ארכיונים עבור פוסטים עם התג: תכנון עירוני

מה המשמעות של המרחב בעיצוב המחאה הפוליטית? שאלה זו עומדת במוקד התערוכה הכוריאוגרפיה של המחאה המבקשת לבחון את הקשר בין עיצוב המרחב לפעולה הפוליטית. הרעיון של הכוריאוגרפיה מוצע בתערוכה כאמצעי לבירור קשר זה והאופן שבו העיצוב המרחבי של המחאות עוזר או מקשה על משתתפים להשיג את מטרותיהם. גבולות פיזיים, מיקום גיאוגרפי, קנה מידה, צורה וסטרוקטורה, סמלים, ונורמות חברתיות – כולם תורמים לארגון המרחבי והחברתי של המחאה.

נקודת המוצא של התערוכה היא כי מחאה תמיד קשורה למקום, ולכל מקום יש משמעויות המובנים לפועלים בתוכו. מקומות אלו מייצגים את הזהות האזרחית של חברה ולפיכך לבחירה במקום כלשהו לשם פעולה של מחאה יש משמעות רבה הן עבור המשתתפים, והן עבור הצופים בהם. במובן זה, לכוריאוגרפיה המרחבית של המחאה תפקיד כפול: היא מהווה הן מנגנון לבניית משמעות ופרשנות למציאות חברתית והן מכשיר למשא ומתן בין המוחה למדינה.

התערוכה, שתוצג בגלריה בבית האדריכל החל ביום ה' 03.12.2015, מבוססת על מחקרה של ד"ר טלי חתוקה, ראש המעבדה לעיצוב עירוני (LCUD) בחוג לגיאוגרפיה וסביבת האדם באוניברסיטת תל אביב. התערוכה הוצגה בגלריה Compton  מוזיאון של המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT), בשנת 2008. התערוכה מוצגת בישראל לרגל השלמת המחקר וכתיבת הספר, The Design of Protest, הצפוי לצאת לאור בשנת 2016.

למידע נוסף, אנא בקרו באתר התערוכה http://designprotest.tau.ac.il/

 

protest_invitation_final

מחקר ואוצרות: אדריכלית ד"ר טלי חתוקה

 עיצוב גרפי: רחל פרידמן

 

פתיחה: יום ה' 03.12.2015 שעה 20:00

ערב עיון ונעילה: 22.01.16 שעה 20:00

 

הגלריה בבית האדריכל, המגדלור 15, יפו.

 שעות פתיחה: א', ג', ד', ה' 10:00-17:00, ב' 19:00- 10:00.

טל' לתיאומים: 03-5188234.

 

התערוכה בחסות:

עמותת אדריכלים מאוחדים בישראל, משרד התרבות והספורט, עיריית תל-אביב יפו,

המעבדה לעיצוב עירוני, החוג לגיאוגרפיה וסביבת האדם, הפקולטה למדעי הרוח ע"ש לסטר וסאלי אנטין, אוניברסיטת תל-אביב

מודעות פרסומת

(מ)התנגדויות לתכנון: שלושה רגעים של תכנון אלטרנטיבי

من الاعتراض الى التخطيط: ثلاث لحظات من التخطيط البديل

From objections to planning: Three moments of alternative planning

 

הגלריה בבית האדריכל, 18.10.2013 – 28.11.2013

 

התערוכה (מ)התנגדויות לתכנון מציגה מקרים בהם קבוצות תושבים, אנשי מקצוע וארגוני חברה אזרחית, הניעו מהלכים תכנוניים בהם הציעו פרשנויות וחזונות חלופיים ומתחרים למרחב העירוני, השונים מאלו שהובילו הרשויות או יזמו כוחות השוק. מקרים אלו חורגים ממציאות תכנונית בה מעורבותו של התושב בתהליך תכנון היא שולית ומתאפשרת רק בשלב הגשת ההתנגדויות.

בשלושה מקרים המוצגים בתערוכה הצליחו קבוצות תושבים, חזקות או מוחלשות, לשנות את הסיטואציה התכנונית באמצעות יוזמה של תכנון אלטרנטיבי. בשלושה אתרים המצוקה המרחבית, ואולי דווקא ההון האנושי של התושבים, הולידו פוטנציאל לשינוי מרחבי מלמטה המכוון כנגד צורות שונות של הזנחה ומחסור בשטחי ציבור ובשטחים ירוקים.

התערוכה מציגה הן את תהליכי ההתארגנות של התושבים והן את תוצרי התכנון של מהלכים אלו: תכנית בניין עיר מס' 9713 לאזור אל-אשקרייה בשכונה בבית-חנינא, שקיבלה תוקף בשנה שעברה, מסדירה את הבינוי הקיים בשכונה בירושלים המזרחית ומוסיפה אפשרויות בנייה בעתיד;

הפארק הדמוקרטי אקולוגי בקרית ספר שנבנה במקום מגדל, נפתח השנה במרכז תל אביב;

והצעת תכנון אלטרנטיבי לשכונות דרום תל-אביב –'דרום העיר לאנשים' – אתגרה את תכנית המתאר העירונית והשפיעה עליה, ולו רק בשוליים.

התערוכה מבקשת לבחון תהליכים אלו בתוך הקשרים פוליטיים וכלכליים שונים, לאחר שהגיעו למיצוי בדרגות הצלחה שונות. הפעילים שלקחו חלק ביוזמות השונות מבקשים לפתוח דלת אל מעוזי קבלת החלטות התכנוניות, ולקרוא לרשויות להקשיב לתושבים, לשקול בכובד ראש את ההצעות התכנון שלהם, ולסייע בידם לפעול.

מהן היכולות והחוזקות של התושבים, באשר הם, בתכנון המרחב? האם התערבויות התכנון מלמטה משנות את דרכי הממסד, או שמא הממסד התכנוני והשלטוני "משלם מס", במקומות הנוחים לו, על-מנת שיוכל להמשיך את דרכו בלא הפרעה והתנגדות במקומות אחרים? מהם מנגנוני התכנון הפורמליים הנדרשים בכדי לאפשר יוזמות תכנון של תושבים? ומהן האיכויות התכנוניות העולות בתכנון מלמטה והחסרות בתכנון ריכוזי? התערוכה מנסה לשפוך אור על התנאים המשותפים לשלושת הרגעים הללו של הצלחת התכנון האלטרנטיבי, לבחון את היצירתיות רבת הפנים של קבוצות התושבים, ולהציג את דמויות מפתח שמילאו תפקיד מכריע בהובלת המאבקים הממושכים.


זוהי התערוכה ה-17 בסדרה מקומי אשר עוסקת בהיבטים חברתיים של המרחב.

 Adrichalim_Invite_2f

אוצרים: שלי כהן, אפרת איזנברג, ערן טמיר טאוויל

תכנון התערוכה: טולה עמיר, שלי כהן, ערן טמיר טאוויל

עיצוב גרפי: אביב גרוס אלון

 

משתתפים:

דרום העיר לאנשים, תל-אביב: ליאת איזקוב, קרן אנגלמן, דליה בארי, גיל גן מור, ענת ברקאי-נבו, כרמית גינסברג, סבסטיאן ולרשטיין, גלית ירושלמי, אושרת ישראלי ,עומר כהן, קרין לינדנר, נאור מימר, נתי מרום, גורי נדלר, גיא נרדי, ליטל פולקמן, ג'סי פוקס, אריאל פרמן, ברברה צור, מוקי קיים, שרון רוטברד, אהוד רוסטוקר, קרן שווץ, לירון שור, אביעד שר שלום

 

השכונות הפלסטיניות, ירושלים המזרחית: נאסר אבו ליל, רמדאן בדר, אפרת גורן-מור, חוסם ווטד, ג'מאל עבדו, אפרת כהן-בר, אילה רונאל

 

הפארק הדמוקרטי-אקולוגי קריית ספר, תל-אביב: רם איזנברג, זהבה ארג'ואן, אופיר ברומברגר, גור בנטואיץ', מיכל ברז"ל כהן, גיל גורן, שמואל גילור, להב זוהר, תמר ירון, יניב לוי, תמר נויגרטן, יואב עינהר, ליטל ורועי פביאן, רותי פליסקין, מירי קופרמינץ, הראל קראוס, קארין רודריג כהן, חיים רוזנבלוט, יונתן שחם

 

פתיחה: יום ו' 18.10.2013 שעה 11:00

יום עיון: יום ו'  15.11.2013  שעה 11:00

נעילה: 28.11.2013


שעות פתיחה: א', ב', ג', ה' 10:00-17:00, ד' 10:00- 19:00

טל' לתיאומים: 03-5188234

הגלריה בבית האדריכל, המגדלור 15, יפו

חסות:

התערוכה בחסות מפעל הפיס – המועצה לתרבות ואמנות

 משרד התרבות והספורט, עיריית תל אביב יפו, עמותת אדריכלים מאוחדים בישראל

התערוכה בשיתוף עמותת 'במקום' – מתכננים למען זכויות תכנון

 

במסגרת אירועי 'בתים מבפנים' 2010 נערך סיור בשכונת יד-אליהו.

לסיור, שאורגן ביוזמתו של האדריכל תושב השכונה איתי הורביץ, הגיעה כמות מפתיעה של אנשים: אלה סיירו ברחבי השכונה ושמעו הסברים על העבר, ובעיקר על העתיד התכנוני של השכונה, ממגוון אורחים נכבדים.

הנוכחות הערה בסיור, כתבות המופיעות חדשות לבקרים ומספרות על העתיד המזהיר הצפוי לשכונה ובעיקר תוכנית האב החדשה לשכונה שיצר האדריכל דני לזר עבור העירייה: כל אלה מהווים רקע מעניין לכתיבה על השכונה בה אני מתגורר כבר שמונה שנים כמעט.

אני לא מבקש לספר לכם על פוטנציאל הנדל"ן בשכונה – לדעתי כבר קשה לעשות פה רווחים גדולים. אני לא אענה על השאלות שכולם שואלים אותי לגבי ה'אוכלוסייה', בתי הספר והגנים. אני אף לא אפרוש פה היסטוריה תכנונית מדויקת שלא היה לי הפנאי לחקור.

המטרה העיקרית בפוסט זה היא להעלות מספר מחשבות על שכונת יד-אליהו בהיבט של מורפולוגיה עירונית כפי שהיא באה לידי ביטוי במערך הרחובות ובבינוי.

 

שכונת יד אליהו שוכנת מעברו המזרחי של נחל האיילון בין שכונת התקווה, השוכנת מדרום לה, ואזורי התעשייה שסביב דרך השלום התוחמים אותה מצפון.

השכונה תוכננה ע"י מחלקת ההנדסה של עירית תל-אביב בראשותו של המהנדס העירוני יעקב בן סירה ונבנתה ע"י העירייה משנת 1946 ואילך[1].

 

תכנית K ליד אליהו והאזור ממזרח לנחל האיילון, מתוך אתר עיריית תל-אביב

המבנה האורבאני של שכונת יד-אליהו עשוי משלושה אלמנטים עיקריים שהשילוב ביניהם מקנה לשכונה את אופייה:

בלוקי הסרגל

שכונות השטיח

והשדרות.

 

במבט ראשון בלוקי הסרגל[2] הם האלמנט הבולט ביותר בשכונה.

מדובר בגרסא הישראלית למודל ה-Zeilenbau הגרמני שהתפתח בעיקר בגרמניה, בתקופה שבין המלחמות. אדריכלים סוציאליסטיים מאסכולת 'האובייקטיביות החדשה' כוולטר גרופיוס, הנס מאייר, לודוויג הילברסהיימר ואחרים פיתחו את בלוק המגורים הארוך כאלמנט המרכזי בפרויקטי שיכון עצומים שנועדו להביא תנאי מגורים ראויים למעמד העובדים.

לאחר מלחמת העולם הפך הבלוק הליניארי, שצבי אפרת רואה אותו כמבטא את הבנייה בידי המדינה בניגוד לבנייה של השוק הפרטי, למודל הבסיסי של שיכונים ברחבי העולם, וגם בישראל.

 

יד-אליהו בעת בנייתה בשנות ה-50 (מתוך 'הפרוייקט הישראלי')

מבחינה מורפולוגית ניצבים בלוקי הסרגל בין שני מודלים של בינוי למגורים.

מן העבר האחד, הבלוק העירוני ההיקפי, שבישראל ניתן למצוא דוגמאות מעטות שלו, למשל במעונות העובדים במרכז תל-אביב או בשכונת פלורנטין, שבדרומה, שהייתה מעון עובדים אמיתי.

במודל ההיקפי המבנה בנוי ברצף לאורך כל הרחובות המקיפים את הבלוק. יחידת המגורים היא חלק ממערכת גדולה יותר כאשר הפניותיה והפתיחות שלה אל החוץ כפופות לסדר העירוני. הבלוק ההיקפי עצמו יוצר מצב ברור של 'בפנים' מול 'בחוץ'.

מן העבר השני ניצב הבית המשותף הבודד, שבנה ובונה את רוב ערי ישראל. במקרה זה אין רציפות של בנייה מעבר לרמת המגרש הבודד. כאן בית המגורים הוא, לפחות לכאורה, חזק מן הסדר העירוני והוא שובר את ההיגיון הליניארי של הרחוב. בהתאם, נהנות יחידות הדיור מתנאים משופרים של אור ואוויר, אך הן היעילות בניצול הקרקע והן תחושת החלל העירוני נפגעות.

 

יד-אליהו: בלוקים לאורך רחוב לה-גוארדיה

ביחס לשני מודלים אלה, הבלוקים, אפילו יותר מן הבית המשותף הבודד, שוברים את ההיגיון והרצף של הרחוב. כאשר הם עומדים בניצב לציר התנועה, מוקפים בשטחי ירק אורכיים נרחבים, הם משוחררים בצורה מובהקת מן ההיררכיה של הרחובות העירוניים, זו שמשקפת אולי את ההיררכיה בחברה.

אבל בה בעת הבלוקים הם מבני מגורים קולקטיבסטיים וסוציאליסטיים מאוד במהות, ואף יותר מכך בדימוי. בניגוד לבניית החצר הרציפה בלוקי הסרגל יוצרים שוויון בין הדיירים בכך שלכל הדירות תנאים דומים: אין בהם דירות פינתיות או עורפיות ואין, בעיקרון, אוריינטציות שונות ביחס לשמש, לנוף או לרחוב.

זאת ועוד, למרות שהבלוקים הישראליים הם סידרה של בתים משותפים ובהם בסך-הכול שתי דירות בקומה, כמות ההופכת כל כניסה וכניסה לאינטימית יחסית, ההצמדה של הדירות זו לזו ליצירת בלוק מגורים אחד מתיכה את כל הדיירים לקולקטיב אחד מאוחד – בניגוד לבתים העומדים לעצמם ומתנכרים לשכניהם. בהתאם, בלוקי המגורים בשכונת יד-אליהו הוקצו לקבוצות המובחנות לפי שיוך פוליטי, מקצועי או צבאי.

 

הבלוקים בנויים בניצב לרחוב

בלוקי הסרגל, כאמור, מסרבים ליצור מרקם עירוני.

בשכונת יד אליהו, כמו במודלים המקוריים, נבנו רוב הבלוקים באוריינטציה הניצבת לדרכים העיקריות. באופן כזה הבלוקים הארוכים לא יוצרים בינוי רציף אלא בנייה הנקטעת על-ידי שטחים ירוקים נרחבים השוברים את המסה העירונית[3].

האנטי עירוניות הזו, לצד יתרונותיה, יוצרת ניכור. הימנעות מתחימה של חלל וההימנעות מיצירה של 'מקום' קונקרטי וחד-פעמי לטובת חללים חזרתיים הפתוחים זה לזה יוצרת תחושה של אנונימיות. לאלה מצטרפת כמובן החזרתיות של הבלוק עצמו, הנולדת משכפול יחידות הדיור הזהות זו לצד וזו מעל זו, וכמובן, החזרה על אותו בלוק שוב ושוב, ושוב, במרחב.

מפתה לראות באנונימיות המנוכרת הזו תוצר לא מכוון של יעילות וסטנדרטיזציה תכנונית, כזו שנלקחה רחוק מדי ובוצעה בחוסר תשומת לב או רגישות. אך כפי שטוען יואב מאירי[4] בעקבות מייקל הייז K. Micheal Hays ניכור זה אינו מקרי. אצל הנס מאייר, שהיה מאלה שפיתחו את המודל של בלוק הסרגל, הניכור היה מכוון. מטרתו של הניכור בסביבה הבנויה הייתה ליצור, ולסמל, את השוויון המעמדי, זה המאופיין בהעדר הבדלים בין אנשים, ואת האדם המודרני הקוסמופוליטי והחופשי שאינו נקשר למקום אחד. מאירי מצביע על הניגוד בין הקוסמופוליטית הזו לבין השאיפה הציונית להשתמש בדיור הציבורי כדי לעגן ולקשור את הדיירים בשיכונים אל המקום ואל הארץ.

אחת משכונות הבלוקים הראשונות - סימנסשטדאט בברלין Siemensstadt, Berlin

בהקשר העירוני, האירוניה היא שהבלוקים הארוכים של יד אליהו, ודומיהם הפזורים בכל רחבי הארץ, הם אורבאניים יותר מרוב הבינוי שבא בעקבותיהם. האפשרות לבנות לגובה וההתפרסות שמכתיב הרכב הפרטי יצרו, משנות השישים ואילך, בינוי המבוסס על מגדלונים במגרשי-חנייה, בינוי שהוא עוד פחות עירוני ופחות מגדיר חלל מבלוקי הסרגל הארוכים. בינוי זה משקף כמבן גם את המעבר מחברה קולקטיביסטית ריכוזית לחברה יותר אינדיווידואליסטית.

כך זכתה יד-אליהו לבינוי שאף שאינו יוצר חלל עירוני מובחן, הוא לפחות מגדיר מעין כיוון במרחב. בינוי שכונתי שהחזרתיות שלו מעניקה לשכונה בכללותה אופי מובהק, לטוב ולרע.

הבלוקים הלינאריים מתחילים להגדיר סוג של חלל

במסגרת תכנית-האב לשכונה שנערכה ביוזמת העירייה וע"י אדריכל דני לזר עלתה ההתייחסות העקרונית לשימור של האופי או המרקם של הבינוי של שכונת יד אליהו[5].

אך למרות הדיון בנושא, ולפחות על-פי עקרונות תכנית האב כפי שפורסמה בעיתונות, נדמה שבסופו של דבר אופי הבינוי של השכונה צפוי להשתנות. אמנם ברחובות הפנימיים מוצע לעבות את הבלוקים באופן מינורי בלבד, אך הבלוקים שלאורך רחוב לה-גוארדיה, שהוא הציר המרכזי שלאורכו מחצינה השכונה את מאפייניה, ישתנו באופן דרמטי. פינוי-בינוי המוצע לאורך חלק מן הרחוב לצד עיבוי של עד שלוש קומות נוספות ותוספות בנייה רציפות לאורך הרחוב ישנו לחלוטין את 'המורשת' הבנויה של השכונה.

במידה ואפשרויות אלה ימוצו במלואן, אזי לא יהיה ניתן להבחין יותר בבינוי הייחודי של השכונה. ואם, מה שיותר סביר, הבנייה תתבצע בצורה חלקית וספוראדית, האחידות של השכונה, שהיא ממאפייניה העיקריים, תאבד גם היא.

כמובן ששימור מרקמי אינו השיקול היחיד בתכנית אב של שכונה. אך לאור ההצלחה של העיבוי המרקמי ההדרגתי באזור רובע לב-העיר שנעשה בסוג של אוריינטציה 'שימורית', מתעוררת שאלה לגבי הבינוי המסיבי המוצע בחלק מן התכנית[6]. השאלה היא האם ניתן לעשות למבנה הבלוק את אותה רהביליטציה תרבותית לה זכתה אדריכלות הבאוהאוס, כזו שבאמת תעודד גישה של שימור ושידרוג של הערכים של מרקם הבלוקים המאפיין כל-כך הרבה מרחבים בישראל?

 

היכן שניתן לגינות שבין הבניינים להתפתח נוצרת חוויה מיוחדת

אלמנט הבינוי השני שמאפיין את השכונה הן שכונות השטיח.

שכונות שטיח בישראל מוכרות בעיקר בגרסאות הסטרקטורליסטיות שלהן: הכוונה למודלים משנות השישים המבוססים על העבודות של team X ומושפעים מבית החולים של לה-קורבוזייה בונציה[7]. מודלים אלה שואבים את השראתם מהבינוי הצפוף של הקסבה הערבית וגם אם יש בהם ירק הם נוטים להפנים אותו לטובת החצנה של סביבה בנויה קשיחה ויבשה – עירונית או מדברית יותר מכפרית.

השטיחים ביד אליהו הם שונים. למעשה מדובר בבתים צמודי קרקע, חד-קומתיים וטוריים עם חצר מלפנים ומאחור. אלא שבמקום לשבת על כביש או למצער על סמטה ולהפוך לפרבר רגיל, הושבו בתים אלה כך שביניהם יש רק שבילים צרים המיועדים להולכי רגל. באופן כזה, ובייחוד כאשר השיחים והגדרות שבגבול הבתים גדלו, גבהו והגדירו את החלל של השבילים שבין הבתים בצורה חד-משמעית, נוצרת תחושה מובהקת של שכונת שטיח, על האינטימיות ועל המבטים הקצרים המאפיינים אותה. אבל, בזכות הירק הרב, שכונת השטיח של יד-אליהו נעימה יותר מאחיותיה המדבריות.

השטיח של יד-אליהו מוגדר באמצעות הגדר החיה

אגב, באופן מתמיה השבילים מצויים בין כל טור בתים למשנהו באופן שכל יחידת-דיור פונה לשביל הן מלפנים והן מאחור. למעשה, ניתן היה להקטין במחצית את מספר השבילים, אך יתרונו של התכנון כפי שבוצע הוא בכך שהוא מאפשר יותר גמישות לפיתוח עתידי וגם מגדיל את מרחב 'ההסתובבות' בשכונה.

למעשה טורי הבתים בשכונות השטיח הם מעין בלוקים בני קומה אחת. לכאורה הם יוצרים אנונימיות מונוטונית, בעיקר כאשר רבים מהם יושבים ללא כל חזיתות ציבוריות אל הרחוב. אלא שבשל הבעלות הפרטית המפוצלת התבדלו הבתים בהדרגה זה מזה ליצירת מארג מגוון של תוספות ושינויים. תוספות ושינויים אלה הפוגעים, בדרך כלל, באסתטיקה של בתים משותפים, מתקבלים טוב יותר בבתי השטיח הקטנים. ממש כמו אצל אליסון סמיתסון שראתה בשכונות השטיח שילוב של 'קולקטיב אנונימי' עם אפשרות לגדילה ושינוי[8].

 

מבט על מבני השטיח לאורך רחוב יגאל אלון

מודל השטיח של יד אליהו הוא מעניין משום שהוא ממחיש כיצד ניתן ליצור מגורים צמודי קרקע המנצלים את האדמה ביעילות ולמרות ההיצמדות של הבתים זה לזה משמרים תחושה ירוקה ואינטימית מאוד. הסוד הוא כמובן בהיעדרה של המכונית הפרטי מתוך המערך השכונתי, מצב שאינני בטוח שהישראלי המודרני יכול לעמוד בו.

אין ספק שבניגוד לדוגמאות בינוי שטיח אחרות ומאוחרות יותר השטיח של יד-אליהו הזדקן בכבוד והמחירים של המגרשים בו מעידים על כך שהוא מבוקש מאוד. ואכן, תכנית האב החדשה לשכונה מכירה בערכו של בינוי השטיח כמו גם של אזורי הבינוי הטורי הדו-קומתי בשכונה ומותירה אותם כמעט כפי שהם.

למרות שככלל אני מצדד בכך שפינוי-בינוי יתבצע על חשבון בתים פרטיים אני חושב שיש הגיון רב בקביעה זו של התכנית. ראשית, בשכונה שאינה כל-כך חזקה מבחינת המעמד החברתי-כלכלי של תושביה, בנייה צמודת-קרקע מהווה עוגן ומוקד למשיכה של אוכלוסייה חזקה יותר לשכונה[9]. שנית, הבינוי הצפוף של שכונות השטיח בין כה וכה הופך אותן לא-אטרקטיביות ואולי אף בלתי-אפשריות לפינוי. העיבוי ההדרגתי שלהם הוא טבעי, מובן מאליו וכבר מתרחש מעצמו.

 

האלמנט השלישי המאפיין את התכנון ביד אליהו עומד במין אנאכרוניזם לניכור המודרניסטי של הבלוקים ושל שכונות השטיח.

מדובר בשתי שדרות שסביבן מתארגנת השכונה.

אמנם, מבחינה תנועת כלי רכב, שני הצירים העיקריים של השכונה הם רחוב לה-גוארדיה החוצה את השכונה ממערב למזרח בניצב לנתיבי האיילון ורחוב יגאל אלון, החוצה את השכונה מצפון לדרום, במקביל לנחל שהפך לאוטוסטרדה[10].

אך הצירים שקיבלו את תשומת הלב הרבה ביותר מבחינה העיצוב העירוני הם שדרות יד-לבנים ושדרות החייל – שתי שדרות המקבילות לרחוב לה-גוארדיה ונמצאות מצפון ומדרום לו.

 

שדרות יד-לבנים - מבט מכיוון היכל נוקיה

השדרות הן רחבות, מרווחות ולאחר השיפוץ שעברו באחרונה הן גם נעימות מאוד (תכנון השיקום: חיים כהנוביץ').

מבחינה תכנונית הן רומזות למערך הסימטרי הקלאסי של מערך הרחובות בשכונת יד-אליהו. ציר לה-גוארדיה הוא ציר השיקוף של השכונה שמשני עבריו מתארגנים המבננים בצורה כמעט סימטרית. גם ייעודי הקרקע והבינוי שלאורך שתי השדרות מתקיימים במין שיקוף משני צידי רחוב לה-גוארדיה: לאורך שתי השדרות מתקיים מעבר הדרגתי, ממזרח למערב, ממגורים צמודי-קרקע לבלוקים בשילוב רצועות אורכיות של ירק ושל מבני ציבור.

אלא שהמציאות יצרה הבדלים מהותיים בין שתי השדרות. שדרות יד-לבנים נפתחות למבנה הציבורי של אצטדיון יד אליהו / היכל נוקיה שהוא מבנה ציבור בקנה מידה מטרופוליני שהשטח עליו הוא מוצב הוגדר כבר בשנת 1949 כפארק. מתוכנן שבעתיד מגרשי החנייה המקיפים את האצטדיון אכן יהפכו לפארק שיכפיל את שטחו של פארק גלית הסמוך. אלה מעצימים את המימד הציבורי של השדרה.

לעומת זאת, שדרות החייל מסתיימות בגדר של בית-ספר ובמחסן הג"א עירוני: מסתבר שהתוויה של שטח ציבורי בתכנית לא מבטיחה מבני ציבור אורבאניים או פתוחים לציבור.

אבל לשתי השדרות מצפה גורל דומה במזרח: שתיהן מסתיימות בקול ענות חלושה והופכות לשביל צר בין בנייני מגורים. אמנם, בתכנית שהתוותה בשנות החמישים, שתי השדרות אמורות היו להימשך מזרחה ולהסתיים באקט ציבורי משמעותי אך משום מה, מישהו, מתישהו[11], החליט לקטוע את השדרות ולמנוע מהן להתחבר לציר משה דיין.

הקצה המזרחי של שדרות החייל שמסתיימות בשום-דבר

נדמה שהרבה מהאופי הפרברי של שכונת יד אליהו נובע מן הניתוק המוזר הזה שמייבש את שני הצירים המרכזיים להולכי רגל בשכונה. מותר אולי לחלום שיום אחד יפתחו השדרות בכיכרות מרשימות שיגדירו מחדש את נתיבי התנועה והמבט בשכונה.

בהקשר זה מעניין להצביע על מערך נוסף המתקיים בשכונת יד-אליהו, מערך שגם הוא הפך ברבות השנים לחסום ותקוע. בניגוד לשדרות, יש לו אולי תקווה.

מדובר בציר הירוק: מערך ליניארי של פארקים ומבני ציבור היוצר רצף החותך את השכונה מצפון לדרום, בניצב לשדרות ולצירי התנועה הראשיים. לכאורה מדובר על מערך אידיאלי התופר ציר תנועה שקט ומוגן לאורך השכונה להולכי רגל ולרוכבי אופניים. למעשה, במשך השנים נחסם הציר, בעיקר על ידי בתי הספר, שהפכו בהדרגה ליעדים מבוצרים המוקפים בגדרות גבוהות.

כיום מתרקמת יוזמה של העירייה לפתוח את הציר וליצור באמצעותו רצף תנועה חופשי להולכי רגל מפארק ההשכלה החדש שבשכונת ביצרון ועד לגן התקווה ומעבר.

 

תכנית האב החדשה ליד-אליהו - אדריכל דני לזר - מתוך אתר כלכליסט

לשכונת יד אליהו יש אם כן מאפייני בינוי מובהקים ומערך רחובות מוגדר מאוד המשקף את העקרונות של אסכולת 'האובייקטיביות החדשה'. במובן הזה שכונת יד-אליהו היא שכונת באוהאוס אמיתית, במהותה גם אם לא בהכרח בעיצוב של הבניינים עצמם, שכונה המשקפת את העקרונות והאמונות של אדריכלי הבאוהאוס הרבה יותר מהבינוי במרכז תל-אביב שהוא שילוב של עקרונות 'עיר-הגנים' ושל בינוי פרטי בורגני.

יתרה מזאת, שכונת יד-אליהו, שתוכננה ונבנתה רגע לפני קום המדינה, היא תכנית-האם, המתווה, לחלק ניכר מהבניה המסיבית למגורים של ימי ראשית המדינה. ככזו וכדוגמה מובהקת ושלמה לאסכולה תכנונית חשובה יש לגשת בזהירות לפיתוח העתידי שלה.

 

זהו הרגע ההיסטורי הנכון לעיין מחדש במורשת של בלוק הסרגל הישראלי.

ההזדקנות של התשתיות ושל הדיירים המקוריים ויזמי פינוי-הבינוי הלוטשים עיניהם אל השטחים הנדיבים של שכונות הבלוקים מחייבים להעביר את הדיון בערכים, וגם בבעיות, של טיפוסי הבינוי האלה ממסדרונות האקדמיה, שם הם כבר מתקיימים מזה זמן, אל הדיון הציבורי הרחב.

האם בלוקי הסרגל יהפכו 'לבאוהאוס' החדש? לא אתפלא אם כך יקרה.

 


[1] על הרקע לתכנון ובניית שכונת יד-אליהו ראו אצל נתי מרום 'עיר עם קונספציה' עמ' 157-169.

[2] עוד על הבלוק ראו אצל צבי אפרת 'הפרויקט הישראלי' כרך 1 'בלוק' עמ' 167 ואילך.

[3] אני מניח שהיו לא מעט פרויקטי סטודנטים ששינו את האוריינטציה של הרחובות כך שהשטחים הירוקים שבין הבלוקים נהיו לסמטאות באופן היוצר בינוי רציף, שהוא כשלעצמו תופעה די נדירה בישראל.

[4] יואב מאירי 'רכוש משותף' המאמר מופיע בבלוק 03 Y-utopia? בעריכת טלי חתוקה.

[5] הנושא המתעתע של שימור בשכונות כמו יד-אליהו נידון בהרחבה אצל איתי הורביץ.

[6] אגב תכנית האב ליד אליהו מועידה גורל של פינוי-בינוי גם למערכי בינוי משמעותיים נוספים באזור, ראש וראשון להם הוא שיכון צבא הקבע שבגבול גבעתיים המיועד לפינוי בינוי למרות הרמה הגבוהה של התחזוקה והטיפוח שלו.

[7] על מבני שטיח ראו אצל Case: Le Corbusier's Venice Hospital and the Mat Building Revival, Hashim Sarkis Editor

[8] שם, עמוד 49.

[9] בשכונת יד-אליהו הבעלות על הנכסים היא בדרך-כלל של התושבים ולא של המדינה. לכן כניסה של אוכלוסייה חזקה לא בהכרח באה על חשבון הדיירים עצמם, שיכולים לבחור אם להישאר בשכונה או למכור. לעומת זאת, מי שגדל בשכונה עשוי לגלות שהוא לא יכול להרשות לעצמו לרכוש נכס בשכונה בה גדל.

[10] מעניין שדווקא במפגש בין שני הצירים החשובים – לה גוארדיה ויגאל אלון לא קורה דבר.

[11] למעשה הייתה זו העירייה בסדרה של תכניות מקומיות משנות השישים והשבעים שהסבו את המגרשים הציבוריים למגורים.

"הפרברים הגיעו לפרקם  והם ראויים לשדרוג. הספר Rertrofitting Suburbia מתעד את השינויים הדרמטיים המתרחשים בפרברים של צפון אמריקה. שינויים הצופנים בחובם את האפשרות להחליף פיתוח לא מקיים במקומות מקיימים ובעלי ערך." (מתוך ההקדמה לספר, עמ'  VI)

הספר 'שדרוג הפרברים' (בתרגום חופשי) שהתפרסם בארה"ב בשנת 2009 ונכתב בידי צמד האדריכליות והחוקרות אלן דונהם-ג'ונס וג'ון וויאלמסון, סוקר מגמה שהחלה להתגבש בשנים האחרונות בארה"ב ונדמה שעדיין לא הגיע לישראל: עירוניזציה של הפרברים על מופעיהם השונים.

מדובר בתהליך מרתק עם פוטנציאל עצום שיש בו סוג של תקווה שיכולה לקחת אותנו מעבר לדיון הבאנלי 'עיר – כן / פרברים – לא' (או להיפך) שאנו עדיין נתונים בו. תהליך, שבסופו יתכן שהפרברים כפי שאנו מכירים אותם ישתנו לחלוטין ויהפכו דומים הרבה יותר לעיר. לחילופין, עשוי להתקבל מגוון עשיר של מודלים שונים של מגורים וחיים שבין העיר לפרבר.

הספר Retrofitting Suburbia הוא ספר אמריקאי מאוד ומכאן שהוא מקיף, ממצה אבל גם תכליתי מאוד. הוא חדור באמונה אמיתית אך לא חושש מלהציג את כל הבעיות, המורכבויות והכשלונות שאורבים בדרך הארוכה להפיכת הפרבר הטיפוסי לאיבר עירוני מתפקד.

הספר עוסק בפרבר האמריקאי, מודל עירוני שהאמריקאים אולי לא המציאו אבל פיתחו ואחר-כך ייצאו לכל העולם, פרבר שהוא תופעה השונה במובנים רבים מן הפרברים הישראליים. הפרבר האמריקאי הוא ותיק יותר מאחיו הישראליים ומעוגן עמוק הרבה יותר בחקיקה, בפרקטיקה התכנונית ואפילו בעולם הערכים האמריקאי. כיוון שהוא מתקיים בארץ גדולה, עשירה ויסודית כארה"ב הוא גם הרבה יותר נרחב וטוטלי מהחיקוי הישראלי שלו. על המתכנן הישראלי ללמוד את הספר ואת הלקחים שיש בו בזהירות, אבל, ראוי כנראה להתחיל לחשוב עליהם כבר עכשיו. בסופו של דבר, רוב התהליכים העירוניים – והחברתיים בכלל – שמתחילים בארה"ב מגיעים גם אלינו.

הספר מתאר בשיטתיות את טיפוסי המבנים והמרקמים השונים המתקיימים בפרברים – בתים צמודי-קרקע, קניונים, פארקי תעסוקה –  ובוחן את הדרכים בהן תהליכים של עירוניזציה מתרחשים, או מתוכננים להתרחש בהם. זאת באמצעות סקירה היסטורית של כל טיפוס בינוי ותיאור של פרוייקטים שונים שהפכו, או יהפכו אותו, לעירוני מעט יותר. בהמשך יש לימוד מפורט – כרונולוגי ותכנוני – של לפחות פרוייקט אחד, המאיר את מכלול הסוגיות הרלוונטיות לתהליך – כולל שיקולים כלכליים, משפטיים וסטאטוריים.

לויט-טאון - הפרבר האמריקאי הג'נרי Levittown

וילות

המודל הפרברי הראשון שנבחן הוא פרבר המגורים.

הספר עוסק בשני מודלים של מגורים בפרברים: הראשון הוא הבית צמוד-הקרקע המוכר לנו כחלום האמריקאי הטיפוסי.

השני הוא המודל של ה-Garden Apartments – שבהם הכוונה למבני דירות משותפים ונמוכים החולקים גינה. מודל זה הוא קרוב רחוק של בלוק השיכון הישראלי, המבוסס על תקדימים אירופיים.

Garden apartments in Seattle

הספר בוחן, בראש ובראשונה, את התהליכים החברתיים והדמוגרפיים שהתרחשו בפרברים שונים לאורך שנות קיומם. אחרי הכל, פרבר המגורים האמריקאי הקלאסי, שהפך למודל נפוץ כל-כך אחרי מלחמת העולם השנייה, הוא כבר בן 60 שנה. תהליכים של הזדקנות אוכלוסייה, שינויים בציפיות הדיירים ובסטנדרטים של המגורים ותנועה של אוכלוסייה של מהגרים ושל אוכלוסייה שחורה (נושא שהספר מוכיח שהוא עדיין מאוד רלוונטי בארה"ב) – כל אלה מאלצים את הפרבר האמריקני להשתנות.

מודל ההתפתחות המוצע לפרבר בספר הוא מודל של עיבוי זהיר והרחבה של יחידות המגורים הפרטיות, מחד, ומאידך הגדלה מסוימת של מספר יחידות הדיור במגרש – ע"י תוספת של דירות חדר למשל – כך שלסביבה הפרברית של צמודי-הקרקע, שתוכננה בעיקר עבור משפחות עם ילדים, תוכלנה להיכנס אוכלוסיות נוספות של אנשים צעירים או זקנים. לשכונה הפרברית מוצעים מודלים של יצירת קישוריות של תנועת רכב ורגל, במקום המארג של רחובות ללא מוצא המאפיין את הפרבר האמריקני. זאת, לצד חיבורים לתחנות ולמוקדים של תחבורה ציבורית שיאפשרו להקטין את התלות המוחלטת של תושבי הפרבר ברכבם הפרטי.

דווקא לגבי 'דירות הגינה המשותפת' המודל העיקרי המוצע בספר הוא מודל של פינוי-בינוי. פתרונות של עיבוי או של עירוניזציה באמצעות הפיכת השטחים הפרטיים הפתוחים לרחובות זוכים לפחות תשומת-לב. יתכן שבכלכלה האמריקאית תוספת דירות בפינצטה – כפי שמוצע בישראל בנוגע לחלק מבלוקי המגורים – היא עניין שאין בו תוחלת.

סטריפ מסחרי אמריקאי

סטריפ

מן המגורים עובר הספר למסחר הפרברי ופותח את הדיון ב'סטריפ'.

ה'סטריפ' המסחרי האמריקאי, שהעיר לאס-וגאס והאדריכל רוברט ונטורי הכניסו לדיון הגלובלי באדריכלות, הוא דרך עירונית שלאורכה התפתח מסחר בקני-מידה ובאינטנסיביות משתנים. באזורים מסוימים ה'סטריפ' הוא כמעט רחוב מסחרי רגיל ואילו במקומות אחרים הוא מתגלם בדמות מוקד מסחר נקודתי המוקף בחנייה לרכב – בדומה למרכז המסחרי המוכר במקומותינו. בעוד שרצף מסחרי לינארי לאורך דרכים עירוניות הוא מודל נפוץ פחות בישראל, הדעיכה של מרכזים מסחריים שכונתיים היא תופעה שבהחלט מוכרת גם כאן. תהליך זה הנובעת מהזדקנותם של המבנים ושל האוכלוסייה ששירתו לצד  ההתפתחות של מרכזים מסחריים אטרקטיביים יותר, בדמות הקניונים.

לפני: מרכז מסחרי כושל בלוס-אנג'לס

אחרי : בית-הספר Camino Nuevo בתכנון Daly Genik

הספר מציג דוגמאות של מרכזים מסחריים ומבנים של חנויות גדולות שהוסבו למבני ציבור מסוגים שונים: בתי ספר, ספריות וכנסיות, כמו גם משרדים ומרכזי תעסוקה. בנוסף, מרכזים מסחריים שהשתרעו על שטחים גדולים יותר נהרסו לחלוטין והוחלפו במרקם חדש. לעיתים מדובר במרקם של מגורים ומשרדים מעל מסחר, אך בהזדמנות אחת נהרסו מרכז מסחרי ומגרשי החנייה ששירתו אותו והוחלפו באגם שסביבו מדשאות ובתים – מן תהליך כמעט בלתי-יאמן המחזיר את הטבע לקדמותו.

הספר ממשיך ומתאר את השינויים הנדרשים בכדי להפוך דרכים עירוניות לרחובות עירוניים מתפקדים, תוך התמודדות עם נפחי התנועה ועם אילוצי תכנון הדרכים. זאת בין השאר באמצעות יצירת שדרות רב-מסלוליות כפי שממליצים יודן רופא ועמיתיו.

לפני: הסטריפ ב- Mashpee Commons

אחרי: הסטריפ הפך לעיר

קניון

מהמרכזים המסחריים עובר הספר לטיפוס המבנה שהכחיד אותם, לאחר שכבר הרס את הרחוב העירוני – הקניון.

בישראל, הקניון הוא תופעה יחסית צעירה ולמרות אי-אילו מקרים של קניונים שכשלו  ונסגרו אין בישראל קניונים זקנים באמת. למרות זאת, מתיחת הפנים שחלק מן הקניונים כבר החלו לעבור מלמדת אותנו, שגם כאן לא לעולם חוסן, והקניון לא יכול לקפוא על שמריו. בארה"ב תרבות הקניונים היא כבר בת כמעט 50 שנה ויש כבר לא מעט קניונים שדעכו והגיעו עד סגירה. הסיבות לכך הן, בין השאר, בנייה של קניונים גדולים וחדשים יותר באזור, לצד התיישנות של המצאי הבנוי של הקניון עד לרמה כזו שלא משתלם לשפץ אותו.

לפני: הקניון 'וילה-איטליה' שנבנה ב-1966 בקולורדו.

אחרי: המרכז העירוני Belmar שנבנה במקום הקניון.

מסתבר, שבחלק מן המקומות בוחרים היזמים להמיר את הקניון הגווע במערך של רחובות עירוניים הכוללים מסחר לאורך רחובות פתוחים, במקרים רבים כאלה המיועדים להולכי רגל בלבד, כשמעליהם בנויים משרדים ודירות מגורים. במסגרת מרחבים עירוניים חדשים אלה הנוצרים יש מאין, נשמר מקום לחלק מקופסאות הענק שהיו – וממשיכות לתפקד – כחנויות הכל-בו של הקניון או בתי הקולנוע שלו והן משתלבות במרקם הקיים. לעיתים נעשה שילוב זה באמצעות עטיפת המבנים הקיימים במבנים חדשים היוצרים חזית חיה ופעילה אל הרחוב, המסתירה מאחוריה את החזיתות האטומות של ה'קופסא הגדולה'. במסגרת המערך העירוני החדש נשמר לעיתים גם מספר גדול של מקומות חניה, בשונה מן המקובל באזורים עירוניים מובהקים. החניות בדרך-כלל  מוסתרות מאחורי המבנים החדשים היוצרים את הרחוב או נמצאות בתוך מבני חנייה רב קומתיים, שגם הם נעטפים במבנים חדשים.

הספר סוקר בפרוטרוט לא רק את האסטרטגיות התכנוניות הרלוונטיות אלא גם את התהליך היזמי כולו, מניתוח החלופות בשלב התכנון הראשוני, דרך הניתוחים הכלכליים והתנועתיים המדוקדקים וכלה בבניית הקואליציות המקומיות עם פרנסי העיר ומתכנניה, הנדרשות להפיכת מהלך רדיקלי כל-כך לאפשרי.

עיר-קצה

מתחום המסחר עובר הספר לתחום התעסוקה שגם היא מתקיימת במרחב הפרברי, בניגוד, אולי, לאינטואיציה הפשוטה.

אלמנט התעסוקה הפרברי הראשון שסוקר הספר הוא עיר-הקצה – מתחמים של משרדים שהתפתחו בצמתים ראשיות והם מרכזים היום חלק ניכר מן הפעילות העסקית בארה"ב.

בישראל התופעות האלה קצת פחות מוכרות. פיתוח של מרכזי עסקים נגישים התמקד בעיקר באזורי תעשייה שנמצאו בקצה העיר ועברו הסבה למשרדים. כך למשל מת"מ בחיפה, פארק המדע בירושלים, פארק אזורים בפ"ת או אזור התעשייה של הרצליה. זהו תהליך ראוי של בניה על Brown- Fields אך הוא יוצר, למעשה, מתחמי תעסוקה פרבריים הנמצאים בקצה העיר ורחוק מן המרכז, באזור הנגיש לרכב פרטי (אם כי לעיתים גם לתחבורה ציבורית), ושאין בו כמעט עירוב מהותי של שימושים.

מעיר-קצה לעיר - Addison Circle, Texas

הספר מתאר את התהליכים שמתרחשים היום בערי הקצה בארה"ב: למרקם הקיים של מבני משרדים השוכנים בינות לשדות האספלט מתווספים שימושי קרקע נוספים כגון מגורים – מגדלים עם דירות יוקרה הם תוספת פופלרית, פעילויות מסחר ומוקדי בילוי שהופכים את רקמת המשרדים הדלילה לעיר. בה בעת, מתרחש צמצום של שטחי החנייה ושל הכבישים שהיו הלב של המערך הבנוי ובמקומו משתלבות במארג הקיים או בסמוך לו מערכות תחבורה ציבוריות חדשות – בעיקר רכבות קלות. כל אלה הופכים את עיר הקצה לעיר, המסוגלת לתת למשתמשים בה קיום גם מעבר לעבודה ולהקטין את עומסי התנועה באזור כולו. שהרי בסופו של דבר, ההתפתחות המתמדת של הערים מחייבת התפתחות של מרכזים עירוניים נוספים לצד המרכז ההיסטורי וערי-הקצה הן המוקד המתבקש להתרחשות כזו.

מערי הקצה עובר הספר לתאר את ההסבה של אזורי תעשייה פרבריים ושל קמפוסי משרדים לאזורים עירוניים יותר. כאן מתייחסות הכותבות לתיאוריה הנוגעת ל'מעמד היצירתי' – אותם צעירים משכילים ומקוריים העומדים בליבה של כלכלת המידע. מסתבר שזהו קהל שיש למשוך אותו באמצעות ההסבה של פארקי העסקים הפסטורליים שהתאימו ל'איש הארגון' של שנות החמישים והשישים לאזורים עם אוווירה עירונית אטרקטיבית.

מודל הפארק התעשייתי או קמפוס המשרדים השוכן באזור פסטורלי – לא רחוק מהקאונטרי-קלאב של המנכ"ל  – המיועד לחברת ענק גם הוא מודל שאינו מקובל כל-כך בישראל. ניתן להצביע על המודלים של פארקי התעשייה של סטף ורטהיימר בגליל ובנגב ועל יוזמות שהוקמו על קרקע חקלאית באזור המרכז כמו 'יורו-פארק' ביקום, פארק התעשייה אפק בראש-העין ו'איירפורט סיטי' שבין לוד לשוהם. כלומר המודל של פארק העסקים מתחיל רק עכשיו להתבסס בארץ.

לפני - מבני משרדים נצורים בפרברים

אחרי: מרכז עירוני University Town Center, Maryland

בארה"ב, לעומת זאת, כבר יש דוגמאות לקמפוסי תעשייה ותעסוקה ששכנו הרחק מן העיר, במרקם מודרניסטי של מבנים בפארק,  ועברו באחרונה שינוי והסבה לכדי מרקם עירוני. זאת באמצעות תוספת של מגורים – לעיתים אף במסגרת הסבה של מבני המשרדים השקופים והמבריקים – ובאמצעות תוספת של רחובות ומבנים חדשים, במקום החניות הנרחבות ותוך שילוב של תחבורה ציבורית.

מבט קדימה

הספר Rertrofitting Suburbia  מסתיים בניסיון לצייר תמונת עתיד שבה לא רק נקודות מסויימות בפרברים הופכות עירוניות יותר אלא המרחב המטרופוליני כולו הופך לאזור המקוטב בצורה ברורה בין אזורים עירוניים יעילים ופעילים לבין שטחים פתוחים וטבעיים. מגמת העירוניזציה של הפרברים נראית כגל תכנוני חדש ומבטיח. לאחר הסחף האנטי-אורבני שאפיין את המאה העשרים ובהמשך למגמה המבורכת של החזרה למרכז העיר בעשורים האחרונים, הטיפול בפרברים נדמה לא רק כמשימה מבטיחה אלא גם כיעד חשוב ביותר.

בהקשר הישראלי יש מקום לנסות ולהבין לעומק כיצד הדוגמאות האמריקאיות עשויות להיות רלוונטיות לכאן. ישראל היא מדינה הנעדרת את הדאון-טאון המובהק שיש (גם) באמריקה מחד, אך מאידך, הפרברים שלה, מצומצמים ודלים יותר, הם למעשה גם מתוכננים ועירוניים הרבה יותר. בהחלט יתכן, שהשינויים הנדרשים לשם הפיכת המרחב הפרברי הישראלי לעיר אמיתית הם הרבה יותר קטנים ופשוטים ממה שנדמה.


[1] Ellen Dunham-Jones, June Williamson, Retrofitting suburbia: urban design solutions for redesigning suburbs (New-Jersey : John Wiley & Sons, 2009)

דווקא בגלל שאני מצדד בעירוניות המתחדשת, אני מרשה לעצמי להתקטנן (שוב) ולעסוק בגישות שגויות לדעתי המתבטאות בכתיבה הפופלרית על העירוניות החדשה.

הגישה הראשונה הוא הנטייה ולהראות את מרכז תל-אביב כמופת של עירוניות שניתן וראוי לשחזר בכל מקום.

אין ספק שמרכז תל-אביב הוא דוגמה מאוד מוצלחת לחיים עירוניים שוקקים המשלבים מגורים, מסחר, בילוי ועבודה.

מרכז תל-אביב הוא גם דוגמא חיובית למרכז עירוני שהצליח, בזכות מדיניות עירונית נבונה, להתגבר על משבר האנטי-עירוניות של שנות ה-70 ולחזור להיות מבוקש ואטרקטיבי.

ברור, אם כן, שזוהי דוגמא מובהקת עבור כל מי שרוצה לשוווק את העירוניות.

אבל ישנה בעייה אחת מהותית עם הצבתה של תל-אביב במרכז הדיון בעירוניות.

הבעייה היא שתל-אביב אינה מדגם מייצג לעיר ישראלית טיפוסית. היא גם אינה אמורה להיות כזו. תל-אביב היא מרכז הכלכלה והתרבות בישראל. זאת ועוד, לאור נוכחותם של המטכ"ל ושל משרד הביטחון בטבורה של העיר ניתן לומר שתל-אביב היא גם, בפועל, המרכז השילטוני של ישראל.

כיוון שכך, התהליכים המתרחשים בה אינם בהכרח רלוונטיים לערים אחרות. ירושלים וחיפה, גם הן מרכזים מטרופוליניים גדולים, עם התפתחות היסטורית דומה לזו של תל-אביב  – להן ודאי יש מה ללמוד מן ההצלחות של תל-אביב. אבל, לא ברור מה במצב התל-אביב רלוונטי לחדרה.

עירוב מושכל של שימושים והטיית התכנון לטובת הולכי רגל הם רלוונטיים לכל עיר בישראל.

אבל ה FEEL התל-אביבי של חיים תרבותיים שוקקים,

של ברים, מסעדות ובתי-קפה מתחת לבית,

של תיאטראות וגלריות מעבר לפינה,

ושל משרדי פירסום בדירת הפרטר הוא לא מוצר שניתן לייצא בקלות.

אמנם, רמת החיים העולה בישראל מביאה אלמנטיים עירוניים שפעם היו קיימים רק בעיר הגדולה גם לערי השדה ולפרברים. היום בערים רבות יש לפחות קניון אחד עם הרבה חנויות חדשות, ומכללה והיכל תרבות וגם כמה בתי-קפה. לפעמים יש הרגשה, שאילו רק היו מרכזים את כל אותם אלמנטיים של חיים עירוניים יחדיו, כמעט כל עיר בינונית בארץ הייתה הופכת לעיר 'אמיתית' במקום אוסף של מתחמים סגורים.

אבל בהחלט יכול להיות שגם אם יעשו את כל זה בעיר כמו נתניה, היא עדיין לא תהפוך להיות 'תל-אביבית'.

המסחר בתל-אביב הוא מסחר ארצי. התרבות בתל-אביב היא תרבות ארצית וכך גם הפעילות הכלכלית.

היתרונות של הגודל ושל המרכזיות לעומת הביזור הן במהות טענותיה של העירוניות החדשה. על-כן זו טעות להעמיד פנים כאילו כל מקום יכול להיות פתאום מרכז תל-אביב.

יותר מזה: ההתפתחות המסחרית המשמעותי של ראשון לציון, למשל, הייתה בזכות אזורי מסחר שהציעו נגישות ושטחים מסחר גדולים וזולים. יתכן שאילו הייתה ראשון-לציון מפתחת דווקא אזורים עירוניים מגווני שימושים היא לא הייתה אטרקטיבית באותה מידה לסוחרים, שללא יתרונות מובהקים, היו מעדיפים את תל-אביב על פניה. אגב, אני מקווה שאני טועה באשר לנקודה זו.

חשוב לזכור כמה עובדות לגבי תל-אביב: מרכז תל-אביב הוא אמנם מוקד של עירוניות וסוג של מקלט בטוח להולכי הרגל אך הוא מוקף בכבישים מהירים המנקזים את התנועה של המדינה כולה ההופכים את מרכז תל-אביב למקום הנגיש ביותר בישראל לנהגים.

מרכז תל-אביב גם משורת בידי אזורים עירוניים באופיים, אך מוזנחים מאוד, בהם מתגוררת שכבת הפועלים של העיר – ויהיו אלה יהודים מזרחיים, ערבים או מהגרי עבודה. הם אלה המאפשרים למרכז להנות מרמת חיים גבוהה במחיר סביר. אותן שכונות הפועלים והתעשייה הזעירה  של דרום העיר, הן אזורים שלמרות עירוב השימושים – הלא-מבוקר – המתקיים בהם ולמרות קנה המידה העירוני – שהוא למעשה הרבה יותר קרוב לעיר אמיתית מאשר תכנית גדס –  לא הפכו, עדיין, לאזורים אטקרטיביים.

לצד שכונות העוני מוקף מרכז תל-אביב באזורים פרבריים מסוגים שונים המזינים את המרכז באוכלוסייה קונה ועובדת, בין אם מדובר בפרברי וילות אמידים ומרווחים כמו אפקה ורמת-חן, ובין עם מדובר בפרברים עממיים יותר כמו יד-אליהו. ברור שבעיר האידאלית של העירוניות החדשה יש מענה, תיאורטי ומעשי, לרבות מן הסוגיות האלה: נושאים כמו מגורים לכל שכבות האוכלוסייה או הטיפול באזורים שהם מוטי-מגורים הם נושאים הזוכים להתייחסות. אבל בדיון הפופולרי יותר, חשוב להדגיש את ההקשרים הנרחבים יותר בהם פועל מרכז העיר תל-אביב.

על-כן חשוב לדבר על עירוניות בעוד מקומות. ושוב, לא רק על מרכז ירושלים – המוצלח והמיוחד, או על חיפה בעלת הפוטנציאל אלא על מרחבים שהם מוצלחים מבחינה עירונית גם אם הם אינם ליבה של מטרופולין.

אני חושב על מקומות כמו מרכז כפר-סבא. על רחוב ביאליק ברמת-גן ואולי על מרכז חולון, על כיכר העצמאות בנתניה ועל השדרות בבת-ים. אלה מקומות שיש להם פוטניציאל של עירוניות, הנמצאת ברמת התפתחות כזו או אחרת, ושהדגמה של עקרונות העירוניות עליהם עשויה להיות רלוונטית ומשמעותי אפילו יותר מהדיון המתמשך העוסק במרכז תל-אביב.

גישה או סיסמא שנייה שמופיעה מפעם לפעם בדיון המתלהט היא הסימון של אזור מערב ראשון כקוטב המובהק של האנטי עירוניות. (על הדוגמא המובהקת השנייה – מודיעין- אולי אכתוב בעתיד).

אינני מתיימר לטעון שמערב ראשון-לציון היא אזור אורבני – למרות שיש שם מספר שכונות מוצלחות ואפילו אלמנטים עירוניים כמו מכללה ובית משפט המתקיימים בסמוך למגורים. כמובן שמדובר במרחב אנטי-עירוני מובהק: התלות ברכב, הצפיפות המתונה, הניתוק בין מגורים לפעילות פנאי ותעסוקה, הקניונים הרבים – כל אלה חוברים לגודלו של האזור כדי להפוך אותו למטרה נוחה.

אבל לטעמי יש לביקורת זו גם היבט מעמדי, שיש להיות מודעים אליו.

מערב ראשון היא שם הגנאי הכללי לבורגנות הזעירה, האמידה מעט פחות והמשכילה פחות שהמעמד היצירתי, אותה שיכבה (דקה?) של אנשים כותבים ויוצרים, רואה בה איום תרבותי מתמיד. אין בכך כל חדש, שהרי הזעיר-בורגנות תמיד הייתה שק-החבטות של האליטה האינטלקטואלית, הרבה יותר מן העניים, עליהם יש לרחם, או מן העשירים, שלכספם זקוקים גם האינטלקטואלים.

והרי הזעיר-בורגנות תמיד נחשבה למעוז הטעם הרע בשל ההמוניות שלה ואולי גם להפך – כל מה שההמון אוהב מוגדר אוטומטית כטעם רע.

זוהי לדעתי הסיבה האמיתית להיטפלות דווקא למערב ראשון ולא לרמת אביב ג' למשל- שהיא אולי מטופחת יותר אבל אנטי-אורבנית בדיוק כמו מערב ראשון.

צמודי-קרקע, מגדלים מנוכרים ותלות מוחלטת ברכב יש גם ברמת-אביב ג' אבל בסופו של דבר רבים היו לגור שם (אולי כי יש שם הרבה אשכנזים) – ולכן להביא אותה כדוגמה שלילית יכול להיות עניין הרסני לטיעונים של העירוניות החדשה.

במערב ראשון, לעומת זאת, אף אחד לא ממש גאה לגור, ועל- כן קל ונעים להביא אותה כדוגמא שלילית.

ההצבה של מרכז תל-אביב מול מערב ראשון משרתת היטב את הדיון הדמגוגי, שמטרתו לשכנע ולסחוף. אך חילחול של הדוגמאות האלה, ללא הבנה מעמיקה, אל תוך הפרקטיקה התיכנונית, עשוי, בטווח הארוך, לפגוע במטרות האמיתיות של העירוניות המתחדשת בישראל.

יש סיבות רבות לנידחותן של עיירות הפיתוח בישראל.

ניתן למנות ביניהן, בין השאר, את היסודות הכלכליים הרעועים עליהם הוקמו, את האוכלוסייה החלשה שהופנתה לישובים כנגד רצונה, את ההשקעות הדלות בפיתוח ובתשתית ועוד ועוד. נכתבו על כך ספרים ומחקרים רבים, ורבים עוד יכתבו.

מן הסתם התכנון העירוני אינו הגורם המרכזי לשבר החלום של עיירות הפיתוח.

ובכל זאת, קשה שלא להתייחס אליו: תכנון עירוני שנדמה שעשה כל מאמץ אפשרי בכדי למנוע התפתחות של חיים עירוניים. כפי שהעיר האדריכל יצחק ישר 'היה עולם תעשייתי, היו ערים עצומות. שם הלכו וחיפשו את הפיזור…אותו רעיון…הועבר לבאר-שבע…שבה אתה מחפש את התנועה, מחפש התגודדות חברתית – שם בתוך המדבר, פתרת את הבעייה של לונדון.'[1]

יש בהחלט תחושה שתכנון שהיה מעודד יצירת מרכז עירוני מובהק ופעיל היה יכול לסייע לעיירות הפיתוח הן באמצעות חיזוק כלכלת המסחר המקומית ובעיקר בזכות יצירה של מרכז מובהק של פעילות שהיה מאזן את השלווה ומפחית את תחושת הנידחות והריקנות.

באזור הכניסה לעיר אופקים

אחד המפתחות ליצירה של חיים עירוניים בעיירות קטנות הוא החיבור לדרכים הארציות העוברות בסמוך להן.

ההתפתחות של ערים בצומת הדרכים היא המצב הטבעי. גם היום ערים מרכזיות יושבות בצמתים, צמתים ההופכים בהדרגה ממפגשי תנועה מקומיים למוקדים גלובליים ברשת של מטוסים, אוניות ורכבות מהירות.

הערים החדשות בישראל לא נוצרו באופן הזה.

היצירה של תבנית ישובית יש מאין אחרי מלחמת תש"ח אמנם התבססה על תיאוריה ששאבה את השראתה מהמרקם האורגני של עיירות מסחר במרחב הכפרי האירופי (תיאוריית המקומות המרכזיים של כריסטלר[2]) אבל התכנון של הישובים התבסס על הגישות הפרבריות – שלא לומר אנטי אורבניות – של  CIAM ושל עיר הגנים האנגלית שמשלו באותה עת בכיפה.

על בסיס מקורות ההשראה האלה ומתוך רצון להרחיק את שכונות העיר מן הדרכים 'ההומות' והלא בריאות של הנגב והגליל מוקמו בדרך כלל עיירות הפיתוח במרחק-מה מצומת הדרכים הקרובה ומצומת הכניסה לישוב. המרחק בדרך-כלל כלל אינו גדול, וברכב כמעט ואין לו משמעות. אבל להולך הרגל, שהוא זה שיוצר ומגדיר את החיים העירונים, למרחק הזה יש משמעות גדולה ההופכת את צומת הדרכים למרחב המנותק מן העיר.

אפשר להמחיש את ההבדל באמצעות השוואה בין הערים נתיבות ואופקים.

לא אתיימר לנתח את כל ההבדלים בין שתי העיירות שהם היסטוריים, דמוגרפיים וגאוגרפיים. לא ניתן גם לכמת, ללא מחקר יסודי, את היתרון הכלכלי הצומח מן הפעילות העירונית שנראית בעין. אבל ניתן לומר שתחושת המבקר לרגע היא שבנתיבות יש אזור מסחרי הרבה יותר פעיל מאשר זה של אופקים. גם אזור הכניסה לנתיבות וגם העורף שלו הנושק לאזור התעשייה מאוכלסים בחנויות ויש בהם תנועה ערה של מכוניות ואנשים. באופקים, לעומת זאת, נראה שהרחוב הראשי הארוך והמרכז המסחרי הסמוך לעירייה מאכלסים פעילות דלילה בלבד. מעט יותר פעילות יש במרכז ה'ביג' שגם הוא נמצא בקצה דרך ללא מוצא באזור התעשייה.

הכניסה לעיר נתיבות כפי שהיא נראית מהכביש לבאר-שבע

נדמה שלפחות סיבה אחת למצב עניינים זה היא שמרכז העיר של אופקים נמצא במרחק מן הכניסה לעיר והוא מנותק ממנה, ואילו בנתיבות שוכן המרכז בצומת הכניסה לישוב. המרכז הזה כולל תחנת דלק – אלמנט שהרבה פעמיים מהווה גרעין של התפתחות אורבנית על אם הדרך – חנויות, מסעדות ומשרדים, כיכר ציבורית ומבני ציבור. בעורף אזור זה, בסביבות רחוב סמילו, יש אזור שוקק נוסף.

באופקים נמצאת על אם הדרך תחנת המשטרה , מגרש חניה למשאיות ופנצ'ריה – וזה כמעט הכל. מי שרוצה לעצור ולסעוד על אם הדרך לא ימצא דבר, ולא ניתן אפילו לעצור ולמלא דלק[3].

מבט על אזור הכניסה לעיר אופקים, כמעט ללא מוקדים של פעילות

כך, העסקים באופקים כלל לא נהנים ממעט התנועה שכבר עוברת באזור – עסקיהם לא נחשפים ולא זוכים ללקוחות מזדמנים. המרכז הקיים מפסיד פעמים – פעם אחת מהעדר תנועה ומגוון אנושי היוצרים את ההתגודדות החברתית והעניין ופעם שניה ממסחר רדום בעל היצע מוגבל הנסמך רק על משאביהם הדלים של תושבי העיר. פיתוח של פעילות מסחרית בצומת הכניסה לאופקים היה עשויה למשוך תנועה עוברת גם של תושבי האזור וגם של תיירים וחיילים ובכך וליצור מכפיל כח שהיה עשוי לקדם את העיר.

אופקים כמובן אינה חריגה בעניין זה. רוב עיירות הפיתוח בישראל מפנות את עורפן אל הכביש הראשי המזין אותן ולא משתמשות בצמתים הקרובות לעיר כדי לפתח סביבם פעילות מסחרית.

שדרות וירוחם שוכנות על צומת של כבישים מקומיים אך מסתגרות מפניהם.

מעלות-תרשיחא מפנה אל הכביש העובר פארק יפיפה המנתק בין החלק הערבי והחלק היהודי של הישוב.

בדימונה ובחצור הגלילית החלה בשנים האחרונות להיווצר פעילות מסחרית המנצלת את הכבישים הארציים המהירים העוברים בגבול העיר, אך למרבה הצער פעילת זו מתנקזת דווקא לקניונים ולא למערך של רחובות שיכול להיקשר לשאר חלקי העיר.

גם כרמיאל וערד החדשות והמצליחות יותר לא עושות מאמץ מיוחד להתחבר אל התנועה העוברת.

דווקא קרית-שמונה בנויה על העורק הראשי העולה צפונה (אם כי לא על צומת הדרכים האזוריות) ומעניין אם ניתן לזהות השפעה של מאפיין זה על ההתפתחות המסחרית של העיר.

מגדל המים בכניסה לעיר נותן לנתיבות מוקד וסמל מול התנועה העוברת

המרכז המסחרי המנומנם באופקים

פיתוח עירוני לאורך דרכים ראשיות ובצמתים של דרכים ארציות איננו עניין טריוואלי ודורש טיפול מבוקר של התנועה המהירה, התנועה המקומית ותנועת הולכי-הרגל[4]. אבל הדוגמא של נתיבות מלמדת שלא חייבים להפוך את הכביש הארצי לדרך עירונית. מספיק לפתוח את המרכז העירוני אל הצומת ע"י יצירת המשכיות של מבט, של תנועה ושל פעילות בכדי ליצור מוקד של חיים עירוניים גם בישובים קטנים על גבול הישימון.


[1] מתוך 'דיון על ערים חדשות' הנדסה ואדריכלות מרץ 1964, עמ' 15, מצוטט אצל צבי אפרת 'הפרויקט הישראלי' כרך 2 עמ' 210

[2] ראה צבי אפרת 'הפרוייקט הישראלי', כרך 2 עמ' 998

[3] אגב, הן באופקים והן בנתיבות שוכן המרכז בסמוך לאזור המלאכה או התעשייה. נראה שסמיכות זו כשלעצמה לא מספיקה כדי להפוך אזור עירוני לפעיל, לפחות לא עד השלב שבו התעשייה הופכת להיי-טק.

[4] כפי שחוקר ומציע יודן רופא.

מפת העיר נתיבות עם סימון המרכז בכניסה חעיר

מפת העיר אופקים עם סימון הכניסה הראשית לעיר

בסופו של דבר עיינתי בנוסח הרפורמה המוצעת בחוק התכנון והבנייה.
ברור לי שאיני מסוגל לעשות צדק עם מסמך כה מורכב.
אין לי ידע משפטי שיאפשר לי להבין מה מסתתר מאחורי קוצו של כל יוד.
אין לי ידע במינהל ציבורי שיאפשר לי להבין ולהשוות את מנגנוני קבלת ההחלטות המוצעים במסגרת הרפורמה עם תהליכים דומים הקיימים בחוק היום. אני גם לא מספיק בקיא כדי לתאר בדיוק איך פועלת מערכת התכנון הארצי וכיצד היא תשתנה בעקבות הרפורמה.

ובכל זאת הרפורמה החדשה מטרידה אותי עד מאד.

כי חשוב להבין שתכנון לקוי יכול להביא לנזקים גדולים.
הנושא העיקרי שנוטים לדון בו בהקשר של התכנון הארצי הוא שמירת השטחים הפתוחים, נושא שהיה במרכזם של רוב המאבקים התכנוניים האחרונים.
נושא זה הוא כמובן בעל חשיבות רבה ונדמה שהרפורמה נועדה, בין השאר, ואולי בעיקר, לאפשר לממשלה לסכל את המאמצים של גופי שמירת הטבע להגן על השטחים הפתוחים. הרי מבחינת מחוללי הרפורמה בממשלה ראוי בוודאי למות בעבור הנופים והמורשת של המולדת, אבל לחיות אותם זה כבר עניין אחר לגמרי, השמור לירוקים תמהוניים שלא יודעים להעריך את הרווחים העסיסיים שניתן להפיק מהפשרת קרקעות לבנייה.

אבל שטחים פתוחים בהחלט אינם הנושא היחיד.
תכנון לקוי יוצר מקומות גרועים שבתוך פרק זמן קצר הופכים לבעייה. דוגמא מובהקת לכך היא 'תוכנית שרון' שבשם המולך של פיזור האוכלוסיה יצרה מערך שלם של ערי פיתוח ושכונות מצוקה שתוך 20 שנה בלבד מיום הקמתן כבר נכנסו לתהליך של שיקום שכונות, תהליך שלא הסתיים עד היום.
הנה לנו דוגמא לתכנון שנעשה במהירות ע"י הממשלה ואת המחיר של כישלונו אנחנו עדיין משלמים. הרי אפילו המטרה המוצהרת של פיזור האוכלוסייה הושגה רק חלקית וגם היום עדיין מדברים על 'מדינת תל-אביב' כבעיה לאומית שיש לפתור.

גם התחנה המרכזית החדשה של תל-אביב תוכננה ואושרה במהירות ויוזמיה הפרטיים, המוניציפליים והממשלתיים היו משוכנעים כולם שהיא חיונית ומועילה לעיר. סופו של דבר שהיא גרמה נזק עצום לא רק לשכונת נווה-שאנן ולתושביה המסכנים, אותם איש מעולם לא ספר, אלא גם לעיר תל-אביב כולה ואפילו ליזמים שלא הצליחו להשלימה והיא עדיין עוברת מיד ליד ומסבה הפסדים כבדים גם לקבלנים הממולחים ביותר.

שתי דוגמאות מהעיר ראשון-לציון עשויות ללמד עד כמה התכנון הוא הפכפך. אזור הקניונים שבמערב העיר, שבאחרונה נהנה מעדנה, היה עד לא מזמן אזור שבו תכנון לא שקול הביא לקריסה של לא מעט קניונים שנבנו בו ובכך יצר נזק ליזמים ובעיקר מפגעים לציבור.
מאידך זה עתה אישרה הועדה המחוזית של מחוז המרכז תוכנית לבניית מגורים במזרח ראשון – לציון, תכנית שהעירייה התנגדה לה במשך שנים רבות. הנה כי כן ועדה מחוזית עשויה דווקא לעודד בנייה שועדה מקומית מתנגדת לה.
אני מניח שעם הסמכויות שמקנה להן החוק החדש לא מעט עיריות לאו דווקא יאשרו בנייה אלא יקפיאו אותה כדי לשמור, למשל, על תמהיל האוכלוסייה הנכון בעיניהן, והמטרה המוצהרת של החוק – עידוד הפעילות הכלכלית והוזלת הדירות – לא תושג.

מכאן שתהליכים תכנוניים הם מורכבים ומתעתעים ולעיתים אפילו אלה שיוזמים ומקדמים אותם עלולים להיפגע מהם. זאת ועוד, השינויים בפרדיגמות התכנוניות המתרחש כל 30 שנה לערך – מתכנון עירוני לתכנון פרברי וחוזר חלילה למשל – מלמד אותנו שהאמת לא נמצאת במקום אחד, גם לא אצל המתכננים ואנשי המקצוע.

לכן חשוב שתכניות פיתוח ובניה תבוצענה תוך התייעצות עם מספר רב של גורמים ותוך שקיפות ציבורית ובקרה נרחבות ככל שאפשר, ולא בחטף ובמחשכים.
מכאן והלאה אני מצרף ללא שינוי ועריכה את נייר העמדה של המטה לתכנון אחראי שהגיע אלי בדוא"ל. אני סבור שהוא נוגע בכל הבעיות העיקריות שעולות ברפורמה ועושה זאת בצורה הרבה יותר מקצועית ורצינית ממה שאני יכולתי:

" הרפורמה במערכת התכנון והבנייה – נייר עמדה

בימים אלה מקדמים בקצב מזורז משרד ראש הממשלה ומשרד הפנים חוק תכנון ובנייה חדש, שיחליף את החוק הקיים. חוק התכנון והבנייה הוא אחד החוקים המקיפים והמורכבים ביותר בספר החוקים ( כ-600 סעיפים, 250 עמודים) וקשה להפריז בתיאור השפעתו עלינו ועל הדורות הבאים. לאור זאת, חקיקתו של חוק חדש מחייבת זהירות ותשומת לב מיוחדת. דומה, כי אין חולק על הצורך בעריכת שינויים משמעותיים בחוק התכנון והבנייה, אולם בחינת הסדרי החוק מלמדת כי העקרונות המנחים אותו, בעיקרם מהירות ויעילות, יוצרים חוק שחסרונותיו עולים על תרומתו לשיפור הבעיות המאפיינות כעת את מערכת התכנון.

להלן התייחסותנו לנוסח תזכיר הצעת החוק. התייחסות זו מורכבת מהערות עקרוניות כלליות, כאשר, כפי שנאמר במכתב המלווה מסמך זה, העבודה על ההתייחסות המלאה והמפורטת נמצאת עדיין בעיצומה.

הערות עקרוניות

(1) הליך קידום החוק
כידוע, קיים קשר בל יינתק בין איכות התהליך לבין טיב התוצר. הליך קידום הרפורמה, אשר נעשה בקצב מסחרר, הוא לקוי ופגום מיסודו, בכמה מובנים:
• ניסוח תזכיר הצעת החוק נעשה בחדרי חדרים, ונוסחי הטיוטה לא נחשפו עד לרגע בו הועבר התזכיר להערות. מספר האנשים הבודדים שהיו מעורבים בקידום הרפורמה חויבו שלא להעביר את המסמכים לגורמים אחרים, ולו לצורך התייעצות.
• קודם לניסוח תזכיר הצעת החוק לא נערך הליך של שימוע ציבורי והיוועצות עם מומחים, מה שמתבקש ברפורמה מסדר גודל כזה, ה"משנה סדרי עולם" כדברי מקדמי הרפורמה עצמם.
• למשרדי הממשלה הוקצו רק 21 יום להעברת הערות, פרק זמן בלתי סביר בעליל בהתחשב בהיקף החומר ובהיקף השינויים בהם מדובר. גם לאחר ההארכה שנתנה המדינה בעקבות ההליך המשפטי שניהלו ארגוני סביבה וחברה נגדה, מדובר בלוח זמנים בלתי אפשרי ללימוד מעמיק של חוק בסדר גודל כזה.
מהלכים אלו אינם עולים בקנה אחד עם עקרון השקיפות ושיתוף הציבור, בו מתהדרים מקדמי הרפורמה.
על מנת לקבל תוצר טוב, שיקדם את התכנון והבנייה בישראל, יש צורך בקבלת הערות והצעות של כל העוסקים במלאכת התכנון מזה שנים, ובכלל זה השותפים להליכי התכנון השונים מהמגזר הציבורי, הפרטי ומהמגזר השלישי. ידע זה, שלא יסולא בפז, ועבודה רחבה ומשתפת יתרמו לגיבוש חוק איכותי יותר. יש לפיכך לעצור את מרוץ קידום הרפורמה, לטובת בחינה מעמיקה של ההסדרים המוצעים, תוך שיתוף קהלים רחבים ככל האפשר.

(2) העדר מטרות לחוק – מהירות ויעילות על חשבון האיכות
על אף מורכבותו וחשיבותו, החוק המוצע נעדר סעיף מטרות. אף דברי ההסבר לחוק, המשתרעים על פני קרוב למאה עמודים, אינם מתייחסים למטרות החוק כולו כמכלול. חמור מכך – מכלול סעיפי החוק, יחד עם החלטות וועדות השרים שקדמו לו מלמדים כי תכליתו העיקרית של החוק היא הגברת המהירות והיעילות בהליכי התכנון, במונחים של זמן בלבד, מבלי לציין מחויבות לאיכות התכנון ולאיכות התכניות כמו גם לדמותה של מדינת ישראל בעתיד.
מטרות החוק הן כלי חשוב בפרשנותו, אשר נועדו לסייע לגופי התכנון ולבתי המשפט בפרשנותו הראויה של החוק החדש. אנו סבורים כי יש להגדיר מטרות ברורות לחוק, אשר יגדירו את יעדי החוק בהתאם לנורמות התכנון הרצויות של המאה ה-21. בין מטרות אלו יש למנות:
• מתן מענה הולם לכלל צרכי הפיתוח והשימור של מדינת ישראל בראייה ארוכת טווח.
• הטמעת עקרונות תכנון עדכניים בכל הנוגע לפיתוח נאות של המדינה.
• קידום השוויון ושוויון ההזדמנויות; קידום תכנון איכותי לצרכי כלל קבוצות האוכלוסייה, צמצום פערים חברתיים וכלכליים והבטחת צרכי תושבי המדינה, לרבות דיור בהישג יד לכלל האוכלוסייה.
• שמירה על ערכי הטבע, הנוף, המורשת והחקלאות ומחויבות לעקרונות של פיתוח בר קיימא.
• שקיפות בהליכי קבלת החלטות ובמידע תכנוני.
• שיתוף הציבור בהליכי התכנון.

(3) העדר שלביות והעדר התניות הכרחיות ליישום החוק
יישומו של החוק דורש הקצאה תקציבית נכבדת כגון עבור קליטת כוח אדם, הכשרתו ושמירתו במערכת הציבורית, מינוי מאות נציגים מן הציבור, הקמת יחידות שלמות במשרד הפנים והכנת תכניות מתאר כוללניות עבור116 (!) הוועדות המקומיות. יש להדגיש כי החוק החדש יוצר מערכת מורכבת וסבוכה יותר מזו הקיימת, כך שהקצאת המשאבים להקמה והפעלה של המערכת –היא קריטית.
למרות זאת, החוק אינו מתנה את תחולת ההסדרים שבו בהעברת כל אותם משאבים. כל קיצוץ תקציבי המתרחש חדשות לבקרים במשרדי הממשלה יגרום אם כך ליישום חלקי ובלתי נאות של החוק, תוך יצירת פערים בין רשויות, ופגיעה חברתית, סביבתית וכלכלית לדורי דורות.

השינוי הנדרש: יש מקום לקבוע בהוראות המעבר כי תחולת החוק תהיה רק לאחר שיתקיימו תנאי הבסיס הנדרשים ליישומו התקין: הקצאה תקציבית להקמת המערכות החדשות הנדרשות מכוח החוק, הקצאת משאבים נאותים לוועדות המקומיות, כך שיוכלו לעמוד באופן שוויוני בתנאים הקבועים בחוק לצורך הפעלת מלוא הסמכויות, והשלמת הכנתן של תכניות המתאר המקומיות הכוללניות שהן תנאי הכרחי להפעלה נאותה של הרפורמה. יש להבטיח כי יישום
הרפורמה לא יביא להגדלת הפערים בין הרשויות.

(4) כאוס תכנוני והרס התכנון
מערכת התכנון בנויה כיום באופן היררכי, דבר המאפשר בקרה של הרמות העליונות במערכת על הרמות הנמוכות יותר ומבטיח תיאום אזורי. עקרון "תכנית אחת בוועדה אחת" עליו מבוססת הרפורמה,יערער לחלוטין את מבנה מערכת התכנון כמערכת של איזונים ובלמים ולא ישיג את מטרות הרפורמה. עקרון זה מתאים בעיקר לתכניות בקנה מידה מקומי ומפורט, אך יישומו כעקרון מנחה לגבי כל תכנית ותכנית – ימיט אסון על ההיררכיה והתיאום הבסיסיים שבמערכת התכנון, ויחשוף אותה להשפעה מסיבית וחסרת איזונים של אינטרסים פוליטיים וכלכליים. הכאוס התכנוני שייווצר לא רק יפגע באיכות התכנון אלא גם עלול לגרום לעיכובים, ולהתנגשויות בין תכניות, שיעכבו את הליכי התכנון ויעסיקו את בתי המשפט. וביתר פירוט:
• לכל ועדה תוענק סמכות אוטונומית וסופית לדון ולהכריע בתכניות המובאות בפניה. המשמעות היא, כי כ- 144 ועדות, מתוכן 116 ברמה המקומית, ידונו בתכניות שונות בנפרד ויקבלו לגביהן החלטה סופית ללא כל בקרה ואיזון של ועדות אחרות, תוך יצירת כאוס תכנוני! חלק מהוועדות הן בעלות סמכות מקבילה, דבר שיתרום להגדלת הכאוס.
• התכניות המחוזיות, המהוות חוליה מקשרת בין התכנון הארצי לבין התכנון ברמה המקומית, מבוטלות, כך שבין הרמה הארצית לרמה המקומית נותר חלל ריק, שמונע תכנון ותיאום אזורי ועלול ליצור התנגשות בין התכניות המקומיות של רשויות שונות ולפגוע ביחסי הגומלין בין מגזרים שונים, כמו בין המרכז לפריפריה ובין רשויות מקומיות שונות באותו מרחב.
• מתן סמכות נרחבת לוועדות המקומיות לקדם תכניות תפגע בהתייחסות נאותה לעקרונות תכנון ארציים או להנחיות שכיום ניתנות ע"י המועצה הארצית או ע"י הועדות המחוזיות כמו הקצאת שטחי ציבור, תקני חניה, בניה ירוקה, התחדשות עירונית ועוד.
השינוי הנדרש: אסור לבטל את ההיררכיה במוסדות התכנון. יש להגביל את העקרון של "תכנית אחת בוועדה אחת" לרשימה מצומצמת של תכניות מסוגים שייקבעו בלבד. אין לבטל את התכניות המחוזיות. יש לתגבר את מצבת כוח האדם במוסדות התכנון בכל הרמות, הסובלות ממחסור מתמשך, המעכב את התכנון. כתנאי להעברת סמכויות נוספות לוועדות המקומיות, יש לחייבן בתכנית כוללת, לתקצב באופן הולם את חיזוקן המקצועי, ובמיוחד את הוועדות המקומיות ברשויות החלשות יותר.

(5 ) מערכת התכנון כזרוע מבצעת של הממשלה – חיזוק כוחה של הממשלה על חשבון יכולת הציבור להשפיע ועל חשבון השלטון המקומי תוך פגיעה חמורה במרחב הכפרי, בחברה ובסביבה, בשטחים הפתוחים ובמדיניות התכנון.
על אף שאחת מהסיסמאות שליוו את קידום הרפורמה היא ביזור סמכויות לוועדות המקומיות, מתברר כי הרפורמה מעניקה את הכוח העיקרי דווקא לממשלה, תוך החלשת מערכת האיזונים והבלמים, הן מצד אנשי המקצוע והן מצד הציבור והשלטון המקומי. טכנוקרטיזציה של מערכת התכנון והפיכתה לכלי ביצוע תפגע קשות באיכות התכנון וביעילות התכנון ולא תשיג את יעדי הרפורמה. תכנון, במיוחד ברמה של תשתיות לאומיות, גורם להשלכות רבות ומגוונות שיש לקחתן בחשבון, ואין הממשלה יכולה לחזות מראש את כלל ההיבטים וההשפעות. לצורך כך יש לשלב בתהליכי התכנון גורמי מקצוע שונים, רשויות מקומיות וארגוני החברה והסביבה. הוצאתם של אלו אל מחוץ למעגל מקבלי ההחלטות, אולי תאפשר לממשלה להעביר במהירות וביעילות כל החלטה, אך עלולה לגבות מחיר כלכלי, חברתי וסביבתי כבד, שיהיה קשה לתקן. נבקש להדגיש את המנגנונים הבאים:
• הממשלה תוכל להורות על הכנת תכנית מתאר ארצית – פתח לפוליטיזציה מוחלטת של התכנון. כיום רק המועצה הארצית יכולה להורות על הכנת תמ"א. בנוסף, החוק מסדיר את מערכת היחסים בין הממשלה לבין המועצה הארצית כך שסמכות ההכרעה הסופית היא בידי הממשלה, וזו יכולה לשנות תכניות מתאר ארציות, תוך קבלת חוות דעת בלבד מהמועצה.
• החלשת המועצה הארצית לתכנון ולבנייה ונטילת חלק מסמכויותיה לטובת ועדות משנה אוטונומיות, כמו ועדת המשנה הארצית לתשתיות ( שהיא למעשה הות"ל – בשינוי סמנטי של השם בלבד), עם רוב מובהק לנציגי הממשלה (רק נציג אחד לשלטון המקומי), סמכות סופית להכריע בכל תכנית ארצית לתשתיות, ללא אפשרות להביא תכניות לדיון במליאת המועצה הארצית בה ההרכב מאוזן יותר, ועם משך התנגדויות קצר במחצית, 30 יום בלבד.
• הקמת 6 ועדות משנה חדשות לתשתיות ולתכניות בעלות חשיבות לאומית בוועדות המחוזיות עם רוב מוחלט לנציגי הממשלה (6 מתוך 8, רק 1 לשלטון המקומי). גם כאן, אין אפשרות להביא נושא לדיון במליאת הוועדה המחוזית, כך שההכרעה בועדת המשנה היא סופית. זאת ועוד – תכניות לתשתית הנדונות בועדות המשנה הללו – גוברות על תכניות כוללניות!
• סמכות רחבה לשר הפנים להכריז על מרחב תכנון מיוחד, ובתחומו להקים וועדה מיוחדת. ניתן להקים מרחב כזה לצורך הקמת יישוב חדש, או לתכנון או הקמת 5,000 יח"ד לפחות, או לתכנון או להקמת תשתית. הרכב הוועדה המיוחדת הוא בעל רוב לנציגי הממשלה (6 מתוך 9), והיא בעלת סמכויות בדומה לוועדה מקומית שהוסמכה. וועדות אלו מפקיעות את יכולת ההשפעה של הציבור ושל השלטון המקומי בשטח בו מדובר.
• לוועדות המחוזיות נוספים עוד נציגים של משרדי ממשלה, מבלי להגדיל את חלקם של נציגים מקצועיים בלתי תלויים או של השלטון המקומי.
• רק ליו"ר המועצה הארצית – נציג שר הפנים, יש סמכות להורות על דיון במליאה (בתכנית שנדונה בוועדת משנה שלה), כ
ך גם בוועדות המשנה המחוזיות, כאשר רק יו"ר הוועדה והמתכנן יכולים להביא דיון למליאה.
אנו סבורים כי מערכת התכנון צריכה להיות מערכת מקצועית, עצמאית ואיתנה, כך שתוכל לאזן ולבקר יוזמות ממשלתיות שפוגעות בציבור. נוסח החוק הנוכחי רחוק מלהבטיח זאת.

(6) איום של ממש על בריאות הציבור ועל הסביבה
אחד מתפקידיה המרכזיים של מערכת התכנון הוא לקדם תכנון אחראי ובר-קיימא, המאפשר פיתוח וצמיחה כלכלית תוך שמירה על השטחים הפתוחים וערכי הטבע, מניעת פרבור ושמירה על עתודות קרקע לשימוש עתידי. כמו כן, למערכת התכנון תפקיד חיוני בשמירה על בריאות הציבור מפני מפגעים סביבתיים שהם תוצאה של פיתוח בלתי אחראי, לרבות הגנה על מקורות המים של המדינה, והגנה על סביבת מגורים נקייה מזיהום וממפגעי ריח ורעש. אנו רואים בחומרה את השינויים הבאים, שייפגעו בצורה ניכרת ביכולתה של מערכת התכנון להגן על בריאות הציבור ועל הסביבה:
• התכניות המחוזיות, המקנות הגנה חשובה לשטחים הפתוחים ע"י קביעת ייעודי קרקע ספציפיים למטרות אלו – מבוטלות.
• ביטול הוועדה לשמירת קרקע חקלאית ושטחים פתוחים, וסעיפי החוק המגנים על שטחים פתוחים, ללא יצירה של הגנה חלופית.
• החלת העקרון של "תכנית אחת בוועדה אחת" גם על תכנית המשנה ייעוד של שטח חקלאי פתוח תתמרץ בפועל את קידומן של תכניות המשנות ייעוד של שטח פתוח, תוך פירבור וכרסום בשטחים חקלאיים ושטחים פתוחים אחרים.
• שטחים פתוחים בעיר והמרחב הציבורי בכלל מאוימים ע"י מתן אפשרות לוועדות המקומיות לפתח ללא תכנון כולל (הרחבת סמכויות הוועדות המקומיות אינה מותנית בקיומה של תכנית כוללנית), וללא פיקוח של הועדות המחוזיות. כמו כן לא קיימות הנחיות מחייבות לעקרונות תכנון חשובים כמו הקצאת שטחי ציבור או עידוד תחבורה ציבורית ברמה המקומית.
• מניעה מארגוני הסביבה להשתתף בדיון על התנגדות, אם ארגון סביבה אחר הגיש התנגדות. הסדר זה יפגע קשות ביכולתו של הציבור להשפיע על הליכי התכנון באמצעות ארגוני הסביבה. זאת בניגוד למצב הנוהג היום שבו יש ייצוג לארגוני הסביבה במצבים כאלה, וזאת מכוח חוו"ד של היועמ"ש של משרד הפנים.
• החוק אינו מסדיר את מעמדה של מועצת גנים לאומים ושמורות טבע, המעניקה הגנה על השטחים הפתוחים הרגישים ביותר. ראוי היה להסדיר את מעמד המועצה בכדי לייעץ במוסדות התכנון בנושאים אלו מוקדם ככל האפשר.
השינוי הנדרש: לנוכח המחסור במשאבי קרקע והגברת האיומים על השטחים הפתוחים– יש לחזק את ההגנה על השטחים הפתוחים ולאפשר פיתוח רק במקומות בהן הפגיעה הסביבתית נמוכה. כמו כן, יש למנוע הפרטת הליכי הבחינה הסביבתית! יש להפקיד את מלוא האחריות על בחינת התסקירים בידי המשרד להגנת הסביבה ולחזק את יכולותיו למילוי תפקידים אלה. במסגרת זו צריך גם לנתק את הקשר בין היזם למכיני התסקיר, ולהפקיד יחסים אלה בידי המשרד להגנת הסביבה .

(7.) פגיעה קשה בצרכי החברה, באוכלוסיות המוחלשות ובשוויון
אין צורך להכביר מילים בדבר חשיבות מערכת התכנון לחברה. ישראל היא מדינה צפופה, שיש בה פערים גדולים בין עשירים ועניים ובין מרכז לפריפריה, ולקבוצות שונות בעלות צרכים ייחודיים. מערכת התכנון צריכה להתמודד עם בעיות חברתיות מגוונות, ולתת מענה לקליטת עלייה, למצוקת הדיור, למניעת היווצרות ריכוזי עוני, לשילוב אנשים עם מוגבלויות ולצרכים של קבוצות מיעוט. תכנון אחראי ואיכותי יכול לסייע משמעותית לצמצום פערים, להבטיח צדק חלוקתי ולתת מענה לצרכי החברה בהווה ובעתיד. נדהמנו לגלות כי תזכיר החוק מתעלם לחלוטין מההיבטים החברתיים של התכנון, ואף יחליש את היכולת של מערכת התכנון להגן על צרכי החברה, השוויון וזכויות הפרט. נבקש להדגיש בעיקר את הנקודות הבאות:
• למרות העברת סמכויות לרשויות המקומיות, אין הנחיות ברורות לגבי מטרות חברתיות חיוניות, שלרשות המקומית החזקות לרוב אין עניין כלכלי או פוליטי לקדם, כמו שילוב אנשים עם מוגבלות, דיור בהישג יד למשקי בית עם הכנסה בינונית ונמוכה, שילוב מוסדות רווחה וכדומה. לאור זאת יוטל עומס נוסף על רשויות שהן חלשות ממילא ועל הפריפריה.
• העדר מקור תקציבי ברור לחיזוק מערכת התכנון ברשויות מקומיות חלשות יגדיל את הפערים בין רשויות חזקות לחלשות ובין מרכז לפריפריה.
• סמכויות התכנון ישללו מרשויות חלשות, שלא יעמדו ביעדי היעילות שבחוק, רק בשל מחסור במשאבים, והתושבים יאבדו את יכולתם להשפיע על התכנון המקומי לטובת ועדה ממונה מטעם שר הפנים, שתפעל ללא הגבלת זמן.
• למרות ההשפעה המכרעת של התכנון על האוכלוסיות המוחלשות, אין ייצוג של משרד הרווחה והשירותים החברתיים במוסדות התכנון, למעט במועצה הארצית לתכנון ובניה.
• החוק מתעלם מהצורך בתסקיר חברתי המעריך את השפעות החברתיות של תוכנית, וביועץ חברתי, שתפקידו לבחון את ההשפעה החברתית של התכניות המוגשות. החוק אינו נותן מעמד לנציגי ארגוני החברה ואף בקרב נציגי הציבור בועדות, אין חובה שיהיה נציג שייצג את הנושאים החברתיים.
• אין בחוק הוראות בדבר ייצוג הולם במוסדות התכנון לנשים, ערבים, אנשים עם מוגבלויות וקבוצות אוכלוסיה נוספות. החוק מחמיר את המצב הקיים כיום, בכך שהוא מבטל את מקומם של הנציגים מהמיעוט הערבי במועצה הארצית ובוועדות המחוזיות ושל נציגות ארגוני הנשים.
• הוראות החוק יקשו מאוד על קבוצות תושבים, ובעיקר על קבוצות מוחלשות, להתנגד לתוכניות הפוגעות בזכויותיהן, וקולן לא יישמע  בהליך התכנוני.
• בחוק אין קריטריונים לקביעת מרחב תכנון מרחבי – דבר הגורם לאפליה שרירותית בין רשויות מקומיות שונות, שאינן זוכות לוועדה מקומית עצמאית.
השינוי הנדרש: יש להוסיף הנחיות שיחייבו הוספת מטלות חברתיות בכל תוכנית, לרבות דיור בהישג יד ומוסדות רווחה. יש לתקצב חיזוק משמעותי של יחידות התכנון ברשויות חלשות. יש לשקול מיתון היכולת להפקיע סמכויות תכנון מרשויות מקומיות חלשות. יש להוסיף הוראות בדבר ייצוג הולם במוסדות התכנון ומינוי נציגים של משרד הרווחה והשירותים החברתיים במועצה הארצית ובוועדות המחוזיות, וכן בכל ועדות המשנה. יש למנות יועצים חברתיים בכל רמות התכנון. יש למנות נציגי ציבור בעלי רקע בתכנון חברתי בכל הוועדות המקומיות, המחוזיות והארציות. יש להטיל חובת הכנת תסקיר השפעה על החברה, שכולל עקרונות של דיור בר השגה, שילוב בעלי מוגבלויות, שיפור איכות החיים של מגוון קבוצות האוכלוסייה ועוד.

(8) בניגוד להבטחות ‒ פגיעה בשקיפות ובשיתוף הציבור
על אף שהגברת השקיפות היא, לכאורה, אחת ממטרות הרפורמה, בפועל בחלק מהמקרים השקיפות מצטמצמת, וזכות הציבור להשתתף בתהליך התכנון לא משתפרת כלל ואף נפגעת!
• הדיונים הפנימיים של הוועדות המחוזיות, המועצה הארצית וכל וועדות המשנה שלהן – לא יוקלטו ולא יתומללו! הציבור לא יוכל עוד לדעת על הדיון הפנימי, ומהם השיקולים המנחים את הוועדה (ס' 155) .
• החוק אוסר על חברי מוסד תכנון למסור מידע בדבר תוכנו של דיון פנימי, אלא למי שהוא מחוייב לעשות זאת מכוח חוק. (ס' 159). מעטה חשאיות כה כבד על דיון של מוסד תכנון אינו ראוי ומנוגד לזכות הציבור לדעת.
• הדרך היחידה של הציבור להשפיע על הליכי התכנון נותרה באמצעות הגשת התנגדות לאחר הפקדת התכנית. בנוסף, למרות שהמידע מגיע לידי הציבור בשלב מוקדם יותר, אין ביכולתו להשפיע על התכנית בשלבים המוקדמים. הדבר מנוגד לכל הליכי התכנון במדינות מתקדמות, שם מוגבר שיתוף הציבור וההתחשבות בידע , בצרכים וברצונות, המגיעים ממנו.
• אין כל הקלה במנגנון הגשת ההתנגדות, ועדיין נדרשת הגשה של תצהיר חתום בידי עו"ד. בתכניות לתשתית לאומית משך הזמן להגשת התנגדות נותר 30 יום בלבד!
• למרות ההצהרה כי ימונו נציגי ציבור בוועדות מקומיות – יהיה קשה עד בלתי אפשרי למנות כ-450 נציגי ציבור (3 בכל 116 הועדות) באופן קבוע. החוק עצמו מודע לקושי זה, ומאפשר את עבודת הוועדות המקומיות ללא נציגים מן הציבור. המצב שייוצר הוא שהועדות יפעלו ללא נציגי ציבור, אלא על בסיס הרכבן הנוכחי (על בסיס של פוליטיקה מקומית).
• הזכות להגיש תכנית צומצמה, כך שגוף ציבורי/ התארגנות של תושבים, שאינם בעלי זכויות קנייניות בקרקע, אינה יכולה עוד להגיש תכנית. זו הרעה של המצב הקיים, שכן זכותן של קבוצות מסוג זה להגיש תכנית קיבלה הכרה בפסיקה.
• החוק מצמצם מאוד את האפשרות להגיש עררים: בתכניות מתאר מקומיות כוללניות, שהשפעתן על חיי הפרט והקהילה היא קריטית – אין זכות למי שהתנגדותו נדחתה להגיש ערר, אלא לרשות המקומית בלבד. גם בתכניות מתאר מקומיות בסמכות מחוזית – אין לציבור זכות להגיש ערר.
השינוי הנדרש: בדומה למצב הקיים בעולם, נדרש שיתוף הציבור בהליך התכנון החל משלביו המוקדמים, דבר שמביא לתכנון איכותי יותר וחוסך במקרים רבים את התנגדויות התושבים, שמוגשות כתוצאה מחששות מהבלתי ידוע ומהעדר שיתוף והתייעצות.

(9) לוחות זמנים בלתי סבירים
החוק נוקב בשורה של הוראות ולוחות זמנים שתכליתם היא קיצור הליכי התכנון בכל מחיר. הרצון לקצר הליכים מובן, אך לוחות הזמנים שנקבעו הינם בלתי סבירים – הן לועדות והן ליזמים ולעורכי התכניות – ויגרמו לחריגה גורפת מהוראות החוק. ככל שהדבר נוגע לשמיעת התנגדויות, לוחות הזמנים המקוצרים מטילים עול כבד על ציבור המתנגדים המקדיש לכך את זמנו הפנוי, או על חשבון ימי עבודה. להלן מספר דוגמאות:
• בתוך 45 יום מקליטתה של תכנית (למעט תמ"א או תכנית כוללנית) ידון בה מוסד התכנון. בפרק זמן זה, עד 4 ימים לפני הדיון בוועדה, יגיש הצוות המקצועי חוות דעת תכנונית לתכנית.
• החלטתה בדבר הפקדת תכנית או דחייתה תתקבל בתום אותה ישיבה. רק בנסיבות מיוחדות יכול מוסד תכנון להמשיך את הדיון בישיבה נוספת, שתתקיים תוך 21 יום.
• שמיעת התנגדויות לתכנית תסתיים תוך 45 יום ממועד סיום ההפקדה.
• חוקר יגיש למוסד התכנון דין וחשבון בתוך 21 יום ממועד סיום שמיעת ההתנגדויות.
• לאחר הגשת דו"ח חוקר, מוסד התכנון יקיים דיון תוך 21 יום.
• החלטה על אישור או דחייה של תכנית בתום דיון בהתנגדויות – תתקבל באותה ישיבה. רק בנסיבות מיוחדות יוכל מוסד התכנון להמשיך את הדיון לישיבה נוספת.
• דיון בתכנית מתאר ארצית או תכנית מתאר מקומית כוללנית, או מקומית נוסח מאוחד – ייארך לכל היותר שישה חודשים.
• דיון בערר יתקיים תוך 30 יום מיום הגשתו, והחלטה תתקבל תוך 60 יום.

(10) מעורבות יתר של שר הפנים במינויים מכוח החוק
בגרסה האחרונה של התזכיר הוחלפו כמה וכמה סעיפים, כך שהנוסח הנוכחי מעניק סמכויות יתר לשר הפנים, גם בנושאים בהם שיקול הדעת ראוי שיהיה מקצועי גרידא. להלן מספר דוגמאות:
• את הנציגים הבלתי תלויים במועצה הארצית לא ימנו הארגונים (כפי שכתוב בדברי ההסבר, שכפי הנראה טרם שונו) – אלא שר הפנים.
• חברים מקרב הציבור בוועדות השונות ימונו ע"י שר הפנים ולא ע"י הוועדה המיוחדת שהוקמה לשם כך.
• להרכב הוועדה המיוחדת נוסף נצ
יג השר.
• הסמכות לקבוע רשימת חוקרים היא של שר הפנים ולא של הוועדה למינוי חוקרים כפי שהיה בטיוטת התזכיר.
השינוי הדרוש: יש לצמצם את סמכותו הרחבה של שר הפנים למנות נציגים בוועדות השונות, לטובת מינויים מקצועיים.
לסיכום, אנו סבורים כי הגברת הפוליטיזציה בהליכי התכנון ע"י הגברת כוחו של שר הפנים וכוחה של הממשלה בכלל, תוך קיצורם של ההליכים באופן בלתי סביר, באופן שמונע מתן חוות דעת מקצועיות כראוי וכלה בהסתרת מידע וכלה במניעת תכנון לפי ערכים ועקרונות אידיאולוגיים אלא על בסיס טכני בלבד – כל אלו יהפכו את מערכת התכנון בישראל לכלי שרת פוליטי וכלכלי וימיטו אסון על החברה הישראלית ועל פני המדינה כולה. "
אז מה אפשר לעשות עכשיו?
אפשר להעביר התנגדויות מנומקות למשרד הפנים:

"הקמת מנגנון מיוחד לשמיעת הערות נוספות להצעת חוק התכנון והבניה, התש"ע – 2010

בהמשך להחלטת ממשלה מס. 1502 הוקם מנגנון מיוחד לקבלת הערות נוספות והצעות בנושא תחום התכנון והבניה, כך שהממשלה תוכל לדון בהן עד להבאת החוק לדיון בוועדת הכנסת הרלוונטית.

ארגונים, אנשי מקצוע והציבור הרחב מוזמנים להציע הערותיהם והשגותיהם בכתב.

לפניות אודות הצעת החוק יש לפנות ליועץ המשפטי של משרד הפנים באמצעות הכתובת:
mishpatit@moin.gov.il

ועדת השרים לענייני חקיקה תדון בהערות הנוספות, כפי שתעובדנה על ידי הצוות המקצועי, שתתקבלנה עד התאריך 11.04.2010."

אז כל מי שיש לו ידע וסמכות מקצועיים בתחום התכנון והבנייה מוזמן לשנס מותניים ולנצל את חופשת הפסח כדי להציל את מערכת התכנון של מדינת ישראל.

מעניין לעיתים לצפות בתהליכים עירוניים המתרחשים בזעיר-אנפין, כנגד כל התכניות הגדולות המאיימות לסחוף ולטלטל את העיר.
תהליך כזה מתרחש באחרונה בשכונה שלי ואני מביא אותו כאן.

שדרות המעפילים שוכנות במבואותיה המערביים של שכונת יד-אליהו, מיד לאחר שחציתם את ערוץ האיילון שוצף התנועה בדרככם מזרחה.
משני עברי הצומת, בניצב לרחוב לה-גרדיה, נבנתה שדרה קטנה עם מגורים וחנויות משני צידיה: בלוק ה'סרגל', ששכונת יד-אליהו היא אחד הביטויים המובהקים והמוקדמים שלו בישראל מקבל כאן חנויות בקומות הקרקע שהופכות אותו באחת מאלמנט מנותק בתוך פארק להתחלה של רחוב עירוני, רחוב שהוא נעים למדי גם בזכות השדרה שבאמצעו, על הגינון והצמחיה שבה.

למרות חינניותו של מקטע עירוני זעיר זה סובל המתחם, מזה זמן, מדעיכה מתמשכת. חלק מן החנויות עומדות נטושות תקופה ארוכה. אחרות משכנות פונקציות קהילתיות כמו מרכז השיטור הקהילתי או מינהלת הרובע ואילו אחרות מאוכלסות בספק משרדים כמו תחנת מוניות או חברה לפוליש-ווקס.
במאמר מוסגר אעיר שאני דווקא מאוד אוהב חנויות קטנות שמתפקדות כמשרדים ויוצרות קשר בין מקום העבודה לרחוב ואני גם שמח שהעירייה והמשטרה ממקמות את נקודות הממשק שלהן עם האזרח באופן כה נגיש. אבל נוכחותן של פונקציות אלה מעידה על היעדר כוח משיכה של החנויות באזור עבור פונקציות מסחריות מובהקות יותר. גם הספריה, הדואר וסניף הבנק נסגרו ולא תמיד יש מי שימלא את החלל שנפער.

IMGP2371-1שדרות המעפילים

אבל יותר מהכל מאיימת על המתחם החביב הזה תכנית זדונית של העירייה ומשרד התחבורה המבקשים לחפור מנהרה תת-קרקעית מתחת לרחוב לה-גארדיה ולשדרה. המנהרה המתוכננת אמורה להקל על הפניה שמאלה של אלה הבאים מדי בוקר מנתיבי האיילון דרך רחוב לה-גארדיה ורוצים להגיע אל אזור התעסוקה המתפתח סמוך להיכל נוקיה. אבל בדרכה תמחוק המנהרה את השדרות החביבות ותהפוך עוד 'מקום' לדרך. זאת ועוד, תושבי האזור טוענים שהתכנית תוביל באופן בלתי נמנע להרחבה של רחוב לה-גארדיה על חשבון מגרשי המגורים אך לא תפתור את הפקק אלא רק תעביר אותו רמזור אחד קדימה לצומת שדרות המעפילים ורחוב וינגייט. לטענתם, המנהרה המתוכננת אף לא תיתן מענה לאירועים גדולים בהיכל נוקיה, ארועים שמטילים היום עומס כבד על מערך הכבישים ביד-אליהו, משום שבעת ארועים לא תאפשר המשטרה את השימוש במנהרה, מה גם שהמנהרה לא תשמש את האלפים שעוזבים את ההיכל.
כל המהלך התכנוני הזה נעשה כמובן במיטב המסורת של תכנון הערים המודרניסטי ומדיניות התכנון העירונית בדרום העיר שמשום מה עדיין מאמינה בהזרמת התנועה כבערך עליון.

tunnelהתכנית המוצעת למנהרה מתחת לשדרות המעפילים (מתוך אתר ממ"י באמצעות איתי הורביץ)

תכנית המנהרה היא לא רק הרסנית – ויקרה מאד – אלא אף מיותרת משום שניתן לפתור את הבעייה בצורה פשוטה הרבה יותר באמצעות שימוש במחלף לה-גארדיה. הצעה כזו אף הועברה על-ידי העירייה למשרד התחבורה שפסל אותה משיקולים של היררכיה בין דרכים, או משהו כזה.
ואכן, ההתנגדות שהגישה לתכנית ועדת התכנון והבנייה של ועד שכונת יד-אליהו נדחתה והתכנית אושרה, אך מכיוון שעדיין לא נבנה דבר אולי יכולה עוד העירייה לשנות את דעתה. בכיכר דיזינגוף כבר למדנו על פגיעתם הרעה של מעברים תת-קרקעיים ולא יתכן שעירייה השואפת, לפחות מן הפה אל החוץ, לתקן את הטעות ההיסטורית של כיכר דיזינגוף תיצור טעות דומה בשדרות המעפילים.

אל מול כל אלה עומד תהליך מעניין של פתיחת חנויות צבעוניות וצעירות באזור הצפוני של שדרות המעפילים, הסמוך להיכל הספורט.
שתי החנויות החדשות הן חנויות המיועדות לסקייטרים – חבר'ה שגולשים על סקייטבורד – והן מוכרות סקייטבורדים, חלפים ואביזרים וכן פריטי אופנה שהם חלק חשוב מתרבות הגולשים.
עיצוב חלונות הראווה, הקהל הפוקד אותן ושעות הפתיחה של החנויות החדשות בבלוק חריגים באזור המנומנם של שדרות המעפילים והן מוסיפות לו צבע, עניין והתרחשות.

IMGP2367-1

IMGP2366-1חנויות הסקטיירים

IMGP9718-1גראפיטי על התריס של אחת החנויות

הופעתן הפתאומית של החנויות במקום אינה מקרית.
העירייה (אותה עירייה מהמנהרה שמקודם) בנתה מצפון לשדרות המעפילים את פארק 'גלית' – פארק חדש שבליבו משטח לפעלולי סקייטבורד שהוא אחד המקצועיים בישראל (כך לפחות כותבים). הפארק הביא לאזור את האוכלוסייה המסורה והנלהבת של הגולשים שמוכנה להרחיק לכת בשביל לגלוש במקום מתאים – כה נלהבת שבעבר עמדה על זכותה לגלוש גם במקומות שלא כל-כך התאימו לציבור הכללי. אחד האתרים החביבים על גולשי הסקייטבורד בעבר היה האזור של מוזיאון תל-אביב ומשכן אומנויות הבמה שם גרמה פעילותם לנזק ניכר – הם פשוט שברו את כל קופינג הטרה-קוטה בפיתוח – והעיריה התקינה מעצורים קטנים, נבזיים וכנראה אפקטיביים לאורכן של כל הערוגות בכדי לצמצם את הנזק.
המפגש הזה בין אומנות גבוהה, אדריכלות מודרנית וסקייטרים שועטים תמיד הזכיר לי את הנוכחות של גולשי סקייטבורד אנגלים ב- SOUTH BANK CENTER , מתחם התרבות של לונדון – גם הוא מתחם מודרניסטי של תרבות, מוזיאונים, אולמות ושום שימוש קרקע אחר – שגם בו מצאו הגולשים זירה מעולה לגלישה, פעילות שפגעה לא פעם בחוויה של המשתמשים האחרים. אני בטוח שלג'יין ג'ייקובס היה מה להגיד על זה…

IMGP9725-2אזור הגלישה בפארק גלית

אינני יודע אם איזור המוזיאון כבר לא אטרקטיבי לגולשים ואני מניח שחלקם היו אולי שמחים לפתרון גלישה במיקום יותר מרכזי בעיר, אבל אין שום ספק שנוכחותם בפארק גלית היא שהולידה את שתי החנויות החדשות – אני מניח שגם בעל הפיצוציה הסמוכה לא יוצא מופסד – והפיחה חיים במתחם דועך.
אחת החנויות, אגב, ניסתה לעבור לזמן מה לחללים המסחריים החדשים שנוצרו בהיכל נוקיה – שהם כשלעצמם יוצרים תהליכים עירוניים חדשים באזור – אך עד מהרה שבה לחנות שבבלוק. חנות נוספת עומדת להיפתח בקומת הקרקע של מבנה המשרדים השוכן מעברו השני של פארק גלית – סביבה אחרת, מנוכרת יותר באופייה שמעניין לראות כיצד תשפיע על החנות החדשה.

02022010(001)-1חנות נוספת העתידה להיפתח באזור

מדובר אם כן בדוגמא לתהליך עירוני זעיר בו שימוש קרקע חדש משפיע על שימושי קרקע שכנים ומתניע תהליכים כלכליים ותרבותיים. עירוב השימושים וגיוונם יוצר תהליך סינרגטי עם תוצאות לא בהכרח צפויות.
בינתיים גם שיפצו את אחד מהבלוקים – אני מקווה שהחברה מהחנות לא עושים להן רעש… ומצטברים רמזים למן רנסאנס קטן באזור החמוד הזה שאני מקווה שהערייה תימנע מלהחריבו בגסות.

IMGP2376-1מבט משדרות המעפילים לעבר פארק גלית

 

אני מודה לאדריכל איתי הורביץ מועדת התכנון של שכונת יד-אליהו על המידע המועיל והחומר בנושא תכנית המנהרה.

העיר והמסחר היו תמיד שלובים זה בזה, עוד מימי הערים הראשונות שנוסדו על צמתים של דרכי המסחר, אך בכל זאת נראה שיש היום נטייה חזקה לזהות עירוניות מוצלחת עם מסחר קמעונאי שוקק.
תנועת העירוניות המתחדשת שמה את הנושא הזה במרכז, וניתן לראות זאת אצל ג'יין גייקובס שרואה בבעלי החנויות את השומרים של המדרכה והסוכנים העיקריים של הרבגוניות ברובעי המגורים ואף מעירה "…אינני סבורה ששמתי דגש גדול מדי על המסחר הקמעונאי, גם אם כך נראה הדבר. רבגוניות במסחר היא כשלעצמה בעלת חשיבות רבה לעיר…" (1).
גם הטרנד המבורך של שיקום מרכזי העריםבישראל וכנראה גם בעולם – מונע מתרומתו למסחר העירוני ומודד את הצלחתו על-פיה. מסחר מצליח וחנויות יוקרתיות ניתפסים כהצלחה אורבנית גם אם לא תמיד כל הציבור יוצא מכך נישכר.

מצידו השני של המתרס אין ספק שהקניון – בסך הכל אוסף של חנויות במרחב סגור  – הוא הסמל המובהק של העיר מבוססת הרכב ומופרדת השימושים.
אמנם, רק אדריכלים מעטים מבססים על הקניון את תפיסת התרבות העירונית שלהם, אבל אחד האדריכלים שהעמיק בנושא – נביא האירוניה רם קולהאס – לא מהסס לעשות שימוש במוטיבים הלקוחים מן הקניונים בפרוייקטים יותר יוקרתיים כמו הדרגנוע המפציע בספריה העירונית של סיאטל.

ובישראל, רחוב שינקין, שאולי אין זה מפתיע שהפיכתו לסמל התרחשה במקביל לעליית התרבות הצרכנית בישראל, הוא דוגמא לכוחן של החנויות לעצב רחוב ותודעה עירונית.
שינקין הוא רחוב שיש בו כמעט רק חנויות: כל התרבות שהתהוותה בו היא תרבות של מסחר קמעונאי שהרי כמעט ואין ברחוב אולמות מופעים, גלריות או ספריות, ואף שמבחינה תכנונית-עירונית שינקין הוא רחוב המצוי בסיטואציה ספציפית קשה לומר שהוא חריג במיוחד במבנהו ביחס לרחובות אחרים ברחבי העיר. ובכל זאת הפך רחוב שינקין לסמל כל-כך מרכזי (2) של תרבות שלמה על שלל ערכיה, שחלקם, באופן פרדוקסלי, אנטי-צרכניים. האם אופיין של החנויות שלאורך רחוב משפיע על הזהות העירונית של הרחוב ושל הרובע יותר מאשר צורתם של המבנים? – זוהי שאלה שמצריכה עיון נוסף.

המודרניזם, בגרסאותיו המוקדמות, לא נטה לייחס חשיבות רבה לחנויות. זאת אולי בשל הנטייה הסוציאליסטית שלו שראתה במפעל התעשייתי את המודל האסתטי העיקרי ובפתרון בעיית המגורים את המרכז של העשייה האדריכלית. אך היום המגורים, ברוח עיר הגנים והעיר הקורנת, מתנתקים עוד ועוד מהרחוב במגדלים ובקהילות מגודרות, ואילו שאר מבני הציבור- מן הרמה השכונתית ועד הרמה הלאומית – בוחרים להסתתר מאחורי גדרות אבטחה וביתני שומר.
וכך נותרה החנות המבנה היחיד שבאמת מעוניין שנבוא בשעריו. אפילו הקניון, שמקיף את החנויות בקירות אטומים ומציב שומרים בכניסה, מבוסס בסופו של דבר על כניסה של קהל – גם אם זה עובר 'סינון' – בשעריו.
החנות, לפחות זו שברחוב, היא אלמנט מזמין, כמעט דמוקרטי, במבנה שלה: היא מפנה אל הולכת הרגל ברחוב חלון גדול המזמין אותה להביט פנימה ללא כל התחייבות ומפצירה במשוטט העירוני להיכנס אל תוך התחום הפרטי למחצה שבפנים.

מעניין בהקשר הזה להשוות את החנות למוזיאון.
המוזיאון, גוף ציבורי הממומן ממיסי האזרחים ומיועד לרווחתם והשכלתם, מסתיר בדרך כלל את האמנות שהוא אמור להציג: אני כמובן לא מצפה שהמוזיאון יציג את המונה ליזה באור התכלת העזה של הרחוב. אבל בכל מוזיאון יש היום יצירות העשויות במדיה חדשה שלא יפגעו, ובוודאי יצאו נישכרות מהצגה פתוחה ודמוקרטית. ובכל זאת יש כל-כך מעט מקרים בהם, כמו בתערוכה 'הלנה' שנערכה בביתן הלנה רובנשטיין, הופכים חלונות המוזיאון שקופים ונותנים לעוברים והשבים להציץ אל תוך התערוכה.
מוזיאון ישראל מרוחק מן העיר ואפילו ממגרש החנייה שלו עצמו ומוקף בגדר – כמו פאוור-סנטר של תרבות.
מוזיאון תל-אביב אמנם פתוח לרחבה ציבורית אך עובר-האורח יכול רק להציץ על כמה פסלים החבויים בגן הפסלים הקבור ומוקף הגדר, משום שהמוזיאון עצמו הוא מבנה אטום, כמו מין קניון של אמנות שמחלון הראווה הקטנטן שהוא מפנה אל הכיכר לא ניתן לראות אף יצירת אמנות ורק בקושי לחוש את החלל המרשים של ההיכל המרכזי.
מוזיאון חיפה שוכן דווקא בלב איזור עירוני מאוד, אך גם שם יצירות האמנות נסתרות – לעומת העבודות שפזורות במדרחוב הסמוך של וואדי ניסנס ומהוות דוגמה לכך שניתן להציג אמנות בצורה אחרת, אבל אולי רק במרחב ערבי, שעוד לא 'הפך' מודרני.
דוגמא נוספת לחשיפה ציבורית של אמנות היא דווקא הגלריה הפרטית 'רוזנפלד' במשכנה הקודם ברחוב דיזנגוף בת"א שהציגה חלק מהתערוכות בויטרינה שקופה והולך הרגל ברחוב יכול היה לראותן, אך גם היא נסגרה, ונדדה להאנגר בדרום העיר.
אם כך, האם יש לעולם התרבות הגבוהה, זו שלא נאה לדבר בה על כסף, מה ללמוד מעולמם המיוזע של החנוונים? (3)

נראה שהמקום מרכזי שתופס המסחר הקימעונאי בתפיסה של העירוניות בימינו היא תולדה של תקופתנו בה הצרכנות היא ערך מרכזי בחברה, שהרי אין ספק שבתקופות אחרות הייתה לפחות יומרה לבסס את הקהילה סביב המפעל, בית-הכנסת או בית-העם. אך אולי עלינו להתגבר על הסלידה האנינה מן העולם ההמוני של המסחר ולראות בו גורם חילוני, שפוי וממתן, מקום שבו בכל זאת יכולים להיפגש אנשים בני דתות ותרבויות שונות ולהסכים, ולו רק על המחיר? אולי צריך לנסות ולעשות בו שימוש חברתי ברוח תנועת 'הסחר ההוגן'?

והנה הצעה אחת: אפשר שבמקום להשקיע בשיפורי תשתית מורכבים על-מנת להתניע שיקום של מסחר וחיים עירוניים באזור בעיר שנמצא בדעיכה, במקום לקשט את המדרכות כדי שחנויות הבגדים יואילו להופיע, אולי צריך להתחיל מהסוף, בחנויות עצמן.
העירייה יכולה לשכור חנויות נטושות ולסבסד את השכרתן לתקופה מוגבלת לאמנים ולמעצבים שיתחייבו להציג בהן עבודות. ניתן אפילו למסור אותן ישירות למוזיאונים העירוניים כדי שיפעילו אותן כשלוחות של הגלריות ושל חנויות המוזיאון שלהם. האמנות תצא אל הציבור והציבור, אפשר לקוות, יבוא אל האמנות ויתניע את ההתחדשות העירונית.

עידכון 10.12.09: מסתבר שכבר חשבו על הרעיון הזה ויישמו אותו בסן-פרנסיסקו.

הערות
1) ג'יין ג'ייקובס, מותן וחייהן של עירם אמריקאיות גדולות, תל-אביב, בבל, 2008, עמ' 190.
2) כך בישראל. באנגליה אפשר לחשוב על קרנבי סטריט.
3) הרי כל האדריכלים הגדולים כבר תכננו חנויות של בגדים.

אילו היו הקירות התומכים שבקצה המזרחי של שכונת המגדלים פארק צמרת בצפון תל-אביב מיצג אמנותי, הייתי מעתיר עליהם מחמאות רבות.
מדובר בקירות תומכים, בתכנון משרד אדריכלות הנוף ת.מ.א, העשויים לוחות בטון טרומים המונחים זה לצד זה בשיפוע מתון ובחפיפה מסויימת. החפיפה הזו מעניקה לקיר איכויות פלסטיות מעניינות, בעיקר בנקודה בה עוקב הקיר אחרי הפניה של הדרך, שם מדגישה החפיפה את טכניקת ההרכבה של הלוחות הטרומים שהובאו (ככל הנראה) מוכנים לאתר.

 

 

מעבר לכך, בפרשנות אומנותית של הקיר, קשה להימלט מהדימיון בינו לבין גדר ההפרדה שהקימה מדינת ישראל בגדה המערבית ובמזרח ירושלים.
אותם לוחות בטון חשוף טרומים, מלבניים וגבוהים, כמו אלה מהם בנויה גדר ההפרדה, מופיעים גם סביב השכונה העשירה ביותר בצפון תל-אביב ורק משחק מעודן של הרכבה והטייה – ואולי גם גימור מעט טוב יותר – יוצרים את ההבדל.
כך שמבחינה אמנותית מדובר ביצירה חתרנית לעילא שמשלבת אסתטיקה עם ביקורת פוליטית וחברתית נוקבת.

 

גדר ההפרדה

 

הבעייה היחידה היא שהקירות התומכים המקיפים את שכונת פארק צמרת אינם יצירות אומנות חתרנית אלא עובדה ארכיטקטונית המגדירה את ומשפיעה על החיים סביבה. ולכן, גם אם יש צדק פואטי מסויים בדימיון לגדר ההפרדה, הבחירה בחומת בטון כה עצומה היא מאוד מצערת.
מצער לראות מבנה – חדש וכל-כך מושקע – שרק מגמד את האדם וגוזר גורל של שוליות וחוסר תפקוד על רחוב – היום הוא רק כביש – שנמצא במיקום כל-כך חשוב בלב מרכז העסקים של מטרופולין גוש דן.

אין לי ספק שניתן היה לעצב את הקיר התומך באופן אחר, מאיים מעט פחות. אני מניח שהיה ניתן לשלב בו צמחיה וגם לדרג או לשפע אותו באופן שהיה הופך אותו בעתיד לפחות קיר ויותר יער.
למעשה, מהלך כזה נעשה בחזית של שכונת צמרת לכיוון דרך נמיר, שם יצר אותו משרד אדריכליות קיר אקוסטי משופע ועליו צמחייה שבטיפול קפדני – וכזה נדרש משום שהצמחייה היא על מצע ולא על אדמה – עשויה להפוך בעתיד למסך ירוק לשכונה.
אלא שהרמפה הירוקה רק מבהירה שהבעייה עמוקה הרבה יותר ומתקיימת ברמה של התכנון העירוני ולא ברמה של העיצוב הנופי.

 

החומה האקוסטית בין מגדלי YOO לדרך נמיר

תב"ע של שכונת פארק צמרת. מתוך האתר של רונן כינורי.

אילו למשל היו מקיפים את מגדלי שכונת צמרת בחזית פעילה של חנויות קטנות או משרדים ואפילו – רחמנא לצלן – מגורים זולים לאנשים שמוכנים לגור על דרך ראשית, לא מבנים גדולים וגרנדיוזיים, אלא רצועה צרה ונמוכה של מבנים שהרעש לא מהווה עבורם בעייה והקירבה לדרך ראשית היא בשבילם יתרון – אזי היה ניתן לספק פתרונות אקוסטיים ומפלסיים למגדלים של השכונה מבלי להקיף אותה בגדרות מנוכרות אלא להיפך, ליצור סביב השכונה תווך של עירוניות שוקקת.

אפילו אם היו המתכננים דבקים בחזון המיושן של מגדלים בפארק – שהרי אחד הצידוקים העיקריים לבניה במגדלים מרוחקים זה מזה הוא הפארק שנוצר ביניהם – האם לא ניתן היה להקיף את השכונה ברצועת פארק עירונית עם גבעות מלאכותיות כחומה אקוסטית, כך שהציבור שגר מחוץ לשכונה – שכונה שהכניסה אליה ברכב או ברגל לא כל כך פשוטה – יזכה לרווח מסויים?

כל האסטרטגיות האלה לא ננקטו ובמקום ניצבת שכונה של מגדלים נוצצים המוקפים בגדרות גבוהות מכל עבר. האם יתכן שאותה מנטליות של הפרדה שעומדת מאחורי גדר (גדרות?) ההפרדה קיימת במנטליות של המתכננים גם בעת תכנון השכונות היוקרתיות ביותר?