ארכיונים עבור פוסטים עם התג: תל-אביב

לא בלי צער עזבנו את שכונת יד-אליהו לטובת גבעתיים הבורגנית.

אמנם יש הטוענים שגבעתיים תהיה לתל-אביב מה שברוקלין היא לניו-יורק, אבל אני מרשה לעצמי לפקפק בכך.

כאקורד של סיום אני מעלה לרשת עבודה שכתבתי על שימור ביד אליהו. העבודה, שנכתבה במסגרת הלימודים לתואר שני באוניברסיטת תל-אביב, בקורס בהנחיית פרופסור אדריכל אמנון בר-אור, מנסה לטעון שדווקא שימור, סלקטיבי אמנם, הוא הכלי הנכון לתחייתו של השיכון הציבורי. העבודה מצטרפת לדיון שהחל להתעורר באחרונה במורשת ההיסטורית של השיכון הציבורי ובדרכים להתמודד עמה.

שיכון ביד אליהו

שיכון ביד אליהו

מעניין בהקשר זה לראות את המהלך ההיסטוריוגרפי הארוך שלוקח לתהליכים כאלה להבשיל. המודעות לערכים ההיסטוריים והארכיטקטוניים של אדריכלות הסגנון הבינלאומי (הבאוהאוס) בישראל בכלל ובתל-אביב בפרט, התעוררה לראשונה בתערוכה 'עיר לבנה' אותה אצר מיכה לוין בשנת 1984. בשנת 2003 הוכרזה עיר כאתר מורשת עולמית, אך שימור מבני הסגנון הבינלאומי הפך ולחלק מן התרבות הפופולרית והיזמית רק בשנים האחרונות. כלומר, מדובר במהלך תרבותי המשתרע על פני יותר מחצי יובל שנים.

ההכרה בערך התרבותי והאדריכלי של אדריכלות המדינה התעוררה לראשונה במסגרת תערוכת 'הפרויקט הישראלי' שאצר צבי אפרת בשנת 2000 והקטלוג שליווה אותה. היום, יותר מעשר שנים אחרי, מתחיל המהלך הכולל של אותה תערוכה להיפרט לכנסים, למחקרים ספציפיים יותר ולמהלכי מדיניות ראשוניים. יחלפו כנראה עוד עשר שנים לפחות עד שהמורשת האפורה של האדריכלות הישראלית והשיכון הציבורי בתוכה יהפכו למוסכמה מוכרת בתרבות המקומית.

השאלה היא כמה מן הדוגמאות של השיכון הציבורי יצליחו לשרוד עד אז.

עיבוי ביד אליהו - מתוך העבודה.

עיבוי ביד אליהו – מתוך העבודה.

זהו הקישור לעבודה:

 שימור ביד-אליהו

גירסא הרבה יותר קצרה ומוקדמת ניתן למצוא במשהו שפירסמתי בעבר כאן.

מודעות פרסומת

במסגרת אירועי 'בתים מבפנים' 2010 נערך סיור בשכונת יד-אליהו.

לסיור, שאורגן ביוזמתו של האדריכל תושב השכונה איתי הורביץ, הגיעה כמות מפתיעה של אנשים: אלה סיירו ברחבי השכונה ושמעו הסברים על העבר, ובעיקר על העתיד התכנוני של השכונה, ממגוון אורחים נכבדים.

הנוכחות הערה בסיור, כתבות המופיעות חדשות לבקרים ומספרות על העתיד המזהיר הצפוי לשכונה ובעיקר תוכנית האב החדשה לשכונה שיצר האדריכל דני לזר עבור העירייה: כל אלה מהווים רקע מעניין לכתיבה על השכונה בה אני מתגורר כבר שמונה שנים כמעט.

אני לא מבקש לספר לכם על פוטנציאל הנדל"ן בשכונה – לדעתי כבר קשה לעשות פה רווחים גדולים. אני לא אענה על השאלות שכולם שואלים אותי לגבי ה'אוכלוסייה', בתי הספר והגנים. אני אף לא אפרוש פה היסטוריה תכנונית מדויקת שלא היה לי הפנאי לחקור.

המטרה העיקרית בפוסט זה היא להעלות מספר מחשבות על שכונת יד-אליהו בהיבט של מורפולוגיה עירונית כפי שהיא באה לידי ביטוי במערך הרחובות ובבינוי.

 

שכונת יד אליהו שוכנת מעברו המזרחי של נחל האיילון בין שכונת התקווה, השוכנת מדרום לה, ואזורי התעשייה שסביב דרך השלום התוחמים אותה מצפון.

השכונה תוכננה ע"י מחלקת ההנדסה של עירית תל-אביב בראשותו של המהנדס העירוני יעקב בן סירה ונבנתה ע"י העירייה משנת 1946 ואילך[1].

 

תכנית K ליד אליהו והאזור ממזרח לנחל האיילון, מתוך אתר עיריית תל-אביב

המבנה האורבאני של שכונת יד-אליהו עשוי משלושה אלמנטים עיקריים שהשילוב ביניהם מקנה לשכונה את אופייה:

בלוקי הסרגל

שכונות השטיח

והשדרות.

 

במבט ראשון בלוקי הסרגל[2] הם האלמנט הבולט ביותר בשכונה.

מדובר בגרסא הישראלית למודל ה-Zeilenbau הגרמני שהתפתח בעיקר בגרמניה, בתקופה שבין המלחמות. אדריכלים סוציאליסטיים מאסכולת 'האובייקטיביות החדשה' כוולטר גרופיוס, הנס מאייר, לודוויג הילברסהיימר ואחרים פיתחו את בלוק המגורים הארוך כאלמנט המרכזי בפרויקטי שיכון עצומים שנועדו להביא תנאי מגורים ראויים למעמד העובדים.

לאחר מלחמת העולם הפך הבלוק הליניארי, שצבי אפרת רואה אותו כמבטא את הבנייה בידי המדינה בניגוד לבנייה של השוק הפרטי, למודל הבסיסי של שיכונים ברחבי העולם, וגם בישראל.

 

יד-אליהו בעת בנייתה בשנות ה-50 (מתוך 'הפרוייקט הישראלי')

מבחינה מורפולוגית ניצבים בלוקי הסרגל בין שני מודלים של בינוי למגורים.

מן העבר האחד, הבלוק העירוני ההיקפי, שבישראל ניתן למצוא דוגמאות מעטות שלו, למשל במעונות העובדים במרכז תל-אביב או בשכונת פלורנטין, שבדרומה, שהייתה מעון עובדים אמיתי.

במודל ההיקפי המבנה בנוי ברצף לאורך כל הרחובות המקיפים את הבלוק. יחידת המגורים היא חלק ממערכת גדולה יותר כאשר הפניותיה והפתיחות שלה אל החוץ כפופות לסדר העירוני. הבלוק ההיקפי עצמו יוצר מצב ברור של 'בפנים' מול 'בחוץ'.

מן העבר השני ניצב הבית המשותף הבודד, שבנה ובונה את רוב ערי ישראל. במקרה זה אין רציפות של בנייה מעבר לרמת המגרש הבודד. כאן בית המגורים הוא, לפחות לכאורה, חזק מן הסדר העירוני והוא שובר את ההיגיון הליניארי של הרחוב. בהתאם, נהנות יחידות הדיור מתנאים משופרים של אור ואוויר, אך הן היעילות בניצול הקרקע והן תחושת החלל העירוני נפגעות.

 

יד-אליהו: בלוקים לאורך רחוב לה-גוארדיה

ביחס לשני מודלים אלה, הבלוקים, אפילו יותר מן הבית המשותף הבודד, שוברים את ההיגיון והרצף של הרחוב. כאשר הם עומדים בניצב לציר התנועה, מוקפים בשטחי ירק אורכיים נרחבים, הם משוחררים בצורה מובהקת מן ההיררכיה של הרחובות העירוניים, זו שמשקפת אולי את ההיררכיה בחברה.

אבל בה בעת הבלוקים הם מבני מגורים קולקטיבסטיים וסוציאליסטיים מאוד במהות, ואף יותר מכך בדימוי. בניגוד לבניית החצר הרציפה בלוקי הסרגל יוצרים שוויון בין הדיירים בכך שלכל הדירות תנאים דומים: אין בהם דירות פינתיות או עורפיות ואין, בעיקרון, אוריינטציות שונות ביחס לשמש, לנוף או לרחוב.

זאת ועוד, למרות שהבלוקים הישראליים הם סידרה של בתים משותפים ובהם בסך-הכול שתי דירות בקומה, כמות ההופכת כל כניסה וכניסה לאינטימית יחסית, ההצמדה של הדירות זו לזו ליצירת בלוק מגורים אחד מתיכה את כל הדיירים לקולקטיב אחד מאוחד – בניגוד לבתים העומדים לעצמם ומתנכרים לשכניהם. בהתאם, בלוקי המגורים בשכונת יד-אליהו הוקצו לקבוצות המובחנות לפי שיוך פוליטי, מקצועי או צבאי.

 

הבלוקים בנויים בניצב לרחוב

בלוקי הסרגל, כאמור, מסרבים ליצור מרקם עירוני.

בשכונת יד אליהו, כמו במודלים המקוריים, נבנו רוב הבלוקים באוריינטציה הניצבת לדרכים העיקריות. באופן כזה הבלוקים הארוכים לא יוצרים בינוי רציף אלא בנייה הנקטעת על-ידי שטחים ירוקים נרחבים השוברים את המסה העירונית[3].

האנטי עירוניות הזו, לצד יתרונותיה, יוצרת ניכור. הימנעות מתחימה של חלל וההימנעות מיצירה של 'מקום' קונקרטי וחד-פעמי לטובת חללים חזרתיים הפתוחים זה לזה יוצרת תחושה של אנונימיות. לאלה מצטרפת כמובן החזרתיות של הבלוק עצמו, הנולדת משכפול יחידות הדיור הזהות זו לצד וזו מעל זו, וכמובן, החזרה על אותו בלוק שוב ושוב, ושוב, במרחב.

מפתה לראות באנונימיות המנוכרת הזו תוצר לא מכוון של יעילות וסטנדרטיזציה תכנונית, כזו שנלקחה רחוק מדי ובוצעה בחוסר תשומת לב או רגישות. אך כפי שטוען יואב מאירי[4] בעקבות מייקל הייז K. Micheal Hays ניכור זה אינו מקרי. אצל הנס מאייר, שהיה מאלה שפיתחו את המודל של בלוק הסרגל, הניכור היה מכוון. מטרתו של הניכור בסביבה הבנויה הייתה ליצור, ולסמל, את השוויון המעמדי, זה המאופיין בהעדר הבדלים בין אנשים, ואת האדם המודרני הקוסמופוליטי והחופשי שאינו נקשר למקום אחד. מאירי מצביע על הניגוד בין הקוסמופוליטית הזו לבין השאיפה הציונית להשתמש בדיור הציבורי כדי לעגן ולקשור את הדיירים בשיכונים אל המקום ואל הארץ.

אחת משכונות הבלוקים הראשונות - סימנסשטדאט בברלין Siemensstadt, Berlin

בהקשר העירוני, האירוניה היא שהבלוקים הארוכים של יד אליהו, ודומיהם הפזורים בכל רחבי הארץ, הם אורבאניים יותר מרוב הבינוי שבא בעקבותיהם. האפשרות לבנות לגובה וההתפרסות שמכתיב הרכב הפרטי יצרו, משנות השישים ואילך, בינוי המבוסס על מגדלונים במגרשי-חנייה, בינוי שהוא עוד פחות עירוני ופחות מגדיר חלל מבלוקי הסרגל הארוכים. בינוי זה משקף כמבן גם את המעבר מחברה קולקטיביסטית ריכוזית לחברה יותר אינדיווידואליסטית.

כך זכתה יד-אליהו לבינוי שאף שאינו יוצר חלל עירוני מובחן, הוא לפחות מגדיר מעין כיוון במרחב. בינוי שכונתי שהחזרתיות שלו מעניקה לשכונה בכללותה אופי מובהק, לטוב ולרע.

הבלוקים הלינאריים מתחילים להגדיר סוג של חלל

במסגרת תכנית-האב לשכונה שנערכה ביוזמת העירייה וע"י אדריכל דני לזר עלתה ההתייחסות העקרונית לשימור של האופי או המרקם של הבינוי של שכונת יד אליהו[5].

אך למרות הדיון בנושא, ולפחות על-פי עקרונות תכנית האב כפי שפורסמה בעיתונות, נדמה שבסופו של דבר אופי הבינוי של השכונה צפוי להשתנות. אמנם ברחובות הפנימיים מוצע לעבות את הבלוקים באופן מינורי בלבד, אך הבלוקים שלאורך רחוב לה-גוארדיה, שהוא הציר המרכזי שלאורכו מחצינה השכונה את מאפייניה, ישתנו באופן דרמטי. פינוי-בינוי המוצע לאורך חלק מן הרחוב לצד עיבוי של עד שלוש קומות נוספות ותוספות בנייה רציפות לאורך הרחוב ישנו לחלוטין את 'המורשת' הבנויה של השכונה.

במידה ואפשרויות אלה ימוצו במלואן, אזי לא יהיה ניתן להבחין יותר בבינוי הייחודי של השכונה. ואם, מה שיותר סביר, הבנייה תתבצע בצורה חלקית וספוראדית, האחידות של השכונה, שהיא ממאפייניה העיקריים, תאבד גם היא.

כמובן ששימור מרקמי אינו השיקול היחיד בתכנית אב של שכונה. אך לאור ההצלחה של העיבוי המרקמי ההדרגתי באזור רובע לב-העיר שנעשה בסוג של אוריינטציה 'שימורית', מתעוררת שאלה לגבי הבינוי המסיבי המוצע בחלק מן התכנית[6]. השאלה היא האם ניתן לעשות למבנה הבלוק את אותה רהביליטציה תרבותית לה זכתה אדריכלות הבאוהאוס, כזו שבאמת תעודד גישה של שימור ושידרוג של הערכים של מרקם הבלוקים המאפיין כל-כך הרבה מרחבים בישראל?

 

היכן שניתן לגינות שבין הבניינים להתפתח נוצרת חוויה מיוחדת

אלמנט הבינוי השני שמאפיין את השכונה הן שכונות השטיח.

שכונות שטיח בישראל מוכרות בעיקר בגרסאות הסטרקטורליסטיות שלהן: הכוונה למודלים משנות השישים המבוססים על העבודות של team X ומושפעים מבית החולים של לה-קורבוזייה בונציה[7]. מודלים אלה שואבים את השראתם מהבינוי הצפוף של הקסבה הערבית וגם אם יש בהם ירק הם נוטים להפנים אותו לטובת החצנה של סביבה בנויה קשיחה ויבשה – עירונית או מדברית יותר מכפרית.

השטיחים ביד אליהו הם שונים. למעשה מדובר בבתים צמודי קרקע, חד-קומתיים וטוריים עם חצר מלפנים ומאחור. אלא שבמקום לשבת על כביש או למצער על סמטה ולהפוך לפרבר רגיל, הושבו בתים אלה כך שביניהם יש רק שבילים צרים המיועדים להולכי רגל. באופן כזה, ובייחוד כאשר השיחים והגדרות שבגבול הבתים גדלו, גבהו והגדירו את החלל של השבילים שבין הבתים בצורה חד-משמעית, נוצרת תחושה מובהקת של שכונת שטיח, על האינטימיות ועל המבטים הקצרים המאפיינים אותה. אבל, בזכות הירק הרב, שכונת השטיח של יד-אליהו נעימה יותר מאחיותיה המדבריות.

השטיח של יד-אליהו מוגדר באמצעות הגדר החיה

אגב, באופן מתמיה השבילים מצויים בין כל טור בתים למשנהו באופן שכל יחידת-דיור פונה לשביל הן מלפנים והן מאחור. למעשה, ניתן היה להקטין במחצית את מספר השבילים, אך יתרונו של התכנון כפי שבוצע הוא בכך שהוא מאפשר יותר גמישות לפיתוח עתידי וגם מגדיל את מרחב 'ההסתובבות' בשכונה.

למעשה טורי הבתים בשכונות השטיח הם מעין בלוקים בני קומה אחת. לכאורה הם יוצרים אנונימיות מונוטונית, בעיקר כאשר רבים מהם יושבים ללא כל חזיתות ציבוריות אל הרחוב. אלא שבשל הבעלות הפרטית המפוצלת התבדלו הבתים בהדרגה זה מזה ליצירת מארג מגוון של תוספות ושינויים. תוספות ושינויים אלה הפוגעים, בדרך כלל, באסתטיקה של בתים משותפים, מתקבלים טוב יותר בבתי השטיח הקטנים. ממש כמו אצל אליסון סמיתסון שראתה בשכונות השטיח שילוב של 'קולקטיב אנונימי' עם אפשרות לגדילה ושינוי[8].

 

מבט על מבני השטיח לאורך רחוב יגאל אלון

מודל השטיח של יד אליהו הוא מעניין משום שהוא ממחיש כיצד ניתן ליצור מגורים צמודי קרקע המנצלים את האדמה ביעילות ולמרות ההיצמדות של הבתים זה לזה משמרים תחושה ירוקה ואינטימית מאוד. הסוד הוא כמובן בהיעדרה של המכונית הפרטי מתוך המערך השכונתי, מצב שאינני בטוח שהישראלי המודרני יכול לעמוד בו.

אין ספק שבניגוד לדוגמאות בינוי שטיח אחרות ומאוחרות יותר השטיח של יד-אליהו הזדקן בכבוד והמחירים של המגרשים בו מעידים על כך שהוא מבוקש מאוד. ואכן, תכנית האב החדשה לשכונה מכירה בערכו של בינוי השטיח כמו גם של אזורי הבינוי הטורי הדו-קומתי בשכונה ומותירה אותם כמעט כפי שהם.

למרות שככלל אני מצדד בכך שפינוי-בינוי יתבצע על חשבון בתים פרטיים אני חושב שיש הגיון רב בקביעה זו של התכנית. ראשית, בשכונה שאינה כל-כך חזקה מבחינת המעמד החברתי-כלכלי של תושביה, בנייה צמודת-קרקע מהווה עוגן ומוקד למשיכה של אוכלוסייה חזקה יותר לשכונה[9]. שנית, הבינוי הצפוף של שכונות השטיח בין כה וכה הופך אותן לא-אטרקטיביות ואולי אף בלתי-אפשריות לפינוי. העיבוי ההדרגתי שלהם הוא טבעי, מובן מאליו וכבר מתרחש מעצמו.

 

האלמנט השלישי המאפיין את התכנון ביד אליהו עומד במין אנאכרוניזם לניכור המודרניסטי של הבלוקים ושל שכונות השטיח.

מדובר בשתי שדרות שסביבן מתארגנת השכונה.

אמנם, מבחינה תנועת כלי רכב, שני הצירים העיקריים של השכונה הם רחוב לה-גוארדיה החוצה את השכונה ממערב למזרח בניצב לנתיבי האיילון ורחוב יגאל אלון, החוצה את השכונה מצפון לדרום, במקביל לנחל שהפך לאוטוסטרדה[10].

אך הצירים שקיבלו את תשומת הלב הרבה ביותר מבחינה העיצוב העירוני הם שדרות יד-לבנים ושדרות החייל – שתי שדרות המקבילות לרחוב לה-גוארדיה ונמצאות מצפון ומדרום לו.

 

שדרות יד-לבנים - מבט מכיוון היכל נוקיה

השדרות הן רחבות, מרווחות ולאחר השיפוץ שעברו באחרונה הן גם נעימות מאוד (תכנון השיקום: חיים כהנוביץ').

מבחינה תכנונית הן רומזות למערך הסימטרי הקלאסי של מערך הרחובות בשכונת יד-אליהו. ציר לה-גוארדיה הוא ציר השיקוף של השכונה שמשני עבריו מתארגנים המבננים בצורה כמעט סימטרית. גם ייעודי הקרקע והבינוי שלאורך שתי השדרות מתקיימים במין שיקוף משני צידי רחוב לה-גוארדיה: לאורך שתי השדרות מתקיים מעבר הדרגתי, ממזרח למערב, ממגורים צמודי-קרקע לבלוקים בשילוב רצועות אורכיות של ירק ושל מבני ציבור.

אלא שהמציאות יצרה הבדלים מהותיים בין שתי השדרות. שדרות יד-לבנים נפתחות למבנה הציבורי של אצטדיון יד אליהו / היכל נוקיה שהוא מבנה ציבור בקנה מידה מטרופוליני שהשטח עליו הוא מוצב הוגדר כבר בשנת 1949 כפארק. מתוכנן שבעתיד מגרשי החנייה המקיפים את האצטדיון אכן יהפכו לפארק שיכפיל את שטחו של פארק גלית הסמוך. אלה מעצימים את המימד הציבורי של השדרה.

לעומת זאת, שדרות החייל מסתיימות בגדר של בית-ספר ובמחסן הג"א עירוני: מסתבר שהתוויה של שטח ציבורי בתכנית לא מבטיחה מבני ציבור אורבאניים או פתוחים לציבור.

אבל לשתי השדרות מצפה גורל דומה במזרח: שתיהן מסתיימות בקול ענות חלושה והופכות לשביל צר בין בנייני מגורים. אמנם, בתכנית שהתוותה בשנות החמישים, שתי השדרות אמורות היו להימשך מזרחה ולהסתיים באקט ציבורי משמעותי אך משום מה, מישהו, מתישהו[11], החליט לקטוע את השדרות ולמנוע מהן להתחבר לציר משה דיין.

הקצה המזרחי של שדרות החייל שמסתיימות בשום-דבר

נדמה שהרבה מהאופי הפרברי של שכונת יד אליהו נובע מן הניתוק המוזר הזה שמייבש את שני הצירים המרכזיים להולכי רגל בשכונה. מותר אולי לחלום שיום אחד יפתחו השדרות בכיכרות מרשימות שיגדירו מחדש את נתיבי התנועה והמבט בשכונה.

בהקשר זה מעניין להצביע על מערך נוסף המתקיים בשכונת יד-אליהו, מערך שגם הוא הפך ברבות השנים לחסום ותקוע. בניגוד לשדרות, יש לו אולי תקווה.

מדובר בציר הירוק: מערך ליניארי של פארקים ומבני ציבור היוצר רצף החותך את השכונה מצפון לדרום, בניצב לשדרות ולצירי התנועה הראשיים. לכאורה מדובר על מערך אידיאלי התופר ציר תנועה שקט ומוגן לאורך השכונה להולכי רגל ולרוכבי אופניים. למעשה, במשך השנים נחסם הציר, בעיקר על ידי בתי הספר, שהפכו בהדרגה ליעדים מבוצרים המוקפים בגדרות גבוהות.

כיום מתרקמת יוזמה של העירייה לפתוח את הציר וליצור באמצעותו רצף תנועה חופשי להולכי רגל מפארק ההשכלה החדש שבשכונת ביצרון ועד לגן התקווה ומעבר.

 

תכנית האב החדשה ליד-אליהו - אדריכל דני לזר - מתוך אתר כלכליסט

לשכונת יד אליהו יש אם כן מאפייני בינוי מובהקים ומערך רחובות מוגדר מאוד המשקף את העקרונות של אסכולת 'האובייקטיביות החדשה'. במובן הזה שכונת יד-אליהו היא שכונת באוהאוס אמיתית, במהותה גם אם לא בהכרח בעיצוב של הבניינים עצמם, שכונה המשקפת את העקרונות והאמונות של אדריכלי הבאוהאוס הרבה יותר מהבינוי במרכז תל-אביב שהוא שילוב של עקרונות 'עיר-הגנים' ושל בינוי פרטי בורגני.

יתרה מזאת, שכונת יד-אליהו, שתוכננה ונבנתה רגע לפני קום המדינה, היא תכנית-האם, המתווה, לחלק ניכר מהבניה המסיבית למגורים של ימי ראשית המדינה. ככזו וכדוגמה מובהקת ושלמה לאסכולה תכנונית חשובה יש לגשת בזהירות לפיתוח העתידי שלה.

 

זהו הרגע ההיסטורי הנכון לעיין מחדש במורשת של בלוק הסרגל הישראלי.

ההזדקנות של התשתיות ושל הדיירים המקוריים ויזמי פינוי-הבינוי הלוטשים עיניהם אל השטחים הנדיבים של שכונות הבלוקים מחייבים להעביר את הדיון בערכים, וגם בבעיות, של טיפוסי הבינוי האלה ממסדרונות האקדמיה, שם הם כבר מתקיימים מזה זמן, אל הדיון הציבורי הרחב.

האם בלוקי הסרגל יהפכו 'לבאוהאוס' החדש? לא אתפלא אם כך יקרה.

 


[1] על הרקע לתכנון ובניית שכונת יד-אליהו ראו אצל נתי מרום 'עיר עם קונספציה' עמ' 157-169.

[2] עוד על הבלוק ראו אצל צבי אפרת 'הפרויקט הישראלי' כרך 1 'בלוק' עמ' 167 ואילך.

[3] אני מניח שהיו לא מעט פרויקטי סטודנטים ששינו את האוריינטציה של הרחובות כך שהשטחים הירוקים שבין הבלוקים נהיו לסמטאות באופן היוצר בינוי רציף, שהוא כשלעצמו תופעה די נדירה בישראל.

[4] יואב מאירי 'רכוש משותף' המאמר מופיע בבלוק 03 Y-utopia? בעריכת טלי חתוקה.

[5] הנושא המתעתע של שימור בשכונות כמו יד-אליהו נידון בהרחבה אצל איתי הורביץ.

[6] אגב תכנית האב ליד אליהו מועידה גורל של פינוי-בינוי גם למערכי בינוי משמעותיים נוספים באזור, ראש וראשון להם הוא שיכון צבא הקבע שבגבול גבעתיים המיועד לפינוי בינוי למרות הרמה הגבוהה של התחזוקה והטיפוח שלו.

[7] על מבני שטיח ראו אצל Case: Le Corbusier's Venice Hospital and the Mat Building Revival, Hashim Sarkis Editor

[8] שם, עמוד 49.

[9] בשכונת יד-אליהו הבעלות על הנכסים היא בדרך-כלל של התושבים ולא של המדינה. לכן כניסה של אוכלוסייה חזקה לא בהכרח באה על חשבון הדיירים עצמם, שיכולים לבחור אם להישאר בשכונה או למכור. לעומת זאת, מי שגדל בשכונה עשוי לגלות שהוא לא יכול להרשות לעצמו לרכוש נכס בשכונה בה גדל.

[10] מעניין שדווקא במפגש בין שני הצירים החשובים – לה גוארדיה ויגאל אלון לא קורה דבר.

[11] למעשה הייתה זו העירייה בסדרה של תכניות מקומיות משנות השישים והשבעים שהסבו את המגרשים הציבוריים למגורים.

דווקא בגלל שאני מצדד בעירוניות המתחדשת, אני מרשה לעצמי להתקטנן (שוב) ולעסוק בגישות שגויות לדעתי המתבטאות בכתיבה הפופלרית על העירוניות החדשה.

הגישה הראשונה הוא הנטייה ולהראות את מרכז תל-אביב כמופת של עירוניות שניתן וראוי לשחזר בכל מקום.

אין ספק שמרכז תל-אביב הוא דוגמה מאוד מוצלחת לחיים עירוניים שוקקים המשלבים מגורים, מסחר, בילוי ועבודה.

מרכז תל-אביב הוא גם דוגמא חיובית למרכז עירוני שהצליח, בזכות מדיניות עירונית נבונה, להתגבר על משבר האנטי-עירוניות של שנות ה-70 ולחזור להיות מבוקש ואטרקטיבי.

ברור, אם כן, שזוהי דוגמא מובהקת עבור כל מי שרוצה לשוווק את העירוניות.

אבל ישנה בעייה אחת מהותית עם הצבתה של תל-אביב במרכז הדיון בעירוניות.

הבעייה היא שתל-אביב אינה מדגם מייצג לעיר ישראלית טיפוסית. היא גם אינה אמורה להיות כזו. תל-אביב היא מרכז הכלכלה והתרבות בישראל. זאת ועוד, לאור נוכחותם של המטכ"ל ושל משרד הביטחון בטבורה של העיר ניתן לומר שתל-אביב היא גם, בפועל, המרכז השילטוני של ישראל.

כיוון שכך, התהליכים המתרחשים בה אינם בהכרח רלוונטיים לערים אחרות. ירושלים וחיפה, גם הן מרכזים מטרופוליניים גדולים, עם התפתחות היסטורית דומה לזו של תל-אביב  – להן ודאי יש מה ללמוד מן ההצלחות של תל-אביב. אבל, לא ברור מה במצב התל-אביב רלוונטי לחדרה.

עירוב מושכל של שימושים והטיית התכנון לטובת הולכי רגל הם רלוונטיים לכל עיר בישראל.

אבל ה FEEL התל-אביבי של חיים תרבותיים שוקקים,

של ברים, מסעדות ובתי-קפה מתחת לבית,

של תיאטראות וגלריות מעבר לפינה,

ושל משרדי פירסום בדירת הפרטר הוא לא מוצר שניתן לייצא בקלות.

אמנם, רמת החיים העולה בישראל מביאה אלמנטיים עירוניים שפעם היו קיימים רק בעיר הגדולה גם לערי השדה ולפרברים. היום בערים רבות יש לפחות קניון אחד עם הרבה חנויות חדשות, ומכללה והיכל תרבות וגם כמה בתי-קפה. לפעמים יש הרגשה, שאילו רק היו מרכזים את כל אותם אלמנטיים של חיים עירוניים יחדיו, כמעט כל עיר בינונית בארץ הייתה הופכת לעיר 'אמיתית' במקום אוסף של מתחמים סגורים.

אבל בהחלט יכול להיות שגם אם יעשו את כל זה בעיר כמו נתניה, היא עדיין לא תהפוך להיות 'תל-אביבית'.

המסחר בתל-אביב הוא מסחר ארצי. התרבות בתל-אביב היא תרבות ארצית וכך גם הפעילות הכלכלית.

היתרונות של הגודל ושל המרכזיות לעומת הביזור הן במהות טענותיה של העירוניות החדשה. על-כן זו טעות להעמיד פנים כאילו כל מקום יכול להיות פתאום מרכז תל-אביב.

יותר מזה: ההתפתחות המסחרית המשמעותי של ראשון לציון, למשל, הייתה בזכות אזורי מסחר שהציעו נגישות ושטחים מסחר גדולים וזולים. יתכן שאילו הייתה ראשון-לציון מפתחת דווקא אזורים עירוניים מגווני שימושים היא לא הייתה אטרקטיבית באותה מידה לסוחרים, שללא יתרונות מובהקים, היו מעדיפים את תל-אביב על פניה. אגב, אני מקווה שאני טועה באשר לנקודה זו.

חשוב לזכור כמה עובדות לגבי תל-אביב: מרכז תל-אביב הוא אמנם מוקד של עירוניות וסוג של מקלט בטוח להולכי הרגל אך הוא מוקף בכבישים מהירים המנקזים את התנועה של המדינה כולה ההופכים את מרכז תל-אביב למקום הנגיש ביותר בישראל לנהגים.

מרכז תל-אביב גם משורת בידי אזורים עירוניים באופיים, אך מוזנחים מאוד, בהם מתגוררת שכבת הפועלים של העיר – ויהיו אלה יהודים מזרחיים, ערבים או מהגרי עבודה. הם אלה המאפשרים למרכז להנות מרמת חיים גבוהה במחיר סביר. אותן שכונות הפועלים והתעשייה הזעירה  של דרום העיר, הן אזורים שלמרות עירוב השימושים – הלא-מבוקר – המתקיים בהם ולמרות קנה המידה העירוני – שהוא למעשה הרבה יותר קרוב לעיר אמיתית מאשר תכנית גדס –  לא הפכו, עדיין, לאזורים אטקרטיביים.

לצד שכונות העוני מוקף מרכז תל-אביב באזורים פרבריים מסוגים שונים המזינים את המרכז באוכלוסייה קונה ועובדת, בין אם מדובר בפרברי וילות אמידים ומרווחים כמו אפקה ורמת-חן, ובין עם מדובר בפרברים עממיים יותר כמו יד-אליהו. ברור שבעיר האידאלית של העירוניות החדשה יש מענה, תיאורטי ומעשי, לרבות מן הסוגיות האלה: נושאים כמו מגורים לכל שכבות האוכלוסייה או הטיפול באזורים שהם מוטי-מגורים הם נושאים הזוכים להתייחסות. אבל בדיון הפופולרי יותר, חשוב להדגיש את ההקשרים הנרחבים יותר בהם פועל מרכז העיר תל-אביב.

על-כן חשוב לדבר על עירוניות בעוד מקומות. ושוב, לא רק על מרכז ירושלים – המוצלח והמיוחד, או על חיפה בעלת הפוטנציאל אלא על מרחבים שהם מוצלחים מבחינה עירונית גם אם הם אינם ליבה של מטרופולין.

אני חושב על מקומות כמו מרכז כפר-סבא. על רחוב ביאליק ברמת-גן ואולי על מרכז חולון, על כיכר העצמאות בנתניה ועל השדרות בבת-ים. אלה מקומות שיש להם פוטניציאל של עירוניות, הנמצאת ברמת התפתחות כזו או אחרת, ושהדגמה של עקרונות העירוניות עליהם עשויה להיות רלוונטית ומשמעותי אפילו יותר מהדיון המתמשך העוסק במרכז תל-אביב.

גישה או סיסמא שנייה שמופיעה מפעם לפעם בדיון המתלהט היא הסימון של אזור מערב ראשון כקוטב המובהק של האנטי עירוניות. (על הדוגמא המובהקת השנייה – מודיעין- אולי אכתוב בעתיד).

אינני מתיימר לטעון שמערב ראשון-לציון היא אזור אורבני – למרות שיש שם מספר שכונות מוצלחות ואפילו אלמנטים עירוניים כמו מכללה ובית משפט המתקיימים בסמוך למגורים. כמובן שמדובר במרחב אנטי-עירוני מובהק: התלות ברכב, הצפיפות המתונה, הניתוק בין מגורים לפעילות פנאי ותעסוקה, הקניונים הרבים – כל אלה חוברים לגודלו של האזור כדי להפוך אותו למטרה נוחה.

אבל לטעמי יש לביקורת זו גם היבט מעמדי, שיש להיות מודעים אליו.

מערב ראשון היא שם הגנאי הכללי לבורגנות הזעירה, האמידה מעט פחות והמשכילה פחות שהמעמד היצירתי, אותה שיכבה (דקה?) של אנשים כותבים ויוצרים, רואה בה איום תרבותי מתמיד. אין בכך כל חדש, שהרי הזעיר-בורגנות תמיד הייתה שק-החבטות של האליטה האינטלקטואלית, הרבה יותר מן העניים, עליהם יש לרחם, או מן העשירים, שלכספם זקוקים גם האינטלקטואלים.

והרי הזעיר-בורגנות תמיד נחשבה למעוז הטעם הרע בשל ההמוניות שלה ואולי גם להפך – כל מה שההמון אוהב מוגדר אוטומטית כטעם רע.

זוהי לדעתי הסיבה האמיתית להיטפלות דווקא למערב ראשון ולא לרמת אביב ג' למשל- שהיא אולי מטופחת יותר אבל אנטי-אורבנית בדיוק כמו מערב ראשון.

צמודי-קרקע, מגדלים מנוכרים ותלות מוחלטת ברכב יש גם ברמת-אביב ג' אבל בסופו של דבר רבים היו לגור שם (אולי כי יש שם הרבה אשכנזים) – ולכן להביא אותה כדוגמה שלילית יכול להיות עניין הרסני לטיעונים של העירוניות החדשה.

במערב ראשון, לעומת זאת, אף אחד לא ממש גאה לגור, ועל- כן קל ונעים להביא אותה כדוגמא שלילית.

ההצבה של מרכז תל-אביב מול מערב ראשון משרתת היטב את הדיון הדמגוגי, שמטרתו לשכנע ולסחוף. אך חילחול של הדוגמאות האלה, ללא הבנה מעמיקה, אל תוך הפרקטיקה התיכנונית, עשוי, בטווח הארוך, לפגוע במטרות האמיתיות של העירוניות המתחדשת בישראל.

בגיליון השביעי של מגזין 'דומוס' התפרסמה רשימה מפרי עטי על המרכז החינוכי החדש שתיכננו מייזליץ-כסיף אדריכלים בפינת הרחובות רמז וארלוזורוב בתל-אביב.

צילום: צחי אוסטרובסקי ל'דומוס'

ניתן לקרוא את המאמר גם כאן.

מעניין לעיתים לצפות בתהליכים עירוניים המתרחשים בזעיר-אנפין, כנגד כל התכניות הגדולות המאיימות לסחוף ולטלטל את העיר.
תהליך כזה מתרחש באחרונה בשכונה שלי ואני מביא אותו כאן.

שדרות המעפילים שוכנות במבואותיה המערביים של שכונת יד-אליהו, מיד לאחר שחציתם את ערוץ האיילון שוצף התנועה בדרככם מזרחה.
משני עברי הצומת, בניצב לרחוב לה-גרדיה, נבנתה שדרה קטנה עם מגורים וחנויות משני צידיה: בלוק ה'סרגל', ששכונת יד-אליהו היא אחד הביטויים המובהקים והמוקדמים שלו בישראל מקבל כאן חנויות בקומות הקרקע שהופכות אותו באחת מאלמנט מנותק בתוך פארק להתחלה של רחוב עירוני, רחוב שהוא נעים למדי גם בזכות השדרה שבאמצעו, על הגינון והצמחיה שבה.

למרות חינניותו של מקטע עירוני זעיר זה סובל המתחם, מזה זמן, מדעיכה מתמשכת. חלק מן החנויות עומדות נטושות תקופה ארוכה. אחרות משכנות פונקציות קהילתיות כמו מרכז השיטור הקהילתי או מינהלת הרובע ואילו אחרות מאוכלסות בספק משרדים כמו תחנת מוניות או חברה לפוליש-ווקס.
במאמר מוסגר אעיר שאני דווקא מאוד אוהב חנויות קטנות שמתפקדות כמשרדים ויוצרות קשר בין מקום העבודה לרחוב ואני גם שמח שהעירייה והמשטרה ממקמות את נקודות הממשק שלהן עם האזרח באופן כה נגיש. אבל נוכחותן של פונקציות אלה מעידה על היעדר כוח משיכה של החנויות באזור עבור פונקציות מסחריות מובהקות יותר. גם הספריה, הדואר וסניף הבנק נסגרו ולא תמיד יש מי שימלא את החלל שנפער.

IMGP2371-1שדרות המעפילים

אבל יותר מהכל מאיימת על המתחם החביב הזה תכנית זדונית של העירייה ומשרד התחבורה המבקשים לחפור מנהרה תת-קרקעית מתחת לרחוב לה-גארדיה ולשדרה. המנהרה המתוכננת אמורה להקל על הפניה שמאלה של אלה הבאים מדי בוקר מנתיבי האיילון דרך רחוב לה-גארדיה ורוצים להגיע אל אזור התעסוקה המתפתח סמוך להיכל נוקיה. אבל בדרכה תמחוק המנהרה את השדרות החביבות ותהפוך עוד 'מקום' לדרך. זאת ועוד, תושבי האזור טוענים שהתכנית תוביל באופן בלתי נמנע להרחבה של רחוב לה-גארדיה על חשבון מגרשי המגורים אך לא תפתור את הפקק אלא רק תעביר אותו רמזור אחד קדימה לצומת שדרות המעפילים ורחוב וינגייט. לטענתם, המנהרה המתוכננת אף לא תיתן מענה לאירועים גדולים בהיכל נוקיה, ארועים שמטילים היום עומס כבד על מערך הכבישים ביד-אליהו, משום שבעת ארועים לא תאפשר המשטרה את השימוש במנהרה, מה גם שהמנהרה לא תשמש את האלפים שעוזבים את ההיכל.
כל המהלך התכנוני הזה נעשה כמובן במיטב המסורת של תכנון הערים המודרניסטי ומדיניות התכנון העירונית בדרום העיר שמשום מה עדיין מאמינה בהזרמת התנועה כבערך עליון.

tunnelהתכנית המוצעת למנהרה מתחת לשדרות המעפילים (מתוך אתר ממ"י באמצעות איתי הורביץ)

תכנית המנהרה היא לא רק הרסנית – ויקרה מאד – אלא אף מיותרת משום שניתן לפתור את הבעייה בצורה פשוטה הרבה יותר באמצעות שימוש במחלף לה-גארדיה. הצעה כזו אף הועברה על-ידי העירייה למשרד התחבורה שפסל אותה משיקולים של היררכיה בין דרכים, או משהו כזה.
ואכן, ההתנגדות שהגישה לתכנית ועדת התכנון והבנייה של ועד שכונת יד-אליהו נדחתה והתכנית אושרה, אך מכיוון שעדיין לא נבנה דבר אולי יכולה עוד העירייה לשנות את דעתה. בכיכר דיזינגוף כבר למדנו על פגיעתם הרעה של מעברים תת-קרקעיים ולא יתכן שעירייה השואפת, לפחות מן הפה אל החוץ, לתקן את הטעות ההיסטורית של כיכר דיזינגוף תיצור טעות דומה בשדרות המעפילים.

אל מול כל אלה עומד תהליך מעניין של פתיחת חנויות צבעוניות וצעירות באזור הצפוני של שדרות המעפילים, הסמוך להיכל הספורט.
שתי החנויות החדשות הן חנויות המיועדות לסקייטרים – חבר'ה שגולשים על סקייטבורד – והן מוכרות סקייטבורדים, חלפים ואביזרים וכן פריטי אופנה שהם חלק חשוב מתרבות הגולשים.
עיצוב חלונות הראווה, הקהל הפוקד אותן ושעות הפתיחה של החנויות החדשות בבלוק חריגים באזור המנומנם של שדרות המעפילים והן מוסיפות לו צבע, עניין והתרחשות.

IMGP2367-1

IMGP2366-1חנויות הסקטיירים

IMGP9718-1גראפיטי על התריס של אחת החנויות

הופעתן הפתאומית של החנויות במקום אינה מקרית.
העירייה (אותה עירייה מהמנהרה שמקודם) בנתה מצפון לשדרות המעפילים את פארק 'גלית' – פארק חדש שבליבו משטח לפעלולי סקייטבורד שהוא אחד המקצועיים בישראל (כך לפחות כותבים). הפארק הביא לאזור את האוכלוסייה המסורה והנלהבת של הגולשים שמוכנה להרחיק לכת בשביל לגלוש במקום מתאים – כה נלהבת שבעבר עמדה על זכותה לגלוש גם במקומות שלא כל-כך התאימו לציבור הכללי. אחד האתרים החביבים על גולשי הסקייטבורד בעבר היה האזור של מוזיאון תל-אביב ומשכן אומנויות הבמה שם גרמה פעילותם לנזק ניכר – הם פשוט שברו את כל קופינג הטרה-קוטה בפיתוח – והעיריה התקינה מעצורים קטנים, נבזיים וכנראה אפקטיביים לאורכן של כל הערוגות בכדי לצמצם את הנזק.
המפגש הזה בין אומנות גבוהה, אדריכלות מודרנית וסקייטרים שועטים תמיד הזכיר לי את הנוכחות של גולשי סקייטבורד אנגלים ב- SOUTH BANK CENTER , מתחם התרבות של לונדון – גם הוא מתחם מודרניסטי של תרבות, מוזיאונים, אולמות ושום שימוש קרקע אחר – שגם בו מצאו הגולשים זירה מעולה לגלישה, פעילות שפגעה לא פעם בחוויה של המשתמשים האחרים. אני בטוח שלג'יין ג'ייקובס היה מה להגיד על זה…

IMGP9725-2אזור הגלישה בפארק גלית

אינני יודע אם איזור המוזיאון כבר לא אטרקטיבי לגולשים ואני מניח שחלקם היו אולי שמחים לפתרון גלישה במיקום יותר מרכזי בעיר, אבל אין שום ספק שנוכחותם בפארק גלית היא שהולידה את שתי החנויות החדשות – אני מניח שגם בעל הפיצוציה הסמוכה לא יוצא מופסד – והפיחה חיים במתחם דועך.
אחת החנויות, אגב, ניסתה לעבור לזמן מה לחללים המסחריים החדשים שנוצרו בהיכל נוקיה – שהם כשלעצמם יוצרים תהליכים עירוניים חדשים באזור – אך עד מהרה שבה לחנות שבבלוק. חנות נוספת עומדת להיפתח בקומת הקרקע של מבנה המשרדים השוכן מעברו השני של פארק גלית – סביבה אחרת, מנוכרת יותר באופייה שמעניין לראות כיצד תשפיע על החנות החדשה.

02022010(001)-1חנות נוספת העתידה להיפתח באזור

מדובר אם כן בדוגמא לתהליך עירוני זעיר בו שימוש קרקע חדש משפיע על שימושי קרקע שכנים ומתניע תהליכים כלכליים ותרבותיים. עירוב השימושים וגיוונם יוצר תהליך סינרגטי עם תוצאות לא בהכרח צפויות.
בינתיים גם שיפצו את אחד מהבלוקים – אני מקווה שהחברה מהחנות לא עושים להן רעש… ומצטברים רמזים למן רנסאנס קטן באזור החמוד הזה שאני מקווה שהערייה תימנע מלהחריבו בגסות.

IMGP2376-1מבט משדרות המעפילים לעבר פארק גלית

 

אני מודה לאדריכל איתי הורביץ מועדת התכנון של שכונת יד-אליהו על המידע המועיל והחומר בנושא תכנית המנהרה.

יואב לרמן כבר סיכם בצורה ממצה את ספרו החדש של האדריכל נתי מרום 'עיר בלי קונספציה – מתכננים את תל-אביב' (הוצאת בבל), אשר על-כן אני חש עצמי פטור מלסקור אותו בקפידה פרק אחר פרק.
זאת ועוד, מכיוון שמדובר בספר שהוא יותר סקירה היסטורית ממניפסט נלהב שיש להתפלמס עימו, פשוט אמליץ לכם לקרוא את הספר: מדובר בתיעוד מקיף ומפורט של תכניות האב שהוכנו לעיר תל-אביב מאז יסודה, בעיקר מתכנית גדס (1) והלאה, הנסקרות בצורה כרונולוגית על רקע הכוחות הפוליטיים והדמויות שהניעו אותן, יצרו אותן ועיכבו אותן.
הספר מכיל חומר היסטורי רב, שחלק גדול ממנו היה חדש, לפחות עבורי, אך הוא מועבר בצורה ידידותית וברורה. בקיצור, ספר מרכזי לא רק למי שמתכנן וחושב על תל-אביב אלא לכל מי שמתעניין בתכנון עירוני בישראל בכלל.

אתמקד במספר נקודות ומחשבות שעלו בי בעת קריאת הספר:

דרום
למרות שהספר עוסק בתכנון העיר תל-אביב ולכאורה שואל שאלות על הקונספציות של התכנון העירוני בכללותו, נראה שלמעשה מעסיקה אותו שאלה אחרת: מדוע השכונות בדרום העיר ובמזרחה התהוו כשכונות חלשות יותר מאחיותיהן שבמרכז העיר ובצפונה?
בכל תכנית ובכל תקופה אותה הוא מתאר, מתכנית גדס ואילך, בוחן מרום בקפידה את האסטרטגיות שכוונו לחלקים הדרומיים, את התפיסות שהנחו אותן ואת ההשפעה שלהם על האזור. זרקור כזה אינו מופנה לנושאים אחרים, למשל מעמדה של העיר כמרכז כלכלי או תעשייתי, למרות שמרום נוגע כמובן גם בנושאים אלה (עמ' 134 למשל, אך גם כאן במסגרת דיון על דרום העיר).

אם לסכם בקצרה את המסקנה של הספר ניתן לומר שכל המתכננים של העיר, מפטריק גדס והלאה, ראו בשכונות הראשונות של תל-אביב ובשכונות הצפוניות של יפו מרקם בעייתי וחסר-ערך (2) וכבר שיפמן תכנן, עוד בשנות ה-40, להרוס את שכונת נווה-צדק ואת כרם-התימנים.
התייחסות זו נבעה לא רק משום שכל מתכנן מעדיף לפסול את מה שנעשה לפניו ולא רק בשל ההסתייגות המודרניסטית מהמרקמים המסורתיים יותר והצפופים יותר של השכונות אלה, אלא גם מן העובדה שכבר מלכתחילה התגוררו בהן אוכלוסיות חלשות יותר. לאחר מלחמת השחרור נוספה לכך הדילמה – המודחקת – של ההתמודדות עם המרקמים הנטושים שנותרו לאחר הברחת האוכלוסייה הערבית.
המהנדס העירוני יעקב שיפמן בשנות ה-40 בדרום 'הקרוב' של העיר ובעקבותיו מתכנן הערים אהרון הורביץ, שהיה הראשון לתכנן את תל-אביב 'הגדולה' שכללה גם את יפו ושכונותיה בשנים שלאחר מלחמת השחרור, התוו קו של מדיניות שלא השתנה עד שנות ה-80.
ראשית, סימון דרום העיר כזירה של שימושי קרקע תעשייתיים (עמ' 128 ואילך) שדרדרו את איכות החיים באזור באופן בלתי הפיך, אך גם לא היו יעילים במיוחד, מכיוון שהיו בדרך כלל שזורים במרקמים קיימים שיועדו במקורם בעיקר למגורים.
שנית, סימון שאר האזורים הדרומיים של העיר כיעד להריסה – בעיקר באמצעות כבישים רב-מסלוליים – ובנייה מחדש. הגדרת אזורי הדרום כמיועדים ל-'פינוי-בינוי' מנעה כל השקעה בתחזוקה ושיקום וחנקה כל סיכוי של התפתחות נורמלית מלמטה, אך גם ההבטחה – או יותר נכון האיום – של הפינוי והבנייה מחדש כמעט ולא התממשה.

אני סבור שמרום תורם תרומה מאוד חשובה לידע שלנו על ההתדרדרות של דרום תל-אביב ועל היכולת המופלאה של תכנון עירוני להרוס ולקלקל וגם על חוסר יכולתו של התכנון לשלוט בתהליכים שהוא מתיימר לכוון (למשל בשכונת התקווה, עמ' 238 ואילך).

מה שחסר לי הוא ניתוח של אופי התכנון שקיים בשכונות בדרום והמשמעות שלו. אם מרום באמת מעוניין בגאולת שכונות הדרום – כפי שמשתמע מדבריו – עליו להוכיח שיש בהן ערכים תכנוניים וקונספציה, גם אם זו לא נוסחה במסמכי מדיניות.
הסברים כאלה חיוניים על-מנת לבנות את תהליך המיתולוגיזציה של שכונות אלה, תהליך שחיוני לשיקום שלהן, ושהציל, בין השאר, את שכונת נווה-צדק – שכונה שאגב שבנויה בגריד רציונלי נוקשה ומובהק – מהגורל המר שיעדו לה. תהליך כזה נדמה שמנסה לעשות שרון רוטברד בכתיבתו על נווה-שאנן ועל שכונת שפירא.

הרי הנימוק העיקרי של המתכננים המודרניסטים – גדס, פישמן, הורביץ ואחרים – כנגד השכונות האלו היה שהן בעייתיות מבחינה תפקודית ואסתטית, שהן צפופות, לא סניטריות וגרועות באופן כללי ועל-כן הן ראויות להריסה ויהא המחיר אשר יהא. תיאור האיכויות וההצדקה של השכונות האלה היא המענה המתבקש.

 

המהנדס
אחת התרומות המעניינות של הספר היא הארת דמותו של יעקב פישמן (בן-סירה) שעיצב יחד עם ראש העיר ישראל רוקח חלקים ניכרים מן העיר תל-אביב, לא מעט בזכות העובדה ששני אלה כיהנו יחדיו בתפקידיהם, כמעט ללא בחירות, במשך תקופה ארוכה במיוחד. שיפמן כיהן למעשה כמהנדס העיר ברצף במשך 20 שנה – משנת 30' ועד 1950 – תקופה רבת תהפוכות וקריטית עבור העיר. לאורך תקופה זו ניצחו שיפמן ורוקח על תהליך הרחבת העיר צפונה ומזרחה באמצעות התוויית תכניות מתאר לאזורים שונים גם אם אלה לא היו עדיין בתחום המוניציפלי של העיר. בהמשך, בשנים שאחרי המלחמות, יזמו מפעלי שיכון ובניה בהם הפכה העירייה לגורם יוזם ומבצע ולא רק מתכנן (עמ' 153), הכל בהתאם ל'צייטגייסט' ולאופנות התכנון המשתנות במערב.

למרות תרומתו המרכזית לתכנון העיר דמותו של פישמן לא ממש מוכרת בדורנו, לטוב ולרע. הספר מציע הזדמנות חשובה להבין אותו, את פועלו ואת התכנון העירוני שהתווה לחלקים מרכזיים בעיר, תכנון שהלך ונעשה פרברי יותר ויותר ככל שהתרחק ממרכז העיר וככל שהתחזקו המגמות האנטי-עירונית של המודרניזם. נדמה שהאזורים שתכנן ממזרח לרחוב אבן-גבירול, שבהם ניסה להמשיך ולפתח את תכנית גדס, ואזור שכונת יד אליהו על אופיה המודרניסטי המובהק הם מורשת מעניינת וחשובה שהגיע הזמן להתעמק בה.

אגב, הן רוקח והן בן-סירה הגיעו בסופו של דבר אל מערכת התכנון הארצית ודווקא שם שינו את טעמם בנוגע לתל-אביב (עמ' 202) – אולי הם כעסו שמישהו אחר מתעסק עם ה'בייבי' שלהם.

אמריקה
מעניין לראות שמרגע שנוסדה המדינה הפנתה תל-אביב את מבטה ישירות לאמריקה, למרות שהתכנון הארצי של אותה עת עדיין הושפע מאד מהידע הבריטי: תל-אביב כנראה קלטה מיד מאין ולאן נושבת הרוח (עמ' 207).
הגעתו של המתכנן היהודי אמריקאי אהרון הורביץ לערוך תכנית מתאר לעיר בשנת 1950 החישה וסימלה בברור את הרצון הזה באמצעות תכניות דרמטיות לכבישים מהירים ולפינוי גורף של כל השכונות הישנות. אין בכך לומר שבאירופה נמנעו מטעויות כאלה, שהיו בסופו של דבר חלק מרוחו של הזמן – שרצה אולי למחוק את זכר העולם הישן שהוליד שתי מלחמות עולם נוראיות – אבל נדמה שהתעוזה וההחלטיות של התכניות הן אמריקאיות.

מדהים בכל זאת לראות עד כמה הרעיונות של הורביץ – נתיבי איילון, טיילות החוף, שימור יפו העתיקה ואפילו תוואי כביש גהה – פעפעו והשפיעו על דמות העיר למרות שהוא מעולם לא יצר תכנית מתאר עירונית סטטוטורית ושלמה.

אמריקה, או יותר נכון הרצון הפרובינציאלי להיות 'כמו' אמריקה, ממשיך ומשתקף גם מן הפרויקטים הדרמטיים של מנשיה והתחנה המרכזית החדשה – שיזמו דור אחד מאוחר יותר נמיר ורבינוביץ' המפא"יניקים שכיוונו לסנטימנטים של יהודים אמידים מחוץ-לארץ (עמ' 304), אלה שגם היום מניעים את גלגלי הפיתוח של המגדלים בעיר.
מסתבר שתל-אביב – ומדינת ישראל בכלל – לא כל-כך סופרת את אזרחיה, אבל גם אינה שחקן מעניין במיוחד על המגרש הגלובלי. לכן כדי להרגיש כמו חו"ל היא נשענת על הסנטימנט ועל הארנק של האחים היהודים בגולה ומשעבדת גם את התכנון העירוני למאווייהם.

ניתן לראות בספר איך תל-אביב מתמסרת אל רוח הזמן בלי שום ביקורתיות: גם אם אקט התכנון עצמו לא מפגר אחרי העתים – שהרי המתכננים המובילים שבאים מחו"ל וגם עמיתיהם הישראלים בסך-הכל די מחוברים לאופנות הרווחות בחו"ל – הרי שהתכניות, לעיתים תכופות, מנותקות כל-כך מן המציאות – זו שתמיד מפגרת אחרי המתרחש בעולם הראשון – שהן מגיעות ליישום כעבור 30 שנה לפחות. אז מתברר שבמערב כבר נוכחו במגבלותיהן של הדוקטרינות הישנות ונטשו אותן לאנחות, אבל אנחנו נשארים עם תכניות עירוניות שהן מין דינוזאורים תכנוניים – מיושנות אך מחייבות – שממשיכות לאיים על העיר גם אחרי שאבד הכלח על התפיסות שעמדו שמאחוריהן.

נוסטלגיה
תכנית האב של אדם מזור מ-1985, שנערכה עבור העירייה בראשות שלמה (צ'יץ') להט מתוארת, בצמצום יחסי, בפרק החותם את הספר, שמביא את הסקירה הכרונולוגית אל ימינו אנו.
למרות שמרום מודה שתכנית זו הניחה את התשתית לסיפור ההצלחה הנוכחי של תל-אביב (עמ' 341), הוא מנסה להקטין את הממד הרדיקלי של התכנית, אבל לדעתי מסמנת תכנית מזור תפנית חשובה ביחס לתכניות הקודמות שתוכנו לעיר. מזור שם את הדגש, ברוח הפוסט-מודרנית של אז, על שימור ושיקום, ויש תחושה שמרום מאוכזב מהזהירות של התכנית ומהימנעותה מללכת בגדולות ולתכנן רבעים חדשים (3). למרות שהוא עצמו מתאר ומקטלג בדיוק כה רב את האסונות שהמיטו התכניות הגרנדיוזיות על העיר ובעיקר על ענייה, ליבו של מרום נוטה דווקא אל 'התכניות הפרוגרסיביות-אגרסיביות' (עמ' 341) שקדמו לתכנית מזור בשל הרטוריקה המודרניסטית עמוסת התקווה שלהם. לעומת זאת הוא נוטה לזלזל ב'כוונות הטובות' של תכנית מזור למרות שלטעמי לא ניתן להבין את התהליכים שקרו בפלורנטין ואפילו את השיקום ההדרגתי של שכונת התקווה בלעדיהן.

מרום מבקר את העובדה שמזור התמקד באזורים של מרכז העיר ולא הפנה את תשומת הלב של השיקום המרפא לשכונות הדרום (עמ' 332): ביקורת זו נכונה לדעתי, אבל חשוב להבין שהשיקום של שכונה כמו נווה-צדק מסמל את התקווה לשינוי של שכונות כמו שפירא, שכונת התקווה וגם – באחרית הימים – של מה שנשאר מכפר שלם ומנווה-שאנן (4).

תיאבון
הספר 'עיר עם קונספציה' פתח לי את התיאבון לקרוא עוד על ההיסטוריה התכנונית של תל-א
ביב ולמרות שמרתק לקרוא על שנות החמישים, הייתי שמח לראות בספר יותר מן ההיסטוריה של העבר הקרוב, עכשיו, כשהמסקנות והידע הם עדיין רלוונטיים.

יש עוד הרבה שאלות מעניינות שהספר מעורר לחפש להן תשובות:

למה רמת-אביב של בנט ופרלשטיין כל-כך מוצלחת למרות שכמו כפר שלם נבנתה גם היא על חורבות כפר ערבי (אולי כי לא השאירו כלום מהכפר)?

למה אזור התעשייה של רמת-החייל הפך לאזור היי-טק ואילו אזור התעשייה במבואות יפו נשאר עם הדגים והמוסכים?

מה מתוך כל התכניות הגרנדיוזיות בוצע, מה לא התממש ובעיקר – מדוע?

האם למורפולוגיה של בינוי, לסגנון אדריכלי ולאסתטיקה יש השפעה על הצלחתן של שכונות מסוימות ועל כישלונן של אחרות?

כשקוראים היסטוריה תכנונית של מקומות מוכרים התיאוריות היבשות של התכנון העירוני קמות לתחייה והופכות רלוונטיות לנגד עינינו.
אני מקווה שנתי מרום – וחוקרים נוספים – ימשיכו את העשייה ויעלו על הכתב עוד מההיסטוריה של התכנון העירוני בישראל.

 

הערות
1) מעניין, אגב ששכונת לב תל-אביב – בלפור, שיינקין וכו' – החיונית והפעילה לא תוכננה כלל על-ידי גדס למרות שאינטואיטיבית היא נדמית כחלק מתוכניתו.

2) מרכז יפו ויפו העתיקה הם היחידים שקיבלו מגדס ומאלה שבעקבותיו יחס מעט שונה אך יפו מעולם לא הייתה באמת במוקד העשייה התכנונית.

3) דבר שניתן היה לעשותו אז ולראייה שהוא נעשה היום בצפון העיר.

4) בהקשר זה אולי מילה אחת על ג'נטריפיקציה – העניים ביותר תמיד חיים בשכירות. פיתוח עירוני ושיקום של שכונה יובילו בדרך-כלל לעליית ערך הנכסים ולדחיקת אותם שוכרים עניים. לכן פיתוח עירוני אינו הדרך היעילה להיטיב עם העניים שחיים בשולי החברה – היום בתל-אביב אלה מהגרי העבודה. במקרים כאלה עדיף לטפל ישירות באנשים עצמם, בחינוך ותנאי השכר שלהם. אבל בכל-זאת יש הרבה מקומות שתהליך שיש בו גם ג'נטריפיקציה יכול להועיל לאוכלוסייה של בעלי בתים עניים ולתת להם יותר אפשריות בחירה באמצעות העלאת ערך הנכס שבבעלותם.

תודה לחברים מהעבודה שהביאו לי את הספר במתנה.

הצטערתי לקרוא על ההמלצה שנתנה מחלקת ההנדסה בעיריית תל-אביב לתוספת מגדל מעל לבית אסיה בתל-אביב.

בית-אסיה, שנבנה ב- 1979, הוא בעיני הוא אחד הבניינים המעניינים והאלגנטיים בעיר. אמנם, המבנה לא זכה לתהודה היסטורית רבה, אולי משום שקשה למקם אותו על רצף סגנוני או אידאולוגי מובהק, אך דווקא משום מקוריותו יש לו בעיני חשיבות. גם אבא אלחנני ז"ל, בספרו 'המאבק לעצמאות של האדריכלות הישראלית' (עמ' 232) מתקשה למצוא לו תקדימים אך מכיר באיכויותיו וביופיו.

את תוספת המגדל אמור לתכנן האדריכל המקורי של הבניין, מרדכי בן-חורין, כך על-פי העיתון. קשה לומר אם הדבר מבשר טובות או רעות – האם הוא ינהג ברגישות במעשה ידיו או שדווקא ירשה לעצמו לשנות ולעדכן את יצירתו המוקדמת?

למרות שמדובר במבנה משרדים שלא מייצג בסגנונו או בתכליתו אידאה ציבורית של פתיחות (סוציאליסטית) הייתי שמח לראות הירתמות לשמר את הבניין, בדומה למאמצים לשימור היכל התרבות בתל-אביב ובית מבטחים בזיכרון-יעקב, שני מאבקים חשובים שעדיין לא נסתיימו וכמו המאבק, שהצליח, לשימור אופיו של בית יבמ השכן.

איני יודע אם בעירית תל-אביב חושבים בכלל על מבנה כמו בית אסיה כמבנה הראוי לשימור והאם הציבו דרישות כאלה ליזם ולמתכנן. אבל, אין ספק שהאדמה בוערת מתחת לרגליהם של מבני האיכות משנות השישים והשבעים ויש להירתם כדי ליצור את סדר-היום הציבורי ואת המודעות הנדרשת, זו שתגרום לרשויות וליזמים לשמר אותם במקום לחרבם.

 

 

בית אסיה, צילום – יבגניה שיוק, מתוך tlv100.co.il

עידכון: שמחתי לקרוא שבניגוד למחלקת ההנדסה, הועדה המקומית לתכנון ובנייה של עיריית תל-אביב דחתה את בקשתו של היזם אלפרד אקירוב להוסיף מגדל של 12 קומות לבית אסיה ושלחה אותו לחפש חלופות לשידרוג הבניין. אני הייתי ממליץ לא לגעת בבניין ולממש את זכויות הבנייה במגרש אחר.

 

קריאה נוספת: אסתר זנדברג מראיינת את מרדכי בן-חורין. 

אמנם מאד שמחתי כששמעתי שפירסמו ספר על שכונת שפירא, אבל אני מודה ומתוודה שאילולא קיבלתי את הספר החדש של הוצאת בבל 'לא ביפו ולא בתל-אביב' משרון רוטברד, ספק אם הייתי קורא אותו. כיוון שסברתי שזהו ספר הכולל מעט היסטוריה וארכיטקטורה של השכונה והרבה סיפורים אישיים של תושבים מהשכונה, לא הייתי משוכנע שאמצא בו עניין.
ובכל זאת, קראתי את הספר במהירות ומאד נהנתי.
פעם אחת הנאה (שמאלנית) פשוטה שסוף סוף יוצא בדפוס ספר שעושה כבוד לשכונה הדחויה.
ופעם שנייה הנאה מעצם הסיפורים המשקפים את הניסיון של אנשים מן הישוב לאחוז בכנף ביגדה של ההיסטוריה ובתוך כך לתת מקום ומשמעות לזיכרונות הילדות שלהם, כמי שגדלו באחת השכונות הנישכחות יותר של העיר העברית.

הספר, כרוך בהידור ומעוצב בצורה בהירה ואלגנטית, אוצר בתוכו חומרים שונים: מאמרים היסטוריים ואדריכליים המתארים את ההיסטוריה ואת ההתפתחות של שכונת שפירא ושל המבנים הערביים ששכנו בסביבתה, הרבה צילומים ומעט תעתיקים של מסמכים היסטוריים שונים הנוגעים לשכונה, סיפורים של תושבי השכונה וחומר על פעילותו של ארגון בינ"ה – שהיה בין היוזמים והמוציאים לאור של הספר – ועל התארגנויות חברתיות אחרות בשכונה.
הספר מאורגן, בעיקרו, באופן כרונולוגי – משלהי התקופה העות'מאנית ועד היום – כאשר בפרקים מסויימים המידע יותר היסטורי – למשל אלה העוסקים בשכונות, בכפרים ובבתים הערביים באזור ואילו פרקים אחרים מכילים בעיקר חומר סנטימנטלי ונוסטלגי שמבוסס על זכרונות שהעלו תושבים ותושבים לשעבר של השכונה במסגרת 'חוג סיפורי השכונה'- חוג שהיווה קטליזטור ליצירת הספר.

 

 

צולם בשכונת שפירא

איני מומחה בספרי זיכרונות ואף לא בספרים המתעדים את היישוב היהודי בארץ. זה אמנם ז'אנר נפוץ מאד בכתיבה העברית אבל בדרך-כלל לא גיליתי בו עניין (1). משום כך איני יכול לשקול ולהשוות את החלק הנוסטלגי של הספר לסטנדרט המקובל בתחום, אבל בי עוררו הגעגועים לימי הילדות שמבטאים הסיפורים, למרות העוני והקושי שהם משקפים, התרגשות.
אהבתי את הסיפורים הקצרים ונטולי הפואנטה שנוצרו מאליהם ומתארים, בין השאר, את בית-הקולנוע (עמ' 275), את חופרי הג'ורות (עמ' 211) ואת החיים המשותפים בחצרות הצפופות (עמ' 152).

התעודות והמסמכים הרשמיים הכלולים בספר מופיעים ברובם כצילומים מוקטנים של המקור, בניגוד למשל לאופן בו מביא צבי אפרת בספרו 'הפרוייקט הישראלי' תעתיקים מתוך מסמכים ממשלתיים. טכניקה זו מקשה על הקריאה בהם, כך שקשה לקורא המזדמן להתעמק בהם, אך היא בהחלט מוסיפה לספר עניין גרפי.

אותי כמובן עניינו בעיקר המאמרים הנוגעים לאדריכלות.
שרון רוטברד פורש סקירה מעניינת של תולדות השכונה ומזהה בה ארכיטקטורת אד-הוק מיוחדת, אדריכלות של 'בריקולאז" המאפיינת, אם גם במידה פחותה, חלקים ניכרים מהסביבה הבנויה בישראל, אדריכלות שאולי עדיין לא קיבלה את תשומת הלב שמגיעה לה (2). האדריכלות הזו, של מציאת פתרונות מיידים ושל משא-מתן מתמיד בין השכנים היא, על-פי רוטברד, אולי גם המפתח ליצירת סוג של רב-קיום בשכונה שלא מצליחה לשמור על רציפות של אוכלוסיה (עמ' 49).
שרון רוטברד מקדיש חלק ממאמרו לסוגית גבולותיה של השכונה. איני יודע אם הספר הזה הוא המקום הנכון לכך, אבל אותי היה מעניין לראות ניתוחים גרפיים ומפות נוספות המתארות את התפתחות השכונה, שיבהירו את המרקם המיוחד שמאפיין אותה ואת היחס בין תכניות בניין העיר השונות ובין המציאות.

 

 

צולם בשכונת שפירא

בפרק המוקדש לשלהי התקופה העות'מאנית מתאר הד"ר אבי ששון בסדרה של מאמרים את מאפייני ההתיישבות והבנייה הערבית באזור בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 ותורם להבנה מעמיקה ואקדמית יותר של נושא בתי הבייארה שזכה לתשומת לב ולהכרה רק באחרונה.
מדהים לחשוב שכל האזור בעצם היה אזור פורה של פרדסים, בין השאר משום שהדימוי של העיר על החולות כל-כך מושרש בתודעה הציונית שלנו. ולא בכדי – המראה הנוכחי של תל-אביב ניתן, אולי, להצדקה אם הוא מחליף חולות נודדים ושממה, אבל אם הוא בא במקום פרדסים ירוקים – הרבה יותר קשה לקבל את העליבות שלו…

בהמשך הספר יש מאמר נוסף של שרון רוטברד העוסק בתחנה המרכזית החדשה (3) שגרמה לנזק עצום כל-כך לשכונת שפירא.
גם כאן הייתי שמח לעוד הרחבה הן על היחסים שהתפתחו בין השכונה לבין התחנה, למשל בהקשר של מהגרי העבודה, עוד הסברים על הנזק שנגרם ע"י התחנה ואולי גם על הפוטנציאל שבכל זאת יש בה, ובטח גם משהו על התחנה המרכזית הישנה והנוראית, הזכורה לדראון. אבל אני מניח שזה היה הופך את הדיון למעט מקצועי מדי.

עוד חסר לי עיסוק בתהליכים הסוציולוגיים והגיאוגרפיים המתרחשים בשכונה 'שהפכה לתחנת מעבר' (עמ' 22). רוטברד ומוקי צור נוגעים לא-נוגעים בסוגיה של האוכלוסייות המתחלפות בשכונה וקושרים אותן הן למבנה הפיזי של השכונה והן לתהליכים גלובליים, אך לטעמי היה מקום להרחיב את היריעה בנושא זה.
ואכן, רוב האנשים שמספרים על תולדות השכונה כבר לא גרים בה – כך עולה מן הספר.
האוכלוסייה הנוכחית של השכונה – מהגרי העבודה, עולים חדשים ממדינות מרכז אסיה ופלשתינאים שסייעו לכוחות הביטחון הישראליים – אמנם מוזכרת בספר אך כמעט לא מדברת בקולה. אין ספק שאחת הסיבות לכך היא שמדובר באוכלוסיות עניות ומוחלשות שאין להן את הפנאי, השפה ואולי גם הרצון לכבוש להן מקום בסיפור התל-אביבי העברי. אולי רק בעוד חמישים שנה האוכלוסיות האלה יכתבו את הפרק הבא בסיפור הציוני של השכונה.
ואכן, אין ספק שהספר מכוון להפוך את השכונה לחלק מהיסטוריה עברית וציונית, ולא למקם את תושביה בתוך תבניות ביקורתיות של הגירה ומעמד.
הן הסיפורים משנות השלושים, הארבעים והחמישים והן המסמכים, מבטאים מציאות של שכונה שראתה בעצמה חלק מן המפעל הציוני: הן בהיבט הדתי – עם הדגש על בתי הכנסת, הן בהיבט הצבאי – בהקשר של החברות של תושבי השכונה במחתרות, בעיקר באצ"ל ובלח"י, והן בהיבט הארגוני.
בהיבט זה מבטאים המסמכים המצורפים נסיון נואש של השכונה, כמעט מאז הקמתה, להתנתק מיפו ולהפוך לחלק מתל-אביב, מה שמעיד שזוהי שכונה ואוכלוסיה שהדלות והעליבות נכפו עליה ולא היו חלק מן המהות שלה. מן המסמכים המופיעים בספר שהצלחתי לפענח עולה שהייתה זו בעיקר עיריית יפו ומושליה הבריטיים של הארץ שלא איפשרו לשכונת שפירא להתנתק מיפו ולהפוך לחלק מתל-אביב. אך ההזנחה וההתעלמות של תל-אביב מן השכונות העבריות שסופחו אליה לאחר 1948 רומזת לכך שהעיר העברית הראשונה, גם היא לא הייתה מעוניינת במיוחד ששכונת שפירא, על שלל מצוקותיה, תהפוך לחלק ממנה.

 

 

צולם בשכונת שפירא

ההדגשה של האספקטים הציוניים, שהיא כמובן אותנטית כשלעצמה ועולה באופן טבעי מרוב סיפורי הזיכרונות של התושבים, היא נכונה מבחינת המטרה של להפוך את ההיסטוריה של שכונת שפירא לחלק מההיסטוריה של תל-אביב.
הדרך של היהודים המזרחיים ותושבי השכונות אל התודעה של המרכז עוברת דרך ההתחברות לסיפור הציוני ולא דרך ההתרסה נגדו (4) – ולכן גם אין יותר מדי סוציולוגיה ביקורתית אך יש לא מעט סיפורים על חלוצים (5). גם הארכיטקטורה – שכמו אוכל או מוסיקה יש לה גם מימד אוניברסלי – מסייעת במאמץ לכלול את השכונה בתוך הסיפור התל-אביבי והישראלי שה'מרכז' יכול בקלות (יחסית) להתחבר אליו. כל זאת מבלי להתכחש לרגע לעליבות ולהזנחה שהיו מנת חלקם של תושבי השכונה מראשיתה, ללא עוול בכפם, בבחינת הצל השחור של העיר הלבנה, כפי שכבר למדנו מספרו הקודם של רוטברד בנושא.
בכל מקרה, ניתן להניח שהספר החשוב הזה יפתח מאגרים נסתרים של כתיבה על השכונה שיבחנו אותה מנקודות מבט נוספות. 

הספר הזה, למרות מהותו התיעודית, נגע לליבי מאד, אולי בשל תודעה 'דרומית' מסוימת שהתפתחה בי מאז עברנו לגור ביד אליהו (6).
אני חושב שבינ"ה והוצאת בבל והעורכים מוקי צור ושרון רוטברד עשו דבר גדול בכך שהקדישו ספר רציני ומעניין כל-כך לשכונה שנמצאה תמיד בשולי התודעה.

1) הקוראים וודאי מתארים לעצמם שאני חובב של ז'אנר יותר ביקורתי, למרות שלפעמים דווקא קריאה ב'תיאוריה וביקורת' עשויה לעורר בקורא גם סוג של הערכה לציונות, שהקריאה במסמכים פחות ביקורתיים לאו דווקא מעוררת.
2) אם כי קטלוג הביתן הישראלי בביאנלה האחרונה לאדריכלות בונציה בהחלט היה צעד בכיוון הנכון.
3) ראוי לציין בהקשר זה את סדרת הכתבות המעולה של חן שמש בנושא זה שהתפרסמה באחרונה בעיתון 'העיר'.
4) ראו אצל יוסי יונה ויצחק ספורטא 'מדיניות קרקע ודיור: מגבלותיו של שיח האזרחות' עמ' 137 ואילך, בתוך יהודה שנהב, עורך, תיאוריה וביקורת 16, ירושלים, מכון ון-ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד.
5) שהם תחום ההתמחות של ההיסטוריון ד"ר מוקי צור שערך את הספר יחד עם שרון רוטברד.
6) שכונת התקווה וודאי ראויה אף היא לספר רציני שכזה, אם כי היא זכתה לפחות לתאור ספרותי מרגש פרי עטו של דודו בוסי בספר 'הירח ירוק בוואדי'.

 

החבר'ה הנחמדים של אורבניקה טרחו ועמלו רבות והצליחו לארגן פאנל מוצלח מאד, לעניות דעתי המשוחדת, בנושא כיכר המדינה.
הפתיעו ובאו אורחים רבים וביניהם גם אדריכלים בכירים שהיו מעורבים בתכנון הכיכר כמו משה צור ויעקב יער – שהציג את השיקולים שהנחו אותו ביצירת התב"ע לכיכר – אגב, מתי יהיה 'בתים מבפנים' עם יעקב יער בשכונת כפיר? – ובטח גם אחרים שלא זיהיתי.

הפאנל הנכבד כלל את פרופ' יצחק שנל מהחוג לגיאוגרפיה באוניברסיטת ת"א, גיא נרדי רכז תכנון עירוני בחברה להגנת טבע בתל-אביב, עו"ד מועלם שעוסק בדיני תכנון ובנייה והציג את הצד המשפטי של תכנון כיכר המדינה, את אדר אופנהיים מאורבניקה, יואב גולדרינג חבר מועצת העיר מטעם עיר לכולנו, האדריכל ומתכנן הערים ניקי דוידוב, יואב לרמן והח"מ.

אציג את העמדה שהבעתי תוך התייחסות לדעתם של חלק מהמשתתפים האחרים בפאנל, שנכתבת כמובן מתוך זיכרוני ועל אחריותי בלבד.

פרופ' שנל התייחס לעובדה שהכיכר גדולה מדי מחד, אך שוליה נמוכים מכדי ליצור תחושה מרחב עירוני מובחן. אני נוטה להסכים עם ההבחנה הזו: המבנים שסביב לכיכר לא תוכננו לתחום כיכר כה גדולה אלא להוות טבעת משנית למבנים גבוהים יותר בטבעת הפנימית. במצב שנוצר המבנים הנמוכים תוחמים כיכר עצומה בגודלה כך שבמקום לקבל את תחושת החדר בעיר שכיכר, לטעמי, אמורה ליצור, אנחנו מקבלים חלל פתוח מדי שמאפיין את המודרניזם בכלל ואת המודרניזם הישראלי בפרט.

נציג החברה להגנת הטבע הפתיע את כולם כשציין שהכיכר לא מתאימה לשמש כפארק, בין השאר משום שהאזור הזה של צפון תל-אביב עתיר בשטחים ירוקים ובראשם פארק הירקון.
אפשר גם להוסיף שצורתה המעגלית של הכיכר לא בהכרח מתאימה לפארק עירוני כיוון שבמקום ליצור תחושה של פתיחות של המבט היא סוגרת עלייך מכל עבר, אם כי תכנון נוף זהיר יכול וודאי להתגבר על הבעייה.
אגב, זהו גם אזור שיש בו לא מעט מבני תרבות ותיאטרון ולא בטוח שהוא זקוק למבני-תרבות נוספים שיתמקמו כאטרקציות בנתח הציבורי של הכיכר.

יואב לרמן ציין שהכיכר גדולה מדי ביחס ליכולת הראייה וההתמצאות האנושית ויחד עם המבנים הזהים בהיקף שלה יוצרת תחושה חזקה של דיסאוריינטציה לצד חוסר יכולת או אפשרות לקיים בכיכר חיים עירוניים.

מעניין להשוות את כיכר המדינה לכיכר רבין, היא כיכר מלכי ישראל, שלמרות שגם היא גדולה ויחסית ריקה היא מתפקדת טוב הרבה יותר, בעיקר כזירה של הפגנות.
אני סבור שהתפקוד הזה של כיכר רבין נובע, בין השאר, מהכיווניות הברורה של צורתה המכוונת את ההמון לעבר מבנה שהוא סמל של הממסד, הן בתכליתו והן בצורתו ובמימדיו, המייצרים מעין במה ומסך לכיכר כולה.

בניגוד לכיכר רבין, כיכר המדינה היא כיכר אזרחית.
אין בה שום סממן שילטוני, מן הסוג שפרופ' שנל ביקש להוסיף לה, או אלמנט מונומנטלי כלשהו. צורתה העגולה והשלמה והבינוי האחיד שסובב אותה רומזים על ערכים של שיוויון. מאידך, הכיכר מוקפת חנויות המוכרות מוצרי יוקרה – אם כי החזות הכללית של הרחוב עלובה למדי – וכך מהווה מעין זירה מרכזית לעשירי ישראל. יכול להיות, אם כך, שנכון לפרש את צורתה כסמל החמקמק של שלטון ההון שפועל מאחורי הקלעים ויוצר אשליה ששלטון הכסף הגדול הוא עניין טבעי, מושלם כמו המעגל.
ייתכן גם שזו סתם מקריות, אבל ברור למה מחאתם של אנשי כיכר הלחם שניסו להקים היאחזות של עוני בכיכר נכשלה: הכיכר היא גדולה מדי ועגולה מדי וקשה מאוד להותיר בה חותם ברור שיבלוט ויהפוך לסמל של מאבק.

בפאנל, עורך הדין מועלם שהציג את המשמעויות המשפטיות של תוכניות בניין העיר של כיכר וחבר המועצה גולדרינג שסימן את המגבלות הפוליטיות לשינוי בתכנון, כמו גם נציג בעלי הקרקע, שצץ מתוך הקהל ונתן 'שואו' משכנע ביותר, הבהירו שהנסיון לבטל את תוכנית שלושת המגדלים היא כנראה לא יותר מפנטזיה.

אבל אם כבר עוסקים בפנטזיה, אני מרשה לעצמי לפרוס את הפנטזיה שלי לכיכר.
את אחוזי הבנייה וזכויות הקניין של בעלי הקרקע במרכז הכיכר הייתי מממש בטבעת החיצונית של הכיכר. אמנם הבניינים של אלחנני ולוטן המקיפים את הכיכר הם מעניינים, בין השאר בזכות האחידות שלהם סביב כל ההיקף, אך נראה לי שעיבוי בינוי זהיר יכול בהחלט לסייע להם ולכיכר. במקומות מסויימים הייתי מוותר על בנין או שניים וממיר אותם במגדלים שישלימו את אחוזי הבנייה הנדרשים ויתנו לכיכר אפשרות של התמצאות – ניתן לחשוב למשל למקם את המגדלים לפי זכויות השמש של השכנים וכך לתת לכיכר כיווניות ברורה, אך בעלת מימד תכליתי ואזרחי ולאו-דוווקא סימבולי.

טריק זול אך אפקטיבי – שוק הכרמל באמצע כיכר המדינה.

את השטח שהתפנה במרכז הכיכר לא הייתי הופך לפארק וגם לא למונומנט שילטוני או אחר שהיה גוזל מכיכר המדינה את האזרחיות שלה.
אומנם הכיכר גדולה מספיק כדי למקם במרכזה איזה קיבוץ או שכונת שטיח מעיירת פיתוח דרומית שיאזנו את העושר ה'צפוני' של הכיכר אך לא בטוח שזהו המקום הנכון בשבילם. מה שכן הייתי מביא מן הדרום לכיכר הבורגנית הוא שוק (רעיון שאת הקרדיט עליו אני חייב ליוליה) – שוק עממי שיאזן את שוק מותגי היוקרה בהיקף הכיכר.
הייתי חופר מעט את הכיכר ובתוך האזור החפור, אליו ניתן לרדת ברמפות מתונות במיוחד, הייתי עושה בינוי צפוף כמו באזור שוק הכרמל למשל. בתוך המרחב הגדול שיווצר הייתי ממקם בסטות וחנויות קטנות, משהו בין הבזאר הגדול באיסטנבול ושוק לה בוקריה בברצלונה. ירקות, מעדנים, פרחים, בגדים ותכשיטים, כולם יכולים להימכר בשוק הזה, שכל גובהו קומה אחת וכך הוא משמר משהו מתחושת הפתיחות שהכיכר בכל זאת מציעה.

 

שוק בכיכר המדינה

 

כך יכולה הכיכר לקבל הן תוספת של בנייה שתחזק את התיפקוד העירוני החווייתי שלה והן עושר של חיים עירוניים שכל-כך חסרים בה ובסביבותיה.

זוהי כמובן רק פנטזיה…או שאולי הפנטזיה האמיתית היא לחשוב שמכל התכניות שכבר הוצעו לכיכר דווקא התכנית הנוכחית תצליח להתממש?

אילו היו הקירות התומכים שבקצה המזרחי של שכונת המגדלים פארק צמרת בצפון תל-אביב מיצג אמנותי, הייתי מעתיר עליהם מחמאות רבות.
מדובר בקירות תומכים, בתכנון משרד אדריכלות הנוף ת.מ.א, העשויים לוחות בטון טרומים המונחים זה לצד זה בשיפוע מתון ובחפיפה מסויימת. החפיפה הזו מעניקה לקיר איכויות פלסטיות מעניינות, בעיקר בנקודה בה עוקב הקיר אחרי הפניה של הדרך, שם מדגישה החפיפה את טכניקת ההרכבה של הלוחות הטרומים שהובאו (ככל הנראה) מוכנים לאתר.

 

 

מעבר לכך, בפרשנות אומנותית של הקיר, קשה להימלט מהדימיון בינו לבין גדר ההפרדה שהקימה מדינת ישראל בגדה המערבית ובמזרח ירושלים.
אותם לוחות בטון חשוף טרומים, מלבניים וגבוהים, כמו אלה מהם בנויה גדר ההפרדה, מופיעים גם סביב השכונה העשירה ביותר בצפון תל-אביב ורק משחק מעודן של הרכבה והטייה – ואולי גם גימור מעט טוב יותר – יוצרים את ההבדל.
כך שמבחינה אמנותית מדובר ביצירה חתרנית לעילא שמשלבת אסתטיקה עם ביקורת פוליטית וחברתית נוקבת.

 

גדר ההפרדה

 

הבעייה היחידה היא שהקירות התומכים המקיפים את שכונת פארק צמרת אינם יצירות אומנות חתרנית אלא עובדה ארכיטקטונית המגדירה את ומשפיעה על החיים סביבה. ולכן, גם אם יש צדק פואטי מסויים בדימיון לגדר ההפרדה, הבחירה בחומת בטון כה עצומה היא מאוד מצערת.
מצער לראות מבנה – חדש וכל-כך מושקע – שרק מגמד את האדם וגוזר גורל של שוליות וחוסר תפקוד על רחוב – היום הוא רק כביש – שנמצא במיקום כל-כך חשוב בלב מרכז העסקים של מטרופולין גוש דן.

אין לי ספק שניתן היה לעצב את הקיר התומך באופן אחר, מאיים מעט פחות. אני מניח שהיה ניתן לשלב בו צמחיה וגם לדרג או לשפע אותו באופן שהיה הופך אותו בעתיד לפחות קיר ויותר יער.
למעשה, מהלך כזה נעשה בחזית של שכונת צמרת לכיוון דרך נמיר, שם יצר אותו משרד אדריכליות קיר אקוסטי משופע ועליו צמחייה שבטיפול קפדני – וכזה נדרש משום שהצמחייה היא על מצע ולא על אדמה – עשויה להפוך בעתיד למסך ירוק לשכונה.
אלא שהרמפה הירוקה רק מבהירה שהבעייה עמוקה הרבה יותר ומתקיימת ברמה של התכנון העירוני ולא ברמה של העיצוב הנופי.

 

החומה האקוסטית בין מגדלי YOO לדרך נמיר

תב"ע של שכונת פארק צמרת. מתוך האתר של רונן כינורי.

אילו למשל היו מקיפים את מגדלי שכונת צמרת בחזית פעילה של חנויות קטנות או משרדים ואפילו – רחמנא לצלן – מגורים זולים לאנשים שמוכנים לגור על דרך ראשית, לא מבנים גדולים וגרנדיוזיים, אלא רצועה צרה ונמוכה של מבנים שהרעש לא מהווה עבורם בעייה והקירבה לדרך ראשית היא בשבילם יתרון – אזי היה ניתן לספק פתרונות אקוסטיים ומפלסיים למגדלים של השכונה מבלי להקיף אותה בגדרות מנוכרות אלא להיפך, ליצור סביב השכונה תווך של עירוניות שוקקת.

אפילו אם היו המתכננים דבקים בחזון המיושן של מגדלים בפארק – שהרי אחד הצידוקים העיקריים לבניה במגדלים מרוחקים זה מזה הוא הפארק שנוצר ביניהם – האם לא ניתן היה להקיף את השכונה ברצועת פארק עירונית עם גבעות מלאכותיות כחומה אקוסטית, כך שהציבור שגר מחוץ לשכונה – שכונה שהכניסה אליה ברכב או ברגל לא כל כך פשוטה – יזכה לרווח מסויים?

כל האסטרטגיות האלה לא ננקטו ובמקום ניצבת שכונה של מגדלים נוצצים המוקפים בגדרות גבוהות מכל עבר. האם יתכן שאותה מנטליות של הפרדה שעומדת מאחורי גדר (גדרות?) ההפרדה קיימת במנטליות של המתכננים גם בעת תכנון השכונות היוקרתיות ביותר?