ארכיונים עבור פוסטים עם התג: תכנון עירוני

לפני כשבועיים התפרסמה בהארץ נדל"ן כתבה שעסקה בתהליך המתהווה (1) של שיקום מרכזי הערים ולמולו בתהליך המתמשך של התפתחות מרכזים מסחריים גדולים בשולי הערים ומחוץ להן.

בכתבה אומר היועץ הכלכלי תמיר בן-שחר שבאזור כרמיאל יש מספיק כח קנייה לקיים גם מרכז עיר שוקק וגם קניונים באיזור התעשייה של העיר.

הרעיון שבעצם המרכז העירוני הקיים ומרכזי הקניות שבשולי העיר אינם בהכרח סותרים זה את זה הוא רעיון מעניין.

יתכן שבעולם אידיאלי כל מערך המסחר שמתקיים היום בישראל יכול להתקיים ברחוב עירוני.
רחוב כזה לא יהיה רחוב כמו דיזנגוף או מדרחוב בן-יהודה אלא יותר כמו שדרה ניו-יורקית מרכזית. בישראל, רוב הרחובות הראשיים בערים הם רחובות מסחריים בקנה-מידה שכונתי, שהוא נעים מאוד אך אינו יכול להתמודד לא אם נפחי התנועה של מרקם מסחרי מודרני – אפילו אם מניחים את קיומה של רכבת תחתית – ולא עם הגודל של החנויות והמערכים הנלווים להן.
אם את רחוב מנחם בגין ואת דרך נמיר בת"א בתל-אביב (ואת שדרות רגר בבאר שבע, ואת דרך משה דיין בראשל"צ) היו מתכננים לא ככביש מהיר עם מגדלים מבודדים לאורכו אלא כבלוקים עירוניים רציפים ומעליהם מבנים רבי-קומות- משהו כמו עשרה קניוני עזריאלי עם קולונדה, צמודים זה לזה – אולי היה ניתן לאכלס שם מסחר שהיה מייתר את הקניונים הפריפראליים במטרופולין (2).

אבל מרכזי הערים הקיימים כנראה לא יוכלו, כמה שלא ישפצו וימתגו אותם, לדחוק את הקניונים ולחזור למעמד שאולי היה להם עד שנות ה-70.
הם יוכלו להשתקם ולחיות לצידם של הקניונים כחלק ממערך הולך ומתרחב של סביבות מסחריות מגוונות בחברה שרמת החיים שלה, בסופו של דבר, עולה כל העת.
כי אולי אין פה משחק סכום אפס שבו כל התפתחות של מסחר בשולי העיר בהכרח פוגעת במרכז. אולי למרות עיקרון גיוון השימושים, מגורים איכותיים לא יכולים לדור בכפיפה אחת עם פעילות אינטנסיבית של מסחר ובילוי.

לכן השלב הבא בשיפור הסביבה העירונית בישראל, הוא להתמודד עם הקניון והסביבה שהוא יוצר ולקשור אותה למערך העירוני (3).
לכאורה, מדוע לטרוח? – הקניונים מצליחים, האנשים נוהרים בהמוניהם והיטלי ההשבחה זורמים לקופת העירייה. למה להשקיע שקל אחד מיותר באזור הקניונים?

הסיבה היא שלעיר הישראלית מגיע יותר, הרבה יותר.

גם אם הקניונים לא טובים לעיר כפי שהיינו רוצים לראות אותה, בסופו של יום הרבה מאוד אזרחים מבלים שם הרבה מאוד מזמנם.
זה כמובן הופך אותם לחלק מרכזי ומהותי של העיר.

זאת ועוד, בלא מעט מקרים קניון אחד מוליד סביבו קניונים נוספים ונוצרת סביבה עירונית שאין בה רק חניון ופנים-קניון- בלי שום מרחב ציבורי – אלא תחום ציבורי נרחב שעליו צריך לקחת אחריות.
הדוגמאות הן רבות – אזורי התעשייה של ראשון-לציון, של נתניה, האזור של קניון חיפה ומרכז הקונגרסים, אזור דרך חברון בבאר-שבע ועוד.

אזור קניון איילון בגבול רמת-גן, בני-ברק ותל-אביב הוא דוגמה מובהקת לסביבה עירונית שנוצרה סביב קניון.
האזור, שהיה אזור תעשייה מוזנח במיוחד הפך בהדרגה למוקד מסחר עירוני מובהק שיש בו, גם מחוץ לקניון, עוגנים של מסחר כללי כמו סופרמרקטים ומסחר מתמחה, בעיקר בתחום העיצוב והציוד לבית.
במקביל הולכים ומתפתחים בו משרדים – שני המגדלים של ב.ס.ר הם דוגמא מובהקת. למעשה אם מרחיבים רק במעט את המבט מגלים שגם אזור המשרדים והבילוי של רמת-החייל הוא קרוב מאוד.
בשולי המתחם מתקיימות גם פונקציות ציבוריות – בראש ובראשונה פארק הירקון שנושק לחניונים של קניון איילון, אבל גם מוזיאון רמת-גן שוכן ממש ליד, האיצטדיון ואפילו בתי-המשפט העירוניים.
באזור קיימות ומתוכננות גם תשתיות תחבורה ענפות – חלקן, כמו כביש איילון מזרח, הן הרסניות, וחלקן, כמו הרכבת, ציבוריות וברות-קיימא.

לפיכך ניתן לומר שאזור קניון איילון הוא מרכז עירוני מובהק. למעשה מרכז מטרופוליני מישני של כל גוש דן, שמתקיימים בו כל שימושי הקרקע פרט למגורים והוא רלוונטי הרבה יותר לתושבי המטרופולין מהמרכזים של רמת-גן וגבעתיים גם יחד: תושבי המרכז רשאים לספור מתי בפעם האחרונה הם היו ברחוב ביאליק שהוא המרכז המסחרי של רמת-גן ומתי בקניון איילון.

אבל כל ניסיון לתמרן ולהשתמש באזור, אפילו ברכב, הוא משימה מתסכלת ביותר. בהעדר מדרכות סבירות התמרון הרגלי באזור הוא חוויה קשה ומסוכנת, ואם בייאושך אתה מנסה לצלוח ברכב את המרחק הקצר מה"דיזיין סנטר" לקניון איילון אתה צפוי לשעה ארוכה של תמרונים סבוכים וחיפוש חנייה מייגע (4).
החזות הכללית של האזור כולו גם היא עלובה ביותר. אין בו צל או פינות ירוקות, רק שלטי ענק וגדרות מתכת מרקיבות – ואם פרנסי הקניונים וחנויות הענק חושבים שזה גורם לנו לבלות יותר זמן בקניון, במקום בחוץ – הם טועים.

אמנם חלק הבעיות באזור הן באחריותה הישירה של עיריית בני-ברק שבהיותה אחת מן העיירות העניות ביותר בישראל אין ביכולתה לפתח את אזור התעשייה והמסחר שלה בצורה הולמת. אבל גם אזורי הקניונים של ראשון או נתניה, שהם מסודרים מעט יותר, נעדרים תשתית למי שמעוניין להשתמש בהם כמכלול – אפילו ברכב.
נדמה שהמתכננים שבויים בתפישה של קניון או מבנה משרדים בודד באזור תעשייה שאליו אתה מגיע מרחוק עם הרכב ואותו אתה עוזב עם הרכב, מבלי לצאת מתחום המגרש הבודד – גדול ככל שיהיה.
אבל באזור שמכיל הרבה קניונים, משרדים ומוקדי בילוי ומושך כמות גדולה מאוד של תנועה להרבה אנשים נוח הרבה יותר לנוע רגלית בין מוקד למוקד. באזור בו יש תחנת רכבת סמוכה, כדאי מאוד – גם לקניונים ולעיריות – שיהיו פתרונות נוחים להגעה אל התחנה וממנה – אולי אפילו באופניים.
במוקד עירוני כזה צריך לדאוג לזרימה נוחה של התנועה בין המוקדים השונים, לא רק פנימה והחוצה מהקניון, ולתכנן את התנועה והחנייה בהתאם.

השלב הראשון,אם כן, הוא להבין שאזורי המסחר שנוצרו באזורי התעשיה של הערים הם למעשה מרכזים עירוניים, אולי יותר כאלה מהמרכזים הותיקים, ועל העיריות לטפל בהם ככאלה.
לא להמתין שההזנחה וחוסר הנוחות בשימוש ידחפו את הציבור החוצה לעבר מרכזים מסחריים בתחומי המושבים והמועצות האזוריות אלא לחשוב כיצד לשפר כל הזמן את הנוחות והשימושיות: את האיכויות העירוניות של מרכזי המסחר באזורי התעשייה.
מדרכות נוחות ומרווחות, הצללה, עצים, גינות וברזיות יכולים לתרום.
שילוט מכוון לנוסעים ולהולכים ברגל והכוונה אלקטרונית לחניונים בוודאי יכולה לסייע.
ובעתיד – תכנון עירוני שמאפשר התמצאות קלה והתקדמות נעימה בסבך המרכזים המסחריים המתחרים.
על שליטה בשילוט אפשר כנראה רק לפנטז.

נחל הירקון ליד קניון איילון

השלב הבא הוא שילוב של פונקציות ציבוריות באזור הקניונים.
לא רק הנחלים והפארקים שסביבם – או צריכים להיות סביבם – שמשום מה תמיד נמצאים בשכנות קרובה לאזורי התעשייה והקניונים (5): אם תל-אביבים מגיעים לקניון איילון לעיתים יותר תכופות מאשר הם מגיעים לבית-אריאלה אז אולי הספריה הגדולה בגוש-דן צריכה להימצא בסמוך לקניון איילון (6).
הספריה עצמה ודאי תצא נשכרת מכך. ככל שלאנשים יהיה קל ונוח יותר להגיע אליה יותר ישתמשו בשירותיה.
גם הציבוריות תרוויח.
לספריה, או לפונקציה ציבורית דומה יש איכות חתרנית כשהיא שוכנת ליד קניון וסותרת במהותה את הקפיטליזם הצרכני הרדוד שסביבה (7).
הנוכחות הציבורית הזאת חשובה יותר באזור הקניון מאשר בשכנות לבית המשפט והמוזיאון, או באמצע הקמפוס (8).

השלב האחרון הוא שזירה של המרכזים החדשים והפריפראליים למרכזים העירוניים הותיקים וחיבורם למרקם שסביבם בכדי להשלים מערכת עירונית רציפה, יעילה ומשולבת.

 

פרוייקט ספריה בקניון

 

תכנון עירוני המתעלם מהמרכזים העירוניים שבשולי הערים ומקווה להכחדתם, כדי לחזק את מרכז העיר המסורתי, הוא תכנון עירוני הבוחר לעצום את עיניו מול המציאות.
על המתכננים, האדריכלים והמעצבים להפנות את תשומת ליבם גם למרחבים העירוניים של השוליים המסחריים, הקניוניים, התעשייתיים של העיר ולהעניק להם איכויות של נוחות, נגישות, שימושיות ויופי.

1. למעשה כבר בשנות השמונים נעשו מהלכים מוצלחים מאוד של שיקום עירוני, למשל במדרחוב נחלת בנימין בתל-אביב (1987) ובנחלת-שבעה בירושלים (ע"י נחום מלצר).
2. רעינות בנושא יש ב
אתר של יודן רופא.
3. מכאן ואילך הכוונה במילה קניון תהיה למרכזים מסחריים שנמצאים בשולי העיר ובדרך כלל באזורים תעשייתים. קניונים שנמצאים במרכז של עיר כמו דיזינגוף סנטר או קניון באר-שבע ראויים להתייחסות אחרת. קניונים באזורים חקלאיים לא צריכים להתקיים.
4. המצב כנראה ישתפר כשתושלם מערכת המחלפים באזור.
5. נחלים וקניונים – נחל הירקון באזור קניון איילון, נחל באר-שבע ליד הביג, יובל נחל רפאים ליד קניון מלחה.
6. פרוייקט הגמר שלי בטכניון, בהנחיית רפי סגל, עסק בתכנון ספריה בתוך קניון איילון.
7. כמו ערבי השירה שאנשי
'מעין'ערכן בסניף של מקדונלדס.
8. אם כי חייבים להודות שגם להעמדת הספרייה בשכנות לבסיס צבאי יש איכות חתרנית מסוימת
.

 

פרוייקט ספרייה בקניון

 

הויכוחים בנושא פינוי התושבים בכפר שלם נסוב סביב שאלה אחת מרכזית – איך ובכמה לפנות את התושבים.
התושבים נאלצים, אולי אפילו בוחרים, לדון עם הרשויות בשאלה תמורת כמה כסף יפנו את ביתם ומי מהם ראוי לקבל את הפיצוי ובאיזה אופן.

 

אבל ישנה שאלה בסיסית יותר שראויה להישאל – מדוע בעצם לפנות את האנשים מהבתים בהם הם מתגוררים?
כי מעבר לשאלות של בעלות ושל כסף יש פה שאלה אדריכלית תכנונית.
מישהו החליט ב1965 (לפי הארץ), או אולי לפני כן, שצריך לפנות את כפר-שלם ולהפוך אותה לשכונה 'מודרנית'.
יתכן שזו הייתה תגובת בטן מודרניסטית טיפוסית לחוסר-הסדר של ההתיישבות הספורדית ,אך היזומה ע"י המדינה, בשרידי הכפר הערבי סלמה.
ייתכן מאוד שהיה בזה רצון למחות את השרידים של ההתיישבות הערבית באזור.

בסיור באזור נדמה שחלק לא מבוטל מהכפר פונה.
גל הפינוי הראשון התנקז לשיכונים של נווה-אליעזר שהיום שרועים מוזנחים בעליבותם בחלקה הדרום-מזרחי של השכונה .
בגל השני של הבנייה מחדש, שלא ידוע לי אם הוא מבוסס על שטחים מפונים או שטחים שהיו ברובם פנויים מלכתחילה, יש אמנם לא מעט בניינים מגורים נאים שנראים מתוחזקים למדי, אך בעיות הפינוי עדיין מרחפות מעל השכונה – כפי שמעידים אירועי השבועות האחרונים – ומקרינות על חזותה ותדמיתה.

 

בעיני הבנייה החדשה יוצרת שכונה משמימה ומשעממת. איננה יודע מה יקרה לערך הנכסים בה בעתיד אך הניסיונות הקודמים לבניית שיכונים ובתי-מגורים גבוהים באזור לא עלה כל-כך יפה.

מה אם-כן צריכה להיות מטרתו של התכנון העירוני במקום שמוגדר כנחשל כמו כפר-שלם?
ראשית, לשפר את מצב הדיור של התושבים החיים במקום.
שנית, לשפר את מצבם הכלכלי והחברתי.
שלישית, להכניס את השכונה לדינמיקה חיובית של עלייה בערך הנכסים ומאזן הגירה חיובי. תהליך כזה של ג'נטריפיקציה יכול להיות חיובי רק אם התושבים בשכונה הם בעלי הנכסים שאז הנכס שבידיהם משביח והם יכולים לבחור אם לממש אותו ברווח או להישאר בו ולהנות מהשיפור באיכות החיים בשכונה.
שכונות חלשות לא צריכות להיות האתר להשגת יעדי ציפוף עירוניים. את אלה אפשר להשיג (אם צריך) בפינוי-בינוי של הוילות בשכונת אפקה למשל.

 

אז מה היה קורה אילו במקום למחוק את המורשת של המקום, את ההיסטוריה המרובדת שלו, היו מנסים לללכת עם הקיים?
אם הייתה תכנית שמנתחת את המבנה של הכפר שהיה ומתכננת בינוי שמשתלב בשרידים הקיימים במקום לנסות למחוק אותם לחלוטין? אם הייתה תכנית שקנה המידה שלה היה קנה המידה של ביצרון או נווה-צדק ולא של רמת-אביב ג'?
האם אז ניתן היה להשיג את המטרות של רווחת התושבים בטווח המיידי ובטווח הארוך?

אם היה נעשה לשכונה תכנון שמתבסס על הקיים ניתן היה בקלות לשמור על המבנים הקיימים ולהעביר אותם לבעלות המשפחות שחיות בהם היום על בסיס העקרונות של חוק הדיור הציבורי – בייחוד מכיוון שחלקם שילמו במשך שנים שכר דירה לעמידר (על פי העיתונות). צעד כזה שיכלול הלבנה של חלק מחריגות הבנייה וייתן אפשרות לניצול של המגרשים על-ידי הדרים בהם יפתור את הבעיות המיידיות של מצוקת דיור ופינוי כפוי, וגם את ההזנחה והבלגן שמאפיינים אותם היום.

חלקות ומגרשים שלא ניתן או לא ראוי להעביר את הבעלות בהן לידי הדיירים הנוכחיים (מאיזשהן סיבות) ישארו בבעלות המדינה (שהיא הבעלים של רוב-רובו של השטח) אך לא יהוו מכשול לפיתוח כיוון שהתכנון היה לוקח אותן בחשבון ולא מחייב את מחיקתן.

במצב כזה ניתן יהיה לקדם את השכונה בלי שכל משפחה 'סרבנית' מהווה בלם לתהליך כולו. עם הזמן ועם העלייה בערך הנכסים יהיה אפשר למצוא את המשאבים הכלכליים הנדרשים כדי להגיע להסדרים הוגנים עם כל מי שהיום מוגדרים כפולשים.

 

נסיעה לאורך רחוב מח"ל יכולה ללמד מה קורה כשהתכנון כופה עצמו על מרקם קיים. רחוב רחב, אולי רחב מדי, נעצר פתאום בבית-כנסת קיים והופך לרוחב צר, מתרחב שוב לפתע, ואחרי שני בתים הופך לרחוב צר ומתפתל שמטפס על הגבעה, פונה לכאן ולכאן, ואז מתרחב שוב, מוקף בשטחים פתוחים וחורשות זמניות, ורגע לפני שהוא פוגש את רחוב משה דיין הופך שוב לרחוב צר. את האדריכל חובב המוזריות האורבניות תסריט כזה יכול לעניין, אך אין ספק שהוא יוצר מרקם אורבני קטוע ולא נעים, מרקם של עזובה ומצוקה.

אבל אם במקום להתעסק בפינוי אלים של דיירים מבתיהם כד להעביר כביש ארבע נתיבי, יציר פנטזיה של מהנדס תנועה מן הדור הקודם, היו הרשויות בוחרות לעסוק ביצירת תשתיות עירוניות על בסיס הקיים, כפי שנעשה, ברמה מסוימת ,באזור הפארק החדש שבראש הגבעה, ניתן אולי היה ליצור דינמיקה טבעית של פיתוח ועלייה בערך הנכסים. מתהליך כזה הייתה נשכרת גם השכונה בכללותה וגם הדיירים שערך הנכסים שבבעלותם יעלה.

חשוב לזכור שגם נווה-צדק הייתה פעם מיועדת להריסה, ועד לא מזמן גם שכונת שפירא (כפי שניתן לקרוא במאמר ב'העיר' ביום שישי.)
דווקא הפיכת המגמה ההרסנית של פינוי-בינוי הביאה לשיפור התדמית ועליית ערך הנכסים בשכונות אלה.

תהליך דומה ראוי שיקרה גם בכפר-שלם.

 

ומה לגבי 'הנצחת' המורשת הערבית?
לצערי אני מבין לפעמים את נטיית הלב להעלים את הזכרון הערבי שבמרחב.
יש לנו רצון לשכוח ולהשכיח את אלה שהיו כאן לפנינו בייחוד משום שתביעתם לשוב עדיין תלויה ועומדת.

אבל למעשה מדובר בעיקר בלשקר לעצמנו.
אני לא מניח שהרס שרידי הכפרים הוא שיגרום לפליטים הפלשתיניים לשכוח את הזיקה שלהם למה שהם היום הרחובות והבתים שלנו.
גם את התביעה ההיסטורית הקונקרטית יהיה קשה להעלים כי קיימות מפות, רישומי מקרקעין, צילומים וגם סרטים המתעדים את הכפרים הפלסטיניים.

אז האם זה טוב לשקר לעצמנו ולגדל דורות אזרחים שלא יודעים שפעם חיו פה אנשים אחרים שאותם הורשנו וירשנו?
אני לא בטוח.

בורות היא בסיס די רעוע לבנות עליו זהות לאומית. בהתחלה תחושת הצדק שיוצרת האמונה שבאנו לארץ ריקה והעלבון מול התביעה הערבית על הארץ יכולה לתת כוח ועוצמה.
אך לאורך זמן יש לה השפעות הרסניות:
היא מערערת את כושר השיפוט – כי מי שלא מבין מה קרה פה ב-1948 לא יכול להבין מה קורה סביבו ומה עתיד לקרות.
והיא בסופו של יום יוצרת ניכור כי עם התגלות השקר שעליו גידלה אותך המדינה נוצרת תחושה של ניכור וכעס כלפי המשקרים. תחושה כזו יכולה להיות הרסנית ולמוטט כליל את הזהות הלאומית, שהמסתירים וההורסים עמלים ליצור.

ישראל חייבת להביט אל האמת ומולה להצהיר על צדקת דרכיה. כי אם אל מול האמת הצדק לא עומד, אז הוא לא עומד כלל.

 

כל התמונות צולמו בכפר-שלם.