ארכיונים עבור פוסטים עם התג: תל-אביב

נדמה שניתן לומר במידה רבה של ביטחון שעליית מחירי הדיור במרכז תל-אביב הייתה הנושא המרכזי במערכת הבחירות שנסתיימה זה לא מכבר.

אבל כבר במהלך הבחירות הפך נושא זה ללא-רלוונטי. המיתון העולמי שבפתח מבשר תקופה שבה האתגר לא יהיה לעצור את המיליונרים שרוצים לגור ולבנות בתל-אביב אלא למנוע קריסה כלכלית של העיר ומערכותיה. אמנם, נוכל לשמוח על תכניות גרנדיוזיות ומזיקות שיתבטלו וגם שכר הדירה וודאי ירד, אך רבים יאלצו לעזוב את מרכז העיר ולמצוא פתרונות דיור זולים הרבה יותר.

למרות זאת, אני שב לנושא הדיור במרכז העיר, כסיכום ואולי בציפייה לתקופה טובה יותר.

פוסט מאיר עיניים באתר 'אורבניקה' (שנדמה לי שכבר נמחק) הסביר בצורה כנה שישראלים צעירים עם יכולות או יומרות תרבותיות חייבים לגור במרכז תל-אביב משום שזהו המקום בו מתקיימת הקהילה שלהם – כמו שהקהילה של החרדים מתקיימת בבני-ברק.
אני לא משוכנע שעל בסיס זה אפשר לדרוש ממשלמי המיסים להשתתף בהוצאות הדיור של צעירים משכילים מהמעמד הבינוני. בהחלט יתכן שחשוב יותר להשקיע את כספי הציבור במענקים לעניי יפו כדי שיוכלו לרכוש את דירותיהם מידי עמידר המאיימת לזרוק אותם מהבית.
יש בטענה זו גם ניחוח מסוים של סגרגציה תרבותית. לקבוצות שסובלות מסוגים שונים של אפלייה והדרה – החרדים או הערבים בישראל – מפרגנת הרב-תרבותיות שמירה על בידול חברתי כדי להגן על קהילת המיעוט.
אך מקבוצה שיש לה (אני מקווה) יומרות להוביל את התרבות בישראל ניתן לצפות לנכונות להרחיב בעקשנות את גבולות הביצה.

יש אמנם אמת מסוימת בכך שמגורים של צעירים בעלי יוזמה תרבותית בסמיכות זה לזה יוצרת תשתית מרחבית חיונית לצמיחה של תרבות, אמנות ופנאי. זוהי מהותה של העירוניות.
אך יש גם משהו בעייתי בטיעון הזה.
הרי מכל המדינה מגיעים מדי יום אנשים צעירים וגם מבוגרים לצרוך ולייצר תרבות בתל-אביב והם חיוניים לה לא פחות ואולי אף יותר מתושבי מרכז העיר. אזורי התעשייה של הרצליה ושל רמת החייל מוכיחים, לצורך העניין, שניתן לייצר סצנה שוקקת של מסעדות וחיי לילה גם באזור שלא מתגורר בו אדם אחד. זה אולי מצער אותי, כמי שתומך בעירוב שימושים, אך זוהי עובדה.
יתרה מזאת, עשירי העיר יכולים להשתמש באותו טיעון בהצלחה מרובה יותר: הרי הם צורכים לא מעט תרבות ובכך תומכים בה ומאפשרים את קיומה. לא פחות מצעירים מגניבים, גם הם רוצים לגור ליד אנשים כמותם. האם העירייה צריכה לסבסד למנויי האופרה מגורים ברחוב צייטלין?

אבל, בהנחה שאנחנו מעוניינים במרכז עיר הטרוגני שלא חוסם אנשים שהכנסתם מועטה ומשאביהם הכלכליים מוגבלים – כיצד ניתן לעשות זאת?
מדובר בנושא סבוך שמומחים רציניים עוסקים בו משלהי המאה ה-19 לפחות, וגם היום, סוגיית הדיור הציבורי או הסיוע הציבורי לדיור היא נושא העומד במרכזם של דיונים סוערים בכל רחבי העולם המערבי.
חשוב לזכור בהקשר זה שהן בישראל והן במערב דיור ציבורי שנבנה בידי המדינה ותופעל על-ידה לא זכה להצלחה בטווח הארוך (אם כי ודאי פתר מצוקות דיור אקוטיות בטווח הקצר).
בהקשר זה ניתן לציין את גיין ג'ייקובס (1) שהזכירה שהמטרה של המדיניות הזו אינה לבנות דירות אלא לסייע לאנשים פרטיים למצוא קורת גג. ברוח זו ניתן אולי לומר שמכיוון שכל פתרון של דיור מסובסד יעלה לציבור כסף – אם בהוצאה מראש ואם בוויתור על הכנסה עתידית ממיסוי – יותר פשוט אולי לתת לאנשים את הכסף ביד בתור סוג של השלמת הכנסה או פטור ממיסוי.
אבל אלה הרי נושאים כלכליים שהם מעבר להבנתו של אדריכל פשוט.

מה שאדריכלים אמורים להבין בו הוא צד ההיצע – או בפשטות, איך לייצר יותר דירות. שהרי גם אם הממשלה תחלק כסף לכל מי שמעוניין לגור בת"א עדיין ידרשו הדירות כדי לאפשר זאת.
מרכז העיר תל-אביב הוא אזור מבונה בצפיפות, מבחינת תכסית הקרקע לכל הפחות: אין בו הרבה מגרשים פנויים וזאת אף מבלי לבחון את סוגיית הבעלויות. אבל מרכז העיר הוא בדיוק המקום בו נדרשות דירות לכל אותם יוצרים צעירים.
ניתן כמובן ליזום בניה של מגדלים על כל מגרש פנוי ואף במקום המבנים הקיימים, אך לטעמי זהו פתרון לא נכון. פתרון כזה יהיה הרסני למרקם של מרכז תל-אביב שהוא מרקם בעל ערך ויופי. יתר על-כן, מגורים במגדלים הם פתרון בעייתי לאוכלוסיה צעירה משום שמדובר במבנים שעלויות התחזוקה שלהם גבוהות יחסית ודורשות מהדיירים מידה רבה של ארגון ויציבות.

הפתרון המועדף הוא הגדלת התחום של מה שמתפקד ונתפס כמרכז תל-אביב.
'מרכז תל-אביב' הוא תופעה אנושית וחברתית שנגזרת ממצב גיאוגרפי מסויים, אך גם מגדירה אותו. אמנם, יש מן הסתם קשר בין המרקם והמבנה העירוני לאופי הפעילות שמתרחשת בו אבל בה-בעת חשוב לזכור שלתהליכים והתרחשויות אורבניות יש גם גמישות לא מבוטלת.
מעטים בשנות ה-70 שיערו שנווה-צדק תהפוך לשכונה של עשירים, שבניו-יורק הלופטים יהפכו ללהיט או שרחוב הרצל ברחובות יהפוך הומה בתי-קפה.

צריך לזכור שבנדל"ן יש שלושה כללים: מיקום, מיקום ומיקום, ולמרות שאדריכלים צריכים לראות מעבר לשלושתם, כדאי להיעזר בהם כדי להבין לאן צריך להתפתח המרכז של העיר תל-אביב.
תיאוריות של פיתוח עירוני מדברות על 'דילוגי צפרדע' בדפו
סים של ההתפתחות הכלכלית בעיר. מודלים כאלו מסבירים היטב את המצב השורר היום בו ניתן לראות אזורים הסמוכים למרכז הנמצאים בתת-פיתוח ואילו איזורים מרוחקים יותר המתפתחים במהירות.
למרות זאת (ואולי תודות לכך) הרחבת תחום אזור המרכז צריכה להעשות בסמוך למרכז הקיים, תוך ניצול האזורים שנמצאים כרגע במצב של הזנחה מסויימת.

למעשה מדובר בחדשות ישנות. העירייה בתל-אביב פעלה במשך שנים להרחבת התחום האפקטיבי של מרכז תל-אביב תוך ניצול אזורים שנמצאו בדעיכה.
דוגמאות לכך ניתן למצוא במאמרו המרתק של אדריכל ניקי דוידוב (2) שמתאר ומנתח את התכניות שערך בשנות ה-80 צוות בראשות אדריכל אדם מזור לרובע לב העיר ולנווה צדק.
גם היום מתרחשים תהליכים דומים: פרוייקט מתחם 'התחנה' באזור מנשייה הוא דוגמא לפעולה עירונית שמטרתה להכניס לפעולה את אזור תפרי נווה-צדק ומבואות יפו. לצד פיתוח מתחמי בילוי נראה שהעיירה מעודדת באזור זה לא מעט פרוייקטים חדשים של מגורים בפאתי פלורנטין, באזור המושבה האמריקאית וכמובן במגדל נווה-צדק הידוע לשימצה (3).
תהליך דומה מתרחש באזור גן-החשמל ורחוב לבונטין וגם במקומו של השוק הסיטונאי הישן.

להיכן אם כן יכול מרכז תל-אביב להמשיך ולהתפתח?
מעניין בהקשר הזה לחשוב על כל המוסכים ומבני התעשייה הקלה שמקיפים ועוטפים את מרכז העיר ממזרח ומדרום.
מפתיע לראות כמה מוסכים שהם למעשה פחונים מרובבי גריז בני קומה אחת שוכנים ליד מגדלי המשרדים היוקרתיים ביותר בתל-אביב (4).
ואגב, בביקור באיסטנבול לאחרונה נוכחתי לגלות שגם שם, מאחורי מרכז העיר ובסמוך למלונות היוקרתיים, יש אזור של מוסכים שהתמקם בשכונה שהייתה פעם שכונת יוקרה.

מפתה אם כן לצפות שכל התעשייה הקלה תעזוב את העיר – תהליך שמתרחש מרצון או ככורח בהרבה ערים במערב מאז שנות ה-70 – ותפנה מקום למגורים, משרדים ושימושי קרקע אחרים.
אבל אין צורך שכל התעשייה תצא מהעיר.
לא רק בשל תרומתה לכלכלה העירונית – בעיקר בימים כאלה שבהם כל 'עסקי האוויר' מתמוטטים – אלא גם בשל החובה של העיר לספק תעסוקה לכל סוגי האנשים ולא רק לעובדי המשרדים ולאלה שצריכים לנקות אחריהם.
אבל, כפי שבשנות השמונים והתשעים עודדה עיריית תל-אביב יציאה של המשרדים מדירות המגורים בעיר כדי לפנות מקום לדיירים (5) אני סבור שגם התעשייה בעיר צריכה לתרום את חלקה לניצול היעיל של הקרקע ולמגמת ההצטופפות המתחייבת.

 

הרמפה במפעל פיאט ב- Lingotto. מתוך ויקיפדיה.

 

אני חושב על מבנים כמו בית מרכזים ז"ל ושכניו או על בית פנורמה: מבננים ענקיים, מגא-סטרטקטורות עם מסלול מכוניות בתוכן שעולה מקומה לקומה. מבנים כאלה מאכלסים, או יכולים לאכלס, תעשיה קלה, אולמות יצור ומוסכים בקומות, אלה מעל אלה. הרי כבר בשנות ה-30 של המאה הקודמת בנו האיטלקים מפעל מכוניות רב-קומתי ועל גגו מסלול מרוצים.
מבנה מוסכים רב-קומתי יכול לפנות שטח עירוני יקר מחד ומאידך לשמור הן את השירות והן את התעסוקה במרכזי הערים מבלי לדחוק אותם לפאתי המטרופולין שם יבנו על חשבון שטחים פתוחים (6).

על העירייה ועל גורמי התכנון לפעול כדי לעודד הקמה של מבני תעשיה קלה רב-קומתיים ויעילים בתוך העיר, במקומות המתאימים לכך מבחינת הנגישות התחבורתית ומבחינת צמצום הפגיעה בשימושי קרקע סמוכים.
ריכוז התעשייה הקלה והמוסכים במבנים יעודיים כאלה יאפשר פינוי של מגרשים הסמוכים למרכז העיר שמשמשים כיום לתעשייה ושעושים כרגע שימוש לא יעיל בקרקע. במקומם יהיה ניתן לבנות מבני מגורים שיגדילו את היצע הדירות וירחיבו את תחום מרכז העיר. תהליך מתואם ומדורג כזה יאפשר הגדלה של היצע הקרקעות בלב המטרופולין מבלי לדחוק את שימושי הקרקע התעשייתיים מחוץ לעיר מחד ומבלי להמתין זמן רב להתפנותם ההדרגתית והלא-מוסדרת, מאידך.

ואז אולי ירד שכר הדירה של הבלוגרים על מקלדותיהם המושחזות, ובא לציון גואל.

הערות
1) ג'יין גייקובס, "מותן וחייהן של ערים אמריקניות גדולות", תל-אביב, בבל, 2008, עמ' 387 ואילך.
2) ניקי דוידוב, "מרקם עירוני המשלב ישן וחדש", פרספקטיבה 28, עורכת גבי נוסבאום, עמותת אדריכלים בישראל, תל-אביב 2008, עמ' 22 ואילך.
3) במאמר מוסגר יאמר שיש טעם מסוים לפגם בכך שנראה שמדיניות פיתוח זו ממהרת מדי להביא לאזור גבול יפו – נווה צדק אוכלוסיה אמידה במקום לעודד תהליך יציב של ג'נטריפיקציה שמתחיל מלמטה. תהליך כזה הוא איטי יותר אך נדמה שהוא יוצר בסיס יציב יותר לתחייה של אזור מאשר כניסה של משפחות בעלות-אמצעים, שבהשתנה האופנה יכולות לעזוב אותו בקלות.
זה יכול להסביר חלקית את הכעס הן על הפרוייקטים המתוכננים בפלורנטין והן על מגדל נווה-צדק: לא כעסם של העניים הנדחקים אלא הכעס של הצעירים והאמנים שחשים שהעירייה מדלגת על חלקם בתהליך הג'נטריפיקציה.
4) אני חושב בהקשר זה על אזור דרך פתח-תקווה ליד צומת מעריב, ובהקשר זה כדאי לומר שמבחינה אורבנית הסביבה של שכונת חסן עראפה/שכונת הרכבת היא לפעמים יותר מעניינת ממגדלי המשרדים שצומחים לידה ובמקומה.
5) אם כי דווקא בהקשר של מגורים ומשרדים יש טעם בעירוב של שימושים.
6) למשל אזור מעויין שורק בקצה הדרומי של ראשון לציון שביחד עם כביש 431 החדש מחה שטח דיונות טבעי לטובת כבישים מהירים ומבני תעשייה.

נדמה שאחד הדברים שהכי מפריעים לאנשים במדיניות התכנון של עיריית תל-אביב בראשות רון חולדאי הם המגדלים, ובעיקר אלה הנבנים ומתוכננים באזור שישראל גודוביץ', לשעבר מהנדס העיר של חולדאי, כינה "העיר ההיסטורית" – קרי האזור שממערב לרחוב אבן-גבירול. כך לפחות לפי המפורסם בעיתונים וברשת.

האמת שאני באופן אישי לא כל-כך אוהב מגדלים בכלל, ומגדלים בלב מרקם נמוך, בפרט.
הסיבות לכך רבות.
מעבר לטענות של גדולים ובקיאים ממני שלא ניתן לבסס מרקם עירוני על מגדלים בלבד ושמגדלים הם לא הדרך היעילה ביותר בהכרח להשיג צפיפות עירונית (אלא אם כן מדובר בהיפר-צפיפות שבה מתפשרים על איכות החייים של הדיירים, כמו בסין), אני מתחבר מאוד לדברים שכתב יודן רופא על כך שמגדל גבוה שנבנה בלב מרקם נמוך צורם לנו במימד העמוק של הרצון להרמוניה בסביבה שמקיפה אותנו.

 

 

מגדל נווה-צדק. תכנון: צבי גבאי. קשה לדמיין מגדל בוטה יותר.

אבל, למתנגדים למגדלים יש טענות אחרות כלפי המגדלים, או שמא צריך לומר, דרישות נוספות מן העירייה שבדרך כלל באות שלובות עם הדרישה לביטול התכניות לבניית מגדלים בעיר.
שתי הדרישות העיקריות הן סוגיות בנושא של אקולוגיה ואיכות סביבה ברמה הגלובלית, והדרישה להורדת מחירי הדירות במרכז תל-אביב ברמה הלוקאלית.
למרבה הצער חייבים לומר שדרישות בשני תחומים אלה עומדות בסתירה לרתיעה מבניית מגדלים בעיר ההיסטורית.

מבחינה השיקולים הסביבתיים, ציפוף השטח הבנוי ושמירה על השטחים הפתוחים במצבם הלא-מבונה היא המטרה חשובה ביותר: השטח הפתוח והמערכות האקולוגיות שבו נשמרות לדורות הבאים ואילו העיר מצטופפת והופכת ליעילה יותר מבחינה תחבורתית.
לכן מבחינה סביבתית טהורה, באזור שהוא כבר מבונה, בכל מגרש פנוי צריך לבנות את הבניין הגבוה ביותר שניתן לבנות בו מבחינה טכנית ומבלי לפגוע פגיעה קשה בשכנים.
יתרה מזאת המגדל הוא מבנה בעל פוטנציאל אקולוגי רב ביותר. הריכוז של אנשים רבים ביחד מאפשר ליצור מערכות 'ירוקות' של אנרגיה ומיחזור שהן לא כדאיות במבנים נמוכים יותר.
בהינתן רמת התחכום של המערכות המכניות הנדרשות במגדל- שמצריכות בין כה וכה אחזקה ותפעול מרכזיים – הפיכתן למערכות שפועלות באופן חסכוני (למשל חימום מים באמצעות החום שנפלט ממערכת המיזוג (1)) הופכת לאפשרות ריאלית.
בבניינים קטנים יותר מערכות כאלה לעולם לא יהיו כלכליות.
כמובן שאני לא בא לטעון שהמגדלים שנבנים היום בתל-אביב הם 'ירוקים' אלא לרמוז על הפוטנציאל הקיים.
צריך, כמובן, לזכור גם את נושא זכויות השמש, כלומר הצל שמטיל המגדל על שכניו, אבל גם בבנייה נמוכה וצפופה (ולא דלילה כמו זו המקובלת בתל-אביב היום) יש הסתרה מרובה, כפי שיכול להעיד כל מי שמכיר את החצרות הפנימיות האפלוליות של פריז.

בנושא מחירי הדיור, האוכלוסייה – הקטנה אבל קולנית – שסבורה שמטרתה העליונה של העירייה היא לאפשר לסטודנטים ממעמד הביניים לגור בלב העיר צריכה לתמוך בכל מגדל שנבנה בעיר.
בהנחה שקבוצה זו לא מעוניינת למנוע בחוק מאנשים לקנות דירה בתל-אביב, הרי שעליה לתמוך בהגדלת היצע הדירות במרכז העיר. מגדלים רבים שיציפו את אזור לב תל-אביב בדירות רק ידחפו את מחירי הדירות בתל-אביב כלפי מטה ויאפשרו לאוכלוסיות אמידות פחות לשכור או לקנות דירה ותיקה במרכז העיר.
עכשיו, אילו בעיית הדיור בתל-אביב הייתה ממוקדת במעמדות העניים לא הייתי משתכנע מתיאוריות ה'טיפטוף למטה' שאני מציג פה.
העניים והחלשים בחברה צריכים לקבל פתרונות ממוקדים ומיידיים.

אלא שהבעייה במרכז תל-אביב היא לא בעייה של אוכלוסיות נתמכות-סעד או מובטלות. אלה נדחפו כבר מזמן מלב העיר (אם חיו שם אי-פעם) ושוועתן לא הגיע לעיתונים. בנוסף ניתן לטעון שהזכות לדיור ציבורי או מסובסד לא חייבת להתממש דווקא בלב העיר, שם אין כמעט קרקעות זמינות.

לפיכך בטווח הארוך יותר – ובמשק הנדל"ן כמעט שום פעולה לא מתרחשת בטוווח המיידי (חוץ מהעלאת שכר הדירה) – צעירי המעמד הבינוני רק יצאו נשכרים מבנייה סיטונית של מגדלים בלב העיר.

מגדלי 'יו'. תכנון: יסקי – סיון

 

אני דווקא שמח שמי שגר במגדלים אלה העשירים.
לא רק שזה מצחיק אותי שאנשים משלמים כל-כך הרבה כסף כדי לגור באקווריום מעל נתיבי איילון, אלא שאנחנו גם יודעים מה קורה כששמים את העניים והחלשים במגדלים.
מרבית העבודות בנושא מצביעות על כך שעלויות התחזוקה האסטרונומיות של המגדל והמערכות בו הופכות אותו מתאים רק לאוכלוסייה אמידה ביותר ועדיף כזו שאין לה ילדים (2).
כיוון שהעשירים הם אלה שצורכים את השטח הרב ביותר לנפש בעיר, מחד, והם היחידים שיכולים לתחזק את המגדלים, מאידך, אני מעדיף שהם יקנו את הדירות שלהם במגדל וכך 'יבזבזו' פחות קרקע עירונית מועילה.

צריך אם כך להבין שבמציאות לא כל הרצונות, ואפילו של אזרח אחד או של קבוצה הומוגנית של תושבים, הם ברי-ביצוע.
מי שרוצה גם להוריד את מחירי הדיור במרכז העיר, גם לשמר את המרקם העירוני הקיים והאהוב וגם לשמור על הסביבה חייב להציע דרך לעשות זאת או, לחילופין, לוותר על אחד מהרצונות.

 

הערות

1) ותודה לסלע נהרי.

2) ארזה צ'רצ'מן 'בניינים גבוהים: חלום או סיוט' אצל שלי כהן וטולה עמיר (עורכות) (2007) צורות מגורים – אדריכלות וחברה בישראל, עמ' 114 ואילך, הוצאת חרגול תל-אביב.

 

קישורים:

האדריכל המלזי קן יאנג Ken Yeang שמתכנן מגדלים שאמורים להיות אקולוגיים.

מחקר סיני שמצאתי ברשת בנושא פרמטרים אקולוגיים בתכנון מבנים גבוהים.

 

קישור למגדל משרדים אקולוגי בגרמניה שתכנן נורמן פוסטר Norman Foster כולל השוואה לבנייה נמוכה.

מאז הכריז דב חנין על מועמדותו לראשות עיריית תל-אביב – יפו במסגרת תנועת 'עיר לכולנו' הבלוגוספירה (כלומר הבלוג של שוקי גלילי ובעיקר הבלוג של לרמן) כמרקחה.

אני דווקא לא כל-כך שותף לשימחה.

לא שיש לי משהו נגד דב חנין, שנראה לי טיפוס נחמד למדי, ובטח שלא נגד תנועת 'עיר לכולנו' שנראית לי מלאה בכונות טובות שאני מסכים עם כולן (כמעט), אלא שהעוינות כלפי חולדאי שמשותפת לכותבים מסוימים מעיתון 'העיר' וצפונה נראית לי כל-כך לא במקום, שיש לי איזו נטייה לתמוך בו, למרות שברור לי שהוא לא האנדרדוג בסיפור העירוני הזה.

יכול להיות שזה הכל עניין של לדבר מהפוזיציה.
אילו הייתי גר במרכז העיר בלי אוטו, ושכר הדירה שלי היה עולה ועולה … והיו סוגרים לי את המנזר …ואת בריכת גורדון… ואת אולם אוסישקין …אולי גם אני הייתי חושב שחולדאי הוא חלק מכוחות האופל.
אבל בגלל שאני גר בדירה משלנו ביד-אליהו, יש לי אוטו ובחיים שלי לא הייתי במנזר או בבריכת גורדון או באולם אושיסקין – אני דווקא די מרוצה מחולדאי.

אני אסייג את עצמי כמובן – אני מתייחס בעיקר לנושאים של תכנון עירוני ובנייה משום שאני (עדיין) לא קליינט של מערכות החינוך והרווחה העירוניות ואין לי דעה לגביהן.
יש לי גם השגות רבות על מדיניות התכנון של העירייה, מתכניות הפינוי-בינוי בכפר שלם שמותירה אנשים חסרי-בית (1), דרך המגדלים באזור נווה-צדק וכלה בפרוייקטים תחבורתיים שמתוכננים (2) או כאלה שכבר בוצעו (3).
אבל אני לא מצליח להתעלם מהתנופה האדירה של השיפוץ והשידרוג שחולדאי יזם וביצע, החל מהדברים קטנים – האם מישהו שם לב שצבעו את כל תחנות האוטובוס באפור אלגנטי? – דרך פעולות טריוויאליות לכאורה כמו נטיעת עצים בכל מגרש שעומד ללא שימוש וכלה בפעילויות דרמטיות ששינו רבעים שלמים כמו שיקום הנמל או שיפוץ רחוב אבן-גבירול.

למרות שהביקורת שיוצאת ממרכז העיר תמיד נוטה להסתיים במשהו כמו "..ובדרום הוא לא עושה כלום.." אצלנו בדרום-מזרח העיר, בשכונת יד-אליהו, אי-שם מעבר לאיילון, השינוי הוא דרמטי (4):
השדרות שוקמו ושופצו, כל הגנים הציבוריים זכו לשדרוג וכך גם הרחובות, דרך ההגנה הוסדרה ושוק התקווה שופץ ללא הכר והוא נקי ונעים.
יש גם פארק חדש עם משטח החלקה לסקייטבורד (למרות שכבר עברתי את הגיל) וגם השיפוץ היפה של האיצטדיון והחנויות החדשות תורמים לאיכות החיים בשכונה.
התב"עות שנערכו ותכניות המדיניות שנערכות לשכונה נעשו ונעשות (בינתיים) בשיתוף הציבור ונראה שהן מכוונת לחזק את השכונה ותושביה ולא למחוק או להעביר אותם למקום אחר (5).
אם משווים את העשייה של חולדאי לזו של קודמיו – שגם הם לא היו קוטלי קנים מבחינת רקורד וניסיון פוליטי – נראה לי שאין מה להשוות.
ציץ' ורוני מילוא עשו כמה פרוייקטים גדולים אבל השיפוץ והתחזוקה השוטפת של הסביבה היומיומית של התושבים – ובעיקר אלה שלא גרים בצפון העיר – נראה שלא עניינו אותם בכלל. אפשר לראות זאת בחללים העירוניים המעטים של יד-אליהו שחולדאי עדיין לא שיפץ (כמו הכיכרות ברחוב המעפילים שעובדים בהן עכשיו) שנראה בברור שלא טופלו מאז הוקמו בשנות ה-50.
בעבודתי כאדריכל (ולא, אני לא מעורב בשום פרויקט עם עיריית תל-אביב) אני רואה כמה קשה לבנות ולעשות משהו – לא כל שכן לעשות אותו טוב. לכן אני מלא הערכה ליכולת של חולדאי ושל המנגנון שסביבו לעשות כל-כך הרבה.
אומרים שמי שלא עושה לא טועה וחולדאי עושה הרבה וגם טועה הרבה, אבל אני מעדיף זאת על מועמדים שיכולתם לבצע מוטלת בספק.

ועוד משהו.
אילו הייתי חבר בתנועת 'עיר לכולנו' לא הייתי ממהר להעמיד את דב חנין כמועמד שלי.
חנין הוא אמנם חבר כנסת רב-זכויות אבל השילוב בין דעותיו שהן כל-כך שמאלה מהמרכז, העדר מסוים של כריזמה וחוסר בנסיון ביצועי (אם כי נסיון חקיקתי עשיר) הופכות אותו, לדעתי, למועמד בעל סיכויים נמוכים למדי .
אילו הייתה תנועת 'עיר לכולנו' מוצאת גנרל מזרחי, קצת מסורתי אך נוטה לשמאל, שלאחר שיחרורו פעל בהתנדבות בפרוייקטים סביבתיים בתל-אביב ומציבה אותו כמועמד – או-אז הייתי חושב שלחולדאי יש סיבה לדאגה.

אבל בכל זאת, אני שמח מאוד שיש לחולדאי קצת התמודדות שלא מתוך עושי-דברו וחברי הקואליציה שלו בעירייה. יש לא מעט נושאים – סביבתיים ואחרים – שבהם ראוי חולאי לקבל קריאת כיוון מהציבור. עצם ההתמודדות מול דב חנין, שיאתגר אותו מהכיוון הסביבתי והחברתי – ולא, נניח, מועמד של הליכוד שהיה מושך אותו ימינה – היא חשובה ומועילה בעיניי.

בכל מקרה, ניפגש בסוף נובמבר.

הערות:

1) בסיפור הפינוי בכפר שלם העירייה הייתה רחוקה מלתפקד כראוי אבל למיטב הבנתי את השתשלות העניינים, האשם העיקרי הוא השופט שפסק שיש לפנות את הדיירים מבלי לפצותם. נראה שהעירייה דווקא גררה רגליים ובמשך שנים נמנעה מלפנות את הדיירם במתחם למרות שנדרשה לעשות כן ע"י בעלי הקרקע.

2) הכביש המתוכנן בדרך שלבים למשל.

3) פרוייקטים תחבורתיים כמו המחלפים התת-קרקעיים כמו בצומת לה-גרדיה למשל, שלעירייה – או שמא למשרד התחבורה – יש סימפטיה מוגזמת אליהם.

4) קטונתי מלהתייחס ליפו, בעיקר לאור איום הפינוי שמרחף מעל ראשם של חלק מהתושבים הערבים – אם כי שוב כיוזמה של עמידר וממ"י ולא של העירייה. ובכל זאת שיפוץ של רחובות בעג'מי שלא שופצו מימי הבריטים, בית ספר ערבי חדש ופרוייקט דיור עירוני קטן לערבים הם אולי טיפה בים אבל הם ניגוד בולט למדיניות הההזנחה (והייהוד) המובהקת של ראשי-העירייה הקודמים.

5) פרט אולי לתכנית המגדלים המתוכננים ברחוב יפתח .

אזור מנשיה כבר תואר, נחקר והוצג פעמים רבות.

עשרות, אם לא מאות, פרוייקטי גמר כבר תכננו ותכננו מחדש את זירת המפגש העגומה הזו בין יפו לתל-אביב.
המגזינים 'תווי' ו-'ארכיטקטורה' הקדישו לה גיליונות נושא מיוחדים.

שרון רוטברד תיאר את מסכת ההרס של שכונת מנשיה הפלסטינית בספרו 'עיר לבנה, עיר שחורה' (1) וצבי אפרת (2) וצבי אלחייני תיארו את הפרוייקטים הגרנדיוזיים והמופרכים שתוכננו עבורה. האמנית מירי סגל כבר קשרה אותה לקלנדיה במיצב שנעשה לא מזמן.

אני בכלל טיילתי בנווה-צדק ביום גשום והתגלגלתי משם ל'כיכר השעות היפות': הכיכר המוגבהת, ליבו של המע"ר החדש שאמור היה לקום במנשיה, הראשונה בסדרה של כיכרות מוגבהות שהיו מתוכננות להתחבר לשדרות רוטשילד תוך שהן רומסת את שכונת נווה-צדק.


תכנית האב לאזור מנשיה ונווה-צדק. מתוך 'ארכיטקטורה' 1984


תצלום אוויר של המבנים והכיכר. מתוך 'ארכיטקטורה' 1984.

 

אז הנה כמה צילומים של הכיכר והבניינים שסביבה וכמה תמונות ותכניות הלקוחות מתוך גיליון המגזין 'ארכיטקטורה' משנת 1984 בעריכת לוני גרשוני, שהציג את 'תכנית מנשיה', תכנית, שאחרי כל התחרויות הבינלאומיות, נערכה בידי אמנון ניב, רפי רייפר(ז"ל), אמנון שוורץ ודני שוורץ שהפכו עם השנים לחברת התכנון 'אמאב'. לתכנון הנוף בפרוייקט שותף גם הלל עומר, הוא משורר הילדים האהוב ע. הלל.

 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

הככר המוגבהת שמוצגת כאן תוכננה על גג מגרשי החניה שנבנו על הקרקע, משום שגובה מי-התהום באזור ייקר מאוד חפירה של מרתפי חנייה.
אך גם אם לוקחים את הדרישה לחנייה ואת המגבלה הטכנית כנתונות (ולא חייבים לעשות זאת, משום שהאזור מוקף עד היום בשפע של מגרשים ריקים המשמשים כחניות), לא ניכר שנעשה מאמץ רב להקל על הגישה לכיכר.
מדרגות העליה אליה נסתרות ומפותלות וכמעט בלתי אפשרי להבחין בהן מהרחוב. גם כשנמצאים למעלה בכיכר קשה לקלוט היכן הירידות ולאן הן מובילות – הכיכר מנותקת מסביבתה כמעט בכל דרך.

תכנית הכיכר. מתוך ארכיטקטורה 1984

 

 
 
 
 
 
 

המדרגות הספרדיות ברומא. צילם:חאנג'אן מהטה.
 

אם רוצים שאנשים יגיעו וישתמשו בכיכר מוגבהת המדרגות אליה צריכות להיות דומות יותר למדרגות הספרדיות ברומא – הן צריכות להיות גדולות וברורות ונוחות גם לטיפוס וגם לישיבה. בנוסף חייבים לכלול גם דרגנועים ציבוריים וכמה מעליות. צריך לעשות זאת גם אם נאלצים לוותר על כמה חניות – אחרת חבל על כל הגרנוליט.

 

הכיכר במבט-על. מתוך ארכיטקטורה 1984.

אבל הרבה יותר מפתה, כמובן, לקבור את החניות (היום כבר אפשר לחפור במי התהום) וליצור במקומן כיכר ענקית, פתוחה, במפלס הרחוב, שתחבר את נווה-צדק לים.

וזה יקרה, בוודאי, מיד אחרי בוא המשיח.

 
 
 
 
 
 
 
 

(ולסיום,תמונה מנווה-צדק)

1 שרון רוטברד (2005) עירלבנה,עיר שחורה, עמ' 225 ואילך, הוצאת בבל, תל-אביב.

2 צבי אפרת (2004) הפרויקט הישראלי, כר' 1, עמ' 268, הוצ' מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב.

אתמול, בלילה צונן ורטוב, נסעתי באיילון – לראשונה מאז כוסו והוסרו (חלק) משלטי הפרסומת העצומים שהיו מוצבים לאורכו.

איזה יופי!

אולי ידעתי, אבל אף פעם לא הרגשתי שנזקם של השלטים רב כל-כך והזיהום החזותי שהם יוצרים כל-כך גדול.

יש פתאום תחושה מסוימת של שקט ואפילו של שחרור, כשהעין לא מותקפת ע"י כל-כך הרבה מידע ויזואלי מיותר: קצת כמו לצאת מחוץ לעיר (אני מקווה שאני לא נסחף…).

 

הלוואי שבעלי חברות השילוט ועושי דברם בעיתונות ובכנסת ישראל יכשלו במאמציהם להחזיר את השלטים בחזרה לאיילון.

 

ישר כוח לארגונים הירוקים שהצליחו לגרום להסרת השלטים.

 

הויכוחים בנושא פינוי התושבים בכפר שלם נסוב סביב שאלה אחת מרכזית – איך ובכמה לפנות את התושבים.
התושבים נאלצים, אולי אפילו בוחרים, לדון עם הרשויות בשאלה תמורת כמה כסף יפנו את ביתם ומי מהם ראוי לקבל את הפיצוי ובאיזה אופן.

 

אבל ישנה שאלה בסיסית יותר שראויה להישאל – מדוע בעצם לפנות את האנשים מהבתים בהם הם מתגוררים?
כי מעבר לשאלות של בעלות ושל כסף יש פה שאלה אדריכלית תכנונית.
מישהו החליט ב1965 (לפי הארץ), או אולי לפני כן, שצריך לפנות את כפר-שלם ולהפוך אותה לשכונה 'מודרנית'.
יתכן שזו הייתה תגובת בטן מודרניסטית טיפוסית לחוסר-הסדר של ההתיישבות הספורדית ,אך היזומה ע"י המדינה, בשרידי הכפר הערבי סלמה.
ייתכן מאוד שהיה בזה רצון למחות את השרידים של ההתיישבות הערבית באזור.

בסיור באזור נדמה שחלק לא מבוטל מהכפר פונה.
גל הפינוי הראשון התנקז לשיכונים של נווה-אליעזר שהיום שרועים מוזנחים בעליבותם בחלקה הדרום-מזרחי של השכונה .
בגל השני של הבנייה מחדש, שלא ידוע לי אם הוא מבוסס על שטחים מפונים או שטחים שהיו ברובם פנויים מלכתחילה, יש אמנם לא מעט בניינים מגורים נאים שנראים מתוחזקים למדי, אך בעיות הפינוי עדיין מרחפות מעל השכונה – כפי שמעידים אירועי השבועות האחרונים – ומקרינות על חזותה ותדמיתה.

 

בעיני הבנייה החדשה יוצרת שכונה משמימה ומשעממת. איננה יודע מה יקרה לערך הנכסים בה בעתיד אך הניסיונות הקודמים לבניית שיכונים ובתי-מגורים גבוהים באזור לא עלה כל-כך יפה.

מה אם-כן צריכה להיות מטרתו של התכנון העירוני במקום שמוגדר כנחשל כמו כפר-שלם?
ראשית, לשפר את מצב הדיור של התושבים החיים במקום.
שנית, לשפר את מצבם הכלכלי והחברתי.
שלישית, להכניס את השכונה לדינמיקה חיובית של עלייה בערך הנכסים ומאזן הגירה חיובי. תהליך כזה של ג'נטריפיקציה יכול להיות חיובי רק אם התושבים בשכונה הם בעלי הנכסים שאז הנכס שבידיהם משביח והם יכולים לבחור אם לממש אותו ברווח או להישאר בו ולהנות מהשיפור באיכות החיים בשכונה.
שכונות חלשות לא צריכות להיות האתר להשגת יעדי ציפוף עירוניים. את אלה אפשר להשיג (אם צריך) בפינוי-בינוי של הוילות בשכונת אפקה למשל.

 

אז מה היה קורה אילו במקום למחוק את המורשת של המקום, את ההיסטוריה המרובדת שלו, היו מנסים לללכת עם הקיים?
אם הייתה תכנית שמנתחת את המבנה של הכפר שהיה ומתכננת בינוי שמשתלב בשרידים הקיימים במקום לנסות למחוק אותם לחלוטין? אם הייתה תכנית שקנה המידה שלה היה קנה המידה של ביצרון או נווה-צדק ולא של רמת-אביב ג'?
האם אז ניתן היה להשיג את המטרות של רווחת התושבים בטווח המיידי ובטווח הארוך?

אם היה נעשה לשכונה תכנון שמתבסס על הקיים ניתן היה בקלות לשמור על המבנים הקיימים ולהעביר אותם לבעלות המשפחות שחיות בהם היום על בסיס העקרונות של חוק הדיור הציבורי – בייחוד מכיוון שחלקם שילמו במשך שנים שכר דירה לעמידר (על פי העיתונות). צעד כזה שיכלול הלבנה של חלק מחריגות הבנייה וייתן אפשרות לניצול של המגרשים על-ידי הדרים בהם יפתור את הבעיות המיידיות של מצוקת דיור ופינוי כפוי, וגם את ההזנחה והבלגן שמאפיינים אותם היום.

חלקות ומגרשים שלא ניתן או לא ראוי להעביר את הבעלות בהן לידי הדיירים הנוכחיים (מאיזשהן סיבות) ישארו בבעלות המדינה (שהיא הבעלים של רוב-רובו של השטח) אך לא יהוו מכשול לפיתוח כיוון שהתכנון היה לוקח אותן בחשבון ולא מחייב את מחיקתן.

במצב כזה ניתן יהיה לקדם את השכונה בלי שכל משפחה 'סרבנית' מהווה בלם לתהליך כולו. עם הזמן ועם העלייה בערך הנכסים יהיה אפשר למצוא את המשאבים הכלכליים הנדרשים כדי להגיע להסדרים הוגנים עם כל מי שהיום מוגדרים כפולשים.

 

נסיעה לאורך רחוב מח"ל יכולה ללמד מה קורה כשהתכנון כופה עצמו על מרקם קיים. רחוב רחב, אולי רחב מדי, נעצר פתאום בבית-כנסת קיים והופך לרוחב צר, מתרחב שוב לפתע, ואחרי שני בתים הופך לרחוב צר ומתפתל שמטפס על הגבעה, פונה לכאן ולכאן, ואז מתרחב שוב, מוקף בשטחים פתוחים וחורשות זמניות, ורגע לפני שהוא פוגש את רחוב משה דיין הופך שוב לרחוב צר. את האדריכל חובב המוזריות האורבניות תסריט כזה יכול לעניין, אך אין ספק שהוא יוצר מרקם אורבני קטוע ולא נעים, מרקם של עזובה ומצוקה.

אבל אם במקום להתעסק בפינוי אלים של דיירים מבתיהם כד להעביר כביש ארבע נתיבי, יציר פנטזיה של מהנדס תנועה מן הדור הקודם, היו הרשויות בוחרות לעסוק ביצירת תשתיות עירוניות על בסיס הקיים, כפי שנעשה, ברמה מסוימת ,באזור הפארק החדש שבראש הגבעה, ניתן אולי היה ליצור דינמיקה טבעית של פיתוח ועלייה בערך הנכסים. מתהליך כזה הייתה נשכרת גם השכונה בכללותה וגם הדיירים שערך הנכסים שבבעלותם יעלה.

חשוב לזכור שגם נווה-צדק הייתה פעם מיועדת להריסה, ועד לא מזמן גם שכונת שפירא (כפי שניתן לקרוא במאמר ב'העיר' ביום שישי.)
דווקא הפיכת המגמה ההרסנית של פינוי-בינוי הביאה לשיפור התדמית ועליית ערך הנכסים בשכונות אלה.

תהליך דומה ראוי שיקרה גם בכפר-שלם.

 

ומה לגבי 'הנצחת' המורשת הערבית?
לצערי אני מבין לפעמים את נטיית הלב להעלים את הזכרון הערבי שבמרחב.
יש לנו רצון לשכוח ולהשכיח את אלה שהיו כאן לפנינו בייחוד משום שתביעתם לשוב עדיין תלויה ועומדת.

אבל למעשה מדובר בעיקר בלשקר לעצמנו.
אני לא מניח שהרס שרידי הכפרים הוא שיגרום לפליטים הפלשתיניים לשכוח את הזיקה שלהם למה שהם היום הרחובות והבתים שלנו.
גם את התביעה ההיסטורית הקונקרטית יהיה קשה להעלים כי קיימות מפות, רישומי מקרקעין, צילומים וגם סרטים המתעדים את הכפרים הפלסטיניים.

אז האם זה טוב לשקר לעצמנו ולגדל דורות אזרחים שלא יודעים שפעם חיו פה אנשים אחרים שאותם הורשנו וירשנו?
אני לא בטוח.

בורות היא בסיס די רעוע לבנות עליו זהות לאומית. בהתחלה תחושת הצדק שיוצרת האמונה שבאנו לארץ ריקה והעלבון מול התביעה הערבית על הארץ יכולה לתת כוח ועוצמה.
אך לאורך זמן יש לה השפעות הרסניות:
היא מערערת את כושר השיפוט – כי מי שלא מבין מה קרה פה ב-1948 לא יכול להבין מה קורה סביבו ומה עתיד לקרות.
והיא בסופו של יום יוצרת ניכור כי עם התגלות השקר שעליו גידלה אותך המדינה נוצרת תחושה של ניכור וכעס כלפי המשקרים. תחושה כזו יכולה להיות הרסנית ולמוטט כליל את הזהות הלאומית, שהמסתירים וההורסים עמלים ליצור.

ישראל חייבת להביט אל האמת ומולה להצהיר על צדקת דרכיה. כי אם אל מול האמת הצדק לא עומד, אז הוא לא עומד כלל.

 

כל התמונות צולמו בכפר-שלם.

 

בנמל תל-אביב (עיבוד של תמונה מתוך אתר האינטרנט של הנמל namal.co.il)

 

בשבת הלכנו עם כמה חברים – זוגות עם ילדים כמונו – לאכול משהו בנמל תל-אביב המשוקם.
במסעדה בה ישבנו היו מספר שולחנות שהוצללו ע"י השמשיות שהתקינה המסעדה וכמה שולחנות שנותרו חשופים בשמש.
לא היה ניתן להעלות על הדעת לשבת ולאכול בשולחנות החשופים לשמש הקופחת והם עמדו יתומים. כל השולחנות המוצללים היו מאוכלסים ומשפחות נואשות המתינו דרוכות לשולחן שיתפנה ומיד הסתערו עליו.
עברנו למסעדה סמוכה שם השימשייה לא הצלה על כל הכורסאות המעוצבות למשעי שסביב השולחן.
בסוף הצטופפנו איכשהו בצילה של שמשייה שהתפנתה, דחוקים זה לזה ומנסים להימלט מקרני השמש.

מאוד התעניינתי בשיקום של הנמל שעשו גנית ואודי מייזליץ – כסיף והשתדלתי להסתובב שם עוד במהלך העבודות.
יוליה תמיד העירה שאם הם לא יספקו הצללה הם כאילו לא עשו שום דבר, ואני תמיד קיוויתי שקצת צל יהיה, למרות שהאדריכל הישראלי הטיפוסי – גם אם הוא קורא את כל המגזינים הנכונים – לא כל-כך מתעניין בצל.

והנה הפרוייקט הסתיים, הנמל שוקק חיים – וצל אין.

רק המסעדות מספקות צל ללקוחותיהן במה שנראה ככוונת מכוון לאלץ את הציבור ללכת למסעדות.
היום גילינו שגם המסעדות לא מסוגלות לספק צל והנמל ההומה מספק חוויה מתסכלת של התבשלות בשמש גם בתשלום.

התעוררו בי מחשבות נוגות – כל כך הרבה כסף ומאמץ הושקעו בבניית דק עץ עשוי גבעות גבעות שלא נעשה בהן כמעט שום שימוש, למרות שהן באמת יפות מאוד. אבל אילו היו משקיעים רק חלק מן הכסף בצל, או למצער נוטעים כמה עצים, האם לא היה כל-כך הרבה יותר נעים לכולם?

נ.ב. בתחרות לשיקום הנמל בה זכו מייזליץ-כסיף השתתפתי גם אני כחבר באחד הצוותים, וגם בהצעה שהייתי מעורב בה לא הקדשתי שום מחשבה לפתרונות של הצללה.