הצטערתי לקרוא על ההמלצה שנתנה מחלקת ההנדסה בעיריית תל-אביב לתוספת מגדל מעל לבית אסיה בתל-אביב.

בית-אסיה, שנבנה ב- 1979, הוא בעיני הוא אחד הבניינים המעניינים והאלגנטיים בעיר. אמנם, המבנה לא זכה לתהודה היסטורית רבה, אולי משום שקשה למקם אותו על רצף סגנוני או אידאולוגי מובהק, אך דווקא משום מקוריותו יש לו בעיני חשיבות. גם אבא אלחנני ז"ל, בספרו 'המאבק לעצמאות של האדריכלות הישראלית' (עמ' 232) מתקשה למצוא לו תקדימים אך מכיר באיכויותיו וביופיו.

את תוספת המגדל אמור לתכנן האדריכל המקורי של הבניין, מרדכי בן-חורין, כך על-פי העיתון. קשה לומר אם הדבר מבשר טובות או רעות – האם הוא ינהג ברגישות במעשה ידיו או שדווקא ירשה לעצמו לשנות ולעדכן את יצירתו המוקדמת?

למרות שמדובר במבנה משרדים שלא מייצג בסגנונו או בתכליתו אידאה ציבורית של פתיחות (סוציאליסטית) הייתי שמח לראות הירתמות לשמר את הבניין, בדומה למאמצים לשימור היכל התרבות בתל-אביב ובית מבטחים בזיכרון-יעקב, שני מאבקים חשובים שעדיין לא נסתיימו וכמו המאבק, שהצליח, לשימור אופיו של בית יבמ השכן.

איני יודע אם בעירית תל-אביב חושבים בכלל על מבנה כמו בית אסיה כמבנה הראוי לשימור והאם הציבו דרישות כאלה ליזם ולמתכנן. אבל, אין ספק שהאדמה בוערת מתחת לרגליהם של מבני האיכות משנות השישים והשבעים ויש להירתם כדי ליצור את סדר-היום הציבורי ואת המודעות הנדרשת, זו שתגרום לרשויות וליזמים לשמר אותם במקום לחרבם.

בית אסיה, צילום – יבגניה שיוק, מתוך tlv100.co.il

עידכון: שמחתי לקרוא שבניגוד למחלקת ההנדסה, הועדה המקומית לתכנון ובנייה של עיריית תל-אביב דחתה את בקשתו של היזם אלפרד אקירוב להוסיף מגדל של 12 קומות לבית אסיה ושלחה אותו לחפש חלופות לשידרוג הבניין. אני הייתי ממליץ לא לגעת בבניין ולממש את זכויות הבנייה במגרש אחר.

קריאה נוספת: אסתר זנדברג מראיינת את מרדכי בן-חורין. 

באחרונה סיימתי לקרוא את ספרו של מבקר האדריכלות הבריטי המנוח מרטין פאוולי Terminal Architecture.

באנגלית למונח טרמינל שתי משמעויות – כך מסביר פאוולי – סוף, קץ ומוות מחד ומסוף מחשב – הקצה של המערכת מול המשתמש – מאידך.
לפיכך אני מניח שניתן לתרגם בתרגום חופשי את שם הספר ל-'(מ)סוף האדריכלות'.

הכפילות הזו מתארת לדעת פאוולי את המצב הסופני בו מצויה האדריכלות – נכון לשנת 1998, שנת פירסום הספר – מצד אחד ומצד שני את התקווה שלו שהאדריכלות תלמד ליצור מוצרים שדומים יותר במהותם למסופי מחשב מאשר למבנים המוכרים לנו.

מרטין פאוולי ז"ל

מרטין פאוולי (1938-2008) היה מבקר אדריכלות בריטי מרכזי, בעל טור ועורך ברוב המגזינים הבריטיים לאדריכלות, מבקר אדריכלות עבור העיתונים האנגליים החשובים ואף פרסם מספר ספרים ביניהם גם הספר 'תיאוריה ועיצוב בעידן המכונה השני' (2).
שמו של הספר הזה אינו מקרי משום שבמובנים רבים פאוולי ממשיך את דרכו של ריינר בנהם שכתב את הספר החשוב 'ארכיטקטורה בעידן המכונה הראשון הלכה ועיצוב' (3).
כפי שבנהם חש שאדריכלי הגל הראשון של המודרניזם לא קיימו את הבטחתם לשלב בין האדריכלות לבין הטכנולוגיה של עידן המכונה, כך גם פאוולי סבור שעל האדריכלות לוותר על כל המטען העודף של מסורת, זיכרון וחומריות ולהפוך למוצר קל, נייד ויעיל השואב את השראתו מן הטכנולגיות המתקדמות ביותר של זמננו – טכנולוגיות האלקטרוניקה והמיחשוב – ומשתמש בהן ובמדיה שהן יוצרות כדי לספק את הצורך בדימוי ומשמעות.

במאמר הראשון בספר מתאר פאוולי עולם דימיוני שבו אנשים גרים בטרמינלים – מעין 'קוקפיט של מטוס-קרב עם מיטת מים' (עמ' 14) הצמודים למכוניותיהם, כאשר בתוכם יש אמצעי המחשה אלקטרוניים היוצרים עבורם אשלייה תלת-מימדית של מרחב ומביאים אליהם כל דימוי או חוויה בה הם חפצים, כך שאין להם צורך בשטח נרחב למגורים. אותם טרמינלים נצמדים למבנים גדולים של מרכזי הפצה הפזורים בשטחים הפתוחים שמחוץ לערים הנטושות.

הפרקים האחרים בספר מעט יומיומיים יותר בנושאיהם.
הם סוקרים מגמות ונושאים באדריכלות שלפני כעשור מנקודת מבט בריטית, אך הם עדיין רלוונטיים ומאתגרים – עדות לחדות ההבחנה של המבקר.
פאוולי עוסק בין השאר בשוליות שנכפית על האדריכלות כתוצאה מתהליכי הגלובלזציה שהתהוו בעקבות קריסת הקומוניזם: היתרון לגודל שיוצר שוק הבנייה הגלובלי והמימדים העצומים של הפרוייקטים יוצרים מצב קיצוני של פירמות אדריכלות גדולות וכוכבים בינלאומיים שבונים מסביב לעולם לצד פיחות במעמדם של האדריכלים שנותרים בשולי השווקים המקומיים, עם שום דבר מיוחד להציע.
פאוולי מנגיד בין הפיחות במעמדם של האדריכלים לבין כוחה של המדיה ומשווה בין העלות של בניית מבנה משרדים לבין צילום סדרת טלויזיה תקופתית של הבי.בי.סי, עם המסקנה המתבקש לגבי ערכה הכלכלי הרב הרבה יותר של המציאות המצולמת – 'המציאות המשנית' – שהופך את המציאות האמיתית, הקונקרטית, שהאדריכלים מתיימרים ליצור, למוצר בעל ערך קטן הרבה יותר בשוק הגלובלי.

בהמשך סוקר פאוולי את ההיסטוריה העגומה, לטעמו, של דעיכת מגדלי המשרדים בלונדון ומשווה אותה לפריחה של מבנים רבי קומות בארצות המזרח הרחוק שמבטאת לדעתו פריחה כלכלית וטכנולוגית אמיתית.
מכאן הוא תוקף חזיתית את תעשיית שימור המבנים שבבריטניה הגיע לעוצמה פוליטית והשפעה שקשה לדמיינם בישראל – אם כי גם כאן המגמה היא של התחזקות הדרגתית של גופי וערכי השימור.
פאוולי ממשיך וסוקר את המאבק הסגנוני בין המודרניזם לפוסט-מודרניזם ומתאר את ההשפעה של התפשטות התקשורת והצילום על תיעוד האדריכלות – ולפיכך על האדריכלות עצמה – שהפך אותה מתחום שכותבים עליו, לכזה שרק מרפרפים בתמונות צבעוניות שלו ולכן דומה הרבה יותר לאופנה – מלא בסיקור חובבני שמסווה שיווק מתוחכם והגיגים חסרי ערך…

אבל, אומר פאוולי, יש איום הרבה יותר רציני (שלא לומר רצחני) על האדריכלות. בפרק 'מפוסט-מודרניזם לטרוריזם' (עמ' 132 ואילך) חוזה פאוולי, בדייקנות מצמררת, את ההשפעות שעשויות להיות לטרוריזם על עיצוב בניינים. בעקבות התקפות של ארגון האי.אר.איי על מבני משרדים בסיטי של לונדון ב-1992 שגרמו להרס רב – אם כי לנפגעים מעטים – כותב פאוולי ש 'ממשלות, גופים ציבוריים, בנקים, עסקים וסוחרים מבקשים להגן על המבנים שלהם על ידי קבלת ייעוץ ממומחים צבאיים' (עמ' 148). פאוולי סוקר את התגובה של עיריית לונדון למתקפות הטרור בסגירת – זמנית – של אזורים בעיר ולעומתה את הבנייה המשוריינת שהתפתחה בעיר בלפסט בצפון אירלנד שם תכנון של כל מבנה חייב היה להיות מאושר ע"י הצבא הבריטי. פאוולי חוזה עולם שבו יועץ המיגון יהפוך למוביל של הפרוייקט ושבו העיצוב, ובעיקר העקרונות המודרניסטיים של שקיפות ופתיחות, ינטשו לטובת מבנים אטומים ואנונימיים שכל תכנונם, עד אחרון הפרטים, מוכוון להקטנת הנזק של פיגוע חבלני (4).
פאוולי כתב את הדברים לפני הפיגוע במגדלי התאומים שחיבר בצורה מוחשית הרבה יותר בין איום הטרור לבין הארכיטקטורה בכלל וזו של המגדלים בפרט.

עבורנו כישראלים שחיייבים לאשר כל בניין ברשויות הצבאיות של פיקוד העורף, שמתכננים מבנים עמידים בטילים בצפון (עמק הירדן בשנות ה-70), בדרום (עוטף עזה) ושוב בצפון (חיפה אחרי מלחמת לבנון השנייה) ומייצאים יותר יעוץ מיגוני מאשר יעוץ אדריכלי, יש לדברים האלה משמעות מיוחדת ומצערת.

בכלל לפאוולי יש נטייה, נדירה יחסית בעולם הביקורת האדריכלית, לעסוק בהיבטים הצבאיים של הטכנולוגיה והארכיטקטורה (5).
נקודה מעניינת שהוא נוגע בה היא האופן שבו הטכנולוגיה הצבאית הפכה את העיר הצפופה ללא-כדאית מבחינה ביטחונית. אם העיר מוקפת החומה הייתה המקום הבטוח יותר לפני המצאת אבק ה�
�ריפה, הרי שהארטילריה הפכה את היתרון הזה לבטל בשישים, וההפצצות האוויריות והרקטיות של המלחמה המודרנית, ממלחמת העולם השנייה ואילך, הופכות את הפיזור של ההתיישבות במרחב לכדאי ובטוח יותר מבחינה אסטרטגית.
פאוולי נוגע בנושא זה בהערת שוליים (עמ' 156) אך בישראל נושא זה מתקיים כל העת בשולי התודעה. רק מעטים, למשל פרופ' ארנון סופר, עוסקים בו בצורה פומבית, אך תחושתי (ואני מודה שלא חקרתי את העניין) היא שאין נתונים אמפיריים גלויים בנושא שיאפשרו דיון מושכל. ובכל זאת, כל מי שהעיר וציפופה חשובים לו חייב להכיר בנקודת תורפה זו של החיים העירוניים ולהתמודד עימה.

עבור פאוולי עניין זה הוא רק טיעון משני בתמיכתו בהמשך של מגמות הפיזור והפירוק של העיר שהוא רואה, בניגוד לרבים, כחשוב וכבלתי נמנע.
כשהוא שוטח תיאוריות רבות ומתבסס על תחומי ידע שונים חוזה מרטין פאוולי שמערכות התקשורת האלקטרוניות – וזאת כבר לפני עשור, כשהאינטרנט עוד לא הגיע למימדים שיש לו היום – יגרמו לפירוקה הסופי של העיר, פירוק שהחלו בו כבר הטכנולוגיות של הרכבת והמכוניות.

פאוולי מסכם את ספרו בקריאה לאדריכלות ליצור מוצרים תעשייתיים מוגמרים, כפי שעושה תעשיית הרכב – המודל הנצחי של הפוטורסטים האדריכליים, למרות שתעשיית הרכב עצמה כבר שכחה את הימים בהם הייתה גלומה בה בשורה טכנולוגית.
פאוולי מייחל למבנים שיהיו אנונימיים ויעילים כמו מרכזי ההפצה שלאורך הדרכים המהירות, חזרתיים, חסרי-גוף וקלילים כמו הגגות של תחנות הדלק (6) ובעלי האופקים האינסופיים של המציאות הוירטואלית.
בכך הוא ממשיך אל הדור האלקטרוני את חזון בית הדימקסיון של בקמינסטר פולר שהיה כה אהוד על ריינר בנהם.

באופן אישי אני לא מאמין ולא מקבל את החזון הזה.
אני חושב שנוח למרטין פאוולי להתעלם מהרבה פרמטרים אנושיים חשובים כמון הצורך בסמלים, במשמעות ובהמשכיות לצד הצורך של אנשים לקייים חיים חברתיים משותפים גם אם אלה אינם חיוניים לשם הישרדות פיזית.

אבל אין ספק שמעניין, וחשוב, להשליך את התובנות הפרובוקטיביות והחדות של מרטין פאוולי על העשייה האדריכלית בישראל היום.

1) Pawley, Martin, Terminal Architecture, London, Reaktion books, 1998
2) Theory and Design in the Second Machine Age
3) פורסם בעברית בשנת 1978 ע"י הוצאת דביר.
4) מעניין לראות בהקשר זה את הכתיבה של אייל וייצמן על פעילות צה"ל במחנות הפליטים הפלסטיניים.
5) פאוולי טוען 'מודרניזם , כמו עצמאות, היה קשור באופן הדוק למלחמה…עבור דור מסויים לא היה אפשר באמת להעריץ אדריכל בריא בגופו …שלא שירת באחת ממלחמות העולם' ומסביר בכך את הכריזמה של דור האדריכלים של 1914 ואת תפקיד מנהיג הדור שהועידה ההיסטוריה לאדריכל ג'יימס סטירלינג, שצנח מעבר לקווי האויב בנורמנדי ב-1944, תפקיד שהוא סירב לקחת על עצמו (עמ' 141-142).
6) אגב, מישהו צריך לכתוב כל תחנות הדלק בישראל, על העיצובים המקוריים שלהן בשנות ה-70, ועל החידוש והשיפוץ שלהן, המוצלח במקרים רבים, שמתרחש בשנים האחרונות. וכמובן, הסטייקיות…

לפעמים אני חש כמודרניסט בעל-כורחו.
מודע למגבלות ולבעיות של האדריכלות המודרנית אך נמשך אליה בעבותות.
מחד מתלהב מהמרקם ומהעושר של אדריכלות מסורתית – מקלסיציזם גבוה ועד לבנייה עממית ולא-פורמלית – ומאידך מודע לחוסר התוחלת של הניסיון לחזור אל המקומות האלה, היום ובייחוד בישראל.

כמה עניינים עוררו בי באחרונה את מחשבות כפירה האלה.
אחד הוא הארכיטקט הבריטי Quinlan Terry (קווינלאן טרי) שנתקלתי באתר האינטרנט שלו די במקרה, למרות שאת שמעו שמעתי עוד בשנות השמונים באנגליה.
טרי ממשיך ליצור אדריכלות נאו-קלאסית, נאו-פלאדינית כאילו המאה העשרים לא קרתה מעולם. אבל יש לו כמה טיעונים מעניינים להצדקת הסגנון בו בחר לעבוד, טיעונים שנוגעים בין השאר לאיכות החומרים לאורך זמן, לנצילות אנרגטית ואפילו לאפשרות לקבל עבודה איכותית מבעלי-המלאכה השונים. כל אלה, כך הוא טוען, מושגים טוב יותר בבנייה בסגנון ובטכנולוגיות מסורתיות כולל בשימוש בקירות נושאים, מאשר בטכניקות בנייה ועיצוב מודרניות.

עניין שני הוא הרצאה מעניינת ששמעתי ב'חללית' ברחוב הירקון ובה תיאר האדריכל אסף לרמן פרויקטים שלו במרחב הציבורי.
לצד תיאור המאבק הסיזיפי להכניס מימד ציבורי למבני ציבור, בניגוד לרצונה של העירייה, מאבק שככל הנראה עלה לו בעבודה או שתיים, תיאר לרמן את המאמץ לשמר את הגוון המקורי של הבטון החשוף במסגרת פרוייקט השיפוץ של היכל-הספורט ביד אליהו.
לרמן הזכיר את ההסתייגות של גורמים בעירייה מניסיונו לשמר, או למעשה לשחזר, את הבטון החשוף המקורי בקירות הפנימיים בהיכל.
הדבר המחיש בעיני את הפער שעדיין מתקיים בין התודעה של האדריכלים המודרניסטים לבין הציבור.
החיבה שאדריכלים מסויימים, ואני מודה שאני ביניהם, רוחשים לבטון החשוף ולגווני האפור השונים, חיבה עזה שעומדת בסתירה לסנטימנט ציבורי חזק כל-כך היא בעיני מן אות אזהרה שמהבהב כל העת להזכיר לנו שהבחירות שנראות לנו נכונות ומובנות מעליהן אינן כאלה כלל וכלל.
ובתוך כדי כך תמיד מנסרת האפשרות שאולי מדובר רק בעניין של אופנה ושהנוסטלגיה שהפכה את הבאוהאוס מסגנון רדיקלי לבון-טון גם אצל אחרון הקבלנים, תהפוך בקרוב גם את הבטון החשוף של שנות ה-60 לסגנון אהוב ומקובל.

עניין שלישי הוא פוסט של מיכאל יעקובסון כאן ב'רשימות', שתיאר את בית הכנסת המרכזי של הפועל המזרחי בבני-ברק, בתכנונם של נטל וביגלאיזן, שיש בו מין שילוב שאופייני לשנות ה-50 של הפשטה מודרניסטית לצד משהו קלאסיציסטי בארגון של המסות.
לפעמים אני מרגיש שהאדריכלות של שנות ה-50 – שההיסטוריוגרפיה הרשמית של האדריכלות הישראלית (בסה"כ שניים וחצי ספרים) נטתה לדלג עליה בתיאור המעבר בין הבאוהאוס לברוטליזם – היא סוג של סגנון שעשוי ליישב את המתח בין מערך הייצור המודרני שאנחנו חלק ממנו לבין צורות מהעבר.
יש משהו תמים ופשוט בתוצרים של אדריכלות מסויימת שנבנתה בישראל בשנות ה-50 ושהתיכה מסות נעדרות עיטורים, כאלה שאיפיינו את הסגנון הבינלאומי ומערך מודרניסטי – קרי, כזה שלא מציית בהכרח לפרופורציות הקלסיות – עם אלמנטים שמאפיינים יותר אדריכלות מסורתית – אלמנטים אדריכליים כגון קשתות, חלונות בפרופורציה אנכית ופתחים קטנים. ישנם גם מקרים הפוכים של שימוש באלמנטי אירגון קלסיים של סימטריה אנכית ופרופורציה תוך שימוש באלמנטים אדריכליים מן המילון המודרניסטי – אבא אלחנני ז"ל כתב בזכות מבנים כאלה.
ושוב, בהמשך לפוסט של יעקובסון, מעניין בהקשר הזה להביט במצודות הטיגארט שבנו הבריטים, מקרה מעניין שבו האילוצים הטכניים והצבאיים יצרו מבנה שלמרות שתוכנן ונבנה בכדי לדכא את המרד הערבי, יצר בשילוב שמתקיים בו בין פתחים קטנים, מסות מלבניות שטוחות ולעיתים קרובות גם חצרות פנימיות סינתיזה מוצלחת בין אלמנטים של אדריכלות ערבית לבין מודרניזם.

אוניברסיטת בר-אילן – מרכז וואהל של ליבסקינד וברקע מבנה פקולטה פוסט-מודרני של לואיס קרול ודוד נופר.

לפעמים אני חש כמודרניסט בעל-כורחו.
אני מנוכר לצורות הנוצצות של אדריכלות הדה-קונסטרוקטיביסטית – לפחות אלה המעטות שראיתי במו-עיני. אבל אני חושש שהברוטליזם של Team X על גילגוליו השונים, שלעיתים מסומן כאלטרנטיבה ראויה לשעשועים הריקים של אדריכלים כמו פרנק גרי או דניאל ליבסקינד, למרות שחיפש מורפולוגיה מסורתית ומענה חברתי נכון, יצר לעיתים קרובות יותר בעיות מאלה שהתיימר לפתור. מבוכי הבטון החשוף שיצר הזדקנו טוב פחות מהפוריזם של הגל הראשון של המודרניזם – שגם הוא לא יצר מבנים שידעו להתמודד היטב עם תלאות הזמן.

מרכז וואהל באוניברסיטת בר-אילן בתכנונו של דניאל ליבסקינד

קשה לסתור את הטענה שאחרי מלחמת העולם השנייה לאדריכלי המודרניזם – פוריסטים וברוטליסטים כאחד – ניתנה הזדמנות לבנות עולם חדש והם פישלו ובגדול. כל מי שמלין על מעמדו הרעוע של האדריכל חייב לזכור בכל רגע את הכישלון הקולוסאלי הזה של האדריכלות המודרנית ולהבין שלא סתם איבדנו את אמונו של הציבור.
אין שום ספק, אני מודרניסט בעל כורחי.

הוצאת בבל ממשיכה במפעל החשוב של תרגום המניפסטים המרכזיים של אדריכלות המאה ה-20 לעברית. אחרי לה-קורבוזיה, אדולף לוס וג'יין ג'ייקובס ולפני רם קולהאס, הגיע זמנם של ונטורי, סקוט בראון ואייזנאוור ושל אחד הטקסטים המכוננים של הפוסט מודרניזם באדריכלות – 'ללמוד מלאס וגאס'.

לא בטוח שהתרגום לעברית פוגש את המניפסט הזה בזמן טוב כל-כך.
ספריהם של לוס ושל לה-קורבוזיה כבר אומצו ע"י הממסד האדריכלי, לאחר מכן נותחו והוקעו מעל כל במה, ועכשיו הפכו לקלסיקות ושבו לאופנה. סיפרה של ג'יין ג'ייקובס, לעומת זאת, ממשיך לספק תחמושת במאבק על דמותה של העיר הפוסט-תעשייתית. אבל, הפוסט-מודרניזם של ונטורי נמצא היום בנסיגה, לאחר שבמידה רבה הובס על-ידי הנאו-מודרניזם ועל-ידי האקפרסיוניזם הטכנולוגיסטי.

מעט היסטוריה: בשנת 1966, בשיאו של הגל השני של המודרניזם האדריכלי שהתאפיין במגדלי משרדים מייסאניים ומגא-סטקטורת ברוטליסטיות בהשראת לה-קורבוזיה, פירסם האדריכל האמריקאי רוברט ונטורי את הספר 'Complexity and Contradiction in Architecture' (מורכבות וניגוד באדריכלות).
הספר הוא כתב פלסתר נוקב כנגד המודרניזם באדריכלות שמציג אותו כסגנון משעמם ודכאני ברוח המימרה שתבע ונטורי "less is a bore" – "פחות הוא שעמום" – בפאראפרזה על מיס ון-דר-רוהה.
במקום המודרניזם מציע ונטורי, בטקסט מלומד, מעורר-השראה ורצוף בדוגמאות היסטוריות, אסטרטגיות של מורכבות, ניגוד וריבוד כמו גם שימוש מודע בסגנונות אדריכליים מן העבר כשיטה ליצירת עושר של משמעות היסטורית מצטברת וכדרך לתקשר עם ההמון.

שש שנים מאוחר יותר, בשנת 1972, פירסמו רוברט ונטורי, דניז סקוט בראון, שהייתה, ועודנה, אשתו ושותפתו במשרד האדריכלים וסטיבן אייזנאוור, שהיה מנחה וכותב ועבד גם הוא במשרד ונטורי- ראוך- סקוט בראון, את הספר 'ללמוד מלאס וגאס'. הספר, שגרסתו השנייה והמקוצרת היא שתורגמה לעברית, כולל שני חלקים.
החלק הראשון הוא ניתוח של הסטריפ של לאס וגאס – הרצועה המסחרית שהיא ליבה של עיר ההימורים האמריקאית – שערכו הכותבים יחד עם סטודנטים מאוניברסיטת ייל והחלק השני הוא מאמר שממשיך ומפתח את התימות מן הספר 'מורכבות וניגוד באדריכלות' ברוח הלקחים שנלמדו בלאס-וגאס – ניתוח מבריק של הפירכות הלוגיות בסגנון האדריכלות המודרנית וקריאה ליצירת סגנון חדש שמבוסס על לקטנות היסטורית נאורה ומבט אוהד על הפרבר ועל הרחוב הראשי האמריקאיים.

הסטריפ של לאס וגאס, מבט עדכני.

גם היום, במרחק של 40 שנה ואלפי קילומטרים, ולאחר שהסגנון לו הטיפו ונטורי ושות' עלה לגדולה ונפל, הקריאה בספרם של ונטורי סקוט בראון ואייזנאוור היא מרתקת.
למרות שלאס וגאס הפכה במרוצת ארבעים השנה שחלפו להיות מתופעה אזוטרית לענק כלכלי ומודל לפיתוח שמועתק במקומות שונים בעולם, ממצפה-רמון ועד ערבות מונגוליה, האדריכלות של החיקוי, הפסטיש (Pastiche) והרהב שמאפיינת אותו, במימדים יותר ויותר פנטסטיים, עדיין נמצאת מחוץ לעולם הדימויים וההקשרים האדריכלי.
על-כן, גם אם יש משהו מעט טרחני בחזרות ובהדגשות של הכותבים ובנימת הניתוח שהיא לפעמים אקדמית יתר על המידה, עדיין יש מימד חתרני ומהפכני בניסיון להבין איך נוצרה האדריכלות של לאס וגאס, על איזה צרכים היא עונה ואיזה מטרות היא משרתת, מה הן האיכויות שלה ומה היא ההיסטוריה והגנאולוגיה הסגנונית שלה.
ואם כאשר נכתבו הדברים הם היו עבור מדינת ישראל הענייה והסוציאלסטית בגדר חדשות מופלאות מארץ רחוקה, היום, באיחור אופנתי של ארבעה עשורים, ניתן לחוש את הרלוונטיות שלהם אלינו.
למרות שעדיין לא הוקם קזינו בישראל, האדריכלות שאופייה ומימדיה מותאמים לנוסע במכונית ולא להולך הרגל כבר מזמן כאן ועימה מגרשי החנייה העצומים ושלטי הניאון, כמו גם החללים הנמוכים והאנונימיים שמאפיינים את אדריכלות מזגני האוויר.
גם ההתנגדות, בעיני מובנת ומוצדקת, לסביבה של מכוניות ושלטי ענק, נמצאת איתנו ולכן המבט הרענן והלא-שיפוטי של הצוות ונטורי, סקוט בראון ואייזנאוור הוא עדיין ייחודי.
אבל מה לגבי הלקחים? מה אנחנו יכולים לקחת איתנו מלאס וגאס של שנות ה-60, מעבר לפתיחות כלפי מרקמים אדריכליים שנוצרו מחוץ לממסד האדריכלי על-ידי העולם המסחרי חסר-הגבולות?
בעניין הזה ונטורי, סקוט בראון ואייזנאוור פחות חד-משמעיים.
בסיכום הפרק שעוסק בלאס וגאס טוענים הכותבים שמה שיש ללמוד מלאס וגאס היא אדריכלות של ספיגה ורמז (עמ' 87 ואילך).
ספיגה "של היומיומי, של הקודש ושל החול, בסביבה" (עמ' 88) – כלומר הערך שיש לשילוב, או לחילופין לגיבוב, של סגנונות שונים, מבנים שונים, שלטים ואלמנטים מגוונים זה לצד זה.
רמיזה "והתייחסות לעבר, להווה או למוסכמות היומיומית ולקלישאות הישנות" (עמ' 88) – כלומר שימוש חופשי בדימויים אדריכליים שונים כדי למסור מסר ברור ומשום "שבני אדם (ואפילו ארכיטקטים) נהנים מארכיטקטורה שמזכירה להם משהו אחר…" (עמ' 87).
במילים פשוטות, הטענה היא כדלקמן – לאס-וגאס היא יפה ומעניינת וגם – אם כי זה לא נאמר בצורה מפורשת – אהובה על הציבור הרחב. האדריכלות של לאס וגאס היא אדריכלות של ספיגה ורמז ולכן נכון ליישם את האדריכלות של ספיגה ורמז בכל מקום.
גם אם מקבלים את הטענה שלאס-וגאס היא מקום נחשק ומעניין ולא רק בשל הסיכוי לזכות במיליונים בבלק-ג'ק, אני עדיין סבור שיש שתי נקודות שהכותבים לא מוכיחים בצורה משכנעת.
ראשית, שהאדריכלות של אתר נופש ושעשועים נכונה גם לאדריכלות שמלווה את חיינו היומיומיים.
הכותבים נוגעים בעניין זה כשהם אומרים ש"עולם הדימויים של ארכיטקטורת אזורי התענוגות חייב להכיל קלילות, תחושה של נווה מדבר המתקיים בתוך סביבה עויינת לכאורה, סימבוליזם מוקצן…"(עמ' 87) אך הם לא מסבירים או מנסים להצדיק את ההעברה של השפה המסויימת הזו לזירה של חיי היום-יום העירוניים, שהיא שונה לחלוטין מבחינת התדירות והאופן בו אנו חווים אותה.

שילוט של קזינו, מתוך הספר (עמ' 161)

שנית, הסימבוליזם המוקצן והקיום בסביבה עויינת שהם, על-פי התמונות בספר, מה שעושה את הסטריפ של לאס וגאס לסביבה כל-כך מעניינת, לא מתחברים בצורה משכנעת במיוחד לאדריכלות של ספיגה ורמז – רעיונות הרבה יותר מעודנים שלדעתי לא ניתן להשתמש בלאס וגאס כדוגמא ליישומם.
ביקורות מן הסוג הזה ודאי נמתחו על הספר לאלפים מאז פורסם, כפי שניתן ללמוד מ-32 עמודים של הפניות למאמרים שעסקו בו (עמ' 244-276). אבל מה יוכל ללמוד האדריכל הישראלי מהפרק שמנתח את הסטריפ של לאס-וגאס?
ניתן ללמוד על האפשרות, ואפילו המחוייבות, לנתח אדריכלית מקומות כגון האזור שסביב קניון איילון בגבול רמת-גן בני-ברק ועל הכלים והשיטות שבהן ניתן לעשות זאת. ניתן ללמוד שיש סיבות אמיתיות להיווצרות של מקומות כאלה בישראל ובעולם, יש מה ללמוד מהם ויש גם דרכים להתמודד איתם ולשפר אותם.
ניתן לגלות שלפתור גילויים כאלה ואחרים של הפרזה אדריכלית, כגון בנה-ביתך, כחוסר טעם ישראלי טיפוסי מעיד על חוסר-הבנה של המופע הגלובלי של האלמנטים האלו ועל הצרכים העמוקים – הפונקציונליים והרגשיים – שהם עונים עליהם.

אך מה אפשר לעשות עם התובנות האלה?
על כך מנסים הכותבים לענות בחלקו השני של הספר 'ארכיטקטורה מכוערת ושגרתית או הבקתה המקושטת' שמטרתו היא, כפי שהם אומרים בכנות, "..להצדיק, בסופו של דבר את הארכיטקטורה שלנו." (עמ' 130).

Guild house של ונטורי, ראוך, סקוט-בראון. מתוך האתר WWW.VSBA.COM

בפרק זה עוסקים הכותבים בצורה מפורטת בחשיבות של הסמליות באדריכלות ומגדירים בחכמה רבה את התוכן של הארכיטקטורה המודרניסטית ככזה ש"אינו נובע ישירות מפתרון בעיות פונקציונליות אלא מההעדפות האיקונוגרפיות הבלתי מוסברות של הארכיטקטים המודרניסטים שהתגלמו בשפה או במספר שפות צורניות..[ש]הן דבר טוב והכרחי, אך הן הופכות למעשה רודני כאשר לא מודעים לקיומן." (עמ' 237).
כמובן שונטורי ושות' אינם המבקרים הראשונים או היסודיים ביותר שקמו לאדריכלות המודרניסטית משנות ה-60 ואילך.
אבל בישראל, העדר המודעות למגבלות האידיאלוגיות של שפה הצורנית המודרניסטית הוא מוחשי ועלול בקלות לשוב ולהפוך לרודני, כפי שהיה בשנות החמישים והשישים.
מסיבות שונות, ובהן הקשר ההיסטורי (המקרי?) בין הציונות למודרניזם, ההעדר של מסורת יהודית קדם-מודרנית באדריכלות כמו גם עניינים של חילופי דורות באדריכלות ומצבו של השיח האדריכלי, לא נערך בעברית דיון מקיף בנושא המגבלות של השפה האדריכלית המודרניסטית, מעבר לסימליות הפוליטית והאתנית שלה (1).
לכן נראה לי שבישראל יש חשיבות גדולה לפרסום של הדברים האלה, למרות שהם כבר חדשות ישנות – שיהפכו, בדרך הטבע, לאופנתיות שוב בקרוב.

"הברווז הוא בניין ההופך בעצמו לסמל" מתוך הספר עמ' 131.

מהו התחליף של ונטורי, סקוט בראון ואייזנאוור לסגנון המודרניסטי?
הם מקבלים ומכבדים את האהדה של הציבור לצורות מסורתיות באדריכלות, מבינים אילוצים של עלות ושל שימושיות שהופכים את הצורות האלה למזויפות במסגרת שיטות הבנייה המודרניות, ואוהדים את הפלורליזם שיוצרת הצבה ניגודית ומבולגנת של סגנונות ואופני הבעה.
אבל הם גם מיטיבים להבין את הקלות בה האלמנטים האלה נרתמים לשרת מסרים מסחריים ציניים ורדודים.
כמו-כן, כאדריכלים מודעים ומביני עניין הם לא יכולים להפנות את גבם לסביבה המודרנית ולחזור לעולם קלסיציסטי דימיוני כמו שבחרו לעשות אחדים מבני דורם, כמו לאון קרייר למשל.
לכן הם בוחרים באסטרטגיה שלקוחיה מאמנות הפופ: שימוש באלמנטים ודימויים שלקוחים מהעולם המסחרי אך שימוש בהם באופן שמשנה או מרחיב את המסר שלהם – כפי שוורהול צייר את פחית המרק, תלה אותה במוזיאון והעניק לה משמעות חדשה וחיי נצח. הדוגמאות שמביאים ונטורי סקוט בראון ואייזנאוור לאסטרטגיה כזו הן מניפולציה מסוימת בתכנון החלונות בבית האבות Guild House (גילד-האוס) כך שהם יוצרים משהו קצת מיוחד והשימוש בשלטים גדולים ובאנטנה מזהב בראש אותו מבנה שהם סוג של קישוט ועיטור בסגנון הפופ-ארט (עמ' 148).

ממרחק של זמן אנחנו יכולים להביט על האסטרטגיה הזו ולהודות שהיא לא עלתה יפה. ייתכן שלא קם אדריכל מספיק מבריק להפוך את הרעיונות האלה לאדריכלות מוצלחת.
סביר יותר שמדובר באסטרטגיה בעייתית: לא כל טכניקה אמנותית ניתנת להעברה מהגלריה למגרש, וזאת משום שבניינים הם הדבר עצמו: פחית המרק מעניינת רק כשהיא במוזיאון אבל בסופרמרקט אין לה ערך אומנותי.
בניינים לעומת זאת לא ממש יכולים לעזוב את הרחוב ולהיכנס לגלריה. הדרישות הפונקציונליות מבניינים, עצם השימוש בהם, לא מאפשר להם להיות מוצר אומנותי שעצם כניסתו לגלריה טוענת אותו בסוג של ערך או משמעות (2).

יאמר לזכותם של ונטורי וסקוט-בראון שלמרות שהבניינים שלהם לא מאוד יפים בעיני, עצם הנכונות של המבנים שתכננו ושל הגישה שהם מציעים להשתלב בסביבה קיימת ולא לצאת דופן בכל מחיר הופכת אותם לטובים לעיר ולחברה.
ניתן לראות את זה בהשוואה בין בית האבות Guild house שמשרדם תכנן לבין מבנה ביעוד דומה שתיכנן האדריכל האמריקאי פאול רודולף בסגנון ברוטליסטי ומוצג בספר (עמ' 142). המבנה של רודולף אמנם מרשים יותר, אך אני הייתי מעדיף להזדקן בבית האבות של ונטורי-ראוך-סקוט בראון שנראה יותר ביתי ונעים.

האגף החדש של הגלריה הלאומית בלונדון בתכנון ונטורי וסקוט בראון

אגף סיינסבורי (Sainsbury Wing) שתיכננו כתוספת לגלריה הלאומית של לונדון היא מקרה דומה.
במבט בוחן, העיטורים הקלסיים שהם גיבבו במכוון על החזית מגחיכים את הבניין הנאו-קלאסי הקיים של הגלריה הלאומית. אך השימוש בשפה ובחומרים שמרניים שמשתלבים עם המבנה הקיים והסביבה ולא מתעקשים לצאת דופן הופכת אותו למבנה נעים לעין מבלי שיראה כחיקוי. נוצרת אדריכלות שגם בידיים לא מיומנות לא גורמת נזק לסביבתה וזה לא מעט.
ניתן לחשוב על לא מעט מקרים בישראל שאסטרטגיה של השתלבות מתוחכמת בקיים הייתה תורמת למכלול יותר מהצהרה אדריכלית בוטה, אם כי בישראל הקיים הוא בדרך-כלל אדריכלות מודרניסטית שאין לה אפילו את הליטוש המלאכותי, הפופי, של האדריכלות המסחרית האמריקאית.

הספר 'ללמוד מלאס וגאס' מהווה אם כן תרומה חשובה למדף ספרי האדריכלות הישראלי והדיון בו יכול לפרנס סמינר, לא כל שכן מאמר. ובכל זאת היה נחמד אם אפשר היה לקבל תמונות מעט יותר גדולות וברורות ואולי גם מבוא או אחרית דבר שתקשור את הספר למקומנו ולתקופתנו.
הספר מעלה באוב תקופה בה הייתה תחושה שלסגנון אדריכלי יש משמעות חברתית גורלית ושהעיצוב של כל מבנה נושא עימו הכרעה בסוגיות תרבותיות ופוליטיות כבדות-משקל. אבל נדמה לי שהספר הזה, שהצית ויכוחים עזים סביב סגנון ומשמעות באדריכלות, גם יצר את התחושה שסגנון הוא בסך הכל סגנון, מעין אפליקציה אופנתית למבנה.
הפתיחות והקבלה שהספר מטיף להן הפכו את ההחלטות הסגנוניות למחייבות פחות, חשובות פחות ומעניינות פחות, וחבל.

הערות:
1) לדיון בהיבטים הפוליטיים – מקומיים של המודרניזם ראו אצל שרון רוטברד 'עיר לבנה, עיר שחורה' (בבל, תל-אביב, 2005) ואצל אלונה ניצן-שיפטן 'בתים מולבנים' (תיאוריה וביקורת 16, עורך: יהודה שנהב, הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, 2000, עמ' 227 ואילך).

2) בעיני הניסיון ללמוד מהאמנות הפוליטית שאופנתית היום לקחים שרלוונטיים לאדריכלות הוא בעייתי באותה מידה. אדריכלות לא מסתכלת על העולם הפוליטי ומבקרת אותו מבחוץ כמו האמנות. אדריכלות היא חלק משמעותי בעולם הפוליטי עצמו.

ותודה לחברים מהמשרד שקנו לי את הספר כמתנת יומולדת.