה חבויה שמעניקה למבנה את עוצמתו.
צבי הקר (3) מתאר את המבנה ככזה שמותאם לאקלים ולאורח החיים הים-תיכוני בזכות החצר הפנימית הנסתרת שבמרכזו ובזכות הגישה הישירה לדירות ללא חדרי-מדרגות סגורים, כמו-גם בשל המרפסות הרבות שיש לכל דירה כתוצאה מדירוג החתך.
לטעמי רבות מהאיכויות האלה אכן באות לידי ביטוי בסיור במבנה. לעומת זאת יתכן שחלקי המבנה שתלויים מעל הראש יוצרים תחושה מעט לא נעימה, כמו גם התזזיתיות המאפיינת את העבודה הגיאומטרית של שלישיית האדריכלים, שקשה לי להחליט אם היא מרתקת את העין או מעייפת אותה.

 

בית דובינר – תכנית גגות

 

 

צבי אפרת רואה בתכנון מבוסס הרשתות החזרתיות דחף בלתי-נשלט להתפשטות טריטוראלית (4). בהקשר זה אין ספק שהפאונים והזוויות של הקר -שרון- נוימן, כמו גם הספירלות והחמניות של הקר בהמשך הדרך מביאות לשיא קיצוני את הניכור של המודרניזם מהעיר. מבני הרשתות הזוויתיות והפאונים לא רוצים להתייחס או להתחבר לשכניהם בשום צורה ליצירת אמירה משותפת בדמות רחוב או חלל עירוני, למרות, ואולי בגלל השאיפה שלהם ליצירת מרקם אינסופי. לא מפתיע אולי שרק לאחר שהוקף בצמחיה עבותה הפך בית דובינר לשכן נעים יותר, כשבין כה וכה הוא גובל בגבעה ומולו בניין אחר של צבי הקר – 'בית הספירלה' המפורסם.

 

המרפסות הפונות אל הגן בצלע הגבעה.

למרות זאת, אם מתחילים את ההכרות עם הבניין מהתכנית, מפתיע לגלות עד כמה יש בו משהו נורמלי ונעים כשחווים אותו כמבנה וכחלל.
אולי אלה חומרי הגמר הפשוטים והמונוכרומטיים או אולי הריסון היחסי של הזוויות החדות שאיפיינו בדרך-כלל את האדריכלות של הקר-שרון-נוימן. יתכן גם שזו הקומפוזיציה הסימטרית – שאינה מקבילה לרחוב – עליה מצביע אלחנני שמקנה למבנה צורה מוגדרת יותר וקובעת לו גבול, אך אין ספק שהעושר החללי ותחושת השוטטות והגילוי המתמיד שצפויים למבקר הם חוויה יחודית ביחס למבני המגורים המוכרים בדרך-כלל.

 

חללי הגישה לדירות.

במפגש עם מבנה זה ומבנים אחרים של הקר, שרון ונוימן עולה תמיד השאלה האם השימוש בגאומטריה מורכבת של סריגים, משולשים וזוויות חדות היא המפתח לאיכויות החלליות של הבניין, או שמא העבודה בחתך, החצרות הפנימיות והמשחק בין האטום והפתוח בחזיתות הם העיקר. האם ניתן היה ליצור חללים דומים באמצעות רשתות אורתוגונליות?
עבודתו של הצוות בבה"ד 1 שם תוכננו המבנים ברשת אורתוגונלית היא בהחלט מקרה מבחן מעניין בהקשר זה, שמצריך עיון נוסף.

 

למרות שהוא כיום מפורסם פחות מאחיו הצעיר שמעבר לכביש, בית דובינר בהחלט מצדיק ביקור כשלעצמו, מה גם שרחוב צל-הגבעה עצמו הוא רחוב מעניין שכולל לא רק את שתי יצירות המופת של הקר אלא גם גבעה פרועה שמשקיפה על תל-אביב, את תיאטרון בית-צבי שיוצר אנסמבל עירוני מעניין ועוד מספר מבנים מיוחדים.

הערות

1) אבא אלחנני (1998) המאבק לעצמאות של האדריכלות הישראלית המאה ה-20, עמ' 114, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תל-אביב. (תכנית המבנה לקוחה מספר זה).
2) באתר שלו הקר לא משייך את הבניין לאלדר שרון אלא לו ולנוימן בלבד.
3) באתר האינטרטנט של צבי הקר יש תמונות רבות ומעניינות.
4) צבי אפרת (2004) הפרויקט הישראלי, כר' 1, עמ' 353, הוצ' מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב.

 

 

המרפסות וברקע 'בית הספירלה'

 

מבט מהחצר הפנימית

 

 

מבט נוסף מן החצר הפנימית

 

 

מבט מהרחוב

 

 

מבט מהרחוב

 

 

מבט על המרפסות

 

 

מרפסת מקרוב

 

 

מבט למעלה

 

 

מבט למעלה

 

 

מבט למטה

 

 

הבית בצל הגבעה

 

 

שלט בחצר בית דובינר

 

 

החצר הפנימית

 

את התמונות של המבנים האלה צילמתי עוד בסוכות והמתנתי עם פירסומן משום שקיוויתי להשלים כמה פרטים.
אבל לצערי, בכל התקופה הזו שבין שני הרגלים לא עלה בידי להגיע לארכיון של מחלקת הנדסה בעיריית באר-שבע כדי לצלם את התכניות ולגלות מי המתכנן.
החלטתי לפיכך לנקוט בטקטיקה אחרת ולפרסם את התמונות ללא שם האדריכל בתקווה שהפרסום עצמו יביא להשלמת הנתונים החסרים.

 

אז אני מאוד אשמח אם מי שיש לו מושג מי תיכנן (עבור חברת שיכון עובדים) את הבניינים האלה ברחוב בן יהודה 22 בבאר-שבע יודיעני על כך ואני אמהר לעדכן את הפוסט.
 

 

ה'שער' מן הרחוב

 

בכל מקרה, אותו ערב סוכות, אחרי שצילמתי את מגדל המגירות הבאר-שבעי שתמונותיו כבר התפרסמו כאן, ראיתי לידו מבנה שנראה מעניין. משהו דמוי שער המחבר בין שני בלוקי מגורים די סטנדרטיים משך את תשומת-לבי ועברתי דרכו כדי לגלות חצר פנימית קסומה שנראית כלקוחה מאיזו פנטזיה ברזילאית.

 

החצר הפנימית

 

המבנה מורכב, לפי ההתרשמות בשטח, משני בלוקים בצורת האות L בגובה ארבע קומות (כולל קומת עמודים) שמחוברים זה לזה באמצעות מעין קורה במפלס כרכוב הגג, קורה שיוצרת את ה'שער' המדובר, כך שנוצרת מסגרת ריבועית הכולאת בתוכה חצר פנימית.
בחיבור בין שתי זרועות בלוק ה -L  נמצאים גרמי המדרגות שהם פתוחים ומתחברים לכניסות הדירות במעין גשרים קצרים.

 

ניתן לראות את גשרוני הכניסה לדירות

 

אך הדבר המרתק ביותר במבנה הוא החצר הפנימית הירוקה והשופעת חיים שבמרכזו המעוטרת במטפסים ובעצים בוגרים. לא ראיתי בישראל עוד גינות 'אנכיות' שכאלה, וודאי לא בבאר-שבע הצחיחה.
 
למעשה, יש עוד אחת כזו – בבלוק השכן, אחיו התאום של הבלוק הראשון, הנמצא מעבר למגרש החנייה המשותף: גם כאן יש חצר פנימית שופעת ירק ובה עצים קצת אחרים.
 
יש ,לדעתי, לקח מעניין שניתן ללמוד מהיופי של שתי החצרות הפנימיות האלה. אמנם, יתכן שבבלוקים האלה מתגוררים אנשי מחלקת הגינון של עיריית באר-שבע ולצידם הפרופסורים מן המחלקה לבוטניקה באוניברסיטת בן-גוריון. אבל נראה לי שגם לגיאומטריה של החצר הפנימית יש תרומה לאיכויות המיוחדות שנוצרו בשתי החצרות המצולמות.
 
בחצר פנימית המבט הרחוק חסום והעין נאלצת להתמקד בקירות התוחמים ובמה שנמצא בתוך החצר. זאת, בניגוד למקובל ברחוב הישראלי המפולש והפתוח שם העין רצה קדימה לחצר השכנה, לרחוב הבא או לחזית האחורית של הבית השכן.
בה בעת, הרבה יותר קל להפוך חצר פנימית מוגבלת בשטחה לשופעת ירק. אמנם החצרות הפנימיות שצולמו כאן הם מעטירות במיוחד, אבל גם עץ גדול אחד ומטפס יכולים למלא חצר פנימית בנוכחותם ולהעניק לה תחושה ירוקה ונעימה.

 

 

מבט מלמעלה

 

במגרש ישראלי רגיל, שם הגינה מקיפה את המבנה, יש לפזר את המאמץ בשלוש חזיתות לפחות כדי ליצור תחושה דומה של גן מטופח וגם זה לא תמיד יספיק אם המבט לחצר השכנה יגלה שם הזנחה ועזובה.

בנוסף לכך חצר פנימית תחומה יכולה לתת לשוהים בה תחושה תת-סיפית של הגנה ובטחון. זאת בניגוד לרחוב הישראלי הממוצע שם אין, מחד, מספיק פתיחות של המבט שיכולה לתת תחושה של שליטה במרחב, ומאידך אין את תחושת ההגנה שיש בחצר הפנימית (1).
 

 

השער בפינת החצר

 

יתר על כן, במבנים המצולמים ה'שער' הגדול וקומת העמודים המפולשת במפלס הקרקע מבטלים את הקלאסטרופוביה שעלולה להיווצר בחצר פנימית קטנה מדי וצפופה מדי. הם גם מאפשרים לשמור על האיכויות של בלוק המגורים הישראלי: כיווני אוויר רבים לדירות וחנייה זמינה במפלס הקרקע.

 

 

המבנה מבחוץ

 
השילוב שנוצר בין מבנה סביב חצר פנימית לבין בלוק הדירות הרגיל מהווה דוגמא למודל מגורים מוצלח שניתן, כך נראה לי, להמשיך ולפתח אותו – בין השאר ליצירה בלוק עירוני רציף – מבלי לאבד את איכויות המגורים המקובלות בארץ.
כשקדחת המגדלים תרגע, מודלים כאלה של מגורים יכולים לשוב ולהפוך לרלוונטיים. 
 

עדכון מרץ 2010: סוף -סוף גיליתי מי המתכנן. שאלתי את ד"ר הדס שדר, המומחית לאדריכלות מודרנית בבאר-שבע, והיא גילתה לי שהאדריכל מבני החצר המצולמים כאן הוא משרד שרון.
 
1) הקוראים מוזמנים להוסיף פרשנות פוליטית לפי טעמם.
 
 

אני תמיד חשבתי שלארכיטקטורה של בה"ד 1 הייתה תרומה גדולה לכך שעברתי את קורס הקצינים, והיום כותבת אסתר זנדברג על תחרות סטודנטים שנערכה בטכניון לתכנון מחדש של שטחי הציבור בבסיס.
  
אין ספק שהברוטליזם הוא הסגנון המתאים ביותר לבסיסי צבא מדבריים: הבטון קשה ואטום, חזק ותכליתי, הגאומטריה חזרתית ונוקשה והחלונות כחרכי ירי.
אבל התוכנית של המתחם והמבנים מנסה ליצור קהילה באמצעות 'רחובות' באוויר, חצרות פנימיות וכמובן באמצעות הכיכר המרכזית – רחבת המסדרים. הקהילתיות, עם הגעגוע לאיזו תקופה קדם-מודרנית, לא נמצאת שם סתם, כי הצבא הוא גוף שיוצר קהילה (זמנית) של חיילים שמטרתה להפעיל אלימות בשמה של הקהילה הלאומית (המדומיינת?).
 
 

רחבת המסדרים של בה"ד 1 – הכיכר המרכזית וברקע המבנים והמעברים המורמים- בטקס סיום קורס הקצינים של מישהו ששם את התמונה באינטרנט (ועל כך תודתי).
 
 
כמובן שהאיסור להשתמש ברחבה המרכזית הוא בעל חשיבות ומשמעות עצומה.
כל המטרה של השהות בבה"ד 1 היא להגיע ולצעוד על רחבת המסדרים שבמרכז, אותה רואים וסביבה סובבים כל הזמן ובה אסור לדרוך (מעניין לציין שבדרך כלל מביטים על הרחבה מלמעלה, והיא לא נישאת מעל האזורים שבשימוש יומיומי).
זוהי הדרך של המערכת הצבאית להפוך דבר סתמי – רחבת מסדרים, כומתא צבעונית – לסמל בעל חשיבות, חשוב יותר מהמטרה עצמה – להיות קצין, להיות קרבי. הסמל הוא שמדרבן את החייל להתיישר לדרישות המערכת יותר מאיזו מטרה תכליתית שעליה ניתן להתווכח. הצבא, כמערכת של כפייה ומשמעת, מצליח לטעון את האדריכלות במשמעות ובסמליות שכבר לא ניתן להקנות לה בחברה דמוקרטית.
 
קשה ולא הוגן לשפוט תכנית מוצעת על בסיס הדמייה אחת, אבל אני מקווה שבבה"ד 1 לא יסגרו את המרפסות ולא יטייחו את הבטון וישמרו על האיכויות המונומנטליות של המבנה, המתאימות כל-כך לתכליתו.

 

שער הקטלוג של חברת 'דומקריט'

עשינו סדר במשרד ובין כל הקטלוגים הישנים מצאתי את הקטלוג של חברת 'דומקריט' שבנתה בתי 'איגלו ' מבטון בכל רחבי הארץ בשנות ה-70.

 

 

מדובר בטכנולוגיה שהומצאה ע"י אינג' חיים חפץ ז"ל בה מנפחים בלון פלסטי ענק, מרכיבים עליו רשת ברזל לזיון ומרססים אותו בבטון בלחץ.
הטכנולוגיה הזו מאפשרת בנייה שהיא חזקה, מהירה וזולה – כך לפחות לדברי הממציאים.
לעומת זאת, המבנה שנוצר הוא בעל צורה שהיא כמעט לחלוטין לא שימושית – לא בשימוש יומיומי וגם לא מבחינת היכולת לבצע בו שינויים, תוספות והתאמות.

 

 

מסתבר שהחברה עדיין קיימת ופעילה בכל העולם.

אופנת ה'בלובים' יכולה להחזיר את הטכנולוגיה הזו לקידמת הבמה ואם אני לא טועה אדריכל חיים דותן כבר משתמש בשיטות דומות של ריסוס בטון – אם כי ללא שימוש בבלונים – לבנית מבנים בעלי גאומטריות 'נוזליות' בבאר-שבע.

 

כפר-נופש בקיבוץ נחשולים – טנטורה

מעניין אם אדריכלות הבלובים תישמור על מעמדה כסמל סטטוס אם וכאשר תהפוך מתהליך סופר-מסובך של מניפולציות ממוחשבות על אלפי אלמנטים שונים החתוכים בתוכנה ייחודית לתוצר של ריסוס בטון על בלונים נעווי-צורה?

 

 
כל הצילומים נסרקו מתוך הקטלוג של חברת דומקריט

עד לא מזמן, לפני שהתחילו לבנות מגורים לאורך שדרות רגר ומגדלים בכלל בבאר-שבע, היה מבנה שהיה כמו מין סמל של באר-שבע, כשעוד עברו בה בדרך לדרום. 
 

 

המבנה בלט בגובהו (היחסי) אך בעיקר בצורתו הייחודית, שנראתה כמו מין שידת מגרות מתוחכמת שמישהו פתח ושכח לסגור.

את המגדלון המשונה הזה, שתוכנן בשנות השישים (שנת הבנייה 1966) ע"י האדריכלים משה לופנפלד וגיורא גמרמן, ניתן לקשור לניסיונות האדריכליים של קבוצת ATBAT-AFRIQUE  במרוקו, שניסו ליצור, בבתים המשותפים שתכננו עבור האוכלוסייה הערבית במרוקו (האדריכלים עצמם היו צרפתים באזרחותם ודי מגוונים ברקע הלאומי), אדריכלות של 'קסבה' על-ידי יצירה של מעין חצרות סגורות בקומות שמעל הקרקע ובאמצעות שפה צורנית של תיבות שמסודרות בצורה לא-אחידה על פני החזית.

 

פרוייקט של ATBAT-AFRIQUE במרוקו.

מצד שני יש בו מין רמז למטבוליזם של קישו קורוקאווה שיצר את מגדל הקפסולות בטוקיו, שנבנה בראשית שנות ה-70: מגדל העשוי מגופים שהתחברו והיו אמורים גם להתנתק באופן עצמאי מן הבניין.
הדמיון למגדל הקפסולות הוא בצורה בלבד ולא במהות, שבדוגמא היפנית מייצגת רמה טכנולוגית שלא מצויה במקומותינו, טכנולוגיה שגם ביפן לא עמדה במבחן הזמן.

מגדל הקפסולות נאגאשין, יפן. ארכיטקט קישו קורוקאווה.

אני אוהב את הגמלוניות האלגנטית של המבנה הזה ונראה לי שישנם כמה שיעורים מעניינים שאפשר ללמוד ממנו.

הבניין מציג פיתרון מעניין למרפסות מדלגות שהופכות מאילוץ, שיש להסתיר אותו בסבך של קורות, לנושא עיצובי מרכזי.
מאידך יש בו דוגמא למרפסות שניתן לסגור מבלי לגרום נזק משמעותי לחזות ולעיצוב של הבניין.

גם המודל של מעין חצר סגורה בשחקים, עם אור טבעי מלמעלה ומבטים מוגבלים לצדדים הוא רעיון מיוחד – קצת כמו חצר האור של האמן ג'יימס טורל  (JAMES TURREL) בגן הפסלים של מוזיאון ישראל בירושלים, אם כי נראה לי שזה רעיון אטרקטיבי בעיקר עבור אדריכלים.

 

קצת חבל שתקופת המרפסות הקופצות (שכנראה מסתיימת) התרחשה בתקופה הפוסט-מודרנית והנאו-מודרנית באדריכלות הישראלית. המודלים של האדריכלות האירופית הקלסית והווריאציות הים-תיכוניות שלה, מחד, והמודלים של המודרניזם הפוריסטי המוקדם, מאידך, לא יכולים להתמודד בקלות עם הריצוד של המרפסות הקופצות על-פני החזית (1) . לעומתם, הזרמים הברוטליסטיים של המודרניזם המאוחר חוגגים את הדילוגים של המסות והופכים אותם בקלות יחסית לטקסטורה מרצדת או לקומפוזיציית אופ-ארט.

 

מעניין לראות איך המסות האטומות והגאומטריה המזוגזגת של המרפסות הבולטות משתלבות עם טיח השפריץ שקיבל פטינה כתומה מאבק המדבר ליצירת מבנה שיש בו משהו קסבאי וקצת מדברי, למרות שטיפולוגיית המגדל לא מתקשרת באופן מיידי עם הקסבה (2). מרחוק, לעומת זאת, נראה המבנה כמו מין רובוט ענק שנחת באמצע העיר המדברית, מקדים בכמה עשורים את הרובוטריקים התל-אביביים, המכונים גם מגדלי צמרת, שם מטשטשת הזכוכית את הדילוגים של המסות.

אמנם יש משהו קצת חד מדי, דוקרני ותזזיתי במגדל הזה אבל בכל זאת חבל שאדריכלות המגדלים והדילוגים של המגורים הישראליים בימינו לא לומדת ממנו יותר.

1) בשני המקרים נדרשת חזרתיות או לפחות התפתחות מודרגת על פני החזית שמתנגשת עם דילוגי המרפסות הלוך ושוב, הלוך ושוב.
2) אלא עם כן חושבים על המגדלים של
אדריכלות המדבר בתימן .

 


באר-שבע, שיכון לדוגמא, מעבר פנימי בשכונת הקוטג'ים (תכנון: יסקי-אלכסנדרוני)

 

בראשית שנות ה-60 נבנה, ביוזמת משרד השיכון, 'שיכון לדוגמא' בבאר-שבע.
צוות התכנון, בראשותו של אברהם יסקי, כלל את משרד יסקי-אלכסנדרוני, את משרד ברעלי-קיסילוב (חברת 'תכנון'), את נחום זולוטוב ואת דני חבקין, את משרד כרמי-מלצר-כרמי ואת האדריכלים צ'צ'יק וקומפורטי ממשרד השיכון. על תכנון הנוף היה אחראי משרד מילר-בלום.
הצוות יצר תכנית בינוי לשכונת מגורים בת כ-4400 יחידות-דיור ובמסגרתה תיכנן כל משרד אדריכלים מבנה, מבנן או מספר מבנים.
בסופו של דבר נבנו רק חלקים מן התכנית.

השיכון לדוגמא היה חדשני, חריג וייחודי בנוף הבנייה למגורים בישראל, הן ביחס למה שנבנה לפניו והן ביחס להתפתחויות מאוחרות יותר.
ככזה זכה להתייחסות ביקורתית נרחבת, הן בעת בנייתו והן כיום: השיכון זוכה לאיזכור נרחב אצל אבא אלחנני(1), אצל צבי אפרת(2) ואצל שרון רוטברד(3).

בשלושת הספרים, ומן הסתם גם בקטעי העיתונות מן התקופה, הפרוייקט מוצג בתצלומים שנעשו בעת הבנייה או זמן קצר לאחר מכן, בתמונות שחור לבן הרואיות ובהם נראים מבנים חדשים, נקיים וחדי-מיתאר על רקע נוף המדבר הצחיח.

בטקסט, לעומת זאת, ניתן לאתר נימה אחרת הרומזת ל'כל בעיות הבינוי של אותה שכונה'(4), על שיכוני השטיח שנבנו בה ש'רובם הפכו לסלאמס, המגובבים בתוספות בנייה מאולתרות של דיירים…', על בלוק רבע הקילומטר ש'הושחת…והוגדר על ידי אברהם יסקי, מתכננו, כ"ניסיון מודע שנכשל לחלוטין"'(5), ועל התושבים שטענו ש'אזור השטיח מזכיר "גטו" (6).

לא מזמן ביקרתי בשיכון לדוגמא בבאר-שבע וצילמתי מספר תמונות.
הפנורמה של בלוק הרבע-קילומטר הוצגה בפוסט הקודם. כאן צירפתי תמונות נוספות של הבלוק (תכנון: יסקי-אלכסדרוני) תמונות משכונת השטיח שתיכננו חבקין וזולוטוב, ותמונות משכונת הקוטג'ים מחופי השפריץ (שגם היא שכונת שטיח) שתכננו יסקי ואלכסנדרוני.

הקוראים ישפטו איך עמד השיכון לדוגמא במבחן הזמן.

1 אבא אלחנני (1998) המאבק לעצמאות של האדריכלות הישראלית המאה ה-20, עמ' 70-71, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תל-אביב. 

2 צבי אפרת (2004) הפרויקט הישראלי, כר' 1, עמ' 327-350, הוצ' מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב.

3 שרון רוטברד (2007) אברהם יסקי אדריכלות קונקרטית, עמ' 553-637, הוצאת בבל, תל-אביב.

4 אלחנני, עמ' 70
5 אפרת, עמ' 339 
6 רוטברד, עמ' 577

 

בלוק הרבע-קילומטר, מבט לקומה מפולשת



בלוק הרבע-קילומטר, חזית אחורית



בלוק הרבע-קילומטר, מבט



בלוק-הרבע-קילומטר, חזית קדמית וגינת משחקים


בלוק הרבע-קילומטר, מעבר בגשר מתחת למבנה, לעבר הכניסות


בלוק הרבע-קילומטר, מבט מבעד לעמודים


שכונת השטיח – המעבר המקורה


שכונת השטיח – המעבר המקורה, פתוח מצידו.


שכונת השטיח – המעבר המקורה


שכונת השטיח – מעבר מקורה


שכונת השטיח – גינה פנימית


שכונת השטיח – מבט מאזור חנייה לחזיתות המבנים.


שכונת הקוטג'ים – מעבר פנימי


שכונת הקוטג'ים – מעבר פנימי


שכונת הקוטג'ים – מעבר מקורה


שכונת הקוטג'ים – פרט


שכונת הקוטג'ים – פרט