ארכיונים עבור פוסטים עם התג: צל

יואב לרמן ביקש ממני לפרסם הזמנה לכנס בנושא הליכה ברגל שהוא שותף בארגונו.
הכנס יתקיים ביום שני 27.10.2008 בסינמטק תל-אביב והוא נערך מטעם הארגון 'תחבורה היום ומחר'.

 

הרבה פעמים כשמדברים על עידוד ההליכה ברגל בעיר עוסקים ברוחב המדרכות.

הרי אין דבר מתסכל יותר ממדרכה צרה שמאלצת אותך לרדת לכביש ולהסתכן, במיוחד אם אתה עם עגלה או עם ילד קטן. זה כל כך מרתיח את הדם שאתה רוצה לשרוט איזה מכונית חונה שאילולא הייתה שם ניתן וודאי היה להרחיב את המדרכה (זאת, אף על פי שרק לפני עשר דקות היית בתוך האוטו וקיללת את פרנסי העיר וראשיה שלא מייצרים עוד חניות).
אבל, כשעוסקים בתנועה עירונית אלטרנטיבית צריך לזכור שיש עוד פרמטרים שגורמים לציבור לבחור שלא ללכת ברגל בעיר.

אחד הגורמים האלה, שהוא לדעתי חשוב ביותר ושאינני יודע עד כמה עוסקים בו, הוא הצל ברחוב, או למעשה העדרו.
השמש הקופחת תדיר בארצנו הופכת הליכה של כל מרחק כמעט לחוויה לא נעימה כלל וכלל. גם מי שלא מתעצל ונהנה ללכת, מגלה בתום המסלול שהוא מיוזע ועייף ואם לא טרח לשתות ולהגן על עצמו, אפילו חבול שמש.
יתר על-כן, גם בימי החורף המעטים שמזמנים לנו החיים פה לא ניתן להנות מן העננות ולהלך מעדנות ברחובות הקרירים כי החשש ממבול פתאומי הוא בן-לוויה מציק.

צריך לזכור שעיקר ההליכה העירונית, זו שמשלימה את הנסיעה בתחבורה הציבורית, מתרחשת ברחובות הראשיים בעיר שם רוחב המדרכה יוצר לעיתים בעייה של דוחק אך לאו-דווקא חסימה של תנועת הולכי הרגל.
אך בעיית הצל והגשם אינה זוכה למענה.

ברחובות דיזינגוף ואלנבי בתל-אביב יש עצי פיקוס גדולים שיוצרים צל נהדר (כשאינם גזומים בגלל חוטי החשמל) אך רחוב בן-יהודה או רחוב הירקון הם רחובות צחיחים לגמרי. בהדר בחיפה יש מעט מאוד עצים וכך גם, אם זיכרוני אינו מטעני, במרכז ירושלים, באזור מדרחוב בן-יהודה ובסביבותיו.

ברחוב אבן גבירול בתל-אביב יש פתרון פשוט ואפקטיבי – הארקדות שלאורכו יוצרות מעבר מוצל ואף מוגן חלקית מהגשם.

בנוסף מגדיר המעבר המקורה תחומים במדרכה, כאלה שמאפשרים ליצור שימושים שונים לרוחבה, העמודים התוחמים את המעבר מגינים על הולכי הרגל מפני המכוניות ושומרים על רוחב מדרכה שלעולם לא ניתן לצמצם, אלא במחיר הריסת המבנים שלאורך הרחוב.
מהבחינה העירונית מאפשרת הארקדה ליצור מדרכה רחבה עבור הולכי הרגל מבלי להקטין את גודל הקומה שמעל מפלס הרחוב ומבלי להשפיע על הרוחב הנתפס של הרחוב (יחס גובה/רוחב) שהוא אלמנט חשוב בתחושה שמעביר החלל העירוני.

בבניינים חדשים אין בעייה לדרוש מעבר מקורה כזה: ברחוב וייצמן בכפר-סבא נראה שהעירייה עושה כך ובהדרגה הרחוב הופך לרחוב שלכל אורכו ארקדה, למרות שבמקור לא היה כזה.

 

מבנים חדשים עם ארקדות לאורך רחוב וייצמן בכפר-סבא. תמונות מתוך אתר www.zoomap.co.il

 

ברחובות קיימים שאין בהם תחלופה של מבנים הבעייה סבוכה יותר. הפתרון המתבקש הוא כמובן נטיעת עצי צל עתירי נוף. לצידם ניתן להציע בנייה של פרגולה או ארקדה מעל המדרכה הקיימת.
בפרגולה כזו ניתן לשלב גם את מערך התאורה והשילוט כולל שילוט פרסומת שיכול להניב הכנסה. אם הארקדה נבנית בבנייה קשיחה ניתן להשתמש בה כבסיס להרחבה של הבניינים שבצידי הרחוב – כשבמקרה כזה ניתן לממן את בניית הארקדה מהרחבות הדיור. כמובן שהצללת החנויות תורמת לא רק לנוחות ההולכים והמביטים בחלונות הראווה אלא גם לחיסכון באנרגיה.

הקדשת תשומת לב לאיכות חייהם של המהלכים במדרכה יכולה אם כן לסייע לא רק למערך התחבורה העירונית בכללותו אלא גם להפוך למנוף לשיפור החזות העירונית.

מודעות פרסומת

אם יש מהלך תכנוני אחד  שיכול לשנות סביבה מן הקצה אל הקצה – המהלך הזה הוא נטיעה של עצים.

לא רק משום שהאדריכלים, כפי שאמר פרנק לויד רייט, קוברים את טעויותיהם במטפסים, אלא גם משום שהעץ מסוגל להגדיר חלל מבלי לתחום ולגדור אותו, להצל על שטח וליצור 'מקום' מבלי להזדקק לתעלולים אדריכליים מסורבלים ולהפוך כל חצר מוזנחת וצרובת שמש לפינה מטופחת ועשירה.
כל זאת עוד לפני התרומה של העצים לשיפור מצב האקלים העירוני – מבחינת טמפרטורה וזיהום-אוויר (1) – ולשיפור מצב האקלים הגלובלי – ע"י קיבוע הפחמן הדו-חמצני שגורם לאפקט החממה.

חצר של בית משותף בבת-ים : תוספת של עצים הייתה יכולה להועיל

בשנה רביעית ללימודיי בטכניון השתתפתי בקורס שנקרא PPP – Public-Private Partnership

שיזמו האדריכלים רפי סגל ואייל וייצמן ועסק בממשק שבין היזמים, האדריכלים והגורמים הממשלתיים והעירוניים.
במסגרת זו העלנו רעיון לעידוד נטיעת עצים במגרשים פרטיים בעיר: לתת ליזמים זכויות בנייה נוספות לפי מספר העצים שישתלו (או ישמרו) במגרש.
הרעיון אינו מופרך כל-כך: מחד, עיריות רבות מעניקות תוספת של אחוזי בנייה תמורת בניית מעלית, למשל, או תמורת מטלות ציבוריות אחרות. מאידך, העיריות מתנות לעיתים את היתרי בנייה בהתחייבות לנטיעת מספר מסוים של עצים בתחום המגרש.
באותו האופן בדיוק ניתן להתנות תוספת של אחוזי בנייה בהקצאת מקום במגרש לעצים בוגרים בכפוף, נניח, לפרסום הקלה. בעת מתן טופס 4 (אישור חיבור לחשמל) לבניין ניתן לוודא שהעצים אכן ניטעו ושיש להם את התנאים החיוניים בכדי להתפתח כיאות. אם העצים יכרתו או 'יעלמו' בשלב כלשהו ניתן יהיה לדרוש תשלום 'כופר-עץ' מן הדיירים עד לנטיעת עצים חדשים, ובכלל לנהוג בנושא כאילו מדובר בעבירת בניה (לא שזה מבטיח כל-כך הרבה בישראל).

ניתן גם לשקול הקלות בתשלומי הארנונה לפי מכמות העצים הקיימת במגרש – ובכך להבטיח טיפוח מתמשך של העצים.

מכתב המפרט את ההצעה נשלח למשרדי הממשלה הרלוונטיים והם השיבו תשובות ענייניות.
למרבה הצער, המתכננים הממשלתיים לא כל-כך אהבו את הרעיון משום שסברו שהוא יכול להביא לתוצאות לא צפויות – ולא בהכרח חיוביות – הן מבחינת העצים והן מבחינת התוספות למבנה.
אין ספק שתכנית בניין עיר חדשה שלוקחת בחשבון הן את כלל נושאי הציפוף, והן את נושאי הגינון והאקולוגיה, תניב תוצרים טובים. לעומתה, פיתרון של מתן זכויות בנייה ללא הגדרות ברורות הוא בוודאי פשטני.
אלא שבפועל, רוב שטחן של הערים עדיין מתוכנן ונבנה לפי תכניות קיימות, ישנות ומיושנות. תכניות אלה כוללות אפשרויות למתן זכויות בנייה נוספות באופן שמביא, למשל, למבנים שמתוכננות בהם עוד ועוד מעליות רק כדי לקבל תוספת של אחוזי בנייה, למרות שהמעלית היא אינטרס פרטי ולא ציבורי. האם לא היה עדיף שבתמורה לתוספת שטח למבנה – והכנסה ליזם – יקבל הציבור עוד כמה עצים?

כמובן שמאחורי ההצעה שנדחתה עומדת גם אידיאולוגיה שמשליכה את יהבה על יוזמות פרטיות ומקומיות במקום תכנון מלמעלה, מתוך כוונה אדריכלית להגיע לתוצאות שתהיינה לא רק יעילות יותר אלא גם מקוריות ומפתיעות יותר מבחינה אסתטית – כמו שניתן לראות בבית שתכננו האדריכלים  Lacaton & Vassal בצרפת, בו מתרוממים גזעי העצים ועוברים דרך המבנה.

ניתן להבין את המתכננים הממשלתיים, שלמרות כל רוחות ההפרטה המנשבות במשרדי הממשלה, עדיין מסתייגים מגישה כזו ותומכים בתכנון כולל, מראש וללא הפתעות.

התוצאות הבלתי-צפויות של שמירה על עצים. בית ב Cap Ferret, France של Lacaton & Vassal

הבית ב Cap Ferret – חתך. גזעי העצים עוברים דרך המבנה בפתחים מיוחדים שמאפשרים לעצים לנוע ברוח.

כחלק מהעניין, שלחתי גם מכתב למערכת עיתון 'הארץ' בו הפצרתי בקק"ל להפנות את מירצה לייעור שטחים בעיר. הקוראת זהבה פישר השיבה לי והמליצה לא להמתין לקרן הקיימת לישראל אלא לעשות מעשה, לצאת ולשתול מספר עצים באי התנועה השומם הסמוך לביתי.
למרבה הצער, לא עשיתי דבר בעניין.

חלפו השנים, ולא מזמן, במסגרת מעורבתי בפורום התכנוני של יד-אליהו שמרכז האדריכל איתי הורביץ, נתקלתי ביוזמה רצינית הרבה יותר לייעור העיר.
זוהי יוזמה של של המהנדס יעקב גילת שפעל ורתם את הקרן הקיימת לישראל על משתלות העצים שלה, את העירייה בתל-אביב ואת החברה להגנת הטבע לפרוייקט של ייעור עירוני. במסגרת הפרוייקט יחולקו עצים לאזרחים פרטיים כדי שאלה יטעו אותם בחצר של הבית המשותף או הפרטי בו הם גרים, בגינות הקהילתיות ובתחומי העסקים שלהם.
מהלך כזה יכול לסייע מאוד לתוספת של עצים במרקם העירוני. כי בעוד שבתחום הרחוב הציבורי עיריית תל-אביב, למשל, פועלת באופן די אינטנסיבי לנטיעת עצים חדשים – אם כי לפעמים היא גם עוקרת עצים ותיקים – הרבה חצרות פרטיות נותרות שוממות מעצים.
במרקם התל-אביבי הטיפוסי- והישראלי בכלל – שבו שטח הגינון הפרטי נושק לרחוב וניצפה ממנו, לתוספת של עצים במגרש הפרטי יש חשיבות גדולה למראה של השכונה ושל העיר, כמו גם לאקלים שלה ולמאזן גזי-החממה הגלובלי. זהו רעיון שכבר פועל בערים אחרות בעולם, כמו לונדון ולוס-אנג'לס – ויש לו מן הסתם פוטנציאל להצליח גם אצלנו.

SlideShare | View | Upload your own

היוזמה הזו מתחילה לקרום עור וגידים ממש עכשיו לקראת עונת הנטיעות בחורף הקרוב.
הצלחה שלה ושיכפולה בערים נוספות יכולה לתרום תרומה גדולה מאוד למרקם העירוני שלנו.

(1) ניתן למצוא מבוא לנושא אצל שאול עמיר איילה ומשגב בספר " מדריך לתכנון מערכת עצי הרחוב בישובים עירוניים".

מי שחפץ להשתתף או ללמוד עוד פרטים מוזמן לפנות אלי בדוא"ל ואני אעביר הפנייה הלאה.

באחרונה פורסם שחוקי העזר העוסקים בחישוב שטחי מרפסות בבניין מגורים עומדים להשתנות. התקנה שהגדירה שרק מרפסות עם קירוי בגובה שתי קומות יוכרו כמרפסות לצרכי חישוב שטחים ואגרות השתנתה כך שגם מרפסת בגובה קומה אחת תוכר לצרכי רישוי.
הדבר ככל הנראה ישוב ויעודד את הקבלנים לבנות מרפסות רגילות, והמרפסות הקופצות אליהן הורגלנו בשנים האחרונות יעלמו מן הנוף.
מכאו מתבקשת מסקנה אחת מיידית – זה הזמן להשקיע בעסק של תריסים וחלונות אלומיניום.

ובכל זאת, סוגיית המרפסות הקופצות מאירה סוגיות מעניינות השוכנות על התפר שבין הכלכלה, החוק, העיצוב והתרבות.
הכלכלה היא הראשונה: היזמים והקבלנים מניחים – ככל הנראה בצדק – שאף דייר לא יוותר על שטח דיור רגיל לטובת מרפסת. כי צריך להיות ברור שהחוק מתיר בניית מרפסות בכל גודל שהוא – אלא ששטחן יגרע מן השטח העיקרי המוקצה לדירה וגם האגרות וההיטלים שייגבו עבורן יהיו כאילו היו שטח דיור רגיל.

כאן נכנסת התרבות האדריכלית שמפיצה ומציפה את ההנחה שהמרפסת היא דבר טוב שיש לעודד אותו – כלומר יש למצוא דרך להתמודד עם כשל השוק שנוצר ושמונע בניית מרפסות.
ההנחה האדריכלית בדבר סגולותיה של המרפסת נובעת ממספר מקורות.
הטיעון השימושי מניח שלמרפסת יש תפקיד חשוב באיכות החיים של הדייר הישראלי באקלים המקומי החם. זאת למרות שמרבית הישראלים הבהירו במעשים שאינם משתמעים לשני פנים שהם מעדיפים להגדיל את שטחי הדיור על חשבון המרפסת. זאת גם למרות שמרפסת סגורה בתריסים ובזכוכית יכולה להיות שימושית אף יותר, ולתפקד, בתכנון נכון, הן כמרפסת והן כחדר.

הטיעון האסתטי מניח שבניינים עם מרפסות יהיו יפים ומעניינים יותר.
אין ספק שבאדריכלות המודרנית שויתרה על העיטור של פני השטח, בייחוד בהקשר של דלות החומר הישראלית, המרפסת היא כלי כמעט יחיד להעניק לחזיתות מבני המגורים את הפלסטיות שתציל אותן משיממון ויזואלי. למרבה הצער דווקא המרפסות היפות ביותר, מרפסות הסרט של הבאוהאוס לוקות בחוסר-שימושיות קיצוני בהיותן צרות וארוכות. מרפסות בעלות פרופורציות שימושיות הן בדרך כלל דלות יותר, בייחוד כשלמימדים הסטנדרטיים מצטרפת בדרך-כלל הימנעות ממעקות בנויים או מקושטים ומשימוש בעמודים, משרביות וחלקי קירות.

יש טיעון תרבותי שרואה במרפסת חלק ממסורת אדריכלית ישראלית הקושרת אותנו לבנייה ים-תיכונית, ולאחווה החברתית של הכפר היווני המדומיין.
כל אלה הן, כמובן, הנחות תלויות תרבות ותלויות נקודת תצפית שאין שום הכרח לקבל אותן. הן מבטאות שיקולים שימושיים וטעמים אסתטיים שאין להם מדדים אובייקטיבים מוסכמים והן תלויות מצב כלכלי, נסיבות וטעם אישי שיכולים להשתנות גם באותה דירה ואצל אותו דייר לאורך זמן.

אך כשהנחות אלה הופכות לתקנות, לחוק שיש לאוכפו, נכנסים לתמונה כללי התיחמון והאנטי-תיחמון – קצת כמו המחיקון והאנטי מחיקון – שמאפיינים את מערכת היחסים בין הרשות הישראלית לבין נתיניה.
כבר למדנו שאם יש מרפסת שניתן לסגור – הדייר הישראלי יסגור אותה.
אבל אז הוא מרוויח משהו שלא מגיע לו – וזה אולי לא כל כך חשוב אבל מאוד מרגיז את כולם, וגם משנה את חזיתות הבניין ואת חזות הרחוב מבלי לקבל אישור מהציבור בדמות השכנים או העירייה – וזה קצת יוצר משמעותי.

מסיבות שונות לא נאכף החוק האוסר על סגירת המרפסות ללא היתר.
אולי משום שהעיריות חשו שזו גזרה שאין הציבור יכול לעמוד בה.
אולי כי (כמעט) כולם היו עבריינים ולעיריות לא היה מספיק כוח אדם לטפל בנושא.
אולי בגלל שקל לפרק את התריסים ואז כשמגיע צוות ההריסה הוא מגלה שאין סגירה ואין תריסים והמרפסת פתוחה כביום תכנונה.

יש לי הרגשה שאילו העיריות היו יכולות לקנוס ולא להרוס הטיפול במרפסות היה הופך למקור להכנסה שוטפת לעירייה כמו אכיפת חוקי החנייה בתל-אביב.

מכיוון שלא ניתן לאכוף את החוק מחד אבל צריך מרפסות מאידך הוחלט בשנת 1992 ע"י שר הפנים דאז אריה דרעי ובעצתו של האדריכל דן איתן (1) למנוע מרפסות בנות קומה אחת ולעודד מרפסות כפולות קומה שאותן קשה הרבה יותר לסגור.

מרפסות קופצות (המושבה האיטלקית ת"א בתכנון ל. רובננקו)

כלומר נוצר סידור בו האדריכלות אוכפת את עצמה – שינוי הצורה והמבנה של המרפסת אמורים להשיג את המטרה של שמירה על הצורה והמבנה המקורי של המרפסת.
אלא שאין ארוחות חינם ומרפסת שהיא השוטר של עצמה לא יכולה להראות כמו מרפסת רגילה: וכך נוצרן החזיתות המדלגות והמרצדות שמאפיינות את האדריכלות המגורים הישראלית של שנות ה-90.
וכך בעייה אסתטית אחת של חזיתות מונוליטיות העשויות תריסי פלסטיק זולים וסגירות לא אחידות הוחלפה בבעייה אסתטית אחרת של תזזית ויזואלית. מן הבחינה הפונקציונלית המצב התדרדר כי למרפסת המקפצת יש בעיות של פרטיות ורעש ביחס למרפסת שמעליה, בעיות שהופכות את היחסים עם יותר מדי שכנים – מלמעלה, מלמטה ומן הצד – לקצת יותר מדי אינטימיים משנחוץ.
אמנם, בתכנון נכון הבעיות האלה הן פתירות – וניתן לראות דוגמאות מעטות לכך – אך כיוון שהן מסבכות ומייקרות את התכנון ואת הבנייה לא היה להן סיכוי אצל הקבלן הישראלי.

כל המסכת הזו מאפיינת את הניסיונות הנואשים המאפיינים את התרבות בישראל להרוג זבובים באמצעות פילים, להיכנס לחיי האזרחים ולחנך אותם בכוח, לגבב אילוץ על גבי אילוץ, חוק על גבי תקנה כדי להשיג מטרה שניתן אולי היה להשיג באמצעים פשוטים הרבה יותר.
ודוק, אם כל הסגירות היו בתריסי עץ ולא בתריסי הפלסטיק, או אולי רק בתריסי פלסטיק דקים יותר, עדינים יותר ואחידים – הכל היה נראה יותר טוב. אך איך ניתן לפצח את הגנאולוגיה של הכיעור הישראלי וליצור מרחב ציבורי יפה? – זו הרי כבר כמעט קלישאה לומר שתריס הפלסטיק הוא מעין סמל לישראליות – רעיון מוכר אך מתוחכם, שמתגלם מחדש בחומרים פשוטים, זולים אך עמידים, מתחיל כפתרון נועז ומקורי לבעייה אמיתית אך מהר מאוד מתפשט לכל מקום בצורה שהיא על גבול החוקיות ואף פעם לא מצליח להיות אלגנטי.

אז לאור חוסר רצונם הקולקטיבי של הישראלים במרפסת – חוסר רצון שאני מבין היטב כי חדר תמיד יהיה שימושי יותר ממרפסת – צריך פשוט לוותר. מי שרוצה מרפסת – שישלם עליה בשטח עיקרי. כל האחרים ישארו ספונים לבטח בתוך דירותיהם.

אבל יתכן שיש פיתרון – במקום ליצור אילוצים והגבלות שישאירו את המרפסות פתוחות צריך לתת יתרון וכדאיות בשמירת המרפסת פתוחה.

והרי יש רק דחף ישראלי אחד חזק יותר מהדחף לסגור מרפסת (2).

יש רק יתרון אחד של המרפסת שהתריסול לא יכול לתת לו מענה – המנגל.

אם יש לך תריסים במרפסת אתה לא יכול לעשות 'על האש' כי העשן ייכלא, יחדור לתוך הבית, ריחו ידבק לתריסים – ובכלל, מנגל עושים בחוץ, מנפנפים תחת השמש הקופחת. חוויות החוץ הישראלית קשורה בעבותות לגריל, והדחף הוא כה חזק שגם איי-תנועה תמימים לא ניצלים ממנו.

גריל עם ארובה במרפסת דירה באנטליה, תורכיה

לכן צריך לייצר מרפסות שאפשר למנגל בהן, מבלי להסתבך בריב שכנים. התורכים כבר פתרו את הבעייה ובאנטליה ניתן לראות מרפסת מעל מרפסת כשבכל אחת יש מנגל בנוי, גריל שמחובר לארובה שמושכת את העשן מכל הקומות למעלה אל-על ומשחררת אותו הרחק מן הדירות. כך ניתן לעשות מנגל במרפסת מבלי למרר את חיי השכנים ולהנות מחווית החוץ האולטימטיבית, שתי דקות מהמטבח ומול הטלוויזיה.

לדעתי מרפסת שעושים בה על האש לא תיסגר כל-כך מהר – ואז באמת נוכל להתרווח במרפסת ולהרגיש ים-תיכוניים.

1 האם זה מקרה שהמרפסות המדלגות הושקו במקביל להסכמי אוסלו והן גוועות ביחד עימו, במעין גל של נוסטלגיה לעבר מיתולוגי שבו המרפסות היו פתוחות, השכנים היו חברים והחיילים היו גיבורים?

2 אפשר להרחיק לכת ולומר שאם סגירת המרפסת היא כמו סיפוח השטחים, המנגל הוא כמו בית המקדש.

 

בנמל תל-אביב (עיבוד של תמונה מתוך אתר האינטרנט של הנמל namal.co.il)

 

בשבת הלכנו עם כמה חברים – זוגות עם ילדים כמונו – לאכול משהו בנמל תל-אביב המשוקם.
במסעדה בה ישבנו היו מספר שולחנות שהוצללו ע"י השמשיות שהתקינה המסעדה וכמה שולחנות שנותרו חשופים בשמש.
לא היה ניתן להעלות על הדעת לשבת ולאכול בשולחנות החשופים לשמש הקופחת והם עמדו יתומים. כל השולחנות המוצללים היו מאוכלסים ומשפחות נואשות המתינו דרוכות לשולחן שיתפנה ומיד הסתערו עליו.
עברנו למסעדה סמוכה שם השימשייה לא הצלה על כל הכורסאות המעוצבות למשעי שסביב השולחן.
בסוף הצטופפנו איכשהו בצילה של שמשייה שהתפנתה, דחוקים זה לזה ומנסים להימלט מקרני השמש.

מאוד התעניינתי בשיקום של הנמל שעשו גנית ואודי מייזליץ – כסיף והשתדלתי להסתובב שם עוד במהלך העבודות.
יוליה תמיד העירה שאם הם לא יספקו הצללה הם כאילו לא עשו שום דבר, ואני תמיד קיוויתי שקצת צל יהיה, למרות שהאדריכל הישראלי הטיפוסי – גם אם הוא קורא את כל המגזינים הנכונים – לא כל-כך מתעניין בצל.

והנה הפרוייקט הסתיים, הנמל שוקק חיים – וצל אין.

רק המסעדות מספקות צל ללקוחותיהן במה שנראה ככוונת מכוון לאלץ את הציבור ללכת למסעדות.
היום גילינו שגם המסעדות לא מסוגלות לספק צל והנמל ההומה מספק חוויה מתסכלת של התבשלות בשמש גם בתשלום.

התעוררו בי מחשבות נוגות – כל כך הרבה כסף ומאמץ הושקעו בבניית דק עץ עשוי גבעות גבעות שלא נעשה בהן כמעט שום שימוש, למרות שהן באמת יפות מאוד. אבל אילו היו משקיעים רק חלק מן הכסף בצל, או למצער נוטעים כמה עצים, האם לא היה כל-כך הרבה יותר נעים לכולם?

נ.ב. בתחרות לשיקום הנמל בה זכו מייזליץ-כסיף השתתפתי גם אני כחבר באחד הצוותים, וגם בהצעה שהייתי מעורב בה לא הקדשתי שום מחשבה לפתרונות של הצללה.