ארכיונים עבור פוסטים עם התג: שיכונים

בעקבות התערוכה 'שיכונים מבפנים' המוצגת בגלריה בבית האדריכל, היו לי כמה שיחות מעניינות.

מסתבר שלמרות שבמרכז התערוכה עומדות דווקא דוגמאות קונקרטיות וחוויות אישיות של דיירים ולמרות הנימה הלא פולמית המאפיינת אותה, נקראת  התערוכה, לפחות אצל אחדים, ככתב אישום נגד מדיניות השיכון הציבורי בישראל. ואכן, אין ספק שהתערוכה, בהמחישה את אי-ההלימה בין התכנון לבין הרצונות והצרכים של הדיירים, מאירה את המגבלות של תכנון השיכון הציבורי בראשית ימי המדינה ודווקא מן הזווית הפרטית, שזכתה בדרך-כלל לפחות תשומת לב.

כשאנשים מגיבים לאישום מרומז זה עולה בדרך-כלל הטיעון הכלכלי המסביר את המגבלות הכספיות שהיו מוטלות מאז ומתמיד על הדיור הציבורי ובייחוד בימי ראשית המדינה. מהסבר זה משתלשל הטיעון שהבעיה היא רק בעיה של שטח דיור, כלומר של כסף, ושאין מדובר בבעיה של התפיסה, או של היכולת, התכנונית.

שיכון ברחוב גדליהו, חיפה. צילמה: שרון ברק

כשמתייחסים לטיעונים אלה חשוב קודם כל לציין שמדיניות השיכון הישראלית, הן כמדיניות ציבורית והן בהיבטים הפרטניים של הפתרונות האדריכליים שלה, היא מגוונת. הגישות והשיטות השתנו בהתאם לאילוצים המשתנים אך גם בהתאם לאינטרסים פוליטיים ולאידיאולוגיות. הפתרונות האדריכליים השתנו בעקבות שינויי גישה בעולם ובישראל ובשל הפקת לקחים ושינויים בצרכים ובמשאבים. כך שכל התייחסות היא בהכרח חלקית  ובמקרה שלי גם מבוססת על התרשמות ולא על מחקר מעמיק (בשביל מחקר תצטרכו לפנות אל ד"ר הדס שדר).

ועדיין, ניתן להתייחס אל הטיעונים עצמם.

בהיבט המשאבים הלאומיים, יש לשאול, בראש ובראשונה, את השאלה הגדולה והיא האם ביחס לעוגת התקציב המצומצמת בניית השיכונים קיבלה את חלקה היחסי הראוי. אבא אלחנני, למשל, בספרו 'המאבק לעצמאות של האדריכלות הישראלית במאה ה-20'  מציין "כך קרה שבצד עיירות עלובות ושכונות שנבנו כמשכנות עוני, תוכננו מוסדות מפוארים של תרבות והשכלה גבוהה, שאין פוגשים דוגמתם גם בהרבה ארצות עשירות מישראל' (עמ' 69). אפשר, ואולי צריך, לומר שכל מדינה זקוקה למונומנטים. אדריכלים ודאי יסכימו. אלא שאז לא ניתן לטעון שלא היה כסף לדיור הולם אלא שנושא הדיור חלק את התקציב  המוגבל עם מבנים נוספים ועם נושאים אחרים.

יתר על כן, ברור היום שההכרעה לבנות הרבה ישובים קטנים הפרוסים במרחב ולא להסתפק במעט ישובים גדולים הביאה לא רק לפריסה אורבאנית רעועה שאינה בת-קיימא – חברתית, כלכלית וסביבתית – אלא גם לבזבוז של משאבים שהיו יכולים ללכת לשיפור בתנאי הדיור של המשפחה הבודדת.

הסבר הביטחון הלאומי שניתן בדרך-כלל למדיניות זו מבהיר שרווחת הדיירים הייתה תמיד משנית לשליטת המדינה במרחב, אבל גם אם מקבלים את העיקרון של קדימות הביטחון ניתן לשאול אם לא היו פתרונות אחרים. חלק מעיירות הפיתוח שהוקמו בשנות החמישים והשישים נראות בדיעבד מיותרות גם מן ההיבט הגיאו-אסטרטגי – לדוגמא חצור הגלילית הצמודה לראש-פינה ובכל זאת נפרדת ממנה. ניתן, וצריך, לשאול אם לא היה אפשר להשקיע את הכספים שהושקעו בהקמתן באופן מושכל יותר, בייחוד כשמסתבר שויכוח זה התנהל כבר בשנות החמישים באגף התכנון. ידם של התומכים בערים הקטנות הייתה על העליונה, אבל שוב, כבר לא ניתן לטעון שבעיית הדיור הייתה בעיה של כסף. הייתה זו שאלה של סדר-עדיפויות ורווחת המשתכנים לא עמדה בראשו.

בית מגורים דו-קומתי ארבע משפחתי עם חצרות פרטיות ואופציה להרחבה כפי שנבנה ע"י עמידר בעכו. מתוך המחקר של יפעת אוזן.

שאלה נוספת היא האם כשהמצב הכלכלי הלאומי השתפר – ולו במעט-  תרונות הדיור השתפרו גם הם?

מעניין בהקשר זה להשוות את שיכוני העולים במודל של מבנה דו-קומתי ארבע משפחתי עם חצרות פרטיות לכל הדיירים, שהיו אחד מאבות הטיפוס הנפוצים משלהי שנות החמישים למודלים של שיכוני רכבת או בלוקי H שהופיעו באותה תקופה אך המשיכו להוות מודל של שיכון ציבורי, ודיור ישראלי בכלל, עוד תקופה ארוכה לאחר מכן.

נראה היום שהטיפוס בארבע-משפחתי, הנדיב יותר בשטח אך פשוט יותר לבנייה מהווה פיתרון מועדף בשל העובדה שניתן לפתח אותו ולהרחיבו בעוד שאת שיכוני הרכבת ואת בלוקי ה- H קשה מאד להגדיל ולפתח והם מציעים, בסך הכול, איכות דיור ואיכות חיים נמוכה יותר.

כלומר היכולת הכלכלית של המדינה המשכנת ברגע נתון אינו בהכרח ערובה לדיור מתאים יותר. לתפיסה האדריכלית, להכרעה באיזה אופן לנצל את הכסף ואת המשאבים האחרים העומדים לרשות המדינה יש גם משמעות.

ומה בנוגע להנחה המובלעת שתכנון משופר היה עולה בהכרח יותר כסף ולכן שהאדריכלים לא יכלו לתכנן אחרת מכפי שתכננו?

שני מאפיינים תכנוניים עולים מן התערוכה כסוגיות מרכזיות של אי-התאמה בין המשתכנים לבין דירותיהם.

הראשון הוא השימוש בחללי החוץ: הדירות לא הותאמו לניצול חללי החוץ והדיירים שהביאו איתם מסורת של חיים בחצר הפנימית נאלצו להתאים את דירותיהם לאורח חיים המתנהל גם מחוץ לדירה. כמובן שהשימוש היומיומי בחללי החוץ, שהוא לא סביר בגרמניה למשל, הוא צו המציאות בישראל וקשה לטעון שזוהי ציפייה לא סבירה מן האדריכלים לקחת זאת בחשבון.

אבל האם היה ניתן לעשות זאת? – בודאי.

פתיחת דירת קומת הקרקע אל החוץ היא עניין פשוט מאוד שלא הייתה לו כל משמעות תקציבית. ניתן היה להקפיד שלדירות קומת הקרקע יהיו דלתות יציאה החוצה מכל החדרים אל שטח אדמה צמוד לשימוש הדירה. כדי לשמור על השוויון בין הדיירים ניתן היה לתת את הדירות האלה למשפחות מרובות ילדים שאמנם קיבלו, כשהיה אפשר, את דירות הקרקע, אך בהעדר יציאה ישירה החוצה לא הייתה לכך משמעות רבה בהגדלת השימושיות של הדירה.

זאת ועוד, ניתן היה, בהשקעה כספית קטנה לתת גרמי מדרגות גם לדירות בקומה הראשונה כך שתהיה להן כניסה ישירה מן החוץ. מנספלד ווינרב עשו כך בפרויקטים בחיפה (דירות סולל בונה בנווה-שאנן ודירות צבא הקבע במרכז הכרמל). פתרון כזה מקל מאוד על הדיירים להשתמש באופן טבעי בחצר ונותן תחושה משופרת של פרטיות ובעלות ובתוספת תקציבית לא גדולה במיוחד.

דירת משפחת פרץ, דימונה. מתוך הסרט 'לחם,בית' במאית אפרת גורן-מור. מבוסס על המחקר של יוסי שושן.

מאפיין תכנוני אחר העולה מן התערוכה הוא השימוש הרב תכליתי בחללים.

עבור חלק ניכר מן הדיירים לא היה צורך בהפרדה בין חללי היום הפורמאליים לחללי הלילה הפרטיים ובין החללים המשרתים – בעיקר המטבח, לחללים המשורתים. זאת ועוד, ההבחנה בין החללים שעשויה להיות שימושית ומתבקשת בתנאים של רווחת דיור, אין בה הרבה תועלת במצב של צפיפות קיצונית אותו חוו רבים מהעולים, עם שבעה ועשרה דיירים בדירות של שניים וחצי חדרים.

במצבים אלה יתכן שתכנון יותר גמיש ומאפשר של חללי הבית היה מועיל יותר. כלומר במקום ליצור הול, מטבח ומרפסת כביסה ניתן היה ליצור חדרים כלליים עם אספקת מים בכל אחד מהם כשהדיירים מקבלים הזדמנות לארגן את השימוש בחללים בהתאם לצרכים שלהם.

מעניין לציין ששני כיוונים אלה אומצו היום על ידי הבנייה הקבלנית: דירת הגן וחללי הלופט האופנתיים מבטאים זאת. דירת הגן – טומי לייטרסדורף אומר שהוא המציא אותה עבור משרד השיכון במעלה אדומים – מנצלת את חללי החוץ באופן בלתי אמצעי, כפי שהיה ראוי לעשות כבר אז בשנות החמישים. הלופטים, בהשראה ניו-יורקית מאוחרת, משתעשעים בחללים רב-תכליתיים כשהמטבח והשירותים מתמזגים עם חדרי הדיור, וחללי היום והלילה הם חלל אחד.

מכאן אנו למדים שמה שנתפס ברגע מסוים כעדות למנהגים נפסדים של תרבות פרימיטיבית – יכול להפוך בקלות ובהקשרים משתנים לסמל סטאטוס. כמובן שעניין זה עובד בשני הכיוונים, ואילו היו יוצרים  בשנות החמישים והשישים טיפוסי דירות מזרחיים או מסורתיים לצד אלה המודרניסטיים/מערביים, עצם ההבדל בין טיפוסי דירות שונים היה יוצר תחושה של הפרדה ואפליה, ללא כל קשר לאיכויות בפועל של הדירה.

כי ברקע ניצב כל העת המתח העדתי ובמקרה הזה בין המתכננים האשכנזים שכפו, לכאורה, את גישתם המודרניסטית והאירופית על דיירים שבאו מן המרחב המוסלמי. המתח הזה בין תרבות מגורים מערבית ומודרנית לכאורה לבין דפוסים מזרחיים ו/או קדם מודרניים מבטא הרבה יותר מהעדפה אדריכלית או ממתח בין עדות שונות. הקונפליקט התרבותי הזה מקרין על ומושפע מן המאבק על זהותה של התרבות הישראלית, השרויה במתח המתמיד בין המזרח בו היא נטועה ביותר מאופן אחד, לבין המערב אליו היא עורגת ובו היא תלויה.

עוד על המתח בין תרבות המגורים המזרחית והמערבית בדיור ניתן יהיה לשמוע ביום העיון שיתקיים בתערוכה ב 26.1.2012 בשעה 20:00 בערב.

התערוכה עצמה, אותה אצרו הדס שדר, שלי כהן ועבדכם הנאמן פתוחה בימים א'-ה' בשעות העבודה.

כולם מוזמנים.

מודעות פרסומת

התערוכה "שיכונים מבפנים"  – תערוכה חדשה בגלריה בבית האדריכל  – חושפת את הפן הסמוי של השיכון הציבורי הממלכתי: הפן של הדיירים. באמצעות סיפורים פרטניים ומצולמים שמציגים אדריכלים צעירים וסטודנטים לאדריכלות, נחשפות התרבויות השונות מהם הגיעו  הדיירים ודפוסי המגורים השונים אליהם היו רגילים. אלו מעומתים עם קירות דירת השיכון ועם התפיסה התכנונית מאחוריה.

תכנונן הפנימי של דירות השיכון הסתמך על פיתוח מודרניסטי-אנליטי. לאחר מחקרים מקדימים, פיתח האדריכל אלכסנדר קליין דירת מגורים חדשה לחלוטין מהדירה המסורתית. הדירה נחלקה לשני חלקים: חלק ציבורי – בו בני הבית שוהים יחדיו ומארחים במשך היום, וחלק פרטי – בו בני הבית ישנים בלילה. בלשון אחרת: נוצקה הפרדה בין המטבח, חלל האכילה וחדר המגורים, לבין חדרי השינה וחדר הרחצה. עקרונות תכנוניים אלו, הנראים לנו טריוויאליים כיום – הומצאו רק בתחילת המאה העשרים.

עם קום המדינה נבנו דירות שיכון לרבבות. הן נבנו לאור תפיסת המגורים החדשה, אולם הפעם, בניגוד לעבר, האוכלוסייה שאוכלסה בדירות לא חלקה, בהכרח, את אותה תרבות מגורים. שילוב סימביוטי בין חללי פנים וחוץ, האופייני לארצות החמות – לא תוכנן בדירות השיכון שפותחו בגרמניה הקרה. גם חללים רב-תכליתיים ורב-טריטוריאליים, בהם המשפחה מבלה וישנה בצוותא – לא תוכננו. כך, נוצר סכסוך מובנה בין תרבות המגורים של המתכננים, לבין תרבות המגורים של חלק ניכר מהמאוכלסים. סכסוך, שניכר בהתנהלות בתוככי הדירה – בהתנהלות שונה מזו שאליה התכוונו המתכננים ובעיצוב הפנים האחר, הלא-מודרניסטי בעליל.

כיום, שישים שנה לאחר קום המדינה, כשהדרישה לדיור ציבורי מעוררת את הגעגוע לעידן בו נטלה המדינה אחריות על המגורים באמצעות השיכון הציבורי, נכון לבחון לא רק את "המעשה הגדול" של המדינה, אלא גם את אלפי המעשים הקטנים של הדיירים העלומים: את יצירת הבית האישי בתוך "הבית הגדול".

התערוכה חושפת את ההווה ואת העבר, אולם שלא במישרין היא מלמדת אותנו גם על העתיד. לכאורה, בעידן הנוכחי, בצילה של המדיה גלובלית, ההבדלים בין תרבויות המגורים נעלמים והעדפות המגורים הולכות ומטשטשות. פעמים דומה כאילו לכולם יש אותו חלום, הנע בין בית צמוד-קרקע לבין פנטהאוז במגדל יוקרתי, אולם זהו המצב רק לכאורה. מחאת קיץ 2011 הנכיחה זרמים תת-קרקעיים שרוצים ושחושבים אחרת וחשפה געגוע לתחושת ה"ביחד", רצון לאינטימיות ועירוניות וצורך פרקטי בדירות קטנות המחוברות להוויה העירונית. כיום ברי כי אילו תכנון הדירות הקטנות היה פתוח יותר, מלכתחילה, הדירות ודריהן היו נשכרים. והתערוכה מנכיחה גם את חשיבותה של הקהילה העירונית ומכאן – כי חצר יכולה להוות המשך של בית, וכי הבית האמיתי קיים גם ברחוב הסמוך, בשביל לגן הציבורי ובמסלול הקבוע למכולת. התערוכה מרמזת לנו כי אם נשכיל לתכנן ולבנות דירות קטנות בסביבה אנושית, תוך מתן אפשרויות לשינויים פנימיים ולהרחבות חיצוניות או בין דירתיות – נצא נשכרים.

צילמה: שרון ברק

לתערוכה מצטרפות עבודות הוידיאו של אפרת גורן-מור שהופקו במיוחד והן מתעדות את החיים בדירת השיכון ומציגות מבט מפתיע על העיר שהתהוותה מתוך השיכונים. התערוכה היא ה16 בסדרה מקומי אשר בוחנת היבטים חברתיים של המרחב בישראל.

מציגים האדריכלים והסטודנטים: יפעת אוזן, יעל איצקין, נוגה בורשטיין, שרון ברק, יאיר וייס, נועה טל, שלומית יהודה, שלומי ערה, ורד קוניגסברג בנג'ו, קרן קרמר, נטע קרפ, יונת ראונר, חן שוהם, יוסי שושן, ניר שמואלי.

עבודות וידאו : אפרת גורן – מור

התערוכה מבוססת על קורס בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון בהוראת ד"ר הדס שדר.

אוצרים: הדס שדר, שלי כהן, ערן טמיר-טאוויל

מקומי 16

פתיחה: יום חמישי 29.12.12 בשעה 20:00

נעילה: 26.1.12

שעות פתיחה: א', ג',ד' ה' 10:00-17:00, ג' 10:00- 19:00

טל' לתיאומים: 03-5188234

גלריה בבית האדריכל, המגדלור 15, יפו

 התערוכה בחסות מחלקת האמנויות של  עירית תל-אביב ,ומשרד התרבות והספורט

ערב עיון בתערוכה יתקיים ביום חמישי, 26.1.2012, בשעה 20:00, בבית האדריכל.

בהשתתפות:

  • ד"ר הדס שדר, אדריכלית וחוקרת
  • נעה טל, אדריכלית נוף וחוקרת
  • אורי סבג, ח"כ לשעבר ותושב שכונה ה' בבאר שבע
  • ד"ר משה חזני, מתכנן ערים ואזורים, אוניברסיטת בר-אילן
  • נעה חזן, חוקרת תרבות חזותית וצילום