ארכיונים עבור פוסטים עם התג: פריפריה

ההכרזה על החברה הקבלנית שזכתה במכרז לתכנון, ביצוע ואחזקה של עיר הבה"דים המתוכננת בנגב היא הזדמנות טובה להרהורים אדריכליים על הפרויקט הצה"לי הזה.

בהקשר המיידי, חשוב לציין שהקבוצה הזוכה הצליחה להציע הצעה תחרותית יותר גם בזכות תכנון מחדש של הפרויקט, תכנון שיאפשר לבנות ולתחזק אותו יותר בזול. זוהי כמובן עדות מעניינת ליכולתם של האדריכלים לעזור ל'ילדים הגדולים' לזכות במכרזים שיכניסו להם מיליונים, ואני מקווה שהמתכננים קיבלו את הבונוס המגיע להם. אבל אנחנו נהיה חייבים לחכות למבנים הגמורים בכדי לגלות אם התכנון המחודש תרם גם לאיכות הארכיטקטונית של המתחם, כפי שטוענים האדריכלים הזוכים, או שמא החיסכון הנכסף צמצם את האפשרות להציע סביבה נעימה וטובה לחיילים. מעניין, אגב, מה חושבים המתכננים הקודמים של הפרויקט על כך שהתכנון שלהם, שבסבב היחצ"נות הקודם הוצג כמתקדם ואקולוגי, מוצג לפתע כבזבזני.

האמת היא שמחנות צבאיים אמורים להיות תכליתיים וספרטניים. הידור יתר של הקסרקטינים מעיד על טעם רע, במובן המוסרי העמוק ביותר. מאידך, מחנות רבים של צה"ל הם אסופה כה מוזנחת של מבנים שהושלכו באקראי בשטח שכמעט כל תכנון יכול להיות שינוי לטובה.

התכנון המקורי של עיר הבה"דים / לרמן אדריכלים ומתכנני ערים

התכנון החדש של עיר הבה"דים / קולקר-קולקר-אפשטיין

אבל התכנון הפרטני של עיר הבה"דים בטל בשישים לעומת ההבטחה שהוא נושא בחובו להחיות את הנגב.

אני מודה ומתוודה שלא בחנתי את המספרים, עד כמה שאלה סופקו לציבור במגבלות ביטחון השדה[1], אבל אינני מצליח להבין כיצד פרויקט עיר הבה"דים יציל את הנגב. אם נתעלם לרגע מתקופת הבנייה שעשויה אולי לספק פרנסה לתושבים בדרום ומשדרוג התשתית שניתן היה לבצע ללא קשר להקמת עיר הבה"דים, הרי שקשה לראות איך קריית ההדרכה הזו תשפר דרמטית את המצב בדרום. ביליתי לא מעט שבועות מחיי בבסיסי הדרכה בצריפין, מאלה האמורים לנדוד אל הנגב, ומעולם לא התרשמתי שהם מספקים פרנסה לכל-כך הרבה אנשים. רוב האוכלוסייה בבסיסי הדרכה היא אוכלוסיה מתחלפת של חיילים צעירים שכמעט ולא יוצאים מן הבסיס במהלך ההכשרה שלהם. הסגל מורכב רובו ככולו מחיילים וקצינים צעירים בשרות החובה שלהם שמחויבים להישאר בבסיס עם חייליהם, והקצינים המבוגרים המעטים שניתן למצוא בבסיסים מעין אלה הם קצינים במסלולי הליבה של החיל, העושים קדנציית הדרכה קצרה ואחריה ממהרים אל התפקיד הבא. קשה לראות רבים מהם משתכנים בהכרח בנגב, כשתפקיד הבא שלהם עשוי להיות בצפון.

נותרנו עם אי-אילו נגדים ועם אנשי האחזקה והלוגיסטיקה של הבסיס. כאן יש פוטנציאל מסוים לתעסוקה, אך כיוון שאת עובדי האחזקה מעסיק היזם הפרטי – ולא הצבא או משרד הביטחון, קשה להאמין שהמשרות שיוצעו יהיו אטרקטיביות במיוחד.

הדממיה של עיר הבה"דים / קולקר-קולקר-אפשטיין

יתכן שיותר משהמדינה רוצה לראות את בסיס ההדרכה מפריחים את הנגב, היא רוצה לראות אותם מפנים את הקרקעות היקרות במרכז הארץ שניתן לפתח למגורים ואולי לתעסוקה. וכך תושבי הנגב יקבלו בסיסים סגורים ותושבי ראשון יקבלו דירות חדשות. כמובן שגם ההפרטה של חלק ממשימות האחזקה השוטפות היא מטרה, סמויה למחצה, של המעבר אל הנגב. אמנם, ההפרטה של חלק מניהול חיי היומיום הצה"ליים עשויה להיות מבורכת – אם כי לא עבור הנגדים שיפוטרו  – אך היא עלולה גם להתגלות כבעייתית. מתמיה, בהקשר זה, שיש מעט מאוד דיון על האופן שבו צה"ל מפריט עצמו ונקשר באופן כל-כך טוטלי ולכל-כך הרבה שנים עם גוף שהוא בסופו של דבר לא יותר מקבלן בניין.

הפינוי של (חלק) מבסיס צריפין מעלה גם הוא מחשבות.

הראשונה היא על הצריפים הבריטיים שעדיין משמשים כמשרדים וככיתות. עוצמתה של האימפריה הבריטית משתקפת בעיני בצריפי העץ המצחיקים האלה ששורדים יותר משבעים שנה בשמש הים-תיכונית הקופחת. אינני חושב שמי מן המתכננים שלהם – האם היו אלה מהנדסים בריטים מכובדים עם שפם? – האמין שתקופת השירות של המבנים האלה תהיה ארוכה כל-כך. בכל מקרה אני מקווה שמישהו כבר עמל על תיקי התיעוד והשימור שלהם כי מזכרת כלשהי מבסיס סרפנד / צריפין חייבת להישאר. חייבים להישאר גם עצי האקליפטוס הגדולים שהם אולי המאפיין המובהק ביותר של הנוף המנדטורי, והציוני, מאפיין הנמצא באיום מתמיד, למרות ואולי בגלל שכיחותו. אחרי הכריתה המסיבית של האיקליפטוסים בבסיס יקנעם, צריך כבר עכשיו להיערך למאבק על שימור נוף האיקליפטוסים של הבסיסים הצבאיים בצריפין ובגלילות שיפונו, כנראה, בעוד מספר שנים.

למעבר של צה"ל לנגב יש אספקט אחד מבטיח הרבה יותר מבחינת אזרחי הדרום והוא המעבר של חלק מן הגופים הטכנולוגיים של צה"ל לפאתי באר-שבע. מחקרים בארצות הברית הראו שמתקני מחקר ביטחוניים הם גרעין שסביבו מתרכזות חברות טכנולוגיה יזמיות. גם בישראל קשה שלא להבחין בסמיכות בין מתחמי ההיי-טק של הרצליה פיתוח וקריית עתידים לבין בסיסי המודיעין בגלילות. יש כאן, אם כך, פוטנציאל אמיתי למעבר של תעשיות עתירות ידע לדרום, בעקבות בית הגידול והקליינט הראשי שלהן.

אבל למרבה הצער לא מדובר בבשורה לתרבות העירונית בדרום. על פי הפרסומים, ישכנו המתחמים החדשים בפאתי העיר – במקרה של קריית התקשוב שתוקם ליד האוניברסיטה – או בשוליה ממש, במקרה של קריית המודיעין שתוקם איפשהו בין עומר לבאר-שבע, מן הסתם כגבול לעיירה הבדואית לקייה. וכך, המתחמים החדשים האלה יצרו ערי קצה פרבריות בין הוילות של עומר לפחונים של הפזורה הבדואית ויחזקו את המגמות האנטי-עירוניות, שפגעו ופוגעות בנגב.

לאור העובדה שגם המטכ"ל בתל-אביב וגם פיקוד הדרום שוכנים בלב העיר – מזינים אותה וניזונים ממנה – אולי ראוי לשקול למקם את קריות המו"פ הצבאיות המתוכננות באופן שיתחברו אל המרכז העירוני המקרטע של בירת הנגב, ויתנו לבאר שבע צ'אנס לחיים עירוניים איכותיים.


[1] ביטחון 'השדה' – מעניין מה בורדייה היה אומר על זה?

מודעות פרסומת

את האדריכלות הישראלית שימשו, במהלך ההיסטוריה הקצרה שלה, מספר סגנונות אדריכליים מובהקים. ניתן למנות ביניהם את הסגנון האקלקטי, את המודרניזם המוקדם, המכונה באוהאוס, ואת הברוטליזם. במסגרת המצומצמת של הכתיבה על האדריכלות בישראל זכו סגנונות אלה לתיעוד ולניתוח, ברמה זו או אחרת.

יש רק סגנון אחד שלא זוכה כמעט להתייחסות, וזאת למרות, ואולי בעצם בגלל, שהוא העל-זמני מכולם והנפוץ ביותר בישראל. סגנון זה הוא הסגנון העממי.

סגנון עממי מתקיים כמעט בכל מדינה, לצידם של הסגנונות האדריכליים הרשמיים שהם בדרך כלל בינלאומיים יותר. כמו כל סגנון אדריכלי, מתבסס הסגנון העממי על זהות של חומרים, טקסטורות וצבעים אך גם על דימיון של אלמנטים – צורת חלון, מרפסת, שיפועי הגג. לסגנון העממי יש לעיתים גם מאפיינים חוזרים של קומפוזיציה ונפח.

מבט על הבנייה באנגליה יכול לסייע להבין את הכוונה במונח 'סגנון עממי'.

חלק ניכר מן הבנייה למגורים באנגליה מתאפיינת בבנייה בלבני חימר שרופות בגוונים אדומים וחומים; הגגות הם בדרך כלל גגות ציפחה; החלונות עשויים במסגרות עץ שצבען לבן. כמובן שזהו אינו סגנון הבנייה היחיד וקיימת בתוכו עשרות וריאציות, אך הוא יוצר דמות של בית אנגלי טיפוסי שלא ניתן להתבלבל בינו לבין בית צרפתי טיפוסי, נניח. סגנון זה אינו סגנון היסטורי עתיק, למרות ששורשיו אולי כאלה, אלא סגנון ששימש בעיקר לבנייה ההמונית במהלך המאה העשרים ועד היום.

הסגנון העממי מאפיין בעיקר את הבנייה למגורים ואת המבנים – הפרטיים, הציבוריים והמסחריים – הקטנים יותר במידותיהם. למרות זאת לסגנון העממי אין תמיד זהות מעמדית ברורה והרבה מאפיינים שלו זולגים מוילות של האלפיון העליון לקוטג'ים ולתוספות הבנייה של השכבות האמידות פחות. לפעמים כיוון הזרימה הפוך ובתי-המידות שואבים את השראתם מבתי 'איכרים' – אמיתיים או מדומיינים.

עממיות, כמו אותנטיות, היא עניין חמקמק מאוד המשתנה תדיר.

האדריכלות של הסגנון העממי אינה נגזרת מהחלטה מודעת על זהות לאומית. מדובר, כנראה, בשילוב בין מערכת דרישות ואפשרויות טכניות ההופכות פתרון מבני מסוים למתאים, לבין העדפות תרבותיות[1] הנגזרות מנסיבות היסטוריות וסוציולוגיות.

גג רעפים

אין ספק שהמאפיין המובהק ביותר של האדריכלות העממית הישראלית – יהודית הוא גג רעפי-החרס.

גג-הרעפים הוא האלמנט הפופולרי ביותר בציבור, ובהתאמה, השנוא ביותר על האדריכלים. את זאת אפשר לבדוק באמצעות ניסוי פשוט, בו משווים את שכיחות הופעת מבנים עם גגות רעפים במגזיני האדריכלות לכמותם בסביבה הבנויה של אותה עת.

אתמול

גג החרס הוא בעל נוכחות ארוכה במזרח התיכון – עוד מימי היוונים – אך הוא שב לאזורנו רק בשלהי המאה ה-19, עם כניסתם של מוצרים ושל טכנולוגיות ייצור אירופיות[2].

גג הרעפים היה נוכח בתחילה באדריכלות הישראלית משיקולים פונקציונליים ולעיתים אף הוסתר מאחורי חזיתות מודרניסטיות. אך עד מהרה הפך גג הרעפים לסמל מאפיין של הבנייה הכפרית הציונות. בין השאר נוכח גג הרעפים בקיבוצים – עדות לרומינטיציזם הכפרי שברעיון הקיבוץ המתקיים לצד רעיונות השיוויון המודרניים שלו. אבל גג הרעפים מופיע, כמובן, גם במושבים וגם בשכונות הפרבריות, ביישובים הקהילתיים ובשכונות בנה-ביתך והיום גם בעיירות ובכפרים הערביים. בקצרה, בית פרטי – וילה – בישראל הוא בית עם גג רעפים.

מראה

גג הרעפים משפיע בצורה דרמטית על חזת המבנה אותו הוא מקרה.

הוא מקנה למבנה צללית ייחודית, הנגזרת ממגבלות השיפוע היעיל שלו, שיפוע המשנה בתכלית את חזות המבנה אליו מצטרף הגג.

הצבע והטקסטורה של גג-הרעפים הם בדרך כלל האלמנט הבולט ביותר בבניין, והמבנה שמתחת שבדרך-כלל יהיה הרבה יותר מינורי במאפייניו הארכיטקטוניים.

לאלה מצטרפים בדרך-כלל פרטי הבניין של הגג – למשל ארגז הרוח או קורות העץ שגם הם מהווים אלמנט רב-הבעה.

לא בכדי גג הרעפים הוא אלמנט סימלי כל-כך. בעיקר בהקשר הישראלי, הוא פשוט כל-כך הרבה יותר עשיר בהבעה צורנית וחומרית ביחס לשאר מרכיבי המבנה.

היום

גג הרעפים עדיין איתנו. למרות מאמצי האוונגרד האדריכלי והוילות הלבנות, המינימליסטיות ושטוחות הגג שבמגזינים, ברוב הוילות גג הרעפים הוא עדיין אלמנט מנצח.

היום כבר נבנים גגות הרעפים מעל גגות בטון והרבה פעמים תכנית בניין העיר מחייבת את בנייתם תוך שהיא מגדירה להם שיפוע וגוון.

אפילו במבני ציבור – כגון בתי-ספר וגני ילדים – יש לעיתים דרישה לגגות רעפי חרס. נראה שלמרות שישנם לא פעם נימוקים ענייניים לטובת גגות הרעפים – שיקולים של אחזקה שוטפת למשל – אין ספק שהם הפכו מפתרון קירוי פונקציונלי לסמל מובהק של הכפריות הנכספת[3].

תריסי פלסטיק

אלמנט זה הוא אולי האלמנט המרכזי ביותר במרחב הבנוי הישראלי;  פרט בנייה שהפך להלך רוח, אלמנט קל, נייד לכאורה, שהפך לחזית הג'נרית של האדריכלות הישראלית.

בניגוד לגג הרעפים, תריס הפלסטיק הוא אלמנט שיש בה משהו מודרני ואולי בשל כך הוא זכה להתייחסות אוהדת בקרב מבקרי התרבות והאדריכלות[4]. צבי אפרת, למשל, התייחס אליו בהרחבה בספרו 'הפרוייקט הישראלי'[5] ואף הפך אותו לאלמנט המרכזי בביתן הישראלי בביאנלה לאדריכלות בונציה בשנת 2001.

טכני

תריס הפלסטיק הוא מוצר תעשייתי וכיוון שכך הוא מופיע בצורה זהה כמעט תמיד. גיוונים של צבע ופרופורציה בתריס הם נדירים: התריס הוא כמעט תמיד לבן וגובה אלמנט התריס הבודד כמעט תמיד זהה.

יתר על כן, האילוצים המבניים של השלב הבודד – קרי האורך המקסימלי היציב שלו – מכתיב את רוחבה האפשרי של מסגרת התריס. כך נוצרת מערכת פרופורציה אחידה לכל מרפסות הסגורות בכל רחבי המדינה. אכן, לא צריך להתגעגע למערכות פרופורציה המבוססות על שטיחוני הטאטמי היפניים או על האורדרים הקלאסיים. יש לנו מערכת פרופורציות משלנו המבוססת של אלומיניום ופלסטיק: זוהי העוצמה של הפרט הג'נרי שבו אילוץ יחסית מינורי של אלמנט מכתיב חזית של מבנה שלם.

אגב, נדמה לי שרם קולהאס כבר ציין שדווקא החומרים הקלים והמתועשים, המודרניים והחדשניים יותר, מאפיינים את הבנייה של העניים. העץ והאבן – חומרים טבעיים, מוכרים וישנים – הם כמעט תמיד נחלתם של העשירים. הפח הגלי של הבנייה של הבדואים או סגירות הפלסטיק הפרוביזוריות בשכונות ה'מצוקה' – בדיוק כמו התריסים הפלסטיים – מהווים דוגמאות מובהקות לטכנולוגיה חצי-מתקדמת שהיא הטכנולוגיה של העניים.

שכיח

עוצמתו של התריס הלבן היא כה גדולה שהוא ששב ומופיע גם בפרוייקטים בהם ניסו המתכננים לשלב פרט הצללה שונה בצבעו או באופיו: בתוך שנים ספורות מוחלפים התריסים המיוחדים בתריס פלסטי לבן ומוהלים את הפרוייקט מחדש לתוך השפה העממית הישראלית.

בפרוייקטי מגורים חדשים, למרות זאת, תריס הפלסטיק פופולרי הרבה פחות מבעבר[6]. התריס הנגלל, שהיה הפתרון הפופלרי לפני התפשטות התריס, שב למרכז הבמה: יתרונו העיקרי הוא בכך שבעת שהוא פתוח לרווחה, זכוכית החלון חשופה לגמרי וניתן לדמיין שאנו בארץ קרירה יותר. במגדלים היוקרתיים כבר נחבא התריס בין שכבות הזכוכית ההופכת לחומר הביטוי העיקרי.

אקולוגיה לעניים

חשוב לזכור שהתריס הינו אחד האלמנטים האקולוגיים ביותר שיש באדריכלות הישראלית. התריסים המתכווננים מאפשרים להגן על החלונות ועל הפנים מפני חומה וקרינתה של השמש בדיוק במידה הנדרשת תוך שהם מאפשרים לבריזה להיכנס. אפילו קירות המסך המשוכללים ביותר לא מצליחים להגיע לכזו רמה של אופטימיזציה אקלימית.

לצד דודי השמש ומרפסות הכביסה מבטא תריס הפלסטיק את ההתמודדות, נכונה בעיקרה[7], אם כי לא תמיד אלגנטית, של האדריכלות הישראלית עם מזג האוויר המקומי.

טיח שפריץ

ביחס לשכיחות שלו בסביבה הישראלית זכה ציפוי השפריץ למעט מאוד התייחסות עיונית. גם לנוסטלגיה לה זוכים אלמנטי ציפוי מבנה אחרים – כמו הקרצפוץ והוושפוץ[8] – עדיין לא זכה השפריץ.

יתכן שזהו בסה"כ עניין של זמן, כי היום, טיח השפריץ כבר יצא מן הרפרטואר. תוכניות בניין-עיר הדורשות חיפויים קשיחים גרמו להחלפתו באבן ובמוצרים הדומים לה. היכן שנעשה שימוש בטיח מדובר בדרך כלל בטיח חלק לפי המסורת הפוריסטית של הבאוהאוס או בשלל הצבעים של הטיח הפיגמנטי.

פשרה מחוספסת

השפריץ – תערובת טיח המותזת בלחץ על חזיתות המבנה ויוצרת פני שטח מחוספסים – הוא פתרון מוצלח למדי לבעייה הנצחית של החיפוי.

הוא מהווה סוג של פשרה בין הטיח החלק, הפגיע לליכלוך ולשבר, לבין חיפויים קשיחים שהם יקרים ומורכבים הרבה יותר.

חיספוסו של השפריץ ועובייו מונעים ממנו להראות מלוכלך ימים ספורים אחרי סיום העבודה, אך בניגוד לאבן אין לו כובד קונסטרוקטיבי ממשי ואף לא מטען סימלי כבד[9].

שמיכה של חול

מבחינה אסתטית השפריץ יוצר מן שכבה אחידה על המבנה המטשטשת את חדות הקווים שיש לאבן המלוטשת, לטיח החלק או לבטון החשוף: יש בו משהו מן האיכות של חול הדיונות, מין שמיכה אחידה המכסה את המבנה.

יש בחיספוס הזה גם משהו כפרי וגולמי שהתאים גם לברוטליזם הישראלי בתקופה מסויימת[10].

אם מתעקשים ניתן אולי, לראות בשפריץ ביטוי לחיספוס ישראלי צברי שיש בו הסתרה ,הדחקה של משהו אחר. יתכן שבכך הוא מהווה ביטוי אותנטי יותר לישראליות מאשר הבטון החשוף והישיר.

אבני לקט

עד לאחרונה כמעט כל הגדרות והקירות התומכים בישראל היו מצופים באבן לקט, אך השימוש בה לחיפוי המבנה עצמו נשמרה למבנים עממיים ולמקרים בהם התקציב לא איפשר חיפוי מעובד יותר, כמו בשנות ה-50 בירושלים למשל. אבן הלקט שימשה גם במספר מבנים שניסו ליצור ברוטליזם מקומי.

עבודת-יד

אבן הלקט שומרת על צורתה הטבעית ומיושרת רק בחלק ממקצועותיה, מה שהופך אותה למוצר יעיל וזול, אך לא אחיד.

משום כך עבודת הבנייה אינה כה פשוטה: לא ניתן לתכנן את האבנים בפירוט וקירות אבן הלקט משאירים מרחב גדול ליצירתיות ולמיומנות של הפועל בשטח המשלב בין האבנים.

כך מהווים קירות אבן-הלקט שריד אחרון לעבודת-היד שהולכת ונעלמת מתחום הבנייה.

טקסטורה

לאבן הלקט יש עושר של טקסטורה וצבע שלא קל להשיג בקיר אבן רגיל, אך עם זאת אין בה עיטור מכוון ומובהק – קו הגבול האחרון, אולי, של המודרניזם האדריכלי. בעידן של חיפוש אחרי הטקסטורה – חיפוש הבא לידי ביטוי על גבי קירות המסך ובמסכי העץ – יכולה להיות לאבן הלקט עדנה.

אך בינתיים, אפילו הגדרות וקירות הפיתוח החלו להיות מחופים במוצרים מתועשים שונים: חומרים המנסים, משום מה, להתחזות לחומרים טבעיים, אך עושים זאת בהצלחה מועטה.

האדריכלות העממית היום

מעניין להביט על הניגודים בין הסגנון העממי לבין הסגנונות הישראליים האחרים.

הניגודים הבולטים ביותר מתקיימים בין הסגנון העממי לבין הפוריזם של המודרניזם המוקדם.

בסגנון העממי יש קירות אבן לקט פראיים או טיח שפריץ מחוספס במקום קירות לבנים וחלקים האמורים לדמות מכונה[11] או ספינה;

גגות רעפים בצבע עז במקום גגות שטוחים;

תריסים במקום משטחי זכוכית נרחבים.

למרות זאת, ניתן לראות לא מעט מקרים של התכה של שני הסגנונות, כמו למשל גג רעפים המקרה מבנה מודרניסטי, בעיקר בבנייה הכפרית. בה בעת, השתלט התריסול, ובעקבותיו תריס הפלסטיק, על המרפסות המודרניסטיות וסגר אותן כמעט בכל הזדמנות.

הסגנון האקלקטי הישראלי גם הוא לא מתחבר לאלמנטים העממיים.

למרות שנעשה ברעפי חרס שימוש תכוף במבנים אקלקטיים הם לרוב הוסתרו, משום שרעפי החרס הם קצת גולמניים מדי בשביל מבנה אקלקטי אמיתי. מבנה כזה נדרש בדרך כלל לרעפי פח בשביל לקרות כיפות וגגונים מעודנים.

אבן הלקט הפראית והשפריץ לא מתאימים לחיפוי האקלטי שעושה בטיח שימוש הרבה יותר מגוון לשם יצירת עיטורים של חזית המבנה.

וכמובן, מבנים מן התקופה האקלקטית מתאפיינים בתריסי עץ ולא בתריסי פלסטיק ואלומיניום.

למרות זאת יש, בתל-אביב בעיקר, לא מעט מבנים אקלקטיים במקורם שעברו שיפוץ בסגנון עממי וכיום מבטאים איזה מין היבריד סגנוני.

דווקא לברוטליזם יש זיקה מובהקת לסגנון העממי. אמנם, בטון חשוף אינו מאפיין של הסגנון העממי, אך יש לא מעט אלמנטים עממיים שניתן לקשור ישירות ללה-קורבוזייה. קורבוזייה בנה בתים מאבן לקט[12], ציפה את כנסיית רונשמפ בטיח שפריץ, ויצר אלמנטים מודגשים של הצללה – למרות שעד כדי תריסול או גג רעפים מעולם לא הגיע. אין זה מפליא, אם כן, שבתקופה ברוטליסטית של האדריכלות הישראלית ניתן לראות לא מעט דוגמאות מוצלחות של שימוש בשפריץ או באבן לקט ועיסוק נרחב בסריגים של הצללה. נדרש מחקר בכדי לקבוע מה היה כיוון ההשפעה, האם מן הדוגמאות של המסטר עגול-המשקפיים למטה אל העם, או שמא עבודותיו של קורבוזייה רק העניקו לגיטימציה לשימוש באלמנטים מקומיים.

מאפייני הסגנון העממי אינם נצחיים ואינם אוניברסליים. המאפיינים שהוצגו כאן מאפיינים רגע מסויים בתולדות הסביבה הבנויה בישראל והם הולכים ומתחלפים באלמנטים אחרים שיצרו בעתיד קאנון עממי אחר לחלוטין[13].

אם כך, האם מעבר ללימוד ההיסטורי של אלמנטים אלה, יש טעם לחזור אליהם ולהחזיר אותם לתוך הלקסיקון האדריכלי העכשווי?

יכולות להיות למהלך כזה שתי סיבות:

האחת, ששלחומרי-הבנייה האלה יש עדיין יתרונות אמיתיים, של קיימות, עמידות ומחיר למשל, ההופכים אותם לרלוונטים, אפילו אם הם כבר לא כה אופנתיים.

הסיבה השנייה, שאלמנטים אלה כבר רכשו מימד סמלי ונוסטלגי שמעניין לפתחו: אחרי שכבר הותשו מקורות ההשראה הטמונים בסגנונות עבר המקומיים האחרים – הקיר הלבן והבטון הגלוי – יש אולי במאפייני הסגנון הישראלי העממי פוטנציאל לביטוי אדריכלי רענן .


[1] כפי שטוען פרופ' עמוס רפופורט שכתב על האלמנטים התרבותיים בבנייה עממית בספר House, form & culture

[2] ראו מאמרו של גיל גורדון 'גגות מתעופפים ברוח'' שהופיע  ב'זמנים' 96.

[3] אייל וייצמן ככתב על גגות הרעפים בהתנחלויות בשטחים כסמל שנועד לזהות ולסמן את הישובים היהודיים במרחב. מאז החלו גגות הרעפים להופיע גם בישובים הערביים.

[4] אפילו מעצבי המוצר שמו לב לתריסול ובאחרונה נבנה סביבו קו של מוצרים מעוצבים.

[5] צבי אפרת, 'הפרוייקט הישראלי', הוצאת מוזיאון תל-אביב לאמנות, כרך 2, עמ' 869 ואילך.

[6] המרפסות הקופצות נועדו, בראש ובראשונה, למניעת האפשרות של סגירת המרפסת בתריסים.

[7] גם המזגנים התלויים בחוץ מבטאים בסופו של דבר התמודדות עם מזג האוויר אם כי באופן הרבה פחות אקולוגי.

[8] אני חושב בעיקר על ספרה של ניצה סמוק 'בתים מן החול', ראו עמ' 30 למשל.

[9] גם כאן ניתן לראות את מה שכתב אייל וייצמן על חיפוי האבן הירושלמית ומשמעויותיו הפוליטיות.

[10] טיח השפריץ מתאים במיוחד גם ל'בלובים' האדריכליים, שבישראל כמעט ולא התגשמו (עדיין?).

[11] האמת, שהמכונה היחידה שדומה למבנה מודרניסטי היא מכונת הכביסה: קובייתית ולבנה עם גג שטוח וחלון עגול. רוב המכונות האמיתיות שונות לגמרי מהבניין המודרניסטי.

[12] ראו למשל Villa de mandrot , Pavilion Suisse

[13] יש מקום לדיון נרחב בשאלה היכן ומהו מקומם של האדריכלים ביצירת קאנון 'עממי'.

ראיתי שמיכאל יעקוסון פירסם רשימה על מרכז אשכול שתיכנן האדריכל חנן הברון וניזכרתי שגם אצלי יש כמה תמונות מהאזור.

אז קודם כל כמה תמונות של בניין המועצה האזורית שהוא חלק מהמכלול של מרכז אשכול, השוכן סמוך לקיבוץ מגן.

המבנה הוא ייחודי בכך שהוא אטום כלפי חוץ אך הוא מגדיר מעין חצר פנימית, התחומה באמצעות המבנה ובאמצעות קיר גדר גבוה מבטון חשוף. החצר הפנימית מאד מוצלחת בעיני אך לצערי אין לי תמונות טובות שלה.

מבנה מועצה אזורית אשכול

החזית האטומה של מבנה המועצה האזורית

החצר הפנימית היא אחד האלמנטים היחידים המרכז האזורי של אשכול הסוגר את עצמו מפני המדבר סחוף הרוחות שמסביב. שאר המרכז מאורגן בצורה מאוד אוורירית, ברוח התכנון המודרניסטי, ולא מצליח להגדיר חללים ברורים ומוצלים שהם כה חיוניים בטופוגרפיה ובאקלים של מערב הנגב בואכה רפיח.

חנו הברון המנוח תכנן גם את קיבוץ רעים הסמוך בו גם היה חבר.

במרכז הקיבוץ שוכן כמובן חדר-האוכל, בסמוך לרחבת הדשא המשותפת.

מבט על חדר-האוכל בקיבוץ רעים

חדר האוכל ורחבת הדשא

טופוגרפיה של גגות רעפים

בעיני מצאו חן מבני המגורים האלה שבזכות שילוב הבטון החשוף ומסגרות העץ של החלונות מקבלים נופך אירופי, סקנדינבי משהו, בלב המדבר.

גג האסבסט משתלב עם הבטון החשוף והעץ. חבל שכבר אי-אפשר להשתמש בחומר הזה...

מבנה מגורים לינארי, נמוך וצנוע

ועוד שתי תמונות של מקיבוץ רעים של מבנים, שהם כמעט צריפים, אך בכל זאת מעוררים געגוע לאדריכלות צנועה יותר.

ה'בודקה' של חנן הברון

ב'בודקה' תכננו הברון ומתכננים אחרים של המחלקה לתכנון של הקיבוץ המאוחד את הקיבוץ שזכה להתייחסות נרחבת בספר שהוקדש לזיכרו של הברון.

כמובן שמה שהכי יפה ומיוחד בקיבוץ הוא ה'נוי', שהירוק החי שלו עומד בניגוד כה נחרץ לאוויר צהוב של מרחבי ספר- המדבר שמסביב. למרות שאזור אשכול וחבל הבשור הוא אזור חקלאי המעובד באינטנסיביות, התחושה בו היא תחושה קצת צחיחה ומרחבי הקיבוץ נדמים כנווה מדבר. אין ספק שהנוף הקיבוצי הוא הישג מרשים שחשוב לשמור עליו, גם אל מול השינויים שעובר הקיבוץ. בסופו של דבר, איכות כזו של שטחים פתוחים אין גם לשרי אריסון.

אם אנחנו כבר באשכול ועם המחלקה לתכנון – שהפכה לא.ב. מתכננים – הנה בניין מעניין שראיתי בקיבוץ נירים.

מדובר במבנה שיועד במקור לשמש כמרכז פיתוח של חברת EMC ותכנן ע"י א.ב. מתכננים. הבנתי שבסופו של דבר היוזמה לפתוח מרכז היי-טק במקום לא צלחה והמבנה משמש את הקיבוץ לצרכים אחרים. בכל זאת מדובר במבנה מעניין מאד שעושה שימוש מוצלח בניגוד בין הבטון החשוף למשרביות הטרה-קוטה.

המבנה על רקע מדשאות הקיבוץ

בטון חשוף, טרהקוטה ומעט פלדה כחולה

ההצללה העמוקה על החלונות

למי שמתכנן סיור אדריכלי באזור אני ממליץ גם על ביקור בקיבוץ בארי ,שם ניתן לראות את מכלול המבנים המגדיר את הרחבה של חדר אוכל, שתוכננה גם היא ע"י חנן הברון. לשם האיזון, כדאי גם לעבור בהרחבה של מושב עין-הבשור, שם נותנות הוילות הצבעוניות מבט אחר על מצב האדריכלות – והחברה –  בישראל היום.

אגב, כל הקיבוצים והמושבים המרוחקים מזכירים לי שפעם היה לי חלום, להיות סוכן נוסע של חברה למוצרי השקייה, ככה שכל היום אוכל להסתובב בקיבוצים, במושבים ובכפרים נידחים בפריפריה, לראות מרחבים פתוחים ומבנים מעניינים ונשכחים.

אולי עוד לא מאוחר מדי להסבה מקצועית…

יש סיבות רבות לנידחותן של עיירות הפיתוח בישראל.

ניתן למנות ביניהן, בין השאר, את היסודות הכלכליים הרעועים עליהם הוקמו, את האוכלוסייה החלשה שהופנתה לישובים כנגד רצונה, את ההשקעות הדלות בפיתוח ובתשתית ועוד ועוד. נכתבו על כך ספרים ומחקרים רבים, ורבים עוד יכתבו.

מן הסתם התכנון העירוני אינו הגורם המרכזי לשבר החלום של עיירות הפיתוח.

ובכל זאת, קשה שלא להתייחס אליו: תכנון עירוני שנדמה שעשה כל מאמץ אפשרי בכדי למנוע התפתחות של חיים עירוניים. כפי שהעיר האדריכל יצחק ישר 'היה עולם תעשייתי, היו ערים עצומות. שם הלכו וחיפשו את הפיזור…אותו רעיון…הועבר לבאר-שבע…שבה אתה מחפש את התנועה, מחפש התגודדות חברתית – שם בתוך המדבר, פתרת את הבעייה של לונדון.'[1]

יש בהחלט תחושה שתכנון שהיה מעודד יצירת מרכז עירוני מובהק ופעיל היה יכול לסייע לעיירות הפיתוח הן באמצעות חיזוק כלכלת המסחר המקומית ובעיקר בזכות יצירה של מרכז מובהק של פעילות שהיה מאזן את השלווה ומפחית את תחושת הנידחות והריקנות.

באזור הכניסה לעיר אופקים

אחד המפתחות ליצירה של חיים עירוניים בעיירות קטנות הוא החיבור לדרכים הארציות העוברות בסמוך להן.

ההתפתחות של ערים בצומת הדרכים היא המצב הטבעי. גם היום ערים מרכזיות יושבות בצמתים, צמתים ההופכים בהדרגה ממפגשי תנועה מקומיים למוקדים גלובליים ברשת של מטוסים, אוניות ורכבות מהירות.

הערים החדשות בישראל לא נוצרו באופן הזה.

היצירה של תבנית ישובית יש מאין אחרי מלחמת תש"ח אמנם התבססה על תיאוריה ששאבה את השראתה מהמרקם האורגני של עיירות מסחר במרחב הכפרי האירופי (תיאוריית המקומות המרכזיים של כריסטלר[2]) אבל התכנון של הישובים התבסס על הגישות הפרבריות – שלא לומר אנטי אורבניות – של  CIAM ושל עיר הגנים האנגלית שמשלו באותה עת בכיפה.

על בסיס מקורות ההשראה האלה ומתוך רצון להרחיק את שכונות העיר מן הדרכים 'ההומות' והלא בריאות של הנגב והגליל מוקמו בדרך כלל עיירות הפיתוח במרחק-מה מצומת הדרכים הקרובה ומצומת הכניסה לישוב. המרחק בדרך-כלל כלל אינו גדול, וברכב כמעט ואין לו משמעות. אבל להולך הרגל, שהוא זה שיוצר ומגדיר את החיים העירונים, למרחק הזה יש משמעות גדולה ההופכת את צומת הדרכים למרחב המנותק מן העיר.

אפשר להמחיש את ההבדל באמצעות השוואה בין הערים נתיבות ואופקים.

לא אתיימר לנתח את כל ההבדלים בין שתי העיירות שהם היסטוריים, דמוגרפיים וגאוגרפיים. לא ניתן גם לכמת, ללא מחקר יסודי, את היתרון הכלכלי הצומח מן הפעילות העירונית שנראית בעין. אבל ניתן לומר שתחושת המבקר לרגע היא שבנתיבות יש אזור מסחרי הרבה יותר פעיל מאשר זה של אופקים. גם אזור הכניסה לנתיבות וגם העורף שלו הנושק לאזור התעשייה מאוכלסים בחנויות ויש בהם תנועה ערה של מכוניות ואנשים. באופקים, לעומת זאת, נראה שהרחוב הראשי הארוך והמרכז המסחרי הסמוך לעירייה מאכלסים פעילות דלילה בלבד. מעט יותר פעילות יש במרכז ה'ביג' שגם הוא נמצא בקצה דרך ללא מוצא באזור התעשייה.

הכניסה לעיר נתיבות כפי שהיא נראית מהכביש לבאר-שבע

נדמה שלפחות סיבה אחת למצב עניינים זה היא שמרכז העיר של אופקים נמצא במרחק מן הכניסה לעיר והוא מנותק ממנה, ואילו בנתיבות שוכן המרכז בצומת הכניסה לישוב. המרכז הזה כולל תחנת דלק – אלמנט שהרבה פעמיים מהווה גרעין של התפתחות אורבנית על אם הדרך – חנויות, מסעדות ומשרדים, כיכר ציבורית ומבני ציבור. בעורף אזור זה, בסביבות רחוב סמילו, יש אזור שוקק נוסף.

באופקים נמצאת על אם הדרך תחנת המשטרה , מגרש חניה למשאיות ופנצ'ריה – וזה כמעט הכל. מי שרוצה לעצור ולסעוד על אם הדרך לא ימצא דבר, ולא ניתן אפילו לעצור ולמלא דלק[3].

מבט על אזור הכניסה לעיר אופקים, כמעט ללא מוקדים של פעילות

כך, העסקים באופקים כלל לא נהנים ממעט התנועה שכבר עוברת באזור – עסקיהם לא נחשפים ולא זוכים ללקוחות מזדמנים. המרכז הקיים מפסיד פעמים – פעם אחת מהעדר תנועה ומגוון אנושי היוצרים את ההתגודדות החברתית והעניין ופעם שניה ממסחר רדום בעל היצע מוגבל הנסמך רק על משאביהם הדלים של תושבי העיר. פיתוח של פעילות מסחרית בצומת הכניסה לאופקים היה עשויה למשוך תנועה עוברת גם של תושבי האזור וגם של תיירים וחיילים ובכך וליצור מכפיל כח שהיה עשוי לקדם את העיר.

אופקים כמובן אינה חריגה בעניין זה. רוב עיירות הפיתוח בישראל מפנות את עורפן אל הכביש הראשי המזין אותן ולא משתמשות בצמתים הקרובות לעיר כדי לפתח סביבם פעילות מסחרית.

שדרות וירוחם שוכנות על צומת של כבישים מקומיים אך מסתגרות מפניהם.

מעלות-תרשיחא מפנה אל הכביש העובר פארק יפיפה המנתק בין החלק הערבי והחלק היהודי של הישוב.

בדימונה ובחצור הגלילית החלה בשנים האחרונות להיווצר פעילות מסחרית המנצלת את הכבישים הארציים המהירים העוברים בגבול העיר, אך למרבה הצער פעילת זו מתנקזת דווקא לקניונים ולא למערך של רחובות שיכול להיקשר לשאר חלקי העיר.

גם כרמיאל וערד החדשות והמצליחות יותר לא עושות מאמץ מיוחד להתחבר אל התנועה העוברת.

דווקא קרית-שמונה בנויה על העורק הראשי העולה צפונה (אם כי לא על צומת הדרכים האזוריות) ומעניין אם ניתן לזהות השפעה של מאפיין זה על ההתפתחות המסחרית של העיר.

מגדל המים בכניסה לעיר נותן לנתיבות מוקד וסמל מול התנועה העוברת

המרכז המסחרי המנומנם באופקים

פיתוח עירוני לאורך דרכים ראשיות ובצמתים של דרכים ארציות איננו עניין טריוואלי ודורש טיפול מבוקר של התנועה המהירה, התנועה המקומית ותנועת הולכי-הרגל[4]. אבל הדוגמא של נתיבות מלמדת שלא חייבים להפוך את הכביש הארצי לדרך עירונית. מספיק לפתוח את המרכז העירוני אל הצומת ע"י יצירת המשכיות של מבט, של תנועה ושל פעילות בכדי ליצור מוקד של חיים עירוניים גם בישובים קטנים על גבול הישימון.


[1] מתוך 'דיון על ערים חדשות' הנדסה ואדריכלות מרץ 1964, עמ' 15, מצוטט אצל צבי אפרת 'הפרויקט הישראלי' כרך 2 עמ' 210

[2] ראה צבי אפרת 'הפרוייקט הישראלי', כרך 2 עמ' 998

[3] אגב, הן באופקים והן בנתיבות שוכן המרכז בסמוך לאזור המלאכה או התעשייה. נראה שסמיכות זו כשלעצמה לא מספיקה כדי להפוך אזור עירוני לפעיל, לפחות לא עד השלב שבו התעשייה הופכת להיי-טק.

[4] כפי שחוקר ומציע יודן רופא.

מפת העיר נתיבות עם סימון המרכז בכניסה חעיר

מפת העיר אופקים עם סימון הכניסה הראשית לעיר

יצא לי שוב להזדמן לאופקים.

זהו בסך-הכל הביקור השלישי שלי בעיר אבל יש לי חיבה למקום הזה.
אולי בגלל הנוף הפתוח ושל הנגב המערבי שיש בו תחושה של מרחבים שכל-כך חסרה במקומות אחרים בארץ. אולי כי אופקים שוכנת כמעט בדיוק בנקודה הזו בה מסתיים האזור המיושב ומתחיל הישימון. אולי כי באופקים התחושה מכמירת-הלב שיש בעיירות פיתוח היא קצת יותר חזקה.

בכל מקרה הסיבוב האחרון הניב תצלומים של בית פרטי ממש רדיקלי. נראה לי שהוא עשוי משתי חביות מתכת ענקיות או שני סילואים שחוברו להם יחדיו, אבל החלונות והמעקות רומזים לא למודרניזם אלא דווקא למן סגנון כפרי והניגוד בין צורת המבנה לפרטים יוצר תוצאה בלתי צפויה.

בית באופקים 1

 

בית באופקים 2

 

בית באופקים 3

 

 

בנוסף ביקרתי במפעל הטקסטיל הנטוש 'אופ-אר' שזכה לתערוכה שלמה שאצרו שלי כהן ושני בר-און בבית האדריכל.

גיליתי שחלק מן המפעל שופץ וחזר לעבודה. מן הסתם, אחרי השיפוץ המבנה הרבה פחות דרמטי, אבל זה בטח טוב יותר לעיר. צילמתי גם אי-אילו תמונות של החלק שעדיין נטוש, למרות שהוא כבר צולם בידי צלמים הרבה יותר מוכשרים ממני – פשוט לא יכולתי להתאפק.

 

אופ-אר משופץ

 

אופ-אר משופץ 3

 

אופ-אר 1

 

אופ-אר 4

 

אופ-אר 2

אמנם מאד שמחתי כששמעתי שפירסמו ספר על שכונת שפירא, אבל אני מודה ומתוודה שאילולא קיבלתי את הספר החדש של הוצאת בבל 'לא ביפו ולא בתל-אביב' משרון רוטברד, ספק אם הייתי קורא אותו. כיוון שסברתי שזהו ספר הכולל מעט היסטוריה וארכיטקטורה של השכונה והרבה סיפורים אישיים של תושבים מהשכונה, לא הייתי משוכנע שאמצא בו עניין.
ובכל זאת, קראתי את הספר במהירות ומאד נהנתי.
פעם אחת הנאה (שמאלנית) פשוטה שסוף סוף יוצא בדפוס ספר שעושה כבוד לשכונה הדחויה.
ופעם שנייה הנאה מעצם הסיפורים המשקפים את הניסיון של אנשים מן הישוב לאחוז בכנף ביגדה של ההיסטוריה ובתוך כך לתת מקום ומשמעות לזיכרונות הילדות שלהם, כמי שגדלו באחת השכונות הנישכחות יותר של העיר העברית.

הספר, כרוך בהידור ומעוצב בצורה בהירה ואלגנטית, אוצר בתוכו חומרים שונים: מאמרים היסטוריים ואדריכליים המתארים את ההיסטוריה ואת ההתפתחות של שכונת שפירא ושל המבנים הערביים ששכנו בסביבתה, הרבה צילומים ומעט תעתיקים של מסמכים היסטוריים שונים הנוגעים לשכונה, סיפורים של תושבי השכונה וחומר על פעילותו של ארגון בינ"ה – שהיה בין היוזמים והמוציאים לאור של הספר – ועל התארגנויות חברתיות אחרות בשכונה.
הספר מאורגן, בעיקרו, באופן כרונולוגי – משלהי התקופה העות'מאנית ועד היום – כאשר בפרקים מסויימים המידע יותר היסטורי – למשל אלה העוסקים בשכונות, בכפרים ובבתים הערביים באזור ואילו פרקים אחרים מכילים בעיקר חומר סנטימנטלי ונוסטלגי שמבוסס על זכרונות שהעלו תושבים ותושבים לשעבר של השכונה במסגרת 'חוג סיפורי השכונה'- חוג שהיווה קטליזטור ליצירת הספר.

 

 

צולם בשכונת שפירא

איני מומחה בספרי זיכרונות ואף לא בספרים המתעדים את היישוב היהודי בארץ. זה אמנם ז'אנר נפוץ מאד בכתיבה העברית אבל בדרך-כלל לא גיליתי בו עניין (1). משום כך איני יכול לשקול ולהשוות את החלק הנוסטלגי של הספר לסטנדרט המקובל בתחום, אבל בי עוררו הגעגועים לימי הילדות שמבטאים הסיפורים, למרות העוני והקושי שהם משקפים, התרגשות.
אהבתי את הסיפורים הקצרים ונטולי הפואנטה שנוצרו מאליהם ומתארים, בין השאר, את בית-הקולנוע (עמ' 275), את חופרי הג'ורות (עמ' 211) ואת החיים המשותפים בחצרות הצפופות (עמ' 152).

התעודות והמסמכים הרשמיים הכלולים בספר מופיעים ברובם כצילומים מוקטנים של המקור, בניגוד למשל לאופן בו מביא צבי אפרת בספרו 'הפרוייקט הישראלי' תעתיקים מתוך מסמכים ממשלתיים. טכניקה זו מקשה על הקריאה בהם, כך שקשה לקורא המזדמן להתעמק בהם, אך היא בהחלט מוסיפה לספר עניין גרפי.

אותי כמובן עניינו בעיקר המאמרים הנוגעים לאדריכלות.
שרון רוטברד פורש סקירה מעניינת של תולדות השכונה ומזהה בה ארכיטקטורת אד-הוק מיוחדת, אדריכלות של 'בריקולאז" המאפיינת, אם גם במידה פחותה, חלקים ניכרים מהסביבה הבנויה בישראל, אדריכלות שאולי עדיין לא קיבלה את תשומת הלב שמגיעה לה (2). האדריכלות הזו, של מציאת פתרונות מיידים ושל משא-מתן מתמיד בין השכנים היא, על-פי רוטברד, אולי גם המפתח ליצירת סוג של רב-קיום בשכונה שלא מצליחה לשמור על רציפות של אוכלוסיה (עמ' 49).
שרון רוטברד מקדיש חלק ממאמרו לסוגית גבולותיה של השכונה. איני יודע אם הספר הזה הוא המקום הנכון לכך, אבל אותי היה מעניין לראות ניתוחים גרפיים ומפות נוספות המתארות את התפתחות השכונה, שיבהירו את המרקם המיוחד שמאפיין אותה ואת היחס בין תכניות בניין העיר השונות ובין המציאות.

 

 

צולם בשכונת שפירא

בפרק המוקדש לשלהי התקופה העות'מאנית מתאר הד"ר אבי ששון בסדרה של מאמרים את מאפייני ההתיישבות והבנייה הערבית באזור בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 ותורם להבנה מעמיקה ואקדמית יותר של נושא בתי הבייארה שזכה לתשומת לב ולהכרה רק באחרונה.
מדהים לחשוב שכל האזור בעצם היה אזור פורה של פרדסים, בין השאר משום שהדימוי של העיר על החולות כל-כך מושרש בתודעה הציונית שלנו. ולא בכדי – המראה הנוכחי של תל-אביב ניתן, אולי, להצדקה אם הוא מחליף חולות נודדים ושממה, אבל אם הוא בא במקום פרדסים ירוקים – הרבה יותר קשה לקבל את העליבות שלו…

בהמשך הספר יש מאמר נוסף של שרון רוטברד העוסק בתחנה המרכזית החדשה (3) שגרמה לנזק עצום כל-כך לשכונת שפירא.
גם כאן הייתי שמח לעוד הרחבה הן על היחסים שהתפתחו בין השכונה לבין התחנה, למשל בהקשר של מהגרי העבודה, עוד הסברים על הנזק שנגרם ע"י התחנה ואולי גם על הפוטנציאל שבכל זאת יש בה, ובטח גם משהו על התחנה המרכזית הישנה והנוראית, הזכורה לדראון. אבל אני מניח שזה היה הופך את הדיון למעט מקצועי מדי.

עוד חסר לי עיסוק בתהליכים הסוציולוגיים והגיאוגרפיים המתרחשים בשכונה 'שהפכה לתחנת מעבר' (עמ' 22). רוטברד ומוקי צור נוגעים לא-נוגעים בסוגיה של האוכלוסייות המתחלפות בשכונה וקושרים אותן הן למבנה הפיזי של השכונה והן לתהליכים גלובליים, אך לטעמי היה מקום להרחיב את היריעה בנושא זה.
ואכן, רוב האנשים שמספרים על תולדות השכונה כבר לא גרים בה – כך עולה מן הספר.
האוכלוסייה הנוכחית של השכונה – מהגרי העבודה, עולים חדשים ממדינות מרכז אסיה ופלשתינאים שסייעו לכוחות הביטחון הישראליים – אמנם מוזכרת בספר אך כמעט לא מדברת בקולה. אין ספק שאחת הסיבות לכך היא שמדובר באוכלוסיות עניות ומוחלשות שאין להן את הפנאי, השפה ואולי גם הרצון לכבוש להן מקום בסיפור התל-אביבי העברי. אולי רק בעוד חמישים שנה האוכלוסיות האלה יכתבו את הפרק הבא בסיפור הציוני של השכונה.
ואכן, אין ספק שהספר מכוון להפוך את השכונה לחלק מהיסטוריה עברית וציונית, ולא למקם את תושביה בתוך תבניות ביקורתיות של הגירה ומעמד.
הן הסיפורים משנות השלושים, הארבעים והחמישים והן המסמכים, מבטאים מציאות של שכונה שראתה בעצמה חלק מן המפעל הציוני: הן בהיבט הדתי – עם הדגש על בתי הכנסת, הן בהיבט הצבאי – בהקשר של החברות של תושבי השכונה במחתרות, בעיקר באצ"ל ובלח"י, והן בהיבט הארגוני.
בהיבט זה מבטאים המסמכים המצורפים נסיון נואש של השכונה, כמעט מאז הקמתה, להתנתק מיפו ולהפוך לחלק מתל-אביב, מה שמעיד שזוהי שכונה ואוכלוסיה שהדלות והעליבות נכפו עליה ולא היו חלק מן המהות שלה. מן המסמכים המופיעים בספר שהצלחתי לפענח עולה שהייתה זו בעיקר עיריית יפו ומושליה הבריטיים של הארץ שלא איפשרו לשכונת שפירא להתנתק מיפו ולהפוך לחלק מתל-אביב. אך ההזנחה וההתעלמות של תל-אביב מן השכונות העבריות שסופחו אליה לאחר 1948 רומזת לכך שהעיר העברית הראשונה, גם היא לא הייתה מעוניינת במיוחד ששכונת שפירא, על שלל מצוקותיה, תהפוך לחלק ממנה.

 

 

צולם בשכונת שפירא

ההדגשה של האספקטים הציוניים, שהיא כמובן אותנטית כשלעצמה ועולה באופן טבעי מרוב סיפורי הזיכרונות של התושבים, היא נכונה מבחינת המטרה של להפוך את ההיסטוריה של שכונת שפירא לחלק מההיסטוריה של תל-אביב.
הדרך של היהודים המזרחיים ותושבי השכונות אל התודעה של המרכז עוברת דרך ההתחברות לסיפור הציוני ולא דרך ההתרסה נגדו (4) – ולכן גם אין יותר מדי סוציולוגיה ביקורתית אך יש לא מעט סיפורים על חלוצים (5). גם הארכיטקטורה – שכמו אוכל או מוסיקה יש לה גם מימד אוניברסלי – מסייעת במאמץ לכלול את השכונה בתוך הסיפור התל-אביבי והישראלי שה'מרכז' יכול בקלות (יחסית) להתחבר אליו. כל זאת מבלי להתכחש לרגע לעליבות ולהזנחה שהיו מנת חלקם של תושבי השכונה מראשיתה, ללא עוול בכפם, בבחינת הצל השחור של העיר הלבנה, כפי שכבר למדנו מספרו הקודם של רוטברד בנושא.
בכל מקרה, ניתן להניח שהספר החשוב הזה יפתח מאגרים נסתרים של כתיבה על השכונה שיבחנו אותה מנקודות מבט נוספות. 

הספר הזה, למרות מהותו התיעודית, נגע לליבי מאד, אולי בשל תודעה 'דרומית' מסוימת שהתפתחה בי מאז עברנו לגור ביד אליהו (6).
אני חושב שבינ"ה והוצאת בבל והעורכים מוקי צור ושרון רוטברד עשו דבר גדול בכך שהקדישו ספר רציני ומעניין כל-כך לשכונה שנמצאה תמיד בשולי התודעה.

1) הקוראים וודאי מתארים לעצמם שאני חובב של ז'אנר יותר ביקורתי, למרות שלפעמים דווקא קריאה ב'תיאוריה וביקורת' עשויה לעורר בקורא גם סוג של הערכה לציונות, שהקריאה במסמכים פחות ביקורתיים לאו דווקא מעוררת.
2) אם כי קטלוג הביתן הישראלי בביאנלה האחרונה לאדריכלות בונציה בהחלט היה צעד בכיוון הנכון.
3) ראוי לציין בהקשר זה את סדרת הכתבות המעולה של חן שמש בנושא זה שהתפרסמה באחרונה בעיתון 'העיר'.
4) ראו אצל יוסי יונה ויצחק ספורטא 'מדיניות קרקע ודיור: מגבלותיו של שיח האזרחות' עמ' 137 ואילך, בתוך יהודה שנהב, עורך, תיאוריה וביקורת 16, ירושלים, מכון ון-ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד.
5) שהם תחום ההתמחות של ההיסטוריון ד"ר מוקי צור שערך את הספר יחד עם שרון רוטברד.
6) שכונת התקווה וודאי ראויה אף היא לספר רציני שכזה, אם כי היא זכתה לפחות לתאור ספרותי מרגש פרי עטו של דודו בוסי בספר 'הירח ירוק בוואדי'.

 

 

כמו לכל עיר ישראלית שמכבדת את עצמה, גם למצפה-רמון יש מגדל מים, המתנשא באמצע העיר, מעל גבעה חשופה לגמרי.
הרבה כבר נכתב על מגדל המים הישראלי והוקדשה לנושא גם תערוכה. הדוגמא הספציפית הזו בולטת מאוד, ממין שכבר לא רואים כמותו במרכז הארץ, שם צמחו הבניינים לגובה והחליפו את מגדלי המים (ואת האתוס הציוני?) כשולטים בקו הרקיע.
במצפה-רמון, מגדל המים, כל האנטנות ובלוק המגורים הברוטליסטי והאלגנטי הזה בראש הגבעה מאחור, מאוד מזכירים  בסיס צבאי ויש בהם עוצמה אילמת.

 
 
 

בלוק מאובק ודהוי עם מעט ירק ועץ אורן עצוב. שם הרחוב –  'נחל ציה' – עומד בסתירה לירוק של הדשא.

בטון חשוף ואבן לקט מקומית שהאבק המדברי הצהבהב מחמיא להם ויחד עם היובש מבטיח שיזדקנו באלגנטיות.

 

שיכונים טרומיים של משרד השיכון משנות השמונים. ניתן לראות תאומים זהים להם בעוד מקומות בארץ .
התחושה שהוצנחו היא כל כך חזקה באין פיתוח שטח שיקלוט את המבנים החזרתיים והם מרצדים להם בצחיחות המדבר מבלי שאפילו האבן החברונית הלבנה של הציפוי הטרומי תוחלף באבן 'מצפה' צהבהבה מהמחצבות המקומיות.

 

האווירה הסוריאליסטית של המבנים מתחזקת כשפוגשים בילדים אפריקאיים בתלבושות מסורתיות חגיגיות וצבעוניות המשחקים להם בחוץ. יכול להיות שהם שייכים לקהילת הכושים העבריים שהגיעה אל המדבר הישראלי משיקגו.

 

בית-הספר של גידי פבזנר בפאתי העיר עושה מאמץ מוצלח להשתלב בסביבה עם השימוש באבן הלקט לציפוי חזיתות בית-הספר, כמו שאביו עשה עוד בשנות ה-60 בבית הספר תמן בצפת.

 

המבנה שתכנן משרד לביא – אמיר (שכבר נסגר) משתלב בסביבה בשפה פשוטה ובשימוש באלמנטי הצללה מרובים.

 

מבנה בכניסה לעיר – הצללה, כנראה של שוק, שהיה סגור כשהיינו בשבת ודווקא רוצה לבלוט ועושה זאת בצורה משכנעת.

 

מבנה מעניין שהוא כנראה שיפוץ של בלוק קיים והפיכתו למלון שמעלה בזכרון את בלוק המגורים שמשרד פייגין הפך למלון 'פונדק רמון' במקום אחר בעיר. אני לא בטוח לגבי המכלול אבל החומרים והחלונות הם בהחלט מעניינים וגם המזגנים הופכים לאלמנט עיצובי.

 

החנות של אבא חזקילוב

 

פרוייקט מעניין ומוצלח של ניב-רייפר שגיליתי אחר-כך גם בחוברת של 'אא' משנות השבעים (משם לקוחות התמונות והתכניות): מין שכונת שטיח דו-קומתית שמציעה פיתרון מאד נכון, לטעמי, למגורים בעיירת פיתוח מדברית בפרט ולמגורים בצפיפות נמוכה ובינונית, בכלל.

מסתבר שהמתחם שנבנה הוא חלק מתכנית רחבה יותר, שרובה ככל הנראה לא נבנתה בסופו של דבר.
אני אוהב שכונות כאלה שיוצרות 'מקום' (כל-כך אייטיז להגיד את זה) כמעט באופן מיידי. התחימה של החלל היא לדעתי המפתח לתחושה הזו ובמקרה הזה מעניינת גם החזרתיות של האלמנטים הטרומיים ששימשו ליצירת המבנה.

 

תכנית המבנן

 

 

חתך טיפוסי

 

 

מבט מלמעלה

 

 

 

תכנית כללית של המתחם

 

 

תכנית הבינוי הכללית לעיר של ניב-רייפר

 

 

תהליך הבנייה הטרומית

עוד סיבה שהתלהבתי מהפרוייקט הזה היא שעשיתי משהו דומה בזמן הלימודים (ובאיחור אופנתי של עשור או שניים) בהנחיית דוד ינאי ז"ל.

 

אקסונומטריה מפורקת של מבנה טיפוסי

ולסיום, תמונה שיוליה צילמה.

 

 

באחרונה יצא הספר 'מקומי', מעין קטלוג שמסכם עשר תערוכות שהוצגו בגלריה בבית האדריכל ביפו מיסודה של עמותת האדריכלים, תערוכות שאצרה שלי כהן הבוחנות את האדריכלות והסביבה בישראל מפרסקטיבה ביקורתית.

מהי מטרתו של הספר?
במובן מסויים הספר חשוב מן התערוכות אותן הוא מתעד, משום שלאורך זמן רבים יותר יחשפו לספר מאשר לתערוכת שהוצגו לפרקי זמן מוגבלים.
אני מניח שאם הח"מ, אדריכל שגר בתל-אביב ומתעניין בנושאים בהן עוסקות התערוכות, נכח רק במיעוטן, אזי בציבור האדריכלים הרחב ובציבור בכלל, הנוכחות בתערוכות הייתה וודאי דלילה אף יותר.
בהקשר זה יש לומר שהגלריה בבית האדריכל היא חלל תצוגה בעייתי במקצת. לאו-דווקא בשל מיקומו בבית ערבי ביפו (שהעמותה שוכרת, עפ"י כהן, ממשפחה ערבית נוצרית), אם כי גם עניין זה מעלה שאלות מגוונות, אלא מכיוון שאין התאמה בין מיקומו לשעות הפתיחה שלו.
הגלריה הייתה ועודנה פתוחה בעיקר בשעות העבודה ואילו איזור יפו העתיקה והנמל הוא אזור שמזדמנים אליו בשעות הפנאי. לכן את התערוכות המעטות שיצא לי לראות ראיתי דווקא בערב, כשהזדמנתי לפתיחות או להרצאות שנערכו במקום.

האם הספר אכן עומד במשימה לייצג את התערוכות שהוא מתעד?
לטעמי לא מספיק.
הספר ערוך כך שלכל אחת מעשר התערוכת שהוצגו מוקדש טקסט המתאר אותה בעברית ובאנגלית וכארבעה דפים של תצלומי צבע.

חלק ניכר מן התערוכות התבססו על תצלומים – אשר מהם ניתן היה לטעמי לתת יותר כדי לקבל עוד מהטעם של התערוכות. בספר יש תיאורים מילוליים של צילומים שלא מופיעים והדבר יוצר תחושה מעט מתסכלת.

עבודות הוידאו אכן קשות יותר לתיעוד: בעוד שבתערוכה 'בית ביפו' של סמי בוכארי ואייל דנון, העוסקת במצוקת המגורים של ערביי יפו, התמליל המצורף מעביר משהו מרוח העבודה (כפי שזו מתוארת בתקציר ע"י שלי כהן), מן העבודה 'קביים' של גילה קפלן וסמי ברדוגו, שמשלבת וידאו ושירה, כמעט שלא ניתן להבין דבר כפי שהיא מוצגת בספר.
כמובן שלא כל יצירה שנועדה לגלריה ניתן או צריך להעביר לספר, אבל אם כבר עושים זאת יש לחשוב על דרך הצגה הולמת.

תערוכות אחרות התבססו על מיצב שהוצב בתערוכה: במקרים אלה חסרות בעיקר תכניות של אותו מיצב שיאפשרו להבין אותו בכללותו.
רלוונטית בהקשר זה התערוכה '(ו)גינה' של צופית טובי ועמי צרויה (אוצרות: שלי כהן ונעמה מישר) שבמסגרתה הוצג מיצב שהוא תכנון נוף ממש, כך על-פי הצילומים. יצירתו וודאי התבססה על תכניות ונראה לי שגם תיעודו בספר היה יוצא נשכר מהצגת תכנית של המיצב.

 

כאן מגיעים לנושא נוסף שהוא ההעדר הכמעט מוחלט של אמצעי הבעה אדריכליים מתערוכות שנעשו עבור אדריכלים ועל-ידי אדריכלים.
התכנית והחתך האדריכליים אינם טריוואליים לקריאה ולהבנה. הצגה ברורה שלהם לצופה מזדמן – גם אם הוא איש מקצוע – דורשת מאמץ גרפי ניכר שיש לו גם משמעות כספית. אבל העיסוק בסביבה והדיון האדריכלי שנעשה ללא כל שימוש בתכניות חזיתות וחתכים הוא, לדעתי, בעייתי מאוד.
בעיסוק בנושא ה'הפרדה' (יאיר ברק, עמית גרון, אורית סימן-טוב. אוצרים: שלי כהן וחיים יעקובי) – עיסוק רציני לכל הדעות, גם בהתייחסות לתערוכה במסגרת הספר 'מקומי' וגם בספר 'הפרדה' שיצא קודם לכן (בהוצאת חרגול/עם עובד) ותיעד את התערוכה בצורה נרחבת יותר – לא ניתן היה למצוא זכר לתכנית, חתך או מפה שתמחיש בצורה חד משמעית את הממדים והמיקומים של הגדרות ואמצעי ההפרדה שתצלומיהם הוצגו במסגרת התערוכה.
יתכן שהדבר נובע מאיזשהי תחושה שבשרטוט קל לשקר ולערוך את המציאות ואילו התמונה אומרת סוג של אמת. אך אנחנו יודעים שאין זה כך, והצילום – ביחוד מאז ה'פוטושופ' – יכול לשקר כמו כל מדיה אחרת.
הדרך היחידה להביא סוג של אמת לקוראים היא להצליב אינפורמציות מגורמים שונים ובאמצעי הבעה שונים שיכולים להציע תמונה שלמה.
דווקא תחום ההפרדה זכה לתיעוד מפורט ומדוקדק ע"י 'בצלם' (בו לקחתי חלק מסוים) וארגונים אחרים וניתן היה להשתמש בשיטות התיעוד האלה כדי להמחיש את הדברים.

יתכן שההימנעות משימוש בתכניות נובעת מתוך רצון להשתמש 'באסתטיקה של התצוגה…כדי לייצר עמדה רגשית בקרב הקהל. הפריים החזק ועבודת הוידאו הממחישה מושכים את העין ואת הלב, ומכינים את הצופה למפגש עם רעיונות חדשים…" (מתוך הקטלוג, עמ' 10). בהקשר זה ניתן לומר שגם לגרפיקה יש עוצמה לא מבוטלת בהעברה של רעיונות. לטעמי, דווקא בצילום יש לפעמים משהו 'מנרמל', כאשר העצים, הדשא והשמיים מרככים את האופן שבו האדריכלות יוצרת אי-צדק ומשכפלת את יחסי הכוחות בחברה. אבל יותר מכך השימוש באופני הבעה אדריכליים כדי לומר משהו חברתי (וזה אתגר רציני ולא משימה טריויאלית) היה ממקם את המסר האתי בתוך המגרש של האדריכלים באופן שלא יוכלו להתכחש לו.
למשל, בתיעוד של מפעל 'אופ-אר: האדריכלות העובדת' (עמית גרון וג'וזף דדון אוצרות: שלי כהן ושני בר-און) היה ניתן לצאת נשכרים משימוש בחתכים ותכניות שהיו ממחישים את הטענות לגבי אופן השימוש בבניין שנטענות במאמר המצורף והיו מאפשרים לקורא לבחון אותן בעצמו.
השימוש בתכניות רלוונטי גם לתערוכות שעוסקות בסביבה בצורה מעט פחות מיידית – למשל הדיון בדירות לדוגמא ('יחידת דיור' יאיר ברק, טל גרבש) היה יוצא נשכר אם היה נערך ניתוח כלשהו של הדירות המוצעות למגורים ושל הדירות לדוגמא – מה מלמדת אותנו התכנית ועד כמה התכנון של הדירה לדוגמא מגשים את התכנית של האדריכל או לחילופין איזושהי פנטזיה טלוויזיונית של אנשי השיווק? לא מדובר בהכרח בקריאה למחקר השוואתי של דירות המגורים הישראליות אלא בהתייחסות גרפית -אדריכלית ולא רק צילומית למרחבי המגורים הישראליים.

ואולי ההימנעות הגורפת משימוש באמצעי הבעה אדריכליים נובע, באופן עמוק יותר, מכעס כלפי האדריכלות וכלפי חוסר-האחריות ואוזלת היד שלה. כעס שבמסגרת התערוכות והטקסטים שבקטלוג עדיין לא מוצא מפלט קונסטרטקטיבי בדמות אדריכלות חלופית, שאולי יהיו לה דרכי ביטוי אחרות. 

מגוון העבודות שהוצגו במסגרת סדרת התערוכת פורס ספקטרום מעניין שמכסה נושאים שזוכים ליחס מועט במסגרת המצומצמת בלאו-הכי של הכתיבה על האדריכלות בישראל.
אמנם, באורח פרדוקסלי, הכתיבה הביקורתית על אדריכלות בישראל נוכחת במדיה כמעט כמו הכתיבה ה'רגילה' על האדריכלות, אך בכל זאת נושאים כמו הפרדה טריטוריאלית בתוך ישראל, מצוקות הדיור של ערביי יפו ונושאים 'פוליטיים' אחרים זוכים למעט התייחסות במסגרת העשייה המקצועית השוטפת.
לצידם, נושאים יום-יומיים יותר כמו מבני בתי-ספר ומרכזי פיס, הגינות של הבתים המשותפים, מבני תעשייה, ומבט נוסף על שיכוני הדיור הציבורי בישראל (שרוחם לא מפסיקה לרדוף את האדריכלות הישראלית) זוכים למיקוד בזכות התערוכות וגם להתייחסות בעלת מימד אומנותי שהם כמעט לעולם לא זוכים לה.
במובן הזה התערוכות אכן הופכות 'מבנים ומרחבים שוליים, שמזוהים עם אדריכלות "קטנה" ו"רגילה"…לנושא מרכזי" (מתוך הקטלוג, עמ' 7).
בתוך המגוון הזה בולטות שתי תערוכות מעט חריגות שלא משתייכות למכלול המקומי. האחת היא תערוכתו 'הארכיגרמית' של ערן בינדרמן 'עיר למאכל' שמציע פנטזיות אדריכליות שיש להן רקע 'לונדוני' המובהק, והשנייה 'קביים' שגם היא מציגה עבודות שנעשו בלונדון, כאלה שלפחות מתוך הספר ההקשר המקומי שלהן לא מתפענח.

בסופו של דבר קריאה מעמיקה של הקטלוג 'מקומי' משאירה את הקורא עם טעם של עוד ועם תחושה של צער על החמצת התערוכות. מן הסתם תורמת לכך כתיבתה הרהוטה של שלי כהן שמעגנת ומטעינה כל צילום וכל פרט בכל מיצב במשמעויות אדריכליות וחברתיות.
קטלוג נרחב יותר, שכדרכם של קטלוגים היה מרחיב מעבר לתערוכות ולא מתמצת כל אחת ואחת מהן, קטלוג עם עיצוב גרפי מעט פחות מנוכר ויותר נהיר, היה בהחלט במקום.
לאור המגבלות המובנות בהפקה של ספר כזה, שעשוי להיות כרך עב-כרס ויקר, אני חושב שנכון יהיה לפנות לאינטרנט ולהעלות לאתר את כל החומר, שרובו ככולו כבר קיים: את התצלומים, המאמרים, עבודות הוידאו וחומר התיעוד של המיצבים. בסיס נתונים כזה, עם קישור מכובד לאתר של עמותת האדריכלים – שראויים לקרדיט על התמיכה המתמשכת והלא מובנת מאליה בתערוכות ועל הוצאת הספר – יכול לתרום מאוד לחשיפה, המקומית וגם הבינלאומית, של התערוכת שהוצגו ושל הנושאים שהן העלו לדיון.

מקומי / 10 תערוכות / גלריה בבית האדריכל, שלי כהן, יפו, עמותת אדריכלים מאוחדים בישראל.

גילוי נאות: שלי כהן שלחה את הספר להתייחסות.

 

עוד על הספר והתערוכה:

אסתר זנדברג ב'הארץ'

קציעה עלון ב' גלובס' וגם חגית פלג-רותם ב'גלובס'

ביטול קו הרכבת המתוכנן בין אשקלון ובאר-שבע שאמור לשרת את שדרות המופגזת ואת עיירות הפיתוח המוחלשות בדרום הוא צעד פסול ואולי אפילו נבזי.

גם אם אין לו תועלת כלכלית מיידית, לקו רכבת זה חשיבות גדולה לפיתוח הנגב המערבי ומרחב באר-שבע.

העובדה שהקו יתבטל בעיקר בשל חריגות כספיות של הרכבת בקווים אחרים, ובראשם קו ת"א-ירושלים, מעידה על סדר העדיפויות האמיתי של מדינת ישראל, שלמרות מס השפתיים שמה את הפריפריה בסוף, תמיד. 

זוהי המצגת של ההרצאה בנושא אדריכלות בנה-ביתך והמזרחיים.

אפשר לצפות בגודל מלא דרך האתר.

אשמח לתגובות.

SlideShare | View | Upload your own