מודרניסט בעל כורחו

לפעמים אני חש כמודרניסט בעל-כורחו.
מודע למגבלות ולבעיות של האדריכלות המודרנית אך נמשך אליה בעבותות.
מחד מתלהב מהמרקם ומהעושר של אדריכלות מסורתית – מקלסיציזם גבוה ועד לבנייה עממית ולא-פורמלית – ומאידך מודע לחוסר התוחלת של הניסיון לחזור אל המקומות האלה, היום ובייחוד בישראל.

כמה עניינים עוררו בי באחרונה את מחשבות כפירה האלה.
אחד הוא הארכיטקט הבריטי Quinlan Terry (קווינלאן טרי) שנתקלתי באתר האינטרנט שלו די במקרה, למרות שאת שמעו שמעתי עוד בשנות השמונים באנגליה.
טרי ממשיך ליצור אדריכלות נאו-קלאסית, נאו-פלאדינית כאילו המאה העשרים לא קרתה מעולם. אבל יש לו כמה טיעונים מעניינים להצדקת הסגנון בו בחר לעבוד, טיעונים שנוגעים בין השאר לאיכות החומרים לאורך זמן, לנצילות אנרגטית ואפילו לאפשרות לקבל עבודה איכותית מבעלי-המלאכה השונים. כל אלה, כך הוא טוען, מושגים טוב יותר בבנייה בסגנון ובטכנולוגיות מסורתיות כולל בשימוש בקירות נושאים, מאשר בטכניקות בנייה ועיצוב מודרניות.

עניין שני הוא הרצאה מעניינת ששמעתי ב'חללית' ברחוב הירקון ובה תיאר האדריכל אסף לרמן פרויקטים שלו במרחב הציבורי.
לצד תיאור המאבק הסיזיפי להכניס מימד ציבורי למבני ציבור, בניגוד לרצונה של העירייה, מאבק שככל הנראה עלה לו בעבודה או שתיים, תיאר לרמן את המאמץ לשמר את הגוון המקורי של הבטון החשוף במסגרת פרוייקט השיפוץ של היכל-הספורט ביד אליהו.
לרמן הזכיר את ההסתייגות של גורמים בעירייה מניסיונו לשמר, או למעשה לשחזר, את הבטון החשוף המקורי בקירות הפנימיים בהיכל.
הדבר המחיש בעיני את הפער שעדיין מתקיים בין התודעה של האדריכלים המודרניסטים לבין הציבור.
החיבה שאדריכלים מסויימים, ואני מודה שאני ביניהם, רוחשים לבטון החשוף ולגווני האפור השונים, חיבה עזה שעומדת בסתירה לסנטימנט ציבורי חזק כל-כך היא בעיני מן אות אזהרה שמהבהב כל העת להזכיר לנו שהבחירות שנראות לנו נכונות ומובנות מעליהן אינן כאלה כלל וכלל.
ובתוך כדי כך תמיד מנסרת האפשרות שאולי מדובר רק בעניין של אופנה ושהנוסטלגיה שהפכה את הבאוהאוס מסגנון רדיקלי לבון-טון גם אצל אחרון הקבלנים, תהפוך בקרוב גם את הבטון החשוף של שנות ה-60 לסגנון אהוב ומקובל.

עניין שלישי הוא פוסט של מיכאל יעקובסון כאן ב'רשימות', שתיאר את בית הכנסת המרכזי של הפועל המזרחי בבני-ברק, בתכנונם של נטל וביגלאיזן, שיש בו מין שילוב שאופייני לשנות ה-50 של הפשטה מודרניסטית לצד משהו קלאסיציסטי בארגון של המסות.
לפעמים אני מרגיש שהאדריכלות של שנות ה-50 – שההיסטוריוגרפיה הרשמית של האדריכלות הישראלית (בסה"כ שניים וחצי ספרים) נטתה לדלג עליה בתיאור המעבר בין הבאוהאוס לברוטליזם – היא סוג של סגנון שעשוי ליישב את המתח בין מערך הייצור המודרני שאנחנו חלק ממנו לבין צורות מהעבר.
יש משהו תמים ופשוט בתוצרים של אדריכלות מסויימת שנבנתה בישראל בשנות ה-50 ושהתיכה מסות נעדרות עיטורים, כאלה שאיפיינו את הסגנון הבינלאומי ומערך מודרניסטי – קרי, כזה שלא מציית בהכרח לפרופורציות הקלסיות – עם אלמנטים שמאפיינים יותר אדריכלות מסורתית – אלמנטים אדריכליים כגון קשתות, חלונות בפרופורציה אנכית ופתחים קטנים. ישנם גם מקרים הפוכים של שימוש באלמנטי אירגון קלסיים של סימטריה אנכית ופרופורציה תוך שימוש באלמנטים אדריכליים מן המילון המודרניסטי – אבא אלחנני ז"ל כתב בזכות מבנים כאלה.
ושוב, בהמשך לפוסט של יעקובסון, מעניין בהקשר הזה להביט במצודות הטיגארט שבנו הבריטים, מקרה מעניין שבו האילוצים הטכניים והצבאיים יצרו מבנה שלמרות שתוכנן ונבנה בכדי לדכא את המרד הערבי, יצר בשילוב שמתקיים בו בין פתחים קטנים, מסות מלבניות שטוחות ולעיתים קרובות גם חצרות פנימיות סינתיזה מוצלחת בין אלמנטים של אדריכלות ערבית לבין מודרניזם.

אוניברסיטת בר-אילן – מרכז וואהל של ליבסקינד וברקע מבנה פקולטה פוסט-מודרני של לואיס קרול ודוד נופר.

לפעמים אני חש כמודרניסט בעל-כורחו.
אני מנוכר לצורות הנוצצות של אדריכלות הדה-קונסטרוקטיביסטית – לפחות אלה המעטות שראיתי במו-עיני. אבל אני חושש שהברוטליזם של Team X על גילגוליו השונים, שלעיתים מסומן כאלטרנטיבה ראויה לשעשועים הריקים של אדריכלים כמו פרנק גרי או דניאל ליבסקינד, למרות שחיפש מורפולוגיה מסורתית ומענה חברתי נכון, יצר לעיתים קרובות יותר בעיות מאלה שהתיימר לפתור. מבוכי הבטון החשוף שיצר הזדקנו טוב פחות מהפוריזם של הגל הראשון של המודרניזם – שגם הוא לא יצר מבנים שידעו להתמודד היטב עם תלאות הזמן.

מרכז וואהל באוניברסיטת בר-אילן בתכנונו של דניאל ליבסקינד

קשה לסתור את הטענה שאחרי מלחמת העולם השנייה לאדריכלי המודרניזם – פוריסטים וברוטליסטים כאחד – ניתנה הזדמנות לבנות עולם חדש והם פישלו ובגדול. כל מי שמלין על מעמדו הרעוע של האדריכל חייב לזכור בכל רגע את הכישלון הקולוסאלי הזה של האדריכלות המודרנית ולהבין שלא סתם איבדנו את אמונו של הציבור.
אין שום ספק, אני מודרניסט בעל כורחי.