באחרונה פורסם שחוקי העזר העוסקים בחישוב שטחי מרפסות בבניין מגורים עומדים להשתנות. התקנה שהגדירה שרק מרפסות עם קירוי בגובה שתי קומות יוכרו כמרפסות לצרכי חישוב שטחים ואגרות השתנתה כך שגם מרפסת בגובה קומה אחת תוכר לצרכי רישוי.
הדבר ככל הנראה ישוב ויעודד את הקבלנים לבנות מרפסות רגילות, והמרפסות הקופצות אליהן הורגלנו בשנים האחרונות יעלמו מן הנוף.
מכאו מתבקשת מסקנה אחת מיידית – זה הזמן להשקיע בעסק של תריסים וחלונות אלומיניום.
ובכל זאת, סוגיית המרפסות הקופצות מאירה סוגיות מעניינות השוכנות על התפר שבין הכלכלה, החוק, העיצוב והתרבות.
הכלכלה היא הראשונה: היזמים והקבלנים מניחים – ככל הנראה בצדק – שאף דייר לא יוותר על שטח דיור רגיל לטובת מרפסת. כי צריך להיות ברור שהחוק מתיר בניית מרפסות בכל גודל שהוא – אלא ששטחן יגרע מן השטח העיקרי המוקצה לדירה וגם האגרות וההיטלים שייגבו עבורן יהיו כאילו היו שטח דיור רגיל.
כאן נכנסת התרבות האדריכלית שמפיצה ומציפה את ההנחה שהמרפסת היא דבר טוב שיש לעודד אותו – כלומר יש למצוא דרך להתמודד עם כשל השוק שנוצר ושמונע בניית מרפסות.
ההנחה האדריכלית בדבר סגולותיה של המרפסת נובעת ממספר מקורות.
הטיעון השימושי מניח שלמרפסת יש תפקיד חשוב באיכות החיים של הדייר הישראלי באקלים המקומי החם. זאת למרות שמרבית הישראלים הבהירו במעשים שאינם משתמעים לשני פנים שהם מעדיפים להגדיל את שטחי הדיור על חשבון המרפסת. זאת גם למרות שמרפסת סגורה בתריסים ובזכוכית יכולה להיות שימושית אף יותר, ולתפקד, בתכנון נכון, הן כמרפסת והן כחדר.
הטיעון האסתטי מניח שבניינים עם מרפסות יהיו יפים ומעניינים יותר.
אין ספק שבאדריכלות המודרנית שויתרה על העיטור של פני השטח, בייחוד בהקשר של דלות החומר הישראלית, המרפסת היא כלי כמעט יחיד להעניק לחזיתות מבני המגורים את הפלסטיות שתציל אותן משיממון ויזואלי. למרבה הצער דווקא המרפסות היפות ביותר, מרפסות הסרט של הבאוהאוס לוקות בחוסר-שימושיות קיצוני בהיותן צרות וארוכות. מרפסות בעלות פרופורציות שימושיות הן בדרך כלל דלות יותר, בייחוד כשלמימדים הסטנדרטיים מצטרפת בדרך-כלל הימנעות ממעקות בנויים או מקושטים ומשימוש בעמודים, משרביות וחלקי קירות.
יש טיעון תרבותי שרואה במרפסת חלק ממסורת אדריכלית ישראלית הקושרת אותנו לבנייה ים-תיכונית, ולאחווה החברתית של הכפר היווני המדומיין.
כל אלה הן, כמובן, הנחות תלויות תרבות ותלויות נקודת תצפית שאין שום הכרח לקבל אותן. הן מבטאות שיקולים שימושיים וטעמים אסתטיים שאין להם מדדים אובייקטיבים מוסכמים והן תלויות מצב כלכלי, נסיבות וטעם אישי שיכולים להשתנות גם באותה דירה ואצל אותו דייר לאורך זמן.
אך כשהנחות אלה הופכות לתקנות, לחוק שיש לאוכפו, נכנסים לתמונה כללי התיחמון והאנטי-תיחמון – קצת כמו המחיקון והאנטי מחיקון – שמאפיינים את מערכת היחסים בין הרשות הישראלית לבין נתיניה.
כבר למדנו שאם יש מרפסת שניתן לסגור – הדייר הישראלי יסגור אותה.
אבל אז הוא מרוויח משהו שלא מגיע לו – וזה אולי לא כל כך חשוב אבל מאוד מרגיז את כולם, וגם משנה את חזיתות הבניין ואת חזות הרחוב מבלי לקבל אישור מהציבור בדמות השכנים או העירייה – וזה קצת יוצר משמעותי.
מסיבות שונות לא נאכף החוק האוסר על סגירת המרפסות ללא היתר.
אולי משום שהעיריות חשו שזו גזרה שאין הציבור יכול לעמוד בה.
אולי כי (כמעט) כולם היו עבריינים ולעיריות לא היה מספיק כוח אדם לטפל בנושא.
אולי בגלל שקל לפרק את התריסים ואז כשמגיע צוות ההריסה הוא מגלה שאין סגירה ואין תריסים והמרפסת פתוחה כביום תכנונה.
יש לי הרגשה שאילו העיריות היו יכולות לקנוס ולא להרוס הטיפול במרפסות היה הופך למקור להכנסה שוטפת לעירייה כמו אכיפת חוקי החנייה בתל-אביב.
מכיוון שלא ניתן לאכוף את החוק מחד אבל צריך מרפסות מאידך הוחלט בשנת 1992 ע"י שר הפנים דאז אריה דרעי ובעצתו של האדריכל דן איתן (1) למנוע מרפסות בנות קומה אחת ולעודד מרפסות כפולות קומה שאותן קשה הרבה יותר לסגור.
מרפסות קופצות (המושבה האיטלקית ת"א בתכנון ל. רובננקו)
כלומר נוצר סידור בו האדריכלות אוכפת את עצמה – שינוי הצורה והמבנה של המרפסת אמורים להשיג את המטרה של שמירה על הצורה והמבנה המקורי של המרפסת.
אלא שאין ארוחות חינם ומרפסת שהיא השוטר של עצמה לא יכולה להראות כמו מרפסת רגילה: וכך נוצרן החזיתות המדלגות והמרצדות שמאפיינות את האדריכלות המגורים הישראלית של שנות ה-90.
וכך בעייה אסתטית אחת של חזיתות מונוליטיות העשויות תריסי פלסטיק זולים וסגירות לא אחידות הוחלפה בבעייה אסתטית אחרת של תזזית ויזואלית. מן הבחינה הפונקציונלית המצב התדרדר כי למרפסת המקפצת יש בעיות של פרטיות ורעש ביחס למרפסת שמעליה, בעיות שהופכות את היחסים עם יותר מדי שכנים – מלמעלה, מלמטה ומן הצד – לקצת יותר מדי אינטימיים משנחוץ.
אמנם, בתכנון נכון הבעיות האלה הן פתירות – וניתן לראות דוגמאות מעטות לכך – אך כיוון שהן מסבכות ומייקרות את התכנון ואת הבנייה לא היה להן סיכוי אצל הקבלן הישראלי.
כל המסכת הזו מאפיינת את הניסיונות הנואשים המאפיינים את התרבות בישראל להרוג זבובים באמצעות פילים, להיכנס לחיי האזרחים ולחנך אותם בכוח, לגבב אילוץ על גבי אילוץ, חוק על גבי תקנה כדי להשיג מטרה שניתן אולי היה להשיג באמצעים פשוטים הרבה יותר.
ודוק, אם כל הסגירות היו בתריסי עץ ולא בתריסי הפלסטיק, או אולי רק בתריסי פלסטיק דקים יותר, עדינים יותר ואחידים – הכל היה נראה יותר טוב. אך איך ניתן לפצח את הגנאולוגיה של הכיעור הישראלי וליצור מרחב ציבורי יפה? – זו הרי כבר כמעט קלישאה לומר שתריס הפלסטיק הוא מעין סמל לישראליות – רעיון מוכר אך מתוחכם, שמתגלם מחדש בחומרים פשוטים, זולים אך עמידים, מתחיל כפתרון נועז ומקורי לבעייה אמיתית אך מהר מאוד מתפשט לכל מקום בצורה שהיא על גבול החוקיות ואף פעם לא מצליח להיות אלגנטי.
אז לאור חוסר רצונם הקולקטיבי של הישראלים במרפסת – חוסר רצון שאני מבין היטב כי חדר תמיד יהיה שימושי יותר ממרפסת – צריך פשוט לוותר. מי שרוצה מרפסת – שישלם עליה בשטח עיקרי. כל האחרים ישארו ספונים לבטח בתוך דירותיהם.
אבל יתכן שיש פיתרון – במקום ליצור אילוצים והגבלות שישאירו את המרפסות פתוחות צריך לתת יתרון וכדאיות בשמירת המרפסת פתוחה.
והרי יש רק דחף ישראלי אחד חזק יותר מהדחף לסגור מרפסת (2).
יש רק יתרון אחד של המרפסת שהתריסול לא יכול לתת לו מענה – המנגל.
אם יש לך תריסים במרפסת אתה לא יכול לעשות 'על האש' כי העשן ייכלא, יחדור לתוך הבית, ריחו ידבק לתריסים – ובכלל, מנגל עושים בחוץ, מנפנפים תחת השמש הקופחת. חוויות החוץ הישראלית קשורה בעבותות לגריל, והדחף הוא כה חזק שגם איי-תנועה תמימים לא ניצלים ממנו.
גריל עם ארובה במרפסת דירה באנטליה, תורכיה
לכן צריך לייצר מרפסות שאפשר למנגל בהן, מבלי להסתבך בריב שכנים. התורכים כבר פתרו את הבעייה ובאנטליה ניתן לראות מרפסת מעל מרפסת כשבכל אחת יש מנגל בנוי, גריל שמחובר לארובה שמושכת את העשן מכל הקומות למעלה אל-על ומשחררת אותו הרחק מן הדירות. כך ניתן לעשות מנגל במרפסת מבלי למרר את חיי השכנים ולהנות מחווית החוץ האולטימטיבית, שתי דקות מהמטבח ומול הטלוויזיה.
לדעתי מרפסת שעושים בה על האש לא תיסגר כל-כך מהר – ואז באמת נוכל להתרווח במרפסת ולהרגיש ים-תיכוניים.
1 האם זה מקרה שהמרפסות המדלגות הושקו במקביל להסכמי אוסלו והן גוועות ביחד עימו, במעין גל של נוסטלגיה לעבר מיתולוגי שבו המרפסות היו פתוחות, השכנים היו חברים והחיילים היו גיבורים?
2 אפשר להרחיק לכת ולומר שאם סגירת המרפסת היא כמו סיפוח השטחים, המנגל הוא כמו בית המקדש.
ערסיטקטורה 
