ארכיונים עבור פוסטים עם התג: תערוכה

מה המשמעות של המרחב בעיצוב המחאה הפוליטית? שאלה זו עומדת במוקד התערוכה הכוריאוגרפיה של המחאה המבקשת לבחון את הקשר בין עיצוב המרחב לפעולה הפוליטית. הרעיון של הכוריאוגרפיה מוצע בתערוכה כאמצעי לבירור קשר זה והאופן שבו העיצוב המרחבי של המחאות עוזר או מקשה על משתתפים להשיג את מטרותיהם. גבולות פיזיים, מיקום גיאוגרפי, קנה מידה, צורה וסטרוקטורה, סמלים, ונורמות חברתיות – כולם תורמים לארגון המרחבי והחברתי של המחאה.

נקודת המוצא של התערוכה היא כי מחאה תמיד קשורה למקום, ולכל מקום יש משמעויות המובנים לפועלים בתוכו. מקומות אלו מייצגים את הזהות האזרחית של חברה ולפיכך לבחירה במקום כלשהו לשם פעולה של מחאה יש משמעות רבה הן עבור המשתתפים, והן עבור הצופים בהם. במובן זה, לכוריאוגרפיה המרחבית של המחאה תפקיד כפול: היא מהווה הן מנגנון לבניית משמעות ופרשנות למציאות חברתית והן מכשיר למשא ומתן בין המוחה למדינה.

התערוכה, שתוצג בגלריה בבית האדריכל החל ביום ה' 03.12.2015, מבוססת על מחקרה של ד"ר טלי חתוקה, ראש המעבדה לעיצוב עירוני (LCUD) בחוג לגיאוגרפיה וסביבת האדם באוניברסיטת תל אביב. התערוכה הוצגה בגלריה Compton  מוזיאון של המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT), בשנת 2008. התערוכה מוצגת בישראל לרגל השלמת המחקר וכתיבת הספר, The Design of Protest, הצפוי לצאת לאור בשנת 2016.

למידע נוסף, אנא בקרו באתר התערוכה http://designprotest.tau.ac.il/

 

protest_invitation_final

מחקר ואוצרות: אדריכלית ד"ר טלי חתוקה

 עיצוב גרפי: רחל פרידמן

 

פתיחה: יום ה' 03.12.2015 שעה 20:00

ערב עיון ונעילה: 22.01.16 שעה 20:00

 

הגלריה בבית האדריכל, המגדלור 15, יפו.

 שעות פתיחה: א', ג', ד', ה' 10:00-17:00, ב' 19:00- 10:00.

טל' לתיאומים: 03-5188234.

 

התערוכה בחסות:

עמותת אדריכלים מאוחדים בישראל, משרד התרבות והספורט, עיריית תל-אביב יפו,

המעבדה לעיצוב עירוני, החוג לגיאוגרפיה וסביבת האדם, הפקולטה למדעי הרוח ע"ש לסטר וסאלי אנטין, אוניברסיטת תל-אביב

מודעות פרסומת

 

פתיחה: יום ה' 6.2.2014 שעה 20:00חשופים_ הזמנה

התערוכה חשופים בגלריה בבית האדריכל מציגה שמונה מבנים מסוף שנות ה-50 ועד שנות ה-70 בעיר תל-אביב. המונח חשופים מתייחס קודם כל אל הפואטיקה של הסגנון וחומר הבניה של המבנים. מרביתם  מבנים ברוטליסטים שבנויים מבטון חשוף.  אך בנוסף להיבט החומרי, המונח מתייחס למפגש החשוף והדינמי בין המבנים לבין כוחות השוק, הדיירים, והמשתמשים: עובדים ושוכרים, סוחרים ולקוחות.


המבנים בתערוכה נבנו לאורך צירי מרכזיים בעיר, מרביתם תוכננו על ידי אדריכלים מובילים בישראל, אך רובם לא הפכו לאייקונים אדריכליים מבודדים, אלא הם משתלבים במרחב אורבני סואן. הם מאפיינים את  הגרעין ההיסטורי של העירוניות התל-אביבית: הם בעלי קנה מידה קטן יחסית והם משרתים מגוון שימושים: משרדים משולבים עם מסחר (בבית יכין ובבית אל על); ותרבות משולבת עם מסחר או עם מגורים בתוך רצף הרחוב העירוני (במבנה תיאטרון בית לסין ובלונדון מינסטור); כל אלו ללא יצירת מתחמים יעודיים סגורים.


המבנים עברו במהלך השנים התאמה לצרכים משתנים, בדרך כלל ביוזמת השוק: מבנים שהוקמו כמבני ציבור או עבור חברות ציבוריות,  כמו בית הסוכנות, בית יכין ובית אל על,  משכירים משרדים קטנים למגזר הפרטי, לפעמים במקביל להפרטת החברות שהחזיקו בהם;  ומבני מלאכה בעלי אופי גולמי, כמו קריית  המלאכה וקבוץ גלויות 45, משנים ייעודם ומשכירים יחידות סטודיו קטנות לאמנים. לצד חיות עירונית זאת, למבנים יש  צדדים מוזנחים  והחמצות אדריכליות, ומרחביהם הופכים לעיתים לזירה לפעילות עבריינית ולזנות.  


סטודנטים מן הסדנאות לשימור ולאוצרות בחוג לעיצוב פנים, במסלול האקדמי של המכללה למנהל, חקרו בשיטות שונות את המבנים ובחנו את ערכם האדריכלי ההיסטורי ואת  כח המשיכה העכשווי שלהם עבור  תושבי העיר,עבור יזמים ועבור הרשויות. כל זאת לאור דיון מקצועי ער בעירוב שימושים ובשימוש חוזר (
reuse), ובעתידם של אייקונים ברוטליסטים במערב.

 

אמנים אורחים: בועז אהרונוביץ' ,Jay L

הנחיה ורעיון: כרמלה יעקובי- וולק, שלי כהן, קרני ברזילי, גיל נקר, קרן אבני

מציגים: סטודנטים מן הסדנאות לאוצרות ולשימור בחוג לעיצוב פנים, המסלול האקדמי המכללה למנהל

פתיחה: יום ה' 6.2.2014 בשעה 20:00

נעילה: 27.2.2014

הגלריה בבית האדריכל, רחוב המגדלור 15, יפו, טלפון: 03-5188234

התערוכה בחסות בחוג לעיצוב פנים, המסלול האקדמי המכללה למנהל, עמותת אדריכלים מאוחדים בישראל , משרד התרבות והספורט ועיריית תל אביב יפו

ההצגה בארץ של הביתנים הישראליים מן הביאנלות לאדריכלות המתקיימות בוונציה אינה עניין טריוויאלי. בעוד שהתערוכה המוצגת בביאנלה מיועדת לקהל המעורה בשיח של התרבות האדריכלית העולמית אך אינו בקיא בהכרח בהיסטוריה ובפוליטיקה המקומית; הרי שבאופן כמעט הפוך, כאשר התערוכה מוצגת בארץ הקהל מורכב בעיקרו מאנשים שאינם חלק מן השיח האדריכלי הגלובלי אך הם וודאי בעלי ידע ודעה לגבי המתרחש בארצם. החתום מטה נמצא בהתלכדות של שתי הקבוצות האלה ובפרספקטיבה הזו (ואולי גם בפרספקטיבה של קנאת אוצרים) יש להבין את ההתייחסות שלי להצגה של הביתן הישראלי מן הביאנלה לאדריכלות של 2012 במוזיאון ישראל בירושלים.

התערוכה עצמה – המכונסת תחת הכותרת המבריקה 'נושאת מטוסים' – מורכבת משני נדבכים: הראשון הוא פרשנות הומוריסטית לרגעים מכוננים מן ההיסטוריה המקומית משנת 1973 ואילך, ואילו החלק השני הוא תיאור, בצילום ובווידאו, של חלק מן ההתפתחויות באדריכלות המקומית מאז אותה שנה (תיאור יותר מפורט של התערוכה ניתן למצוא אצל אסתר זנדברג ואצל אורן אלדר). יחדיו הם אמורים לתאר את האמריקניזציה – בעיקר בהיבט של ליברליזציה ותרבות קפיטליסטית  – של הסביבה הישראלית.

המהלך ההיסטוריוגרפי נראה בלתי נמנע – אחרי ששבנו אל האדריכלות הלבנה של הבאוהאוס ודיברנו על האדריכלות האפורה של הברוטליזם ושל דור המדינה מתחייב לחזור ולהתייחס לאדריכלות – שאולי נכנה אותה הארכיטקטורה הכסופה – המאפיינת את השנים שאחרי הטראומה של 1973. צבי אפרת היה הראשון שסימן נקודת מפנה באדריכלות הישראלית בשנת 1973 והאוצרים של הביתן הישראלי ממשיכים את העמדה הפרשנית הזו. מעניין שבמסגרת החלוקה הזו חומקת מן התודעה שנת 1967 שרבים יזהו אותה כתפנית תרבותית ואידיאולוגית משמעותית יותר, גם בהקשר התודעתי, גם בהקשר הכלכלי וגם, אגב, בהקשר של התמיכה האמריקנית הגלויה במדינת ישראל. סימון נקודת התפנית סביב שנת 1973 מאפשר גם להתעלם מהמרכזיות של שנת 1977 ושל שלטון הליכוד, שלפי דעות מסוימות הוא זה ששינה את הנוף הבנוי ואת הזירה האדריכלית בישראל יותר מן התוצאות של מלחמת יום-כיפור.

אני מצאתי את האלמנטים המהווים את חלקה ההיסטורי / מסחרי של התערוכה, שהוא דומיננטי ביותר – הבובות של בגין, סאדאת וקרטר, המובייל של האף-16 והלביא ועוד ועוד – מאכזבים. אמנם הם מקוריים ובהחלט משעשעים כבדיחות אך חסר להם, לטעמי, ממד של ביקורת או של פרשנות על החיים בישראל. יש באלמנטים האלה, ובמכירה המופגנת שלהם, רמז ברור לקומודיפיציה הקפיטליסטית של התרבות הישראלית – הכל הופך לאובייקט, למזכרת תיירים העומדת למכירה. ובכל זאת אני סבור שהדברים שקרו בארץ מאז  1973 ומאוזכרים בתערוכה: הסכם השלום, האינתיפאדה הראשונה, יום האדמה ואפילו פרויקט הלביא קשורים לזרמים קצת יותר עמוקים בתרבות הישראלית, האמריקאית (והערבית) ואי-אפשר לייחס את כולם לניצחונו של הקפיטליזם הגלובלי, המוצג באמצעות פאזל ובו מתפרקת ברית המועצות לגורמים. זאת ועוד, בהקשר של תערוכה אדריכלית  הרגשתי – ובהחלט יתכן שזה טהרני ומרובע מצדי – שלכל חפצי ההיסטוריה המשעשעים יש מקום יותר מדי מרכזי בתערוכה מבלי שהם באמת עוסקים בצד המרחבי של התהליכים שקרו בישראל מאז 1973.

פרננדו גוארה. מתוך התערוכה, באדיבות מוזיאון ישראל ובאמצעות אתר אימגו.

פרננדו גוארה. מתוך התערוכה, באדיבות מוזיאון ישראל ובאמצעות אתר אימגו.

קצת מפתיע כמה מעט אדריכלות ומרחב יש בתערוכה כפי שהיא מוצגת במוזיאון ישראל. הסרט של נירה פרג בו מוצגת הריסה של בניין ע"י פיקוד העורף במסגרת אימון – ההקשר האמריקאי לא ממש ברור לי – תופס מקום של כבוד במרכז החלל, אך היצירות האחרות מרגישות נחבאות של הכלים. העבודות – רובן צילום תיעודי – מקצועיות מאוד אך היחידה שהרגשתי שהיה בה ערך מוסף עבורי היא עבודתו של האמן הפורטוגזי פרננדו גוארה. אני לא בטוח שהעבודות האחרות יחדשו הרבה לישראלי שהיה פעם או פעמיים בתל-אביב.

אך האם הם יאמרו משהו לאדריכל זר המביט בהם? קשה לומר. אם התערוכה מנסה לטעון שיש משהו מיוחד, חריג, בהתמסרות הישראלית למאפיינים של התכנון הארכיטקטוני והמרחבי האמריקאי – קשה לראות בתערוכה תימוכין לטענה הזאת. והרי יש מקום לטענה שישראל – נושאת המטוסים האמריקאית שלא ניתן להטביעה – מקיימת יחסים מיוחדים עם ארה"ב, מערכת יחסים שיש לה ממדים כלכליים וצבאיים ברורים אך גם ממדים דתיים וסמליים שלא באים לידי ביטוי במוצגים. אם, לעומת זאת, הטענה היא שישראל מעתיקה את האדריכלות והתכנון – וכל דבר אחר – מארצות הברית, כפי שכמעט כל המדינות בעולם עושות, הרי שלא ברור מדוע יש מקום להציג את הנושא בתערוכה בינלאומית. בסופו של דבר, מדינות רבות בעולם עברו תהליך של אמריקניזציה – בעיקר אם זו מאופיינת בגורדי שחקים עם קירות מסך ובקניונים – אלמנטים שמהווים אולי פרשנות מעט חד-ממדית של התרבות האמריקאית. ראוי לזכור שבשנות התשעים מדינות עם תרבות סוציאליסטית הרבה יותר קיצונית וטוטאלית מישראל של שנות השבעים עברו תהליכים מהירים וקיצוניים של אמריקניזציה מחד, ומאידך מדינות מבוססות ומרכזיות כמו בריטניה עברו גם הן ממשק ריכוזי ומתוכנן להפרטה גורפת וטוטאלית בשנים שאחרי משבר הנפט. מכאן שאולי מדובר בסיפור מורכב יותר, לוקאלי פחות והתלות הכלכלית והאסטרטגית של ישראל בארה"ב היא רק חלק ממנו.

יתכן שדווקא בהקשר המקומי יש מקום להזכיר שוב ושוב את התלות התרבותית ואת ההעתקה העיוורת של מודלים ושל תקדימים טובים וטובים פחות מארה"ב. במובן הזה שם התערוכה נוגע בעצב חשוף המתייחס לחשיבותה האמיתית של ישראל בעולם – לאו דווקא 'אור' לגויים אלא יותר כלי שרת בידי אינטרסים גלובליים של המעצמות. מן ההיבט הזה, יש משהו חתרני ומעניין בתערוכה. חבל רק שהוא מומחש יותר באמצעות גימיקים ופחות באמצעות ניתוח ארכיטקטוני ומרחבי.

"נושאת מטוסים – רעיונות אמריקניים באדריכלות ישראלית" תוצג לקהל  במוזיאון ישראל מ-3 בנובמבר 2013 עד 4 בינואר 2014.

אוצרים: מילנה גיצין-אדירם, דן הנדל וארז אלה.

אמנים מציגים: אסף עברון, פרננדו גוארה, פלוריאן הולצר, נירה פרג ויאן טיכי. מעצב המוצרים: טל ארז.

התערוכה "שיכונים מבפנים"  – תערוכה חדשה בגלריה בבית האדריכל  – חושפת את הפן הסמוי של השיכון הציבורי הממלכתי: הפן של הדיירים. באמצעות סיפורים פרטניים ומצולמים שמציגים אדריכלים צעירים וסטודנטים לאדריכלות, נחשפות התרבויות השונות מהם הגיעו  הדיירים ודפוסי המגורים השונים אליהם היו רגילים. אלו מעומתים עם קירות דירת השיכון ועם התפיסה התכנונית מאחוריה.

תכנונן הפנימי של דירות השיכון הסתמך על פיתוח מודרניסטי-אנליטי. לאחר מחקרים מקדימים, פיתח האדריכל אלכסנדר קליין דירת מגורים חדשה לחלוטין מהדירה המסורתית. הדירה נחלקה לשני חלקים: חלק ציבורי – בו בני הבית שוהים יחדיו ומארחים במשך היום, וחלק פרטי – בו בני הבית ישנים בלילה. בלשון אחרת: נוצקה הפרדה בין המטבח, חלל האכילה וחדר המגורים, לבין חדרי השינה וחדר הרחצה. עקרונות תכנוניים אלו, הנראים לנו טריוויאליים כיום – הומצאו רק בתחילת המאה העשרים.

עם קום המדינה נבנו דירות שיכון לרבבות. הן נבנו לאור תפיסת המגורים החדשה, אולם הפעם, בניגוד לעבר, האוכלוסייה שאוכלסה בדירות לא חלקה, בהכרח, את אותה תרבות מגורים. שילוב סימביוטי בין חללי פנים וחוץ, האופייני לארצות החמות – לא תוכנן בדירות השיכון שפותחו בגרמניה הקרה. גם חללים רב-תכליתיים ורב-טריטוריאליים, בהם המשפחה מבלה וישנה בצוותא – לא תוכננו. כך, נוצר סכסוך מובנה בין תרבות המגורים של המתכננים, לבין תרבות המגורים של חלק ניכר מהמאוכלסים. סכסוך, שניכר בהתנהלות בתוככי הדירה – בהתנהלות שונה מזו שאליה התכוונו המתכננים ובעיצוב הפנים האחר, הלא-מודרניסטי בעליל.

כיום, שישים שנה לאחר קום המדינה, כשהדרישה לדיור ציבורי מעוררת את הגעגוע לעידן בו נטלה המדינה אחריות על המגורים באמצעות השיכון הציבורי, נכון לבחון לא רק את "המעשה הגדול" של המדינה, אלא גם את אלפי המעשים הקטנים של הדיירים העלומים: את יצירת הבית האישי בתוך "הבית הגדול".

התערוכה חושפת את ההווה ואת העבר, אולם שלא במישרין היא מלמדת אותנו גם על העתיד. לכאורה, בעידן הנוכחי, בצילה של המדיה גלובלית, ההבדלים בין תרבויות המגורים נעלמים והעדפות המגורים הולכות ומטשטשות. פעמים דומה כאילו לכולם יש אותו חלום, הנע בין בית צמוד-קרקע לבין פנטהאוז במגדל יוקרתי, אולם זהו המצב רק לכאורה. מחאת קיץ 2011 הנכיחה זרמים תת-קרקעיים שרוצים ושחושבים אחרת וחשפה געגוע לתחושת ה"ביחד", רצון לאינטימיות ועירוניות וצורך פרקטי בדירות קטנות המחוברות להוויה העירונית. כיום ברי כי אילו תכנון הדירות הקטנות היה פתוח יותר, מלכתחילה, הדירות ודריהן היו נשכרים. והתערוכה מנכיחה גם את חשיבותה של הקהילה העירונית ומכאן – כי חצר יכולה להוות המשך של בית, וכי הבית האמיתי קיים גם ברחוב הסמוך, בשביל לגן הציבורי ובמסלול הקבוע למכולת. התערוכה מרמזת לנו כי אם נשכיל לתכנן ולבנות דירות קטנות בסביבה אנושית, תוך מתן אפשרויות לשינויים פנימיים ולהרחבות חיצוניות או בין דירתיות – נצא נשכרים.

צילמה: שרון ברק

לתערוכה מצטרפות עבודות הוידיאו של אפרת גורן-מור שהופקו במיוחד והן מתעדות את החיים בדירת השיכון ומציגות מבט מפתיע על העיר שהתהוותה מתוך השיכונים. התערוכה היא ה16 בסדרה מקומי אשר בוחנת היבטים חברתיים של המרחב בישראל.

מציגים האדריכלים והסטודנטים: יפעת אוזן, יעל איצקין, נוגה בורשטיין, שרון ברק, יאיר וייס, נועה טל, שלומית יהודה, שלומי ערה, ורד קוניגסברג בנג'ו, קרן קרמר, נטע קרפ, יונת ראונר, חן שוהם, יוסי שושן, ניר שמואלי.

עבודות וידאו : אפרת גורן – מור

התערוכה מבוססת על קורס בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון בהוראת ד"ר הדס שדר.

אוצרים: הדס שדר, שלי כהן, ערן טמיר-טאוויל

מקומי 16

פתיחה: יום חמישי 29.12.12 בשעה 20:00

נעילה: 26.1.12

שעות פתיחה: א', ג',ד' ה' 10:00-17:00, ג' 10:00- 19:00

טל' לתיאומים: 03-5188234

גלריה בבית האדריכל, המגדלור 15, יפו

 התערוכה בחסות מחלקת האמנויות של  עירית תל-אביב ,ומשרד התרבות והספורט

ערב עיון בתערוכה יתקיים ביום חמישי, 26.1.2012, בשעה 20:00, בבית האדריכל.

בהשתתפות:

  • ד"ר הדס שדר, אדריכלית וחוקרת
  • נעה טל, אדריכלית נוף וחוקרת
  • אורי סבג, ח"כ לשעבר ותושב שכונה ה' בבאר שבע
  • ד"ר משה חזני, מתכנן ערים ואזורים, אוניברסיטת בר-אילן
  • נעה חזן, חוקרת תרבות חזותית וצילום